אחת הגיבורות הנשיות המאכלסות את דפיו של ספר בראשית היא תמר (בראשית לח). תמר נישאה לער, בנו בכורו של יהודה בן יעקב. נישואיה הסתיימו כשער מת והותיר אותה אלמנה. תמר התאלמנה ללא ילדים ובשל כך דרש החוק הקדום שיתקיים ייבום: אחיו של בעלה המנוח ייקח אותה לאישה וישכב איתה. הילד שייוולד להם ייחשב כבנו של המת.
אונן, בנו השני של יהודה, קיים את החוק ושכב עם תמר, אבל לא היה לו עניין בילד. הוא לא רצה להעמיד צאצאים שיתייחסו אחרי אחיו ולא אחריו. כדי לוודא שיחסי המין יהיו עקרים, הוא השתמש בטכניקת המניעה האפקטיבית ביותר באותם ימים, משגל נסוג. ההתחכמות הזו לא מצאה חן בעיני אלוהים, ואונן, כמו אחיו לפניו, נשלח אל דרך כל בשר. אונן מת צעיר, אך הותיר חותם בלתי נשכח – המונח "אוננות", הקרוי על שם מעשהו. באופן משונה יש דמיון חלקי בלבד בין אקט האוננות, שמערב רק אדם אחד, להתנהגותו של אונן, ששכב עם אישה, אך לא פלט לתוכה את זרעו, "דש מבפנים וזורה מבחוץ", כדי להתחמק מחובתו לאחיו.
אחרי מות שני האחים ער ואונן נותרה תמר חשוכת ילדים ולפיכך עדיין עגונה, שכן לא מילאה את חובתה להביא צאצאים למשפחתו של יהודה.
עתה היה אמור הבן השלישי במשפחה, שילה, לשכב עם תמר. אולי הוא ינביט בה את הילד הרצוי. אבל אחרי שקברה לו שני בנים, כנראה שיהודה ראה בתמר מעין אלמנה שחורה, מה שמכונה בהלכה "אישה קטלנית", אישה שנושב ממנה מוות שמסיים את חייהם של אלו שמתחתנים איתה. קל להבין ללבו מדוע לא התלהב מהרעיון לשלוח אל תמר את הבן השלישי. הוא דחה את היבום בתירוץ ששילה עודנו ילד.
תמר העגונה המתינה לשילה. השנים חלפו והוא התבגר, אולם יהודה מיאן לאשר את היבום. בסופו של דבר פקעה סבלנותה. הגיעה העת לעשות מעשה נועז ולהוכיח שאינה סתם אישה בחברה מסורתית, כלי משחק פאסיבי בידי הגברים שמסביבה, אלא דמות פעלתנית, בעלת משקל, היכולה לעצב את חייה במו ידיה, להפתעתם של הזכרים שבעולמם היא חיה, וכך להותיר חותם בן אלפי שנה במקרא.
כאשר התברר שיהודה צפוי להגיע לאזור התחזתה תמר לזונה וישבה בצד הדרך, שם מצא אותה חמיה. כפי שהיא היטיבה לצפות, יהודה היה להוט להגיע לפורקן. כשהיצר בוער בו, היא לא התקשתה לגרום לו להפקיד בידיה את חפציו המזהים, עירבון לתשלום שיינתן לה מאוחר יותר. יהודה בא על סיפוקו והמשיך בדרך, ואילו תמר נכנסה להריון.
השמועות החלו להתגלגל וליהודה נודע על ההיריון של תמר. ללא סנטימנטים, הוא הורה לשלוח אותה למוות בשריפה בשל מעשה הניאוף. יצוין שהוראה זו אינה תואמת את ההלכה, שלפיה אישה חייבת מיתה רק אם היא נואפת תחת בעל, לא אם היא נואפת כשהיא ממתינה להתייבמות (ראה רמב"ן בראשית לח כד). קצת לפני שהעלו אותה על המוקד, תמר שלחה ליהודה את החפצים שהותיר אצלה, ואמרה, ברמיזה רבת משמעות, שהאיש אשר לו הם שייכים הוא אבי עוברה. יהודה הכיר בצדקת תמר, וחייה ניצלה. מסתבר שלפי החוק המקובל אז, גם יהודה, אבי בעלה המת, היה רשאי לייבם אותה, ויחסי המין התבררו כלגיטימיים. לפי דין התורה שנכנס לתוקף מאוחר יותר, ייבום כזה דווקא פסול מכל וכל והילדים ממזרים. הריונה של תמר הוליד תאומים, ויצאה ממנו שושלת רבת דורות שהוליכה בסופו של דבר אל דוד המלך.
הרבה מוסר השכל אפשר למצוא בסאגה המשפחתית הנפתלת הזו. אחת השורות התחתונות היא שגם על סף מוות נמנעה תמר מלנקוב במפורש בשמו של יהודה כמי ששכב עמה. היא הסתפקה במשלוח רמזים שרק יהודה עצמו יכיר אותם. התלמוד מסיק מכאן, שכשם שאסור לאדם להציל את חייו על ידי הריגת אדם אחר, כך אסור לו להינצל ממוות על ידי העלבת אדם אחר בפומבי. במקרא התוודה יהודה בסופו של דבר מעצמו, מבלי שתמר תצטרך לבזותו במו פיה ולחשוף שהלך אליה כזונה.
למות או להעליב?
מסקנת התלמוד מהתנהגותה של תמר, לפיה מוטב לאדם "שיפיל עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נט א) היא מרחיקת לכת מאוד. הפוסקים חלוקים בדעתם האם התלמוד התכוון אליה ברצינות, ובברירה בין למות או להעליב, אדם מחויב לבחור במוות, או שמא זהו כלל מוסרי נעלה שלא נועד ליישום בפועל. רבינו יונה, למשל, מגדולי חכמי ימי הביניים, סבור שכלל זה הוא הלכה לכל דבר, ונובע מהדמיון שבין הלבנת פנים לרצח. בשניהם אוזל הדם מהגוף. כפי שלא ניתן להציל את חייך על ידי שפיכת דם מהסוג הרצחני, כך לא ניתן להציל את חייך על ידי שפיכת דם מהסוג המלבין פנים.
גם מי שלא ישתכנע במסקנה הקיצונית הזו, יכול להתרגש ממידת החומרה שחז"ל ראו בה את הסבל שנגרם לאדם כשמעליבים ומשפילים אותו ואת ההקבלה בינה לבין רצח. הבידור של העולם העתיק הופק מהריגת אנשים בזירת הגלדיאטורים. בעולם המודרני הוא הוחלף בהעלבתם ובחשיפתם במערומיהם הנפשיים בסדרות ריאליטי ובתוכניות של מתיחות. לפי חז"ל ההבדל לא כל כך גדול.
אם באמת מתייחסים פשוטה כמשמעה אל ההקבלה בין הלבנת פנים למוות, אפשר לתהות האם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם מהלבנת פנים, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, או הרבה יותר מרחיק לכת מזה, האם בשל "דין רודף" מותר להרוג אדם ההולך להלבין פניו של אדם אחר, כדרך שמותר להרוג אדם ההולך לרצוח אדם אחר? את שתי האפשרויות הפוסק החרדי הבכיר רב שלמה זלמן אויערבך דוחה בהחלטיות, באופן לא מפתיע. מיותר להכביר מילים על ההשלכות שהיו עלולות להיות להתרת הריגתו של מי שהולך להלבין פנים. כבר כך נעשה ב"דין רודף" שימוש הרסני דיו. אפשר לראות את ה"רצח על כבוד המשפחה" בחברה המוסלמית כ"דין רודף" שמופעל על אישה שמלבינה את פניהם של בני משפחתה בהתנהגותה הלא צנועה. למרבה ההקלה, אין לכך מקבילה ביהדות.
גורלו של כופר מושפל
על אף חומרתה הגדולה יש מקרים שבהם ההלכה מאפשרת הלבנת פנים פומבית, כפי שכותב הרמב"ם על החוטא כלפי אלוהים:
"אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל" (הלכות דעות, ו ח). בהתאם לכך הושפל אוריאל ד'אקוסטה, באחת מהלבנות הפנים הידועות בתולדות ההיסטוריה היהודית. ד'אקוסטה, פילוסוף פורטוגזי ממשפחת אנוסים, הצטרף לקהילה היהודית באמסטרדם של המאה ה-17. התלהבותו הראשונה מהיהדות התחלפה בספקות שאותם הביע בפומבי, ולפיכך נגזר עליו עונש נידוי. הבדידות הביאה אותו להישבר, והקהילה הייתה מוכנה לסלוח לו על חטאיו בתנאי שיעבור טקס כפרה משפיל. הוא הובא לבית הכנסת, הופשט עד למותניו, ידיו נקשרו לעמוד והוא ספג שלושים ותשע הצלפות שוט משמש בית הכנסת, אל מול עיניהם של יהודי אמסטרדם הצופים בו. לאחר מכן השתטח בפתח בית הכנסת, ובני הקהילה פסעו עליו בדרכם החוצה. בספרו "דוגמת חיי אדם", שבו תיעד את ענישתו, הפציר בקורא לדמיין כמה מייסר ומביך לאדם מבוגר, ביישן בטבעו, להיות מופשט אל מול קהל גדול של גברים, נשים וטף, וכמה משפיל להירמס פיזית ברגליהם של אויביו המרים ביותר, שהעתירו עליו גידופים ועלבונות .
סופו של ד'אקוסטה מוכיח כמה קלעו חז"ל כשהצביעו על הקשר בין עלבון נורא לבין מוות. הוא התאבד ביריה וניסה לקחת עמו גם את בן דודו, שאותו ראה כיריב מושבע וכמי שהסית נגדו. ניסיון הרצח שביצע נשכח, וכיום קרוי רחוב נאה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב על שמו של הכופר הנועז שהושפל עד מוות.
לקריאה נוספת
מגוון רחב של דעות מצוטטות אצל הרב עובדיה יוסף, יביע אומר חלק ו', יורה דעה סימן יג (יב)
דעתו של הרב אויערבך מובאת בספר מנחת שלמה, חלק א, סימן ז
אוריאל אקוסטה, דוגמת חיי אדם, בתוך: ש. ברנשטיין, בחזון הדורות, בלוך, ניו יורק תרפ"ח
Joseph Kastein, Uriel da Costa oder Die Tragoedie der Gesinnung, Lowit, Wien 1935, p. 333
יהודים על הירח 
