האם אישה נהנית מאונס?

בפוסט הקודם כתבתי על הסוגיה של אונס אישה בידי בעלה. האם דבר זה מותר או אסור לפי היהדות. בפוסט הזה אעסוק בשאלה אחרת באותו נושא, גם היא די מעוררת קבס. השאלה שאציג היא האם קורבן האונס נהנה ממנו,  לפחות על פי תפיסת היהדות? זו שאלה מזעזעת ואטומה בעיני בן זמננו, ולמען האמת שאלה מזעזעת באופן כללי. ובכל אופן יש עניין בלגלות ששאלה מטרידה זו הייתה נראית בימי קדם מושא הולם לדיון מפולפל.

איזה אנס ראוי לעונש חמור

אין זה שהיחס של הדת אל האונס הוא קל דעת. התורה דנה למוות אדם שאנס נערה מאורסת, ואת אסונה של הנערה היא משווה לאסונו של קורבן רצח – בלשונו של ספר דברים:"כי כאשר יקום איש על רעהו וירצחו נפש – כן הדבר הזה". מילים אלו קולעות לתחושתן של נאנסות רבות, המתארות את אימת האונס כמעין רצח, התנקשות בנפש שאין לה מרפא.   בדימוי זה מצטייר האונס במלוא זוועתו, כפי שהוא נתפס בחברה המודרנית. אולם התבוננות מעמיקה מגלה כי ההתייחסות המקראית לאונס, ובעקבותיה ההתייחסות ההלכתית, היא מורכבת יותר ממה שנדמה כאן. המקרא מייחד את הגינוי החריף לאונס ואת הענישה החמורה של האנס למקרה של נערה מאורסת, השייכת לגבר אחר, וקיום יחסי מין איתה, בכפייה אך גם ברצון, הוא מעשה שדינו מיתה. ההלכה קובעת שאף מותר להרוג אדם העומד לאנוס אשת איש, כדי למנוע ממנו לבצע את זממו, כפי שמותר להרוג אדם העומד להרוג אדם אחר בהתאם ל"דין רודף".

להתחתן עם הנאנסת

הדין שונה בתכלית במקרה שהנאנסת היא פנויה. העונש שהאנס יצטרך להתמודד איתו אחרי שיבוא על סיפוקו, הוא אחד מהמוזרים ביותר.  הוא צריך לשאת את הנערה שאנס, בנוסף לתשלום פיצוי לאביה. זהו עונש תמוה, והנאנסת רשאית לפטור את האנס ממנו. היא אינה חייבת להסכים להקים בית בישראל שאבניו נוסדו על ברוטליות כזו. בידיה ההחלטה אם להמשיך ברווקותה, אך היא רשאית גם להתחיל לחפש אולם. יצוין שלמי שחוותה אונס קבוצתי ממתינה התחבטות כפולה ומכופלת – היא יכולה לגרור לחופה אחד מהאנסים לפי בחירתה או אף אחד מהם.

בצורה זו נדמה שאונס יכול להוות אפילו כלי להשגת הבחורה הנחשקת. אחר שתיאנס, אף שאינה חייבת להתייצב לצד האנס בשמלה לבנה, כבר לא יישארו לה יותר מדי ברירות אחרות. ואם בלחץ משפחתה וסביבתה תסכים לעסקה המוזרה, כבר לא תהיה בת חורין לצאת ממנה, כאשר לא תעלה יפה. ככל אישה, היא תזדקק לשם כך לגט מהבעל.

בימינו נראה מופרך להעלות על הדעת שנערה שגבר כפה עצמו עליה, תרצה לחלוק עמו את יצועה מדי לילה, וסביר שהרבה אלימות ואומללות יהיו בזוגיות זו.  מכיוון שלגבר האנס אסור לגרש את אשתו שאנס, הוא עלול בסופו של דבר לצערה כדי להכריחה לתבוע את הגירושים בעצמה. התלמוד מודע לאפשרות זו, אך נמנע מלחייב את הבעל לתת כתובה במצב כזה. לפיכך הנאנסת שהתחתנה עם האנס נמצאת מבחינה זו במצב גרוע יותר מכל אישה אחרת.

למה נאנסת מסכנה?

מדוע, לאור כל זאת, הנישואים עם הבתולה שנאנסה נראים למקרא פתרון לחטא האונס?   התשובה לכך נעוצה בצורה שבה ראו את האונס בימי קדם. בחברה המסורתית הוא נתפס כפשע נגד הנאנסת, אם היא בתולה, לא משום שהוא מכוון כנגד שליטתה האוטונומית בגופה. במילא שליטה כזו לא ממש הייתה בנמצא. אלא משום שהוא ממיט חרפה על משפחתה, מוזיל את ערך גופה ומקטין בצורה דרמטית את סיכוייה למצוא בעל. הפתרון שנתנה התורה לסוגיה מתעמת היטב עם הבעיה. על הפחתת הסיכוי לשידוך יכפר האנס בצורה שתבטל את הקושי מכל וכול – הוא עצמו יינשא לאישה שאנס.  על הוזלת ערך גופה וביזוי משפחתה יפצה האנס בכסף. פיצוי זה נדרש רק אם מדובר בנערה בתולה.  דיונים הלכתיים ערים התנהלו על שלל מקרים גבוליים. מה קורה אם הנערה אינה בתולה מחמת מכה חזקה שגרמה לה לאבד את בתוליה, ולא משום שבאמת קיימה יחסי מין בעבר? הפוסקים חלוקים האם נערה כזו זכאית לפיצוי כספי מידי האנס . שאלה נוספת שעוררה מחלוקת: האם מי שאנס נערה בתולה "שלא כדרכה", כלומר במין אנאלי, מחויב לשאת אותה לאישה ולשלם לה קנס.

האם נאנסת מצטערת?

ייאמר לזכותה של ההלכה שאינה מסתפקת בתשלום עבור אובדן בתולים וירידת ערך בשוק השידוכין בלבד, אלא גם נוקבת במרכיב פיצוי נוסף שחייב האנס: תשלום על הצער שגרם לנאנסת. תשלום זה מעורר את תמיהתו של התלמוד . התלמוד מתקשה להבין מדוע צריך לשלם האנס לנאנסת, לפי דיני התורה, דמי צער, ומדוע לנאנסת יש צער בכלל.   שאלה מוזרה זו זוכה לפרשנויות. לפי הסבר אחד, שאלת התלמוד נובעת מכך שבשעת האונס יש לאישה "תאוות תשמיש" ואינה סובלת.  הצער מגיע רק אחר כך. אפשרות אחרת להסבר תמיהת התלמוד היא שלכאורה אין טעם לחייב את האנס בתשלום צער על הבעילה, מאחר שעל ידי זה שהוא פטר את הנאנסת מבתוליה, הוא מנע ממנה לחוש אותו צער של אובדן בתולים בליל הכלולות עם בעלה. בחשבון הסופי יוצא שהיא לא הפסידה דבר .

השקפות אלו תואמות למיתוסים הרווחים עד ימינו אצל גברים, כאילו נשים נהנות להיאנס, אבל הן עושות עוול גדול עם קורבן האונס. לא רק שעל פי רוב אין האונס מלווה בשום עוררות מינית אצל זו שאיתרע במזלה לחוות אותו, אלא אף במקרים המסוימים שבהם גוף הקורבן מגיב בצורה מינית, אין תגובה זו מלמדת על הנאה אמיתית כלשהי. אונס יכול לגרום רק לסבל טראומטי ומתמשך.  על תופעה של עוררות מינית אצל אישה באונס, ועל כך שאינה מקהה כלל את ייסורי הקורבן מעידה נאנסת:"זה בלבל אותי קשות, כי זה היה כמו פנטסיה ואני גמרתי. אבל כל מה שהרגשתי היה פחד ובחילה מהמנוול ההוא. זה היה כל כך נורא, ובכל זאת היתה לי הרגשה מציקה כאילו ביקשתי את זה "

לעתים דווקא תגובה של גירוי אצל הקורבן מעצימה את הסבל, מאחר שהיא מעלה בו רגשי אשמה ותחושה שהוא היה שותף לאסונו. תגובה כזו ידועה גם אצל גברים שהיו קורבן לאונס, ולעתים הופיעה אצלם זקפה ושפיכה במהלכו.    גם בתופעה הזו התלמוד אינו מכיר וטוען שזקפה מושגת רק באופן רצוני. "אין קישוי אלא לדעת",  וכפי שמתאר זאת רבי יוסף קארו, מחבר  "שולחן ערוך", בביאורו על הרמב"ם כשהוא מסביר מדוע גבר שהכריחו אותו, כנגד רצונו, לשכב עם אשת איש חייב מיתה:"כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב".

לא מאשימים את הנאנסת על ההנאה

את השקפותיהם המטרידות של פוסקי ההלכה על האונס ניתן היה לפטור כשוביניזם ובערות אופייניות לתקופתם, כזו שאף בתקופתנו לא נכחדה כליל, אך התמונה היא יותר מורכבת מזאת.   חכמי התלמוד אכן האמינו שקורבן אונס עלול להפיק ממנו הנאה, אבל דווקא בשל מודעותם לאפשרות זו עשו מאמצים רבים להצדיק אישה נאנסת ולדון אותה לכף זכות.  רוח דבריהם הייתה שאף שהנאנסת נהנית, הנאה זו היא טבעית ובלתי ניתנת לשליטה ולא ניתן להאשימה על כך. השקפותיהם על האופן שבו האישה חווית את האונס היו אולי משונות, אך בסופו של דבר למרות השקפות אלו, הם השתדלו ברובם להיות הוגנים כלפי קורבן האונס. זו מורכבות, שלמרות מוזרותה לבן זמננו, מעידה על רגישות. באופן ציורי מתוארת תפיסה זו אצל חז"ל בדו שיח בין חכם תלמודי לבין נאנסת:

"אשה אחת באה אצל רבי, אמרה לו: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך?  אמרה לו: ואם יטבול אדם אצבעו ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך ? וקבלה" (במדבר רבה פרשה ט, סימן י)

עם זאת, היו גם דעות אחרות, מחמירות יותר כלפי קורבן האונס. בתלמוד מובאת ההשקפה שאישה שנאנסה אסורה לבעלה כדין נואפת, בשל החשש שאף שבתחילה נאנסה, בסופו של דבר התרצתה לאנס וחפצה ביחסי המין. לפי דעה זו, רק אם יש עדים שהאישה משמיעה צווחות התנגדות לכל אורך האונס, היא תהיה מותרת לבעלה (כתובות נא ב) . דעה זו לא נפסקה להלכה. הנאנסת אינה נחשבת לנואפת שאסורה על בעלה. התלמוד עדיין גורס שקיימת אפשרות מסתברת שנאנסת תחשוק במי שאונס אותה אולם התקבלה דעתו של רבא, שהיצר השתלט על האישה, ואין להאשימה במאומה אף אם היא צווחת שיתנו לאנס להשלים את מלאכתו, ואומרת שאם לא היה כופה עצמו עליה, הייתה שוכרת ממנו שירותי מין בכסף. להשקפת רבא, אין זה מן הנמנע שהאונס עורר בה תאווה כה גדולה שהיא איבדה שליטה על התנהגותה . הנימפומניה הכפויה הזו היא מובנת ונסלחת. יצוין שההנחות שהרבנים עושים לנאנסות רלוונטיות לאשתו של יהודי מן השורה, אך אשתו של מי שהוא כהן נמצאת במצב גרוע יותר. אשת הכהן ששכבה עם גבר אחר, אפילו באונס, אסורה על בעלה, והוא מחויב לגרשה.  כפי שמסביר המחזיר בתשובה הרב מרדכי נויגרשל, המשך הקשר בין הכהן לבין רעייתו האומללה שעברה אונס יגרום "נזק רוחני רחב טווח שגם אם אין אנו מסוגלים לראותו הוא קיים".

למעשה גם מעמדה ההלכתי של בתולה רגילה שנאנסה אינו נותר יציב לחלוטין. אחת ההשלכות היא בהלכות כיסוי ראש. אישה יהודיה צריכה, על פי ההלכה, לכסות שיערות ראשה. רק בתולה פטורה מכך. הפוסק בן המאה ה-16, רבי יעקב רישר, התחבט מה דינה של בתולה שנאנסה. האם אחרי האונס, מאחר שאינה בתולה, היא מחויבת להקפיד על צנעת שערותיה? זהו דין לא נעים, מאחר שבכך תיידע הנאנסת את הציבור על חרפתה. תארו לעצמכם את ההתלחשויות בסביבה דתית יכנעית כאשר בחורה רווקה תופיע יום אחד, עצובה ומושפלת מבט, ומטפחת לראשה. רעיון גרוע במיוחד לסצנה בסדרת הטלוויזיה "סרוגים". אף על פי כן, רבי יעקב רישר הגיע למסקנה שאכן על נאנסת להתחיל לחבוש כיסוי ראש לאלתר ומוצא הוכחה בתנ"ך. כך נהגה תמר ששמה אפר על ראשה מייד אחרי שנאנסה בידי אחיה אמנון . מיותר לציין שבפועל רווקות דתיות שאיבדו את בתוליהן בימינו, אינן נוהגות להצהיר על כך בפומבי בשום דרך, בין אם הדבר קרה ברצון ובין אם קרה באונס.

---

לקריאה נוספת:

אורית קמיר, האם קרבנות נהנות מאונס, והאם להדיח שופטים שכך סברו?

אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אונס (בועל), פרקים א, ד-ה

תוספות כתובות לט א, ד"ה צער דמאי. מסקנת הסוגיה מדוע בכל אופן צריך לשלם דמי צער אינה ברורה כל צרכה, ורבו לגביה הפרשנויות.

 מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עמנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 119– מצטט מספרה של שרי הייט "נשים ואהבה".

כסף משנה על רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ג

 במדבר רבה פרשה ט, סימן י

 תלמוד בבלי, כתובות נא ב

על כיסוי ראש לנאנסת רווקה ראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קג