אכילת בשר אדם וההיסטוריה היהודית (קניבליזם, חלק ב')

פורסם: 25/11/2011 ב-כשרות, קניבליזם

בני אדם, לפחות היהודים שבהם, אינם להוטים לאכול בשר חבריהם, ולכן לשאלת הקניבליות לא הייתה על פי רוב רלוונטיות רבה. היו כמה פסיקות שבכל אופן נגעו בשאלת אכילת בשר אדם, בנסיבות שבהן הייתה מעשית.

לאכול מומיות

הרדב"ז, פוסק שחי במצרים במאה ה-16, התיר לאכול מומיות של גויים שנחנטו בימי קדם, דבר שהיה בשימוש בזמנו כמעין תוסף תזונה פרימיטיבי, מאחר שרווחה אמונה שיש בסמי החניטה במומיות תועלת בריאותית. להיתרו של הרדב"ז, הפסיקה הדומיננטית בתחום, תרמה העובדה שמי שצרך את המומיות לא היה מעוניין להנות מהן כאוכל, אלא כתוסף בריאותי .

לאכול עורלות

מנהג אחר בעל אופי קניבאלי רווח בקרב נשים עקרות. הן היו אוכלות את העורלה שנלקחה מהתינוק הנימול בברית, מתוך אמונה שזו סגולה לפוריות. באחד מספרי הסגולות אפילו ממליצים לאישה למרוח את העורלה בדבש לפני שתשים אותה בפיה, מה שיהפוך אותה ממש לממתק. מנהג אכילת העורלה היה שנוי במחלוקת. לצד אלו שתמכו בו, היו לו מתנגדים. לפעמים מסיבות קבליות יותר מהלכתיות, בין השאר בשל האמונה שהעורלה שייכת לסטרא אחרא ושורה עליה רוחו של הנחש הקדמוני.

לאכול את מה שנספג בבשר

בתחילת המאה הקודמת יצא בארצות הברית "הג'ונגל" מאת אפטון סינקלייר. הספר תיאר את התנאים הבלתי אנושיים, מעוררי הפלצות, ששררו אז בבתי המטבחיים באמריקה. הוא המיט בושה וגם נזק כלכלי רב על תעשיית הבשר במדינה, ובעקבותיו הוגבר מאוד הפיקוח עליה. אחד מהקטעים בספר נגע לעבודה בחדרי האדים החמים. הוצבו שם מיכלים גדולים רותחים מלאים בשמן שפתחיהם היו בגובה הרצפה. מדי פעם קרה, באופן עגום, שעובדים נפלו לתוכם. את מה שנותר מהם, בעיקר עצמות, דגו החוצה כעבור ימים. השאר נספג בסיר ונשלח לצרכני הבשר של אמריקה.

קיימות שאלות הלכתיות שכאילו נלקחו מהמחזה המקאברי הזה. שאלה אחת עוסקת בתינוק שנפל לתוך סיר דבש רותח ומת. האם הדבש נאסר, בשל העובדה שנספג בו משהו מבשר המת. ואריאציה אחרת של השאלה הזו היא במקרה שבו תינוק נופל לתוך באר מים וטובע שם. השהות הממושכת של גווייתו במים משפיעה על טעמם, והשאלה היא האם מותר להשתמש במים האלו לאפיית לחם.  במקרים האלו התשובה ההלכתית אינה אחידה ותלויה בנסיבות המדויקות. באופן כללי ניתן לומר שקיימת נטייה להתיר להשתמש בדבש או במים, בפרט אם ההפסד הכלכלי רב. גם כאן הרתיעה מבשר האדם היא די מתונה.

אימת הקניבליזם

אל מול האדישות היחסית שמפגינה ההלכה בנושא הקניבליזם, דווקא במשנתו של הרב קוק יש לרתיעה מאכילת בשר אדם תפקיד ממש מונומנטלי. הרב קוק התמודד עם שאלה שעכרה מאוד את שלוותו. כיצד יתכן שאלוהים התיר לבני האדם להרוג יצורים חיים אחרים, היתר שנגזרותיו, בין השאר דיני השחיטה ודיני הקורבנות המפורטים בדקדקנות כפייתית, תופסים פרקים שלמים במקרא. הפתרון שהוא מצא לשאלה הזו ב"חזון הצמחונות והשלום" הנאור שלו, הוא שההיתר שניתן לבני האדם להזין את עצמם בבעלי חיים, על כל משמעויותיו הרחבות, הוא בסך הכול אמצעי להילחם בתשוקה לבשר אדם. בעולמנו הפגום, אם היה מונהג איסור טוטאלי על אכילת בשר בעל חיים, היה הדבר נתפס בצורה עקומה כאילו משמעותו היא שאיסור אכילת בעל חיים מצוי באותה דרגה ובאותה עוצמה כמו הטאבו הגדול המוטל על אכילת בשר האדם. התוצאה הפרדוקסלית לא הייתה רתיעה מאכילת בעלי חיים, אלא להיפך, קלות דעת באכילה של בשר בני אדם. החשש יפוג רק בעולם צודק וטוב באמת, כפי שיהיה העולם לעתיד לבוא. אז יהיה מקום לצמחונות. הטענה של הרב קוק היא אפוא שכל עוד העולם מצוי ברמה ירודה, צמחונות נושאת בחובה סכנה מחרידה. ההיגיון הפנימי שמצדיק צמחונות עלול להוביל בסופו של דבר לידי קניבליזם.

אידי אמין - קניבל?

האם זה רציני? האם באמת, בשל אנלוגיה מתפתלת כלשהי, צמחונות עלולה להיות שלב בדרכו של אדם להפוך לחיית טרף קניבלית? קשה להשתכנע.  עם זאת, מפתה להזכיר את אורח החיים הצמחוני של היטלר, הצורר שוינסטון צ'רצ'יל היטיב לתאר כ"כמפלצת צמאת דם שאינה יודעת שבעה", כדוגמה אנקדוטית לסכנת ההסתאבות שטמונה בצמחונות. היטלר האמין במשנתו של המלחין ריכארד ואגנר, שלפיה אכילת בשר מנוונת את הגזע. הדעות חלוקות עד כמה היה אדוק בצמחונות, אך אין ספק שנטייתו הייתה להימנע מבשר.

בתורה עצמה, כאמור, הקניבליזם לא מוזכר כתופעה אסורה במיוחד, אולי פשוט לא היה צורך בכך, בשל היותה של ההימנעות ממנו אלמנטרית כל כך כמעט בכל חברה שיש בה ניצוץ של ציביליזציה. אומרים שאפילו שליט אוגנדה, אידי אמין דאדה, חיה רעה שהזוועות שחוללה היו יוצאות דופן גם באפריקה למודת הסבל, טרח להכחיש את השמועות העקשניות שרווחו על הקניבליזם שלו.

קניבליזם - סאטורן אוכל בנו במיתולוגיה היוונית

התפקיד שממלא הקניבליזם בתורה הוא תפקיד של איום אולטימטיבי, תיאור של אורח החיים שאליו יקלע העם, אם ימשיך להקשות עורף ויסרב ציית לאלוהים. העונש האלוהי שלא יאחר לבוא, בדמותו של רעב מצמית, יהפוך את בשר האדם למרכיב תזונה.  מצב כזה כשלעצמו מסמל אובדן של צלם אנוש; דווח ששרר בלנינגרד בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז בשר אדם נמכר בשוק השחור. סוג הקניבליזם שחוזה התורה יהיה עוד מחריד בהרבה: הורים יאכלו את בשר בניהם ובנותיהם . קשה לחשוב על קריסה איומה מזו של האינסטינקטים הבסיסיים שמחשקים את החברה. מה עוד שהתורה מבטיחה שהנבואה הזו תתממש גם במשפחותיהם של יפי הנפש, הרכים והענוגים ביותר. בסיכומו של דבר, מה שאלוהים מציע ליהודים הוא הכול או לא כלום. או שהם יצייתו לו ויהיה טוב, או שהם לא יתקיימו לא כחברה ולא כבני משפחה, אלא כאוסף פראים אינדיבידואלים – יצורי פרא המוכנים לנגוס איש בבשר יוצא חלציו, למען כמה רגעים נוספים של הישרדות, אורח חיים מתועד בקרב האבוריג'ינים באוסטרליה במאה ה-19, שנהגו להמית את תינוקותיהם החלשים ואז להזין עצמם בהם .

הקניבליזם בהיסטוריה היהודית

התנ"ך מספר על התגשמותו של חיזיון הבלהות ברעב הכבד ששרר בימי הנביא אלישע (מלכים ב, ו) , תקופה שבה גם צואת יונים ניתן היה להשיג רק במחיר מופקע. אישה סיכמה עם חברתה שכדי לקיים את עצמן, הן יבשלו את בנה שלה לסעודה ביום האחד וביום השני יבשלו את בן החברה. היא עמדה בדבריה ביום הראשון, אך החברה, שהייתה אמורה למלא את חלקה ביום השני, סירבה לקיים את הסכם הרוטציה והחביאה את בנה. לא לגמרי ברור מהמקרא מדוע החברה סירבה לעמוד בסיכום. האם ילדה עדיין היה חי ורחמיה נכמרו עליו, או שהיא פשוט חמדה את בשרו לעצמה . האישה הראשונה, שיצאה פראיירית, פנתה למלך בדרישה שיעשה צדק. יש דמיון אסוציאטיבי בין פנייתה אל המלך, שבתגובה קרע את בגדיו, לבין הצדק שחיפש היהודי שיילוק, הסוחר מוונציה במחזהו של שייקספיר, שרצה להשתמש במנגנון המשפטי כדי לקבל את ליטרת הבשר של בעל החוב שלו שהובטחה לו. בשני המקרים הצדק הפורמאלי עומד לכאורה לימין העותרים, אך עתירתם מעוררת בסביבתם בעיקר חלחלה, בשל הפיכתו של הגוף האנושי לסחורה. במקרה בספר מלכים, הזוועה כפולה ומכופלת, כי המסחר הוא בבשרם של תינוקות, הוא מתנהל בידי אמותיהם ומטרתו קניבלית. בהתרחשות זו יש ניגוד אירוני מזעזע, בין הפנייה למלך לעשות צדק, שמשקפת חברה שיש בה מידה של חוק וסדר, לבין הקניבליזם של הילדים, שפירושו הוא אובדן כל רסן מינימלי של תרבות.

חורבן ירושלים

מוטיב האם האוכלת את ילדיה מתוך רעב חוזר על עצמו בקינות ספר איכה ובסיפורים סביב חורבן המקדש. במדרש מובא סיפור נורא על אם שבישלה את התינוק שהניקה כדי להאכיל את שלושת אחיו הגדולים. כשהם התחילו לאכול וראו את ידי אחיהם הקטן בתוך הסיר, הם עלו לגג, קפצו ומתו (ילקוט שמעוני איכה, רמז תתרטז).

יוספוס פלביוס מספר על מקרה אחר מאותו סוג, סיפור שהיה משמיט אותו מחשש שלא יאמינו לו, אלמלא היו לו "עדים אין מספר". מרים בת אלעזר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, ברחה לירושלים הנצורה ושם סבלה מנחת ידם של המורדים שגזלו את רכושה. שנאתה לעריצים ששלטו בירושלים יחד עם הרעב הנורא שחוותה הביאו אותה לעשות מעשה נורא, אשר "לא נשמע כמוהו בדברי ימי היוונים והנכרים", כדברי יוספוס. היא תפסה את תינוקה, שעדיין היה יונק, הרגה אותו, צלתה אותו ואכלה חצי מהתבשיל. כשהריח שהתפשט הביא לביתה את המורדים שתרו אחרי אוכל, היא הציעה להם את החצי השני. אפילו רוצחים קשוחי לב כמותם נאלמו דום מרוב זעזוע.

הסיפור הגיע עד לרומא, שבה היו התגובות לו מעורבות ונעו בין חוסר אמון, רחמים וזעם. לפי יוספוס, הקיסר השתמש בו לחתום את דינה של ירושלים, באומרו: "לא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר אשר האמהות בה אוכלות את בשר בניהן".

יוספוס שם בפיה של מרים בת אלעזר נימוק סרקסטי להחלטתה לשחוט את ילדה: "רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים", כאילו ניסתה להפגין את עוצמת היאוש של התקופה שבה חיה על ידי הגשמתה המלאה של הקללה שמבטיח המקרא.

אותו סוג של אימה מהדהד, כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר, ביומנו של ראש היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב.  בפברואר 1942 הוא ציטט דוח שקיבל לידיו על אישה בשם רבקה המעידה כי אכלה נתח משוקו של בנה בן השתים עשרה, שמת יום קודם לכן.    ניכר שהסיפור השפיע עליו קשות והוא הציגו בפני הגרמנים, כנראה בתקווה נאיבית שהדבר יזעזע אותם במשהו ויניע אותם להקל על מצוקת הרעב. סיפור זה הוא אבן דרך ביאוש של צ'רניאקוב שהלך וגבר. פחות מחצי שנה לאחר מכן, בתשעה באב, הוא התאבד, אחרי שהנאצים דרשו ממנו לשתף פעולה בגירוש אוכלוסיית הגטו למחנות השמדה.

למרות האזכור ביומן של צ'רניאקוב, הקניבליזם בהחלט לא היה תופעה נפוצה, אפילו באימי השואה. כאמור, ברור למדי שההלכה מתירה לאכול בשר אדם בנסיבות של פיקוח נפש. אבל הדיון ההלכתי בסוגיה היה מועט. הרב אפרים אשרי, שספר השו"ת שלו כולל שאלות רבות שנתקל בהן בשואה, נדרש לסוגיה רק עשרות שנים אחר כך, בשל הרעש שחולל הקניבליזם של ניצולי ההתרסקות בהרי האנדים. בעקבות אירוע זה פנה אליו שואל בתהייה האם אירעו בימי הרעב הגדולים של השואה מקרים כדוגמת זה. הרב אשרי השיב שלא נתקל בכך בקרב יהודים, לא בגטו קובנה ולא במחנות, אף ששמע על התופעה בקרב חיילים רוסים. הוא מייחס זאת לסלידתם של יהודים מבשר טרף, בפרט לאור הדמיון בטעם בין בשר אדם לבשר חזיר  .

הרב יהושע אהרונסון, לעומת זאת, סיפר שנתקל בדילמה בשלהי מלחמת העולם. בזמן צעדת המוות מבוכנוולד, כשאפילו אכילת עשבים כבר לא עזרה מול הרעב, הציע לו חבר לחתוך בשר ממתים כדי לשרוד. הרב אהרונסון פרץ בבכי, והשיב כי ייתכן שהדבר מותר על פי ההלכה, אך בנסיבות שלהם הוא עלול לגרום לחזקים לרצוח את החלשים כדי לאכול את בשרם. לא רק זאת, הוא גם יספק לקציני הס"ס המקיפים אותם אמתלה להרוג אותם בטענה שהם אוכלי אדם פראים.

בהקשר לדברי הרב אהרונסון, אפשר להעיר שגם בלי תירוץ מיוחד טפלו נאצים האשמות דומות על יהודים. האשמה בקניבליזם הייתה אחת מהעלילות האהובות ביותר על שונאי ישראל בכל הדורות, כבר בכתביו של האנטישמי הרומאי ההלניסטי אפיון שסיפר על פיטום יוונים בבית המקדש בירושלים לשם הקרבתם ואכילתם. הדיבה המרכזית ששימשה להשמצת עם ישראל מאז אמצע ימי הביניים, עלילת הדם, והייתה גם בשימושם של הנאצים, אינה אלא סוג של האשמה בקניבליזם.


לקריאה נוספת:

 הרב ד"ר אברהם אופיר שמש, רקמות אדם כמקור לחומרי מרפא קדומים, בתוך: אסיא סט-ע, ניסן תשס"ב, מכון ע"ש שלזינגר ירושלים.

על התערבבות הבשר האנושי והשמן – ראה אפטון סינקלייר, הג'ונגל, תרגום: יואב הלוי, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ז, עמ' 102

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הצמחונות והשלום, ליקט הרב דוד כהן, ירושלים תשכ"א

ויקיפדיה, צמחונותו של אדולף היטלר

 מקורות תנ"כיים על קניבליזם: ויקרא כו כט; דברים כח, נג-נז. ראה גם בנביא: מלכים ב, ו. ירמיה יט, ט; יחזקאל ה י

קניבליזם בקרב האבורוג'ינים: Carole A. Travis-Heinkoff, Dinner With A Cannibal, Santa Monica Press, Santa Monica 2008, p. 185

 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגם ד"ר י. נ שמחוני, הוצאת שטיבעל, ורשה תרפ"ג, ספר ו, פרק ג.

על הקניבליזם בגטו: יומן גטו ורשה, יד ושם תשכ"ט, עמ' 271

 קניבליזם בשואה: שו"ת ממעמקים, חלק ד, שאלה כג. וכן: איתמר לוין, אותיות של אש, ידיעות אחרונות, תל אביב תשס"ב, עמ' 82

 על עלילת הקניבליזם של אפיון: יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ספר שני, ח.

Advertisements
תגובות
  1. אליזבט הגיב:

    ועוד פוסט מעולה. ישר כוח!

  2. […] הרעב ההוא דמו למה שהזהירה מפניו התורה ודנתי בו בארוכה בפוסט על […]

  3. itia הגיב:

    שני הפוסטים מעניינים ביותר. תודה רבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s