האם אישה נהנית מאונס?

פורסם: 24/11/2011 ב-יהדות ונשים, מיניות

בפוסט הקודם כתבתי על הסוגיה של אונס אישה בידי בעלה. האם דבר זה מותר או אסור לפי היהדות. בפוסט הזה אעסוק בשאלה אחרת באותו נושא, גם היא די מעוררת קבס. השאלה שאציג היא האם קורבן האונס נהנה ממנו,  לפחות על פי תפיסת היהדות? זו שאלה מזעזעת ואטומה בעיני בן זמננו, ולמען האמת שאלה מזעזעת באופן כללי. ובכל אופן יש עניין בלגלות ששאלה מטרידה זו הייתה נראית בימי קדם מושא הולם לדיון מפולפל.

אבשלום ותמר

איזה אנס ראוי לעונש חמור

אין זה שהיחס של הדת אל האונס הוא קל דעת. התורה דנה למוות אדם שאנס נערה מאורסת, ואת אסונה של הנערה היא משווה לאסונו של קורבן רצח – בלשונו של ספר דברים:"כי כאשר יקום איש על רעהו וירצחו נפש – כן הדבר הזה". מילים אלו קולעות לתחושתן של נאנסות רבות, המתארות את אימת האונס כמעין רצח, התנקשות בנפש שאין לה מרפא.   בדימוי זה מצטייר האונס במלוא זוועתו, כפי שהוא נתפס בחברה המודרנית. אולם התבוננות מעמיקה מגלה כי ההתייחסות המקראית לאונס, ובעקבותיה ההתייחסות ההלכתית, היא מורכבת יותר ממה שנדמה כאן. המקרא מייחד את הגינוי החריף לאונס ואת הענישה החמורה של האנס למקרה של נערה מאורסת, השייכת לגבר אחר, וקיום יחסי מין איתה, בכפייה אך גם ברצון, הוא מעשה שדינו מיתה. ההלכה קובעת שאף מותר להרוג אדם העומד לאנוס אשת איש, כדי למנוע ממנו לבצע את זממו, כפי שמותר להרוג אדם העומד להרוג אדם אחר בהתאם ל"דין רודף".

להתחתן עם הנאנסת

הדין שונה בתכלית במקרה שהנאנסת היא פנויה. העונש שהאנס יצטרך להתמודד איתו אחרי שיבוא על סיפוקו, הוא אחד מהמוזרים ביותר.  הוא צריך לשאת את הנערה שאנס, בנוסף לתשלום פיצוי לאביה. זהו עונש תמוה, והנאנסת רשאית לפטור את האנס ממנו. היא אינה חייבת להסכים להקים בית בישראל שאבניו נוסדו על ברוטליות כזו. בידיה ההחלטה אם להמשיך ברווקותה, אך היא רשאית גם להתחיל לחפש אולם. יצוין שלמי שחוותה אונס קבוצתי ממתינה התחבטות כפולה ומכופלת – היא יכולה לגרור לחופה אחד מהאנסים לפי בחירתה או אף אחד מהם.

בצורה זו נדמה שאונס יכול להוות אפילו כלי להשגת הבחורה הנחשקת. אחר שתיאנס, אף שאינה חייבת להתייצב לצד האנס בשמלה לבנה, כבר לא יישארו לה יותר מדי ברירות אחרות. ואם בלחץ משפחתה וסביבתה תסכים לעסקה המוזרה, כבר לא תהיה בת חורין לצאת ממנה, כאשר לא תעלה יפה. ככל אישה, היא תזדקק לשם כך לגט מהבעל.

בימינו נראה מופרך להעלות על הדעת שנערה שגבר כפה עצמו עליה, תרצה לחלוק עמו את יצועה מדי לילה, וסביר שהרבה אלימות ואומללות יהיו בזוגיות זו.  מכיוון שלגבר האנס אסור לגרש את אשתו שאנס, הוא עלול בסופו של דבר לצערה כדי להכריחה לתבוע את הגירושים בעצמה. התלמוד מודע לאפשרות זו, אך נמנע מלחייב את הבעל לתת כתובה במצב כזה. לפיכך הנאנסת שהתחתנה עם האנס נמצאת מבחינה זו במצב גרוע יותר מכל אישה אחרת.

למה נאנסת מסכנה?

מדוע, לאור כל זאת, הנישואים עם הבתולה שנאנסה נראים למקרא פתרון לחטא האונס?   התשובה לכך נעוצה בצורה שבה ראו את האונס בימי קדם. בחברה המסורתית הוא נתפס כפשע נגד הנאנסת, אם היא בתולה, לא משום שהוא מכוון כנגד שליטתה האוטונומית בגופה. במילא שליטה כזו לא ממש הייתה בנמצא. אלא משום שהוא ממיט חרפה על משפחתה, מוזיל את ערך גופה ומקטין בצורה דרמטית את סיכוייה למצוא בעל. הפתרון שנתנה התורה לסוגיה מתעמת היטב עם הבעיה. על הפחתת הסיכוי לשידוך יכפר האנס בצורה שתבטל את הקושי מכל וכול – הוא עצמו יינשא לאישה שאנס.  על הוזלת ערך גופה וביזוי משפחתה יפצה האנס בכסף. פיצוי זה נדרש רק אם מדובר בנערה בתולה.  דיונים הלכתיים ערים התנהלו על שלל מקרים גבוליים. מה קורה אם הנערה אינה בתולה מחמת מכה חזקה שגרמה לה לאבד את בתוליה, ולא משום שבאמת קיימה יחסי מין בעבר? הפוסקים חלוקים האם נערה כזו זכאית לפיצוי כספי מידי האנס . שאלה נוספת שעוררה מחלוקת: האם מי שאנס נערה בתולה "שלא כדרכה", כלומר במין אנאלי, מחויב לשאת אותה לאישה ולשלם לה קנס.

האם נאנסת מצטערת?

ייאמר לזכותה של ההלכה שאינה מסתפקת בתשלום עבור אובדן בתולים וירידת ערך בשוק השידוכין בלבד, אלא גם נוקבת במרכיב פיצוי נוסף שחייב האנס: תשלום על הצער שגרם לנאנסת. תשלום זה מעורר את תמיהתו של התלמוד . התלמוד מתקשה להבין מדוע צריך לשלם האנס לנאנסת, לפי דיני התורה, דמי צער, ומדוע לנאנסת יש צער בכלל.   שאלה מוזרה זו זוכה לפרשנויות. לפי הסבר אחד, שאלת התלמוד נובעת מכך שבשעת האונס יש לאישה "תאוות תשמיש" ואינה סובלת.  הצער מגיע רק אחר כך. אפשרות אחרת להסבר תמיהת התלמוד היא שלכאורה אין טעם לחייב את האנס בתשלום צער על הבעילה, מאחר שעל ידי זה שהוא פטר את הנאנסת מבתוליה, הוא מנע ממנה לחוש אותו צער של אובדן בתולים בליל הכלולות עם בעלה. בחשבון הסופי יוצא שהיא לא הפסידה דבר .

השקפות אלו תואמות למיתוסים הרווחים עד ימינו אצל גברים, כאילו נשים נהנות להיאנס, אבל הן עושות עוול גדול עם קורבן האונס. לא רק שעל פי רוב אין האונס מלווה בשום עוררות מינית אצל זו שאיתרע במזלה לחוות אותו, אלא אף במקרים המסוימים שבהם גוף הקורבן מגיב בצורה מינית, אין תגובה זו מלמדת על הנאה אמיתית כלשהי. אונס יכול לגרום רק לסבל טראומטי ומתמשך.  על תופעה של עוררות מינית אצל אישה באונס, ועל כך שאינה מקהה כלל את ייסורי הקורבן מעידה נאנסת:"זה בלבל אותי קשות, כי זה היה כמו פנטסיה ואני גמרתי. אבל כל מה שהרגשתי היה פחד ובחילה מהמנוול ההוא. זה היה כל כך נורא, ובכל זאת היתה לי הרגשה מציקה כאילו ביקשתי את זה "

לעתים דווקא תגובה של גירוי אצל הקורבן מעצימה את הסבל, מאחר שהיא מעלה בו רגשי אשמה ותחושה שהוא היה שותף לאסונו. תגובה כזו ידועה גם אצל גברים שהיו קורבן לאונס, ולעתים הופיעה אצלם זקפה ושפיכה במהלכו.    גם בתופעה הזו התלמוד אינו מכיר וטוען שזקפה מושגת רק באופן רצוני. "אין קישוי אלא לדעת",  וכפי שמתאר זאת רבי יוסף קארו, מחבר  "שולחן ערוך", בביאורו על הרמב"ם כשהוא מסביר מדוע גבר שהכריחו אותו, כנגד רצונו, לשכב עם אשת איש חייב מיתה:"כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב".

לא מאשימים את הנאנסת על ההנאה

את השקפותיהם המטרידות של פוסקי ההלכה על האונס ניתן היה לפטור כשוביניזם ובערות אופייניות לתקופתם, כזו שאף בתקופתנו לא נכחדה כליל, אך התמונה היא יותר מורכבת מזאת.   חכמי התלמוד אכן האמינו שקורבן אונס עלול להפיק ממנו הנאה, אבל דווקא בשל מודעותם לאפשרות זו עשו מאמצים רבים להצדיק אישה נאנסת ולדון אותה לכף זכות.  רוח דבריהם הייתה שאף שהנאנסת נהנית, הנאה זו היא טבעית ובלתי ניתנת לשליטה ולא ניתן להאשימה על כך. השקפותיהם על האופן שבו האישה חווית את האונס היו אולי משונות, אך בסופו של דבר למרות השקפות אלו, הם השתדלו ברובם להיות הוגנים כלפי קורבן האונס. זו מורכבות, שלמרות מוזרותה לבן זמננו, מעידה על רגישות. באופן ציורי מתוארת תפיסה זו אצל חז"ל בדו שיח בין חכם תלמודי לבין נאנסת:

"אשה אחת באה אצל רבי, אמרה לו: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך?  אמרה לו: ואם יטבול אדם אצבעו ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך ? וקבלה" (במדבר רבה פרשה ט, סימן י)

עם זאת, היו גם דעות אחרות, מחמירות יותר כלפי קורבן האונס. בתלמוד מובאת ההשקפה שאישה שנאנסה אסורה לבעלה כדין נואפת, בשל החשש שאף שבתחילה נאנסה, בסופו של דבר התרצתה לאנס וחפצה ביחסי המין. לפי דעה זו, רק אם יש עדים שהאישה משמיעה צווחות התנגדות לכל אורך האונס, היא תהיה מותרת לבעלה (כתובות נא ב) . דעה זו לא נפסקה להלכה. הנאנסת אינה נחשבת לנואפת שאסורה על בעלה. התלמוד עדיין גורס שקיימת אפשרות מסתברת שנאנסת תחשוק במי שאונס אותה אולם התקבלה דעתו של רבא, שהיצר השתלט על האישה, ואין להאשימה במאומה אף אם היא צווחת שיתנו לאנס להשלים את מלאכתו, ואומרת שאם לא היה כופה עצמו עליה, הייתה שוכרת ממנו שירותי מין בכסף. להשקפת רבא, אין זה מן הנמנע שהאונס עורר בה תאווה כה גדולה שהיא איבדה שליטה על התנהגותה . הנימפומניה הכפויה הזו היא מובנת ונסלחת. יצוין שההנחות שהרבנים עושים לנאנסות רלוונטיות לאשתו של יהודי מן השורה, אך אשתו של מי שהוא כהן נמצאת במצב גרוע יותר. אשת הכהן ששכבה עם גבר אחר, אפילו באונס, אסורה על בעלה, והוא מחויב לגרשה.  כפי שמסביר המחזיר בתשובה הרב מרדכי נויגרשל, המשך הקשר בין הכהן לבין רעייתו האומללה שעברה אונס יגרום "נזק רוחני רחב טווח שגם אם אין אנו מסוגלים לראותו הוא קיים".

למעשה גם מעמדה ההלכתי של בתולה רגילה שנאנסה אינו נותר יציב לחלוטין. אחת ההשלכות היא בהלכות כיסוי ראש. אישה יהודיה צריכה, על פי ההלכה, לכסות שיערות ראשה. רק בתולה פטורה מכך. הפוסק בן המאה ה-16, רבי יעקב רישר, התחבט מה דינה של בתולה שנאנסה. האם אחרי האונס, מאחר שאינה בתולה, היא מחויבת להקפיד על צנעת שערותיה? זהו דין לא נעים, מאחר שבכך תיידע הנאנסת את הציבור על חרפתה. תארו לעצמכם את ההתלחשויות בסביבה דתית יכנעית כאשר בחורה רווקה תופיע יום אחד, עצובה ומושפלת מבט, ומטפחת לראשה. רעיון גרוע במיוחד לסצנה בסדרת הטלוויזיה "סרוגים". אף על פי כן, רבי יעקב רישר הגיע למסקנה שאכן על נאנסת להתחיל לחבוש כיסוי ראש לאלתר ומוצא הוכחה בתנ"ך. כך נהגה תמר ששמה אפר על ראשה מייד אחרי שנאנסה בידי אחיה אמנון . מיותר לציין שבפועל רווקות דתיות שאיבדו את בתוליהן בימינו, אינן נוהגות להצהיר על כך בפומבי בשום דרך, בין אם הדבר קרה ברצון ובין אם קרה באונס.


לקריאה נוספת:

אורית קמיר, האם קרבנות נהנות מאונס, והאם להדיח שופטים שכך סברו?

אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אונס (בועל), פרקים א, ד-ה

תוספות כתובות לט א, ד"ה צער דמאי. מסקנת הסוגיה מדוע בכל אופן צריך לשלם דמי צער אינה ברורה כל צרכה, ורבו לגביה הפרשנויות.

 מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עמנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 119– מצטט מספרה של שרי הייט "נשים ואהבה".

כסף משנה על רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ג

 במדבר רבה פרשה ט, סימן י

 תלמוד בבלי, כתובות נא ב

על כיסוי ראש לנאנסת רווקה ראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קג

מודעות פרסומת
תגובות
  1. אליזבט הגיב:

    ואו. מרתק. איזה יופי שאנשים מבריקים כמוך פותחים בלוגים.

  2. פוסט-מורטם הגיב:

    מתנצל על האיחור. גילית את הבלוג המצוין רק לאחרונה ואני משתדל להשלים פערים.

    לדעתי הקישור שעושה הכותב בין סוגיית תשלום הצער לאשה הנאנסת לבין שאלת ההנאה מן האונס מוטעה, ונובע מחוסר הבנת המושגים המדוברים.

    תשלום צער הוא אחד מ"תשלומי הנזיקין" (נזק, ריפוי, צער, שבת ובושת) ועניינו פיצוי על הסבל הפיזי (!) שעבר הקרבן. למשל, במקרה בו גדע התוקף את יד קרבנו, הרי שמלבד התשלום על איבוד היד (נזק) קיים גם תשלום הצער, שערכו נאמד לפי התלמוד בסכום הכסף שיהיה האדם הממוצע העומד בפני קטיעת ידו מוכן להוציא על מנת שהדבר יעשה ללא כאב. אדגיש גם שתשלום על הפגיעה והעלבון שגרם האנס כלול בקטגוריית ה"בושת", תשלום שאותו משלם גם מי שמפתה בתולה.
    שאר הנזקים הנפשיים ("נזק בלתי ממוני טהור", בשפה משפטית): הטראומה או הסטרס אינם גוררים תשלום פיצוי במשפט העברי באופן גורף וללא נגיעה לפרשת אונס.

    [במאמר המוסגר, הגדרת פיצוי לנזק בלתי ממוני טהור הינה סוגייה משפטית בעייתית מקדמת דנא, כאשר הגישה השולטת לאורך רוב ההיסטוריה הייתה להימנע מקביעת פיצוי כלשהו. במובן זה המשפט העברי הינו חריג בהכרתו בשני סוגים של נזק בלתי ממוני טהור: צער ובושת.]

    ומעתה לסוגיית התלמוד המוזכרת במאמר:
    במשנה (כתובות לט) נאמר: "מוסיף [על המפתה] אונס שנותן את הצער". משמע שכל אונס גורם לאשה גם צער פיזי. על כך נסוב הדיון הנזכר לעיל. תמיהת התלמוד שרירה וקיימת- כיצד ניתן לחייב בתשלום צער על עצם אקט הבעילה באשר הוא.
    וודאי שאם האנס התנהג עם האשה בברוטליות, היכה אותה ושבר לה אצבע כחלק ממעשה האונס, הרי הוא כשאר חובל בחברו המחויב בתשלומי נזיקין על כל חבלה כשלעצמה. זהו תירוצו של אבוה דשמואל שם – שהמשנה מתייחסת ל"צער שחבטה ע"ג קרקע". דהיינו – התשלום אינו על האונס.
    אמנם רבי זירא לא מקבל את התירוץ כהסבר למשנה, שהרי לפיו במקרה ש"חבטה ע"ג שיראין" ולא נגרם צער משני יהיה האנס פטור, ולא כן נראה מדעת חכמים, אלא שכל בעילת אונס כשלעצמה כרוכה בצער.
    האפשרות הראשונה הייתה לומר שמדובר בצער ביתוק הבתולים, והיא נדחתה ע"י ר' שמעון בן יהודה בטענה שצער זה הינו חד פעמי, מוכרח, וקיים גם בבעילה בהסכמה ("סופה להצטער תחת בעלה") ומשכך אינו אינטגרלי למעשה האונס.

    מסקנת הסוגיה היא שבכל בעילה עלולה להיות אי נוחות לאשה: "צער פיסוק", אלא שבעוד שבבעילה בהסכמה האשה החליטה להתרצות, כשמדובר באונס יש לחייב את האנס אוטומטית, מעצם היות הבעילה, גם על כך.

    אמור מעתה, לא רק שאין עניין הסוגיה עצמה לשאלת ההנאה (הנפשית-פסיכולוגית) מן האונס, אלא שהיא באה להטיל על האנס חיוב תשלום על כל אי נוחות פיזית, גם השכיחה ביותר, הכרוכה באונס.

    עד כאן בנוגע לסוגיית הגמרא. בנוגע לדברי התוספות שם על "תאוות הבעילה", שוב – מדובר בכעין הוצאה מההקשר.

    ראשית – בניגוד למשמע מהפוסט כאילו שאלת התלמוד מוזרה מלכתחילה ונזקקת להסבר, ולא כן הוא וכנ"ל, בעלי התוספות שם מתבססים בקושייתם על הדעות המשפטיות לפיהן ניתן לחייב מזיק גם בנזק שהיה בא מעצמו לאחר זמן ("כחש גופנא"). משכך, נראה פשוט שהיה ניתן לחייב גם את האנס על הצער הגדול של ביתוק הבתולים למרות היותו בלתי נמנע, וקושיית התלמוד מעיקרא ליתא. על כך תירצו התוס' בשני אופנים:

    1) הגמרא ידעה שהתנא של המשנה לא מחייב על נזק העתיד לבוא בלאו הכי, שאם לא כן היה מטיל תשלומי צער גם על המפתה מאותה סיבה.

    2) צער ביתוק הבתולים (אצל כל אשה, ולא רק באונס) מורגש בעיקר אחר הבעילה שבה התחושה השלטת היא של עוררות מינית המקהה את הכאב, ומשכך נחשב האנס כאילו רק גרם אותו (נזק עקיף -"גרמא בנזיקין") ולא ניתן להטיל עליו אחריות משפטית לכך ("גרמא בזניקין" שבמשפט העברי – "המניח סם [המוות] לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים")
    .
    אפשר להתווכח עם התירוץ הן מהבחינה הפיזיולוגית (מתי בתולה חשה בכאב) והן, ובעיקר, מהבחינה המשפטית-דינית (סיווג הצער כגרמא הוא לכל הפחות "דוחק"). מה שברור הוא שאין לדבריהם כל נגיעה למיתוס המזעזע לפיו "נשים נהנות להיאנס", שהרי לא בהנאה אלא בעוררות גרידא עסקינן, ואף אין הכרח שכל הנשים חוות עוררות, שהרי לצורך קיום הקושיה די בהנחה כי לעיתים לא נגרם צער, כהגדרתו המשפטית, כדי להקשות על ההכללה שבדברי המשנה.
    בפוסט מתארת קרבן אונס: "זה היה כמו פנטסיה ואני גמרתי. אבל כל מה שהרגשתי היה פחד ובחילה מהמנוול ההוא." די בתחושה האמביוולנטית הזאת כדי לבאר את דברי התוספות.

    • אני מודה על התגובה המפורטת. כיף לקבל כאלו תגובות.
      אני מקבל את הערתך על משמעותו של המושג "צער" במשפט ההלכתי כתחום לכאב פיזי. אכן הייתי צריך לדקדק יותר בהגדרת המושג בפוסט.

      עם זאת, עדיין ברור לי לחלוטין שבעלי התוספות חשבו, כפי שבמפורש חשבו כותבי התלמוד והמדרש, שהתחושה המשמעותית שאישה חווה במהלך אונס זהו עונג פיזי. דבר שאכן לדעתם יכול להפיג את כאב החדירה. תפיסה זו שגויה והיום אנו אף מרגישים בצדק שהיא מקוממת מאוד. אבל אני בהחלט לא באתי לשפוט את אנשי אותו הזמן אלא לציין את הדברים השונים והמפתיעים שניתן למצוא בחשיבת אותה תקופה.

      ככלל, התפיסה של המיניות בתלמוד מתעלמת מהיבטים נפשיים שלנו הם נראים אלמנטריים. למשל, החברה שלנו מגנה בתוקף מין של קטינים, גינוי שכלל לא מצוי בתלמוד ואולי העדרו אף תורם לסובלנות בלתי נסבלת של חרדים בזמננו כלפי מעשים מגונים. לפעמים אני תוהה האם הנפש האנושית הייתה זהה לחלוטין כיום ובאותם זמנים, או שהשתנו גם התחושות הנפשיות.

  3. לא אחדש לך דבר, אני משער, אבל כתבתי על נושא ההנאה מאונס וקישרתי לרשומה זו בבלוג שלך ב"לעיון נוסף". הטריגר היה אירוע שהתרחש באינדונזיה דווקא. שופט העיר ש"נשים שחוו תקיפה מינית עשויות ליהנות מהמעשה".
    http://bllabllablog.blogspot.com.ar/2013/01/blog-post_9758.html

  4. […] התלמוד מציג כאן מחלוקת אמוראית ביחס לשאלה מדיני המשפחה: האם אישה שנאנסה לקיים יחסי מין צריכה להתגרש מבעלה כדין "נואפת" (ששכבה עם גבר זר מרצון), או שמאחר שקיום היחסים היה שלא ברצונה, היא אינה מוגדרת כנואפת אלא כ"אנוסה" ("תפושה" בטרמינולוגיה המקראית[2]). לדעת אבוה דשמואל, הבעל מצווה לגרש את אשתו שכן אנו חוששים שעל אף שתחילת היחסים הייתה באונס, סופם היה ברצון. כלומר, שהאישה הסכימה להמשך קיום היחסים ולכן היא ספק "נואפת". די בספק זה כדי להצריך את הגירושין. לשיטת אבוה דשמואל, המחמיר לחשוש ל"סופם ברצון" בכל מקרה, מתי ניתן לדעת בוודאות שהאישה לא נהנתה מן האונס? – התלמוד שואל שאלה זו ומשיב שרק במקרה "דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף" (כתובות שם), בבירור היה כאן אונס ומתקיים הדין המקראי של "אנוסה" הפטורה מעונש ופטורה גם מגירושין.  הגמרא ממשיכה ומציגה את דעת רבא כחולקת על דעתו של אבוה דשמואל, אך למעשה רבא אינו חולק על האפשרות שאישה תהנה מן האונס, אלא רק על סיבת ההנאה; בעוד שאבוה דשמואל ראה בעצם ההנאה מן האונס חטא והסכמה למעשה, רבא ראה בה אונס נוסף, עצמי אולי. לדעתו, גם אם סוף המעשה היה ברצון, אין אנו יכולים להטיל את האשמה על האישה, שכן "יצר אלבשה". דהיינו, המיניות שבה גרמה לה ליהנות מן המעשה באופן שאי אפשר להתנגד לו; זו לא היא שרצתה בהמשך קיום היחסים אלא הפאם-פטאל שבכל אישה (או גבר). כפי שראינו לעיל, רמב"ם פסק כדעת רבא, המקל בדינה של אישה שנאנסה ואינו מצריך את גירושיה. כך פסק גם בהלכות אישות: "האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס – הרי זו מותרת לבעלה… בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל; וכל שתחלת ביאתה באונס, אף על פי שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלי לא אנס אותי הייתי שוכרתו – הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה" (הלכות אישות כד, יט). ואף על פי שההלכה נפסקה כשיטה המקלה, הרואה בהנאה מן האונס מעשה לא-רצוני, עצם קבלת האפשרות שהאישה עשויה ליהנות מהאונס היא מטרידה. למה? כי היא עלולה להעניק לגיטימיות לאונס ומפני שהיא יכולה לשמש כדי להטיל ספק בתיאור האונס מנקודת המבט של הנאנסת. אבל יותר מכך, אני חושש שהתפיסה הפסיכולוגית עצמה מוטעית. בשבועות האחרונים אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר "טראומה והחלמה", מאת ג'ודית הרמן לואיס, העוסק בין היתר בטראומות כמו הלם קרב ושבי, וגם בטראומות מיניות כמו אונס והתעללות מינית בילדות. זה ספר מרתק שכל עמוד בו כמעט מעלה תובנות חדשות. הספר סוקר את מאפייניהן של חוויות הטראומה לסוגיהן ואת דרך הפתלתלים של ההחלמה מהן. לא מצאתי שם שום תיעוד של נשים המספרות שנהנו במהלך האונס; כל העדוֹת או העדים שנאנסו או עברו התעללות מינית מתארים רגעים של סיוט, השפלה ואין-אונים. ואולי גם כאן השתנו הטבעים?   לעיון נוסף יהודים על הירח, האם אישה נהנית מאונס? […]

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אסור לשכוח, כי בעבר, כמו במקומות מסויימים היום, האישה הייתה שוות ערך לעז. או כיבשה. איך שתרצו. באה התורה ודאגה לכבודה של האישה. איך? תחשבו על מציאות של אישה שלא הייתה בתולה בימים ההם. עדיף היה מותה מחייה. אף אחד לא רצה לקחת אותה ובכך נגזרו עליה חיי בדידות איומים. גם מקור פרנסה לא היה לה, שכן הנשים לא יצאו לעבוד.
    גבר שהיה חושב להתנהג בצורה מבזה לאישה, היה צריך לקחת בחשבון, שמעתה, יהיה חייב בה לשארית חייו, בעוד היא לא הייתה חייבת לו כלום.
    מציאות כזאת, יצרה מצב של ״סנהדרין שהייתה הורגת לשבעים שנה, הייתה נקראת סנהדרין רוצחת״ כלומר, אנשים העדיפו לשמור על החוקים ונזהרו ברצח, אונס, גניבה וכו. זה לא יצא להם משתלם, ובכך נמנעו מעשי פשע. אם היה מקרה שסנהדרין הייתה חורצת דין מוות אחת לשבעים שנה, זה היה נחשב איום ונורא…
    תחשבו על מציאות כזאת היום… שבה נרצח אדם אחת לשבעים שנה… לא היו בתי כלא…

    • אני מסכים שייתכן שלחובה לשאת את האישה היה ערך מרתיע באותם זמנים, מוזרה ככל שתיראה לנו כיום.

      טענתך שכתוב במקורות שבעבר רצחו אדם אחת לשבעים שנה היא לא מבוססת. לא כתוב כזה דבר במקורותינו. כתוב דבר אחר – לפי השקפה אחת במקורותינו על ההיסטוריה של עונש המוות בידי הסנהדרין – עונש המוות (לאו דווקא על רצח. גם על חילול שבת למשל) בוצע רק פעם בשבעים שנה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s