הארכיון של דצמבר, 2011

לאן נעלם דם הווסת בגופה של אישה שנכנסת להריון? האמונה המקובלת בעולם העתיק הייתה שבמהלך הלידה הדם מזין את התינוק בתוך הרחם. לאחריה הוא מחלחל לשדיים, הופך לחלב אם ומאפשר את ההנקה.  יש הרבה הגיון בריא בהשערה הזו שניתן לראות אותה כחוק שימור של דם הווסת, בדומה לחוקי שימור האנרגיה שמקובלים על הפיזיקה המודרנית. אם דם וסת לא יוצא כשהאישה בהיריון או מניקה, מה יותר מתבקש מאשר להניח שיש לו אז שימושים חיוניים בהזנת התינוק. אין ספק שהתיאוריה נאה, גם אם, כמו רעיונות אחרים של הרפואה העתיקה, לא ממש נתמכה באישוש ניסויי כלשהו. היא נהגתה כבר על ידי היוונים ואומצה בתלמוד ובמדרשים .

הנקה

ברם, דם הווסת נחשב לשיא הטומאה והטינופת, ולכן המלומדים התקשו להאמין שהמזון שהגוף מפיק ממנו הוא באמת טוב לתינוק. לפי השקפה קדומה, כאן בדיוק נעוץ ההבדל בין עובר הבהמה, שיוצא מהרחם ומייד מסוגל לעמוד על רגליו, לבין התינוק האנושי. לבהמה אין וסת, ולכן העובר שלה ניזון בדם משובח ונקי ישר מהלב. לעומתו, העובר ברחם שניזון מדם הווסת המלוכלך, יוצא חלש וצריך חודשים ושנים כדי להתאושש ולהתחיל ללכת.

ישו היה צריך להיוולד גדול

באחד מספרי הוויכוח הראשונים שכתבו יהודים כנגד נוצרים, ספר שמייחסים אותו, בטעות או שלא בטעות, לפרשן המקרא החשוב מימי הביניים, הרד"ק, רבי דוד קמחי, מובאות כמה ראיות נגד אלוהיותו של ישו. חלקן משכנעות למדי. למשל, תמיהה על זעקתו של ישו הצלוב לישועה, "אלי אלי למה עזבתני". הרד"ק תוהה האם ישו באמת היה מעוניין להיוושע. אם לא, מדוע הוא מבלבל לאלוהים את המוח, ואם כן רצה חילוץ, איך שכח שהוא לא סתם נמצא שם על הצלב, אלא מתוך מטרה לגאול את האנושות. שאלה אחרת שהפנה לנוצרים הייתה האם אין התינוקות אמורים לצאת מהמקום שממנו נכנס הזרע. אם תינוק רגיל יוצא מהנרתיק, הרך הנולד ישוע היה אמור לצאת מהאוזן, ממנה נכנסה רוח הקודש אל תוך רחמה של מרים. תהייה נוספת שמעלה הרד"ק על אלוהיותו של ישו כבר מתקשרת לעניינו, בהיותה מבוססת ישירות על תיאוריית דם הווסת. תינוק רגיל יוצא חלוש ונטול יכולת הליכה בשל תזונתו מדם טמא, אולם אם ישו הונבט ברחם על ידי רוח הקודש, יש להניח שלא היה צריך לגדול באמצעות הדם של אמו. אם כך, כיצד יסבירו הנוצרים מדוע לא יצא מהרחם הולך על רגליו.

הנקה מתווה אופי

הזוהמה שיוחסה לדם הווסת העיבה על חלב האם בעיני הקדמונים, אך לא הייתה החשש היחיד הכרוך בו. רווחה ההשקפה שהחלב הוא לא רק מזון, אלא גם כלי להעברת תכונות אופי. על פי האגדה, משה התינוק, שנמשה מהיאור בידי בת פרעה, סירב בתוקף לינוק מהמניקות המצריות, עד שלבסוף הביאו לו מניקה עברייה  (סוטה יב ב) . כך באמת נפסקה ההלכה: חלב של גויה "מטמטם הלב ", ולכן מומלץ, במידת האפשר, לחפש מניקה יהודיה, כדי שיחלחלו בחלב הביישנות והרחמנות האופייניים ליהודים. מה עוד שהגויה עלולה לנסות לרצוח את התינוק היהודי . מצד שני, למטבע יש שני צדדים, ועל כן באותה מידה שחלב לא יהודי מזיק לתינוק היהודי, כך גם חלב יהודי שמקבל תינוק גוי עשוי לחולל בו פלאים. כך מסופר על קיסר רומא אנטונינוס, שכתינוק הוחלף עם רבי יהודה הנשיא, וזכה לינוק מאמו הצדקת. החלב הטהור לא שב ריקם וכשגדל אנטונינוס התקרב לדת ישראל. מסופר שכרה מנהרה סודית כדי שיוכל להגיע לביתו של רבי יהודה הנשיא וללמוד איתו תורה ואולי אף התגייר. למעשיה הזו אין כמובן בסיס היסטורי. הפנטזיה על יהודי אוהב תורה בתפקיד החזק בעולם אולי תתממש יום אחד בארצות הברית, אך קשה להניח שהתקיימה ברומא העתיקה. מעריכים עם זאת שהיה קיסר בשם אנטונינוס שהיו לו יחסים טובים עם היהודים. אך לא לגמרי ברור במי מדובר. מועמד סביר הוא מרקוס אורליוס אנטונינוס שכונה "קרקלה" ושלט בתחילת המאה השלישית לספירה .

בעבר, בהעדר תחליפי חלב, ההנקה הייתה חיונית לחיי היילוד. בשל כך תיקנו חכמים שאישה מניקה לא תתחתן עד שהתינוק יהיה בן שנתיים. זאת מחשש שתיכנס להריון שני ולא תוכל להמשיך ולהניק, ואילו בעלה החדש, רשע כמו הורה חורג סטריאוטיפי, לא יטרח לספק לילד מזונות אחרים. ההלכה הזו נשארה בתוקפה עד היום, למרות השינויים בהרגלי ההנקה. גם היום נשים לא רשאיות להתחתן כשילדן רך בשנים. מי שירצה יוכל  לראות זאת כדוגמה לעוד קיבעון אורתודוקסי משולל הגיון.

דיני טעימת חלב האם

חלב אם הוא כשר פרווה. לא צריך להמתין בין בשר לבינו. בכל אופן מוקדם להתלהב מהאפשרות להשתמש בו כתחליף חלב במטבח הכשר הגורמה שיודע פריחה בשנים האחרונות. עדיין נקבע איסור על בישול חלב אמא אנושית יחד עם בשר – הדבר דומה מדי לערבוביית הגדי בחלב אמו האסורה. לגבי חלב אישה ובשר עוף בסיר בישול אחד, הדעות חלוקות.

מי שאינו תינוק ועדיין רוצה, בשל קיבעון אוראלי או מסיבות אחרות שצפונות עמו, לינוק חלב היישר מהשד עלול להיתקל בבעיה הלכתית אחרת. רוב פוסקי ההלכה, גם אם לא כולם, אוסרים על כך, לא מסיבות של צניעות, כפי שאפשר היה לחשוב, אלא מתוך חשש שמי שיתרגל לינוק חלב אישה, עלול לחשוב שמותר לשתות כל סוג של חלב, גם חלב בהמות לא כשרות .

כאן המקום לספר שסוגיית יניקת חלב בידי גברים בוגרים משדיהן של נשים הרעישה עולמות דווקא אצל המוסלמים. באיסלאם, בדומה ליהדות, קיים איסור על התייחדות אישה וגבר זר באותו חדר, דבר שמעורר קושי טבעי בשוק העבודה המודרני המעורב.  פוסק מוסלמי בכיר מאוניברסיטת אל-אזהר במצרים, המוסד הסוני החשוב ביותר, ד"ר עזת עטייה, הציע לפתור את הבעיה של אישה העובדת עם גבר באותו חדר על ידי זה שהאישה תיתן לגבר לינוק משדיה, בכך היא תיחשב לאישה המניקה אותו, ומותר לגבר להתייחד עם המינקת שלו, כפי שמותר לו להתייחד עם אמו. ההצעה הזו עוררה מהומה רבתי בעולם האיסלאמי, והובילה לפיטוריו של עטייה, אך יש לה שורשים עתיקים באיסלאם. קיימת מסורת (חדית') שפותרת כך את בעיית הייחוד בין אישה לבין ילדים מאומצים. האישה יכולה להניק אותם, אפילו אם הם מגודלים. כך כולם ייחשבו למשפחה אחת.

בהקשר זה ראוי לציין שגם ביהדות נשברו קולמוסים רבים על בעיות הנובעות מאיסור ההתייחדות בין גבר ואישה, אך, למגינת לבם של אי אלו גברים שומרי מצוות, יניקה משד לא הועלתה מעולם כפיתרון אפשרי.

לקריאה נוספת

על חלב אם – בכורות ו ב; אביגדור שנאן (עורך), אותו האיש – יהודים מספרים על ישו, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999, עמ' 100 – 103

הלכות הנקה – שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פא, סעף ז, ברמ"א שם; רשב"א, יבמות קיד א;עבודה זרה כו ;תוספות עבודה זרה י ב, ד"ה אמר

 על אגדת רבי ואנטונינוס ובסיסה ההיסטורי ראה אצל עפרה מאיר, התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל לאור אגדות רבי ואנטונינוס, מחניים, סיוון תשנ"ד,

איסור נישואים למניקות – יבמות מב ב; אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך א, ערך הנקה, עמ' 167 – 169

 חלב אם הוא פרווה – אנציקלופדיה רפואית הלכתית, שם, עמ' 171

איסור לינוק מאישה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חָלב, פרק ה

הנקה כפיתרון לבעיית ייחוד אצל מוסלמים –  ידיעה באתר האינטרנט של רשת אל ערבייה

מודעות פרסומת

האם הדת מוסרית?

פורסם: 24/12/2011 ב-מוסר

התנ"ך הוא ספר הספרים של האנושות, ספר היסוד של היהדות ושל הנצרות, מקור גאווה לעם היהודי שהנחיל אותו לעולם, יצירה שעד היום מיליארדי בני אדם משוכנעים שמבטאת, יותר מכל טקסט אחר שנכתב אי פעם, את רצונו של האלוהים מגולם לתוך אותיות ומילים נהירות לבשר ודם. התנ"ך מכיל את עשרת הדיברות, שאין כמוהן לתמצת, עד עצם היום הזה, את עיקרי המוסר האנושי. הוא כולל שירת טבע יפהפייה, צמאת אלוהים. נמצאים בו כמה מהסיפורים היפים ביותר שנכתבו אי פעם, וכל דור מצליח למצוא בהם רלוונטיות מחודשת.

מה עוד אפשר להגיד על התנ"ך?  אפשר להזכיר שהתנ"ך קורא לרצח עמי כנען, מצווה להרוג את המקיימים פולחן זר, ובכללם נשים וטף, ומורה על אתיקת מלחמה מפוקפקת ביותר שמתירה את אונס נשות האויב ומתעתדת מעשי עינויים אכזריים ביותר שמבוצעים בו, אפילו אחר הכנעתו.

האתאיסטים נגד התנ"ך

התרבות המערבית אוהבת להעלות על נס את היופי של התנ"ך, אבל כיום אפשר לראות במערב רנסנס של אתיאיזם מיליטנטי, ששב לתנ"ך כדי לשלוף ממנו את מה שאחרים מעדיפים להדחיק. כותבים אתיאיסטים בולטים, המתנבאים בסגנון דומה למדי, ריצ'ארד דוקינס, סם האריס וכריסטופר היטצ'נס (שנפטר לאחרונה), אוהבים להרבות בציטוטים לא נעימים לאוזן מהתנ"ך ומהברית החדשה, שעל פי היטצ'נס "עולה ברשעותה אפילו על הברית הישנה". סם האריס כותב כי "מבט אחד בספר דברים יבהיר לכם שאלוהים נותן תשובה פסקנית ביותר לשאלה אילו פעולות עליכם לנקוט אם בנכם או בתכם יחזרו משיעור היוגה שלהם ויצהירו שבכוונתם לאמץ את פולחן קרישנה ", ומצטט את עונש המוות שמטילה התורה על המסית לעבודה זרה בסקילה באבנים .  האריס, הקורא לנטוש את הדתות המונותאיסטיות ולהסתפק ברוחניות מזרחית נטולת אל נוסח הבודהיזם, סובר כי "רק התעלמות מציוויים ברבריים כאלה היא שמאפשרת ליישב את ספר הקודש עם החיים בעולם המודרני. זאת בעייתה של 'המתינות' הדתית: ביסודה לא עומד דבר מלבד התעלמות שבשתיקה מן החוק האלוהי".

תומאס פיין

הוגה הדעות האמריקני תומס פיין, אחד מאבותיה של עצמאות ארצות הברית, מהפכן ועוכר סדרים ישנים בנשמתו, ביטא דברים דומים כבר ב-1795. את התורה הוא תיאר כיצירתם של "מתחזים נבערים וטיפשים מאוד". דמותו של משה "היא המחרידה ביותר שניתן להעלות על הדעת", כפי שהוא מסיק מהוראותיו הקוראות לרצח נשים וילדים: "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר לא, יז – יח). "בקרב הנבלים הנתעבים שבזמן מן הזמנים הביאו חרפה על שם האדם, קשה למצוא גדול ממשה, אם תיאור זה נכון", מסכם פיין בהגזמה . נדרש אומץ לא מבוטל לכתוב דברים נוקבים אלו בשלהי המאה ה-18 ופיין שילם מחיר כבד. הוא מת בודד ושנוא, ולהלווייתו טרחו להגיע שישה אנשים בלבד. עצמותיו הוצאו מקברן לאחר מכן, לכאורה כדי לחלוק לו קבורה מכובדת יותר, אך למעשה לא זכו להיטמן שוב. הן הסתובבו בעולם והוחזקו בידי בעלים שהתפארו בחלקים מגופו של ההוגה הנועז. אנשים אדוקים אולי ייראו באקורד סיום מקאברי זה עונש הולם למנאץ נחשוני, אך אפשר לקוות בשביל פיין, שהאמין באלוהים, אך לא באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שגורל עצמותיו היה חסר משמעות עבורו.

אכזריות המלכים

דוגמאותיהם של האריס ופיין רחוקות מלמצות את צורותיה השונות של האכזריות התנ"כית.  השקפת התנ"ך על חופש הפולחן באה לביטוי עז ותמציתי אצל יהוא, מלך ישראל, אשר הכריז בעורמה שבדעתו להרחיב את פולחן הבעל והוציא קול קורא שכינס את מאמיני הבעל אל מקדשם, תחת ההבטחה "אחאב עבד את הבעל מעט. יהוא יעבדנו הרבה" (מלכים ב, י יח).   אבל הבטחה זו הייתה מלכודת. יהוא הציב שמירה בפתח מקום הכינוס שמנעה הימלטויות, ליתר ביטחון אפילו איים על השומרים שיהרוג שומר עבור כל נמלט. בפנים המקדש חייליו חיסלו בחרב את כל הבאים. אכזריותו חסרת הרסן של יהוא, שבאה לידי ביטוי גם בהכחדת משפחות מלוכה אחרות, זכתה לשבחיו של אלוהים, שהסתייג רק מכך שהותיר את עגלי הזהב בבית אל ובדן.

פרשה זו גם מלמדת משהו על יחסם של חז"ל לאירוניה. קיימת בתלמוד ובמדרש הסתייגות מהבטחתו של יהוא לעבוד את הבעל הרבה. היא אמנם הייתה הולכת שולל אירונית שבמהרה התגלה אופיה הציני, אך חז"ל, שמעריכים את כוחה של המילה המושמעת, אינם מחבבים התחכמויות מסוג זה. הבעת האמונים של יהוא לעבודה זרה, אפילו כמהתלה ערמומית במטרה לרצוח מאמיני בעל, פסולה בעיניהם. בכל מה שנוגע לאלוהים, לא כדאי לומר שום דבר פוגעני, גם לא בכאילו. לא קל לקלוע לחוש ההומור, לא שלו ולא של חז"ל.

אם נדרשים להשקפת התנ"ך על מוסר מלחמה, הרבה מלמדים עליו פסוקים בספר שמואל, המתארים מה עשה דוד, מלך בחסד האלוהים, לעיר בני עמון אחרי שנפלה בידיו:"העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן". (שמואל ב, יב לא)   גם בלי להזדקק למפרשים, די בקריאת מילות הפסוק כדי שתעלה התחושה, המלווה בצמרמורת קלה, שמה שעשה דוד המלך לבני עמון רחוק מרוח של אמנות שבויים. לפי פרשן המקרא הרלב"ג, דוד "העביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים" וחתך אותם עם "כלי ברזל גדולים שדשים בהם התבואה" ולא בחל גם בכלי ברזל גדולים המשמשים לחיתוך האבנים. מדוע האכזריות הקשה הזו?  "היה רצונו שייראו שאר האומות מלהילחם בישראל", מסביר הרלב"ג. פטנט הרתעתי אחר שיישם דוד היה הגרלה על שבויי מואב שקבעה מי מהם יילך למוות ומי, אחד לשלושה, לחיים (שמואל ב, ח ב) . זו מדיניות ההרתעה של ישראל, הגרסה המוקדמת. ספק אם הייתה יעילה, משום שמלחמות דוד לא פסקו. ההגינות מחייבת להעיר שאין זה ברור אם היא נופלת במשהו, מבחינת רשעותה, ממדיניות ההרתעה של ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה, שגרסה השמדה טוטאלית של ברית המועצות במקרה של התקפה גרעינית.

האם אלוהים מסתייג משפיכות דמים?

התנ"ך נכתב בתקופות שונות ובידי אנשים שונים, והוא מלא בסתירות ובדו משמעויות. למשל, על אף שמלחמות דוד מסוקרות באהדה, קיים גם גינוי מסוים לחייו על חרבו. בספר דברי הימים (א, כב ח) מסופר שאלוהים סירב לאפשר לו לבנות את בית המקדש משום שהרבה בשפיכות דמים. סופר דברי הימים הוא בדרך כלל מפרגן כפייתי לדוד ומשמיט כל דבר שיכול להאיר אותו באור שלילי. מאיר שלו מכנה את ספר דברי הימים "האנציקלופדיה הסובייטית של העם היהודי". אבל כאן הוא מציב שורה תחתונה שלפיה אלוהי התנ"ך אינו מנוכר כליל לשיקולים הומאניים ולדמם הניגר של נכבשי דוד. בסופו של דבר הוא לוקח אותם בחשבון כשהוא מסרב להרעיף על דוד את הכבוד הגדול מכולם בבניית בית האלוהים. לא מפתיע שרבנים מהזרם ההומאני יותר של היהדות חיבבו את הגישה הזו, וראו בה הוכחה שגם אלוהים מאמין שהכובש, אפילו דמות כבירה כמו דוד המלך, מושחת על ידי כיבושו. טענה עם השלכות אקטואליות שמגיעות עד שנת 1967 ומעבר לה.

פרשנים אחרים לא אהבו את המסר הרכרוכי מדי וניסו לשכתב את משמעותו. המדרש הופך את התמונה ומספר שאלוהים שב והרגיע את דוד ואמר שאינו זוקף לחובתו את הריגותיו. את אלו שהרג אלוהים לא ממש סופר. הם נחשבים כבהמות, "כצבי וכאייל". הסיבה האמיתית שדוד לא הקים את בית המקדש, לפי המדרש, היא שאם היה מקים אותו, הוא לא היה חרב לעולם. מה רע בכך? מכיוון שבית המקדש שימש בהיסטוריה כמעין שק חבטות של אלוהים, אם אלוהים לא היה יכול להחריבו, היו החבטות מופנות לעם ישראל עצמו. בהסבר המתחכם הזה אפשר לפקפק, לא רק משום שהוא משכתב את הנימוק התנ"כי לאי בניית בית המקדש בידי דוד, אלא גם משום שההיסטוריה הוכיחה שאף אחרי שאלוהים החריב את בית המקדש, נותר בו מספיק זעם כדי לכלות אותו בעמו בעוצמה רבה בשנות הגלות. המקדש בירושלים היה ללא ספק מקום פולחן מרכזי בעל חשיבות דתית בלתי רגילה, אך ככולא ברקים של זעם אלוהי, יעילותו הייתה, לכל היותר, קצרת טווח.

המוסריות של המקרא

העדר העקביות שבתנ"ך מאפשר, אכן עם מידה מסוימת של עצימת עיניים, להיאחז בפסוקים הנעלים שבו ולראותו לא רק כספר המכונן של המוסר המערבי, מעמד שההיסטוריה נתנה לו, אלא גם כיצירה שמשמעותה המוסרית עדיין רלוונטית לימינו, ושאפשר למנות אותה, בתשובה לשאלה הקלישאתית, כאחד הפריטים שהיו נלקחים לאי בודד. גם אם היחס בתנ"ך ל"אחר" ובפרט ל"אחר מאוד", הכופר והאויב, אינו מופת מוסרי, הרי שדברים שנכתבו בו על היחס לחבר העמית בקהילה לא נס ליחם גם היום. מפסוקי התורה הקוראים לעשות חסד עם העני והגר התושב ועד דברי התוכחה של ישעיהו על השחיתות וחוסר הצדק במערכות הממשל והמשפט.

אלוהי המקרא, שלא כאלילי המיתולוגיה היוונית למשל, הוא אל רחום וחנון, רב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים. אף אם מונחי החסד, הרחמים והסליחה של ימי התנ"ך היו שונים מימינו, כפי שמתברר מהענישה המקראית, עדיין אלו היסודות שעליהם נוצקה תפיסה הומאנית יותר של אלוהים, שנמצאת בלבם של רוב בני האדם, אפילו כאלו שמגדירים עצמם חילוניים.

בהלכה הנהוגה היום, שעברה עיבוד וריכוך מאז ימיו של התנ"ך, קיימת אותה אמביוולנטיות. מצד אחד, דינים נעלים וקפדניים האוסרים על הוצאת לשון הרע, מחייבים מתן צדקה, וכמו שכבר פירטתי בפוסט קודם, אולי אפילו מחייבים אדם למות כדי לא להעליב את חברו.   מצד שני, ההלכה מפלה נשים לעומת גברים, גויים לעומת יהודים. היא יוצרת מעמד של ממזרים, ילדים שהם פרי לניאוף, ועל אף שלא עשו רעה לאיש, נאסר עליהם להתחתן עם יהודים כשרים.

המוסר נגד הדת

ספרות ההשכלה דנה ברותחים את הפנים הלא נעימות של ההלכה. ביטוי מפורסם לכך מצוי אצל יהודה לייב גורדון. הפואמה "קוצו של יוד" שלו היא קינה על הגורל האומלל שמייעדת ההלכה לאישה, כפי שרואה זאת המשורר. שיאה של היצירה בפסילת גט בשל כתיבת שם הבעל "הילל" כ"הלל", ללא יו"ד, בידי הדיין חסר הלב, רב ופסי הכוזרי, שמותיר את המגורשת חסרת הישע עגונה על קוצו של יו"ד. מקרה ספציפי זה בדוי לחלוטין. גט כשר בין אם שם הבעל רשום כ"הילל" או כ"הלל ", אבל בהחלט ייתכן שהבדל של אות אחת בשם יפסול גט במקרים אחרים.

היום פורחים באינטרנט פורומים שבהם מתנהל דיון נוקב על הפער בין יהדות להומניזם ומשתתפיהם הם דתיים, חילוניים, חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה (וכאלו שהיו גם וגם). קיימת עמותה, "דעת אמת", המפרסמת את צדדיה המקוממים של היהדות, במטרה לעודד התחלנות והפרדת דת ממדינה, ואפילו הטמינה חוברות גינוי לדת בתוך ספרי קודש בישיבות בבני ברק עד שבית המשפט אסר עליה לעשות זאת. עד כמה משמעותי מידע מסוג זה להחלטתו של אדם לנטוש את אמונתו? נראה שהתשובה משתנה מאדם לאדם.

השופט חיים כהן

השופט חיים כהן, שהקדיש את חייו לקידום זכויות האדם ועזב את הדת בשנות השלושים לחייו כתב כי:"האמונה בתורה משמים נתערערה בי בעצם מתוך אמונה באלוהי הצדק". באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את המשבר האמוני שפקד אותו:

"מה לאפליות הפסולות והמשפילות בין בני האדם מחמת מינם או מעמדם? כיצד ניתן להאמין באלוהיותן, כשאלוהים אמור לחוקק צדק ולעשות משפט? זעקתו של אברהם אבינו, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" מהדהדת על פני כל הדורות, ועדיין מצפה לתשובה ."

כאשר דנים בביטויי איבה ללא יהודים ובהלכות המפלות נשים ונכים, כל אלו מצויים בהלכה לרוב, יש לזכור שקשה לשפוט את הימים שבהם נכתבו לפי הזמן הזה, נוהג הקרוי פרזנטיזם. הפסיכולוג דניאל גילברט, שמתייחס בלגלוג קל לנטייה האנושית להשתמש במשקפי ההווה כדי לחוות דעה שיפוטית על העבר, משווה זאת "למעצרו של מישהו היום מפני שנסע בלי חגורת בטיחות בשנת 1923".  יש לזכור שבהשוואה לתקופה שבה עוצבה לא הייתה ההלכה אכזרית במיוחד, אלא ההיפך. המצייתים להלכה לא ביצעו, לפחות בתקופה שמאז המשנה, מעשי זוועה בהיקף שחוללה האינקוויזציה או כפי שמחולל האיסלאם הג'יהאדיסטי בימינו. יש מאמץ מתמיד של רבנים להפוך את ההלכה לנוחה יותר לעיכול מוסרי ולרכך את הטקסטים העתיקים. לפעמים ספיחי המאמץ הזה יכולים להיראות קצת גרוטסקיים למתבונן מבחוץ, ובכך עסקנו ועוד נתעסק, אבל צריך להעריך את כנותו.

באשר למוסריות של התנ"ך, אפשר להעיר גם שהמחקר הארכיאולוגי הביקורתי טוען שכיבושי יהושע, אולי מעשי הג'נוסייד המתועדים הראשונים, לא היו ולא נבראו. ממצאים אלו גרמו לחסידי התנ"ך לצאת בצווחה והולידו פולמוס שהרעש שעשה עמד בניגוד למיעוט ולפיזור של הממצאים הארכיאולוגיים שעליו הוא הסתמך . מעטים שמו לב לזיכוי המוסרי ההיסטורי שאלו השוללים את אמינות כיבושי יהושע מעניקים לעם ישראל בכך שהם מכחישים את שואת עמי כנען. העובדה שהזיכוי הזה מגיע דווקא ממי שנראה כאילו הוא מערער את אושיות ההיסטוריה היהודית, יש בה קורטוב של אירוניה.


לקריאה נוספת

 C.Hitchens,"god is not Great" (New York:Twelve 2007), p. 109

 סם האריס, מהומת אלוהים, תרגמה יעל סלע-שפירו, הוצאת עברית ירושלים תשס"ו , עמ' 14

T. Paine, The Age of Reason, Part II, chapter I

 חז"ל נגד הסרקזם של יהוא – סנהדרין קב א; משנת רבי אליעזר פרשה י, ד"ה קשה היא הליצות

 על ספר דברי הימים – מאיר שלו, ראשית, עם עובד, תל אביב תשס"ח, עמ' 166

 על בית המקדש כשק חבטות – פסיקתא רבתי, פיסקא ב, מזמור שיר חנוכת

 י"ל גורדון, קוצו של  יוד, זמין באינטרנט בפרויקט בן יהודה

 כתיבת שמות ופסילת גט – שולחן ערוך אבן העזר קכט כח; ערוך השולחן אבן העזר קכט ז

 חיים כהן, מבוא אישי, דביר, אור יהודה תשס"ה, עמ' 124

 דניאל גילברט, להיתקל באושר, תרגם אסף כהן, מטר, תל אביב תשס"ז, עמ' 162

 הפולמוס הציבורי על תקפות התנ"ך התחיל בקול גדול בעקבות מאמר שפרסם זאב הרצוג במוסף הארץ (29.10.99):"התנ"ך – אין ממצאים בשטח"

שלושה ההלכה אינה מחשיבה כבני דעת: חירש, שוטה וקטן. אנקדוטה אמיתית מספרת על אחד מחברי הכנסת מהשמאל ששמע על כך ושלח מכתב נזעם נגד העוול שנגרם לאנשים נמוכים, אך הוא שגה. ההלכה אינה מפלה על פי סנטימטרים. הכוונה במילה "קטן" היא כמובן לקטין, זה שלא הגיע לגיל בר מצווה. החירש, השוטה והקטן נטולים כשירות משפטית.  בעוד שניתן להבין מדוע כך הדין לגבי שוטים וקטינים, הכללתם של החירשים בקבוצה זו מפתיעה. עיון בהלכה מגלה שהחרשים שאליהם מתייחסת ההלכה הם חירשים-אילמים.   ההנחה היא שאדם כזה, שאינו מדבר ואינו מבין את מה שמדובר, הוא נטול דעת.   הנחה זו נשארת בתוקפה אפילו אם החירש-אילם מסוגל להביע את עצמו בכתב או בשפת סימנים ויתברר כחריף ומתוחכם.

למה החירש נחשב טיפש?

מדוע בעצם? מדוע אובדן השמיעה ויכולת הדיבור מחייב שאבד שכלו של המתחרש והוא, בדומה למשוגע, אינו נחשב יותר לכשיר משפטית, הרי מקום השכל הוא במוח, לא באוזן? כך תוהה מן הסתם כל קורא של פוסט זה, ותהה באחד ממאמריו גם חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב זלמן נחמיה גולדברג.

הלן קלר

תשובתו של הרב היא פשוטה אך סתמית משהו: התורה גזרה שדעתו של החירש, אף שהיא קיימת, "אינה חשובה דעה". זו ודאי החלטה לא הוגנת. תעיד הלן קלר. היא איבדה את שמיעתה, וגם את כושר הראייה שלה, בגיל שנה וחצי. בחייה היא חיברה שנים עשר ספרים והייתה מסוגלת לקרוא בכתב ברייל באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ביוונית ובלטינית. אם הייתה נמשכת ליהדות לא הייתה יכולה להתגייר בשל חירשותה. למזלה, נטיות לבה היו אחרות ומנעו ממנה את התסכול הזה. היא הייתה נוצריה אדוקה והאמינה במשנתו של המיסטיקן השוודי עמנואל סוודנברג, ואחד מספריה אף מבטא את דבקותה הדתית.

ההלכה האורתודוקסית, שאינה יכולה להרשות לעצמה לפקפק בהלכות עתיקות ובחוכמתם של מחוקקיהן, אינה סרה מהכללים הנושנים שהחשיבו את החירשים למפגרים. גדול הפוסקים החרדים בדור האחרון, הרב שלמה זלמן אויערבך מגיע למסקנה שאפילו אם רואים חירש כזה שנראה בבירור נבון ופיקח, עדיין צריך לסמוך על חז"ל, שלדברי הרב אויערבך "ידעו ברוב חוכמתם", שחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו באמת אחראי על כל מעשיו.  עם זאת, במקרה האופייני שבו הצליחו ללמד את החירש לדבר עם זולתו בפה, גם אם בצורה עילגת ולא רהוטה, מחשיב אותו הרב אויערבך כפיקח, אף שיש חולקים על כך, זאת בתנאי שאנשים רגילים יכולים להבין את דיבורו.

כשחירש מחפש אישה

החשבתו של החירש–אילם כחסר דעת, אינה מניבה מבחינתו רק חסרונות. חרש זה, כמו קטין וכמו שוטה, אינו בר עונשין. כמו ילד פרא הוא יכול לעשות מה שלבו חפץ ולצאת נקי. שכרו הוא כמובן בהפסדו – הוא אינו כשיר לחתום על התחייבויות חוזיות כלשהן. אף על פי כן, יש מחויבות אחת, משמעותית מאוד לחייו של כל אדם, שהוא כן רשאי להיכנס אליה – נישואים. לחירש ולחירשת האילמים נתנו חכמים אפשרות להתחתן, על אף שעל פי דין התורה, הם לא היו אמורים להיחשב כשירים לחתונה. המטרה בהיתר החתונה הייתה למנוע הפקרות מינית שתפרח באופן בלתי נמנע בהעדר אפשרות נישואים חוקית ולהרבות פריה ורביה. כדאי לשים לב שחז"ל, לפני עשרות דורות, היו מוכנים לשנות את דין התורה כדי להרחיב את האפשרות להינשא על קבוצות שלא היו זכאיות לה, בעוד שבמדינת ישראל הנאורה והמודרנית חיים כיום מאות אלפי אזרחים שנחשבים "חסרי דת" ואינם כשירים לנישואים על פי הדין הנוהג, ומצוקתם חולפת מעל ראשם של הפוליטיקאים.

גאולת החירשת עוברת במיטה

היתר הנישואים לחירשים-אילמים אינו פותר כל.  מעמדם המשפטי הנחות אורב להם בפינה וצופן בחובו בעיות מביכות במיוחד. האישה למשל אינה כשירה לבדוק בעצמה האם היא אסורה על בעלה, מחמת דם נידה היוצא מהנרתיק, והיא צריכה להפקיד אישה אחרת על הבדיקה האינטימית הזו. זה עוד כלום לעומת המבוכה שתתעורר אם נישואי החירשת אילמת לבעלה יסתיימו במותו בלי ילדים.  במקרה כזה ההלכה מצפה מאחי הבעל המת לקחת את האלמנה לאישה ולעשות איתה ילדים, כדי להמשיך את זרעו של אחיו. זהו אקט הייבום.

תחריט טקס חליצה

בפועל,  מקובל שהאח מוותר על זכותו לייבם את האלמנה ובמקום זאת מתקיים טקס של חליצה. האישה חולצת את נעלו של האח ויורקת, לסמל את הבוז שהיא חשה למי שמסרב להעמיד זרע לאחיו. טקס לא נעים. בסרטון אחד שתיעד טקס חליצה ומצא דרכו לאינטרנט תבעו הדיינים הבני ברקים מאישה אומללה אחת לירוק שוב ושוב, אל מול המון בחורי ישיבה צופים בחטטנות, בטענה שפיה לא היה מלא דיו ברוק כדי לקיים את דרישות הדת . טקס  מהסוג הזה, מופרך, משפיל, ותובעני כלפי בלוטות הרוק ככל שיהיה, עדיין משחרר בסופו של דבר את האישה לדרכה.

המצב קשה בהרבה כאשר האלמנה היא חירשת. במקרה זה היא אינה נחשבת לכשירה להשתתף בטקס, ונותרת תקועה במחויבותה להעמיד זרע לבעלה על ידי אחיו. להינשא לאחר אסור לה, וילדים מאחר עלולים להיחשב פסולים במידה כזו או אחרת, "ממזרים מדרבנן", לפי חלק מהדעות. אם היא בכל אופן רוצה להשתחרר מהעגינות, יש לה ברירה אחת בלבד, בעלת אופי פורנוגרפי: היא צריכה לשכב בפועל עם האח. ההלכה בעניין זה נושאת תווים פרנקיסטיים: גאולת האישה מכבליה תבוא רק דרך סקס. מקרה כזה באמת אירע בשנת 1966 בבית הדין הרבני באשדוד. חירשת-אילמת נאלצה לשכב עם גיסה הנשוי, כדי לקיים את חובת הייבום. אי אפשר היה להחשיבה כבת דעת, משום שלא הייתה מסוגלת להוציא מילים מפיה אפילו באופן עילג. פסק הדין יוצא הדופן זכה לאישורם של הרבנים הראשיים. לאחר ששכבה האישה עם הגיס, הוא נתן לה גט ושילח אותה לדרכה .

ירון ידען, ראש כולל שחזר בשאלה, ונעשה למבקר חריף של ההלכה ולמייסד ארגון "דעת אמת" המעודד יציאה בשאלה, אוהב במיוחד לספר על המקרה הזה, גרוטסקה הלכתית מיוחדת במינה באמת. ידען מגנה את מה שאירע כ"ביגמיה, ניאוף ואונס" שהתקיימו שלושתם בפסק דין רבני אחד. סיפור דומה ומוזר לא פחות שאירע בקהיר מגולל הרב עובדיה יוסף . נערה צעירה שהתאלמנה, דווקא לא חירשת, הייתה אמורה לחלוץ ליבמה, אך בניגוד לרוב האנשים, רגלו  הדומיננטית של היבם הייתה רגל שמאל, דבר שהופך אותו ל"איטר רגל ימינו" ויוצר בעייתיות הלכתית. לפיכך הנערה הייתה אמורה לחלוץ לשתי הרגליים בו זמנית. הרב עובדיה חשש שהקואורדינציה הכרוכה בדבר היא מעל לכוחותיה הצעירים, ולפיכך היבם ייבם בפועל את הנערה, כלומר שכב איתה, וגירשה לאלתר.

יחסי המין שמהווים את הייבום אינם יכולים להתבצע בצורה סמלית כלשהי. ההלכה נכנסת לפרטי פרטיהם וקובעת בין השאר שלגבר המייבם חייבת להיות זקפה, ואינו יכול לקיים יחסים עם "איבר מת". עד כדי מגיע הדיון בטיבם המדויק של יחסי המין האלו שהתלמוד, באחד מקטעיו ההזויים ביותר, תוהה מה קורה כאשר הם מתרחשים בלי כל כוונה, למשל אם המייבם נופל מהגג, ואיבר מינו נתקע בנרתיקה של אלמנת אחיו שנמצאת מתחתיו (יבמות נד א).

 למה לא מומלץ להתחתן עם אח של קטוע רגליים

גם במקרה שבו חירש-אילם הוא מהצד המייבם, כלומר אם אחיו מת מבלי ילדים ונתונה לו הזכות לבוא במקומו ולקחת לעצמו את אשת האח, תהיה בעיית עגינות, למעשה חמורה הרבה יותר. כאן אפילו יחסי מין שיתקיימו בהוראת בית הדין לא יפתרו את הבעיה. אלמנת האח תצטרך להעביר את חייה עם החירש-אילם או להישאר עגונה. החירש אינו מסוגל לחלוץ אותה. אם יתקיים ייבום, דהיינו יחסי מין בינו לבין האישה, הוא לא יוכל לגרש אותה לאחריו.

 אף שאני כותב על חירש אילם כדוגמה מעניינת, הבעיה הזו אינה מיוחדת למי שמתחתנת עם אח של חירש-אילם, אלא גם למי שמתחתנת עם אח של רפה שכל מן השורה, שוטה בלשון ההלכה. בשעת הצורך כשתזדקק לחליצה ממנו, הוא לא יוכל לתת לה את מבוקשה . היא תיתקע איתו לנצח, מבחינת ההלכה. גם אם נזקקים לייבום מאח שהוא קטין, אולי זה עתה בקע מרחם החמות, זהו פח יקוש. צריך להתאזר בסבלנות ולהמתין עד שיגיע לגיל שלוש עשרה, כדי שיוכל לחלוץ את אשת אחיו . זה נשמע הרבה, אך אפשר להתנחם בכך שאם השניים ממש לא יכולים להתאפק, הקטין רשאי לשכב עם הגיסה, לפי ההלכה, כבר מגיל תשע.

הצרות לא מסתיימות בחרש, שוטה וקטן. גם להתחתן עם אח של קטוע רגליים זו לא מציאה גדולה. בשעת הצורך לא ניתן יהיה לחלוץ את נעלו, מסיבות אנטומיות ברורות, והצרה המשונה הזו עלולה להרוס את החיים לאישה שנקלעה לסיטואציה הלא נכונה שבה היא זקוקה לחליצה ממנו.


לקריאה נוספת

פירוט דיני החירש: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש שוטה וקטן,  אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש

 הרב שלמה זלמן אויערבך – שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לד

בדיקת נידה לאישה חירשת – רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ח, הלכה טו

על ההכרח ביבום – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבמה לשוק, הערה 339 ואילך

 פסק דין של יבום בפועל של חירשת – פסקי דין רבניים, חלק ז, עמ' 83, ירון ידען, הדת קמה על יוצריה, גוונים, תל אביב תשס"ז, עמ' 66.

הרב עובדיה בעד יבום כשהחליצה מסובכת – שו"ת יביע אומר, חלק ה, אבן העזר סימן יח

 חליצה, חירש ושוטים: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש, הערה 280; אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חליצה, הערות 257, 274 ,363; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבום, הערה 1135;

 אין לגייר חירש – טור שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסח

נראה שאין מידה שהיהדות מהללת כל כך כמו הענווה. הרמב"ם שהאמין שבכל התחומים על אדם ללכת בדרך המלך, דרך האמצע, סבר שלכלל יש יוצא מהכלל וקבע כי ענווה ממוצעת אינה מספיקה אלא חובה על האדם להיות קיצוני בענוותו, שיהיה "שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד". הרמב"ן שהסביר לבנו "כיצד להתנהג במידת הענווה", המליץ לו:"עיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו". אגרת הרמב"ן לבנו פופולארית מאוד וילדים דתיים וחרדים מתחנכים עליה, ואפילו קוראים אותה כסגולה להצלחה לפני מבחנים. אבל דקלום לחוד, ועשייה לחוד. אם יאמצו בפועל את ההנחיה לא להביט בפני פרטנר לשיחה, הדבר לא ייחשב כהתנהגות נעלה, אלא יחשיד אותם בתמהונות שלא תקל עליהם למצוא שידוך. פסיכולוגים מודרניים היו מאבחנים התנהגות כזו כחרדה חברתית, שאחד מהסימפטומים שלה הוא חוסר ביטחון עצמי עד כדי אי יכולת ליצור קשר עין עם הזולת, או לחילופין כביטוי של תסמונת אספרגר, קושי לאינטראקציה הולמת עם הזולת הנמצא על הספקטרום האוטיסטי.

הרמב

גאווה מוצדקת?

ההטפות לענווה קיצונית מקבלות אופי אירוני מסוים, מאחר שבמידה רבה היהדות היא היפוכה של הענווה. זו דתו של עם קטן מהמזרח שסבור שבו ורק בו בחר אלוהים.  ליהודים יש סיבות להתגאות. אין הסבר ברור להישגיהם המדהימים בהיסטוריה האנושית, מיצירת רב המכר הגדול בכל הזמנים (בסיועו של אלוהים) ועד קבלת שישית מפרסי הנובל. הצטיינותם נותרה חידה. אחת ההשערות היא שמורשת הלמדנות היהודית עברה מדור לדור. מאחר שאנו יודעים, מאז שהופרכה תורתו של הביולוג הצרפתי לאמארק, שתכונות נרכשות אינן עוברות בגנים, לא ברור כיצד דבר זה קרה. גם הפלפול התלמודי המחוכם ביותר שהעלה באמתחתו למדן בישיבה במזרח אירופה לא יכול היה לשפר את מטען הדנ"א שהוריש לצאצאיו שמעולם לא טרחו לפתוח דף גמרא.

אפשרות מעניינת שהעלו חוקרים מאוניברסיטת יוטה היא שבקרב היהודים האשכנזים בימי הביניים, המוכשרים יותר, שעסקו בהצלחה במקצועות הפיננסיים, הותירו אחריהם יותר ילדים. בתקופה של תמותת תינוקות גדולה, הם אלו שיכולים היו לאפשר לילדיהם תנאי מחייה וטיפול רפואי טובים שיבטיחו את הישרדותם. התוצאה היא שזרעם המוכשר הלך ונעשה דומיננטי יותר בעם היהודי .  הנוצרים, לעומת זאת, לא נאלצו לעסוק במקצועות שדורשים אינטליגנציה כדי להתפרנס. הם שלחו את מלומדיהם לשמש ככמרים ולמות חשוכי זרע, ואילו ברוכי הילדים אצלם היו אצילים שלא הצטיינו בחוכמתם המיוחדת, אלא בתכונות אופי אחרות, לאו דווקא נעלות. כדרכם של הסברים המדגישים ברירה טבעית, ההסבר אכזרי. תמציתו שהיהודים חכמים יותר רק כי הטיפשים שביניהם מתו כתינוקות לפני הרבה דורות. מאחר שהוא מתייחס לימי הביניים בלבד הוא מותיר סימן שאלה על התנאים שהולידו את הנביאים דווקא אצל היהודים כבר בעת העתיקה.  "מדוע שבט מסוים אחד שחי בזמנו של משה, באותה סביבה כמו עמים נודדים וחקלאיים אחרים במזרח התיכון, כבר פיתח אינטליגנציה גבוהה, בשעה שהאחרים לא?", תוהה חוקר האינטליגנציה צ'רלס מארי, ופונה אל היפותיזה שהוא מתאר כ"חסכנית ולא בת הפרכה":"היהודים הם עמו הנבחר של האל".

 הפרדוקס של הענווה

האינטליגנציה היהודית מלמדת אולי שהיהירות של "אתה בחרתנו" אינה משוללת יסוד. אך גם אם יש תוקף מדעי כלשהו להשערה שההיסטוריה בחרה ביהודים בחירה מסתורית כלשהי, עדיין קשה ליישב את מידת הענווה הנדרשת מהיהודי עם האמונה שההבדל בינו לבין הגויים גדול מההבדל בין הגויים לבין הבהמות, כדברי הרב קוק. הענווה היהודית היא פרדוקסלית.

כיום, כאשר הציבור הדתי מהווה רק חלק קטן מהעם היהודי, ומפולג בתוכו עצמו, המאמין העניו, לא רק שמשוכנע, על אף ענוותו, כי אלוהים בחר מכל המוני האדם על פני האדמה דווקא בעמו הקטן, אלא שלפי השקפתו האמונית, גם בתוכו של עם זעיר זה, רק הקהילה הדתית הקטנה למדי שהוא משתייך אליה, בין אם אלו דתיים לאומיים, חרדים לאומיים, חסידי גור או ויז'ניץ, ליטאים או חסידי חב"ד, מקיימת את רצון האל בצורתו המלאה.

גם הרמב"ם והרמב"ן, על דבריהם הנוקבים כל כך בשבח הענווה, ביטאו בפעילותם הציבורית התנהגות שרחוקה משפלות רוח. בפרט הרמב"ם שכתב כי העולם כולו אינו קיים אלא עבור מתי המעט המבינים את סודותיה הפילוסופיים של ההוויה, והאמין שהוא עצמו מחזיק במפתח להבנה נכונה של סודות אלו. לפי הרמב"ם, רוב רובם של בני האדם נועד רק לשרת, להאכיל ולהשקות את יחידי הסגולה בעלי הדעת וגם לארח להם לחברה.

משה

הפרדוקס של הענווה ביהדות מתחיל עוד הרבה קודם. במשה שעליו כותבת התורה:"והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב ג)". תומס פיין משתמש בפסוק זה כדי להוכיח שייחוס התורה למשה הוא אבסורדי:"אם משה אמר זאת על עצמו, במקום להיות העניו באדם, הוא היה אחד מהיהירים ביותר, השחצן שבשחצנים".

זאת אינה קושיה אמיתית על התפיסה היהודית, מאחר שלפיה משה לא כתב את התורה בעצמו, אלא מסר אותה כפי שניתנה לו על ידי אלוהים, ואם רצה האל להציג את משה כעניו, כל מה שיכול היה משה לעשות הוא לקבל זאת בענווה. ה"אור החיים" כותב כי כדי לבטא בכל אופן את אי נוחותו מתיאור זה, כשכתב את התורה גרע משה את האות י' מהמילה "עניו".

מוזרה יותר היא הכרזתו של אחד מרבני התלמוד, רב יוסף, שהתייחס לשאלה אם עדיין קיימים אנשים ענווים. הוא השיב שענווה עדיין לא פסה מהעולם. נימוקו המפתיע היה: "אני קיים" (או בארמית:"דאיכא אנא").  אמירה אבסורדית, שמזכירה את הבדיחה על היהודי שחשבוהו למת, עטפוהו בתכריכים, והביאו אותו להלוויתו. המספידים היללו את חוכמתו, נדיבותו, התמדתו בתורה, והוא הקשיב והקשיב עד שלא יכול היה יותר. קם וקרא:"ומה עם הענווה?!".

על פי אחד הניסיונות היותר יצירתיים להסביר את רב יוסף, הוא לא כיוון לעצמו, אלא לאמורא אחר בן אותה תקופה ששמו היה "אני", ("אנא" בארמית), והיה ידוע בענוותו. "אני קיים", מקבל על פי גרסה זאת מובן שונה לגמרי.

חוברת נפוצה ברחוב החרדי שכתב אברך ליטאי נגד החסידות מכילה דוגמאות משעשעות ולעגניות למגלומניה של אדמו"רים חסידיים, שהאברך החרוץ, ממשיך דרכם הלוחמנית של רבנים ליטאים קדומים מתנגדי חסידות, ליקט מכל מיני ספרי חסידים .

המגיד ממזריץ', תלמידו של הבעל שם טוב, טען שאם היה רוצה, היה יכול להחזיר את רבו לחיים. רבי מנחם נחום מצ'רנוביל מנה את שלל סגולות עצמו, והחייאת מתים הייתה רק אחת מהן:"יכול אני לפקוד עקרות, להחיות מתים ולעורר מלחמות ולעקור מלכויות ולהרבות שובע ולדרוש כמעיין המתגבר". מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, טען כי אם הגאון מוילנה, האיש שהכריז על החסידות מלחמת חורמה וסירב לדבר איתו, היה רק רואה את פרצופו, עוד לפני שהיו מחליפים מילה, היה די בכך כדי שכל טענותיו נגד החסידות יתורצו.

ההלל העצמי בולט במיוחד בכתביו של רבי נחמן מברסלב, ששרטט קווים לדמות עצמו במילים:"אני איש פלא, ונשמתי הוא פלא גדול". ודעתו על  רבנים אחרים? לעומתו הם "כקליפת השום".

ואולי ענווה זה משהו אחר לגמרי?

דרך להסתכל על הענווה, שתתיישב עם הערכה עצמית גבוהה, מציע הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. לדעתו, ענווה בכלל אינה שפלות רוח, אלא דבר אחר לגמרי: אדישות סטואית של אדם למחשבותיהם של אחרים עליו, לטוב ולרע. יצחק רבין שאמר על המפגינים כנגדו ש"הם לא מזיזים לי" ביטא, בראיה מפתיעה זו, את תמצית הענווה היהודית. לפי הסבר זה, אולי אפילו אפשר להבין מדוע התלמוד טוען שאלוהים עצמו הוא ענו (מגילה לא א). האל בוודאי אינו שפל רוח, אך ייתכן שהכוונה היא שהוא שווה נפש להשקפות בני האדם עליו. האמת היא שגם בפרשנות זו, ההיגד עדיין נשאר לא פתור. גם אם מדברים על ענווה מהסוג האדיש קשה להחילה על האל הדורש בחמת זעם שיסגדו לו ורק לו ומאבד חיש מהר את קור רוחו אל מול כפירתם וניאוציהם של בני האדם. אדישות היא לא נחלתו של אלוהי התנ"ך. מה שכן, זו בהחלט התכונה הבולטת ביותר של אלוהי הפילוסופים, שהוא, לפי זה, באמת הענווה בהתגלמותה.

ישיבת נובהרדוק נודעה למרחוק בזכות הניסיון להנחיל לתלמידיה ענווה המגלה אדישות להשפלות. על פי המיתוס, תלמידים נשלחו לבתי מרקחת לבקש לקנות שם מסמרים, להגחיך את עצמם ובכך ללמוד משהו על שפלותו של האדם. גם בהתנהגות מחפשת ענווה כזו טמון לפעמים פרדוקס. בדיחה נחמדה שחושפת אותו מספרת על שני בחורי ישיבה בנובהרדוק שהתווכחו בבית  המדרש מי שפל יותר ממי.

פסגת הענווה המוזרה

עד כמה צריך אדם להיות ענו? הרמב"ם מביא דוגמה ציורית לפסגת שפלות הרוח.  "נשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה".

שימוש כאובייקט להפרשותיו של הזולת הוא תכלית ההשפלה. ביטוי של שמחה עילאית, "היום השמח בחיים", אל מול השפלה כזו הוא דבר מוזר ביותר למצוא בטקסט יהודי מרכזי. אפילו כהדגמה תמימת כוונות לגדלותה של מידת הענווה, זו דוגמה ביזארית. הרמב"ם שהביאה מן הסתם לא היה מודע לכך למרות ידענותו הרפואית, אך יש אנשים שמפיקים סיפוק מיני מזוכיסטי עילאי מההתבזות הגדולה הכרוכה במגע עם הפרשות אדם אחר. קיים שם להתנהגות מינית זו – אורופיליה. הקשר בינה לבין ענווה אמיתית הוא קלוש. תלמד על כך זהותו של חשוד מפורסם באורופיליה – אדולף היטלר, מי שיהירותו הגזענית המיטה על האנושות אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה. יש הטוענים שחששו של היטלר שסטייתו תתגלה העיב על חייו והפך אותו למושא סחיטה.


לקריאה נוספת: 

הרמב"ם בשבח הענווה – משנה תורה הלכות דעות, פרק ב, הלכה ג

מאמרו של קוקראן כאן. ראה גם סיקור בעיתון הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=586804

החוקרים גם מצאו קשר בין האינטליגנציה היהודית האשכנזית למחלות הנפוצות בקרב יהודים אשכנזים כמו טאי זקס.

 הרב קוק אומר:"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי", הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות ישראל, פרק ה, פסקה י

 הרמב"ם על כך שהעולם קיים עבור מתי מעט – הקדמת הרמב"ם למשנה. עם זאת נראה שהרמב"ם חזר בו, לפי דבריו במורה נבוכים, חלק ג, פרק יג

 על ענוות משה: רבי חיים אבן עטר, אור החיים, שמות לד כט

על "דאיכא אנא":  הגאון מוילנה, דברי אליהו, מסכת סוטה. תירוץ זה ותירוצים אחרים נדונים בהרחבה אצל אהרן ארנד, דף קשר מספר 182 של ישיבת הר עציון, אייר התשמ"ט

הרב נחמן מברסלב על עצמו – חיי מוהר"ן רנו, חיי מוהר"ן רצ

 על הענווה – העמק דבר, במדבר יב ג

הרמב"ם על תכלית הענווה – פירוש המשנה לרמב"ם, אבות פרק ד, משנה ד

 על הפטיש של היטלר – ראו אצל רון רוזנבאום, היטלר – מסע אל שורשי הרשע, תרגם ברוך קורות, מטר, תל אביב תשנ"ט, עמ' 145

חוזרים בתשובה אינם מבוקשים בשוק השידוכים החרדי. פעמים רבות הם נאלצים להתחתן בינם לבין עצמם מאחר שחרדים מלידה מתבוננים בהם בחשד. גישה סנובית כזו אולי סותרת כליל את השקפתה של היהדות כי "במקום שבו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים", אבל החרדים אוהבים הולכים בתלם, ואילו חוזרים בתשובה הם בני אדם שהעזו לבצע שינוי דרמטי בחייהם. הם חשודים בחוסר יציבות, וזה דבר שהחברה השמרנית הזו, לא סובלנית לכל סוג של חריגה, מזכה בהעוויית פנים לא סימפטית.

מקווה

חוצפתם של בני נידה

אך ישנו גם נימוק הלכתי אותנטי להסתייגות המסוימת מחוזרים בתשובה. חוזרים בתשובה נולדו על פי רוב לנשים חילוניות, שאין סיבה להניח ששמרו על דיני המקווה. על פי התיאוריה הפסיכולוגית של היהדות, שלפעמים, כמו זיגמונד פרויד והפסיכואנליטיקנים, גם היא גולשת להאשמת ההורים בכל הצרות, אדם שנהרה ברחם אישה נידה צפוי להפוך ל"עז פנים", כלומר מחוצף. אדם כזה הוא פגום ומוטב שלא להתחתן איתו. אמנם לא אסור, אבל ממש לא מומלץ. חוזר בתשובה נושא בנפשו את זרעי החוצפה מהלילה שבו אמו לא טרחה ללכת למקווה, וזו בעיה.

הפוסק האמריקני ממוצא הונגרי, הרב מנשה קליין, אכן לא מקל ראש בבעיה הזו. הוא אומר על בעלי התשובה כי "חס ושלום אין אני אני מוציא לעז על כולם אבל כמה מהם אני מכיר שמתנהגים בעזות וחוצפה", ומציין שבעבר, מכיוון שהחוזרים בתשובה באו מבתים דתיים ומאמהות ששמרו על טהרת המשפחה, הם היו מחוצפים פחות.

לפי דבריו, המזכירים מעט את המשנה הקלוויניסטית הגורסת שחלק מבני האדם נולדו מטבעם לאבדון, ושום דבר לא יועיל בנידון, גם חזרה בתשובה אינה מועילה לפגם כדוגמת פגם הנידה "שאותה הטומאה לא יכול לזרוק מעצמו בשום פנים ואופן". הרב קליין אינו היחיד בציבור החרדי שמתייחס בהסתייגות לבני נידה. הרב אלי שוסהיים, יו"ר אגודת אפרת הנאבקת בהפלות, סיפר שהוא שומע חרדים שמתנגדים לפועלו מאחר שהם לא מתלהבים מהצלת התינוקות שהוא פועל למענם, בני נידה ופגומים הלכתית אחרים. כנראה כמו שהרבה חילונים חושבים שמוטב להפיל מפגרים, אוטיסטים ובעלי תסמונת דאון, יש חרדים שמאמינים שצריך להביא את דרכם של בני נידה בעולם לסיומה מוקדם ככל האפשר. זו אמנם אינה דעת הרבנים. מנהיג הציבור הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, חיזק את ידיו של שוסהיים וכתב לו שיש למנוע הפלות של כל התינוקות, בני נידה כמו גם תינוקות לנשים לא נשואות או בני כהן מגרושה. בכל אופן, ברור שילדים שלא באו מטהרה אינם כה פופולאריים ברחוב החרדי.

פיתרון מתוך חשבון מעריכי

האם אכן אימהות אכלו בוסר, ושיני בני נידה תקהינה? האם בני נידה פסולים לשידוך? הרב יעקב ישראל קנייבסקי שכונה "הסטייפלער", קודמם של הרב שך ושל הרב אלישיב בהנהגת החרדים הליטאים, הוא בעל השקפה אחרת מזו של הרב מנשה קליין, הרבה יותר מתוחכמת. דעתו היא שפגם בן הנידה חודר עמוק לתוך הגנים, ולדורי דורות. אפילו אם בניו, נכדיו, ניניו וצאצאי צאצאיו של בן הנידה נולדו בקדושה ובטהרה, גם הם פגומים בפגם זה, בשל חטאי הסבתא רבה. אלפי טבילות במקווה במשך הדורות, ואף אחת מהן לא מעלימה את מה שעוללה אם קדומה חוטאת אחת.

לכאורה, טענה זו רק מעצימה את חומרת העניין ומגדילה את החובה להתרחק ככל האפשר מבן נידה. אולם הרב קנייבסקי, ב"הפוך על הפוך" מופתי, משתמש בה כדי ללמד זכות על בעלי התשובה. מכיוון שלכל אדם יש שני הורים, ולכל אחד מהם יש גם כן שני הורים וכן הלאה, הרי שמספר אבות אבותיו של אדם גדל באופן אקספוננציאלי, בקצב מסחרר שהדעת מתקשה לתפוס, ככל שמפשפשים יותר בעץ המשפחה. להערכת הרב קנייבסקי, אם מסתכלים על מרחק של ארבעים דורות, פחות מאלף וחמש מאות שנה, הרי שמספר אבותיו ואמהותיו של אדם מגיע לכל הפחות למיליונים. [על פי החשבון המתמטי, המספר מגיע לכאורה למיליארדים רבים, אך מכיוון שהחתן והכלה חולקים לפעמים אבות קדומים משותפים, האומדן נמוך יותר ממה שהעלאת שתיים בחזקה מראה].

בשל מספרם העצום של ההורים הקדומים שיש לכל יהודי, ודאי לחלוטין מבחינה הסתברותית שאחד מהם היה בן נידה או בעל פגם דתי אחר, והוא הדביק את צאצאיו אחריו במומו. משכך, כל יהודי הוא בחזקת בן נידה תורשתי, נטול זכות להתנשא על משנהו. חוזרים בתשובה אינם נופלים בנידתיותם מחרדים מדורי מדורות, ואין מניעה להשתדך.

אין ספק שהרב קנייבסקי רקם הוכחה יפה. מי היה מאמין שמתמטיקה מעריכית תקים לחוזרים בתשובה בית כשר בישראל.

האם האם יודעת לשחות?

באופן פחות מתמטי ומבלי לערב דורות שאבד עליהם כלח, מתייחס לנושא הרב משה פייינשטיין מארה"ב, מגדולי הפוסקים החרדים במאה ה-20. אין הוא מזלזל בחומרת בעיית בן הנידה. לדבריו, "חס וחלילה לפקפק בדברי חז"ל". בכל אופן עלה בו רעיון מקורי המשכך את הקושי.

אנשים רוחצים בים

לדברי הרב פיינשטיין, אפשר שאמו של הבחור החשוד כבן הנידה היא חובבת שחייה והזדמן לה לרחוץ בים להנאתה בטרם הרתה אותו, והים, כך ההלכה, מועיל לטהר כמקווה. אף שבמקווה הנשים רוחצות עירומות, ובים מן הסתם לבשה האם בגד ים, הבגד לא מונע את הטהרה. מאחר שהתרחשות כזו אינה בלתי סבירה, אם אכן רואים שהחוזר בתשובה אינו חצוף מחוצף, ניתן לנחש שטבילת ים צוננת הקדימה את הפרייתו, ולהתחתן איתו ללא חשש. למרות מעמדו ההלכתי הרם של הרב פיינשטיין, הרציונל שהציג בעניין זה לא חלחל עמוקות. על אף שבשוק השידוכים החרדי מחטטים וחוקרים כמעט בכל דבר הקשור לחייו של השידוך המיועד, השאלה האם אמו יודעת לשחות עדיין אינה פופולארית בקרב השדכנים העמלים על חיתון חוזר או חוזרת בתשובה.


לקריאה נוספת

 על בן הנידה כעז פנים – מסכת כלה רבתי פרק ב הלכה א

דעתו של הרב קליין וויכוחו עם הרב קנייבסקי – בשו"ת משנה הלכות, חלק ז סימן ריא – ריב

דעתו של הרב יוסף שלום אלישיב מובאת בקבץ תשובות, חושן משפט סימן רכא

ראה גם דעתו של הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק חלק ז, סימן קז, שסובר שהפגם אינו עובר יותר משלוש דורות, ולפיכך מתבטלת טענתו של הרב קנייבסקי. הרב וייס, מנהיגה של "העדה החרדית" האנטי ציונית בירושלים, נוקט עמדת ביניים – הפגם קיים, אך ייתכן שהנישואים יצליחו

 השקפתו של הרב פיינשטיין בנושא – שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן כג

תמונת החוף פורסמה בויקיפדיה – Photo by DAVID ILIFF. License: CC-BY-SA 3.0 

מתי אין לשדך

פורסם: 04/12/2011 ב-נישואים

מצווה גדולה לשדך, לסייע בהקמת בית ומשפחה בישראל. אפילו פופולארי לטעון, אף שאין לכך למיטב ידיעתי מקור קדום, שלמצליח במלאכת השידוך מובטח שליש שלם מגן העדן, וזהו ללא ספק שכר נאה. אך מה בדבר מעשה שידוך שמוליד חטא? למשל מה קורה כשמסייעים לגבר ואישה חילונים למצוא זה בזה את שאהבה נפשם? הרי שידוך בין בני זוג שטבילה במקווה אינה חלק משגרתם הרומנטית יוביל לבעילות נידה רבות מסבור, וזהו אקט שההלכה מגנה בכל תוקף.  פוסק חשוב שדן בסוגיה, הרב צבי יהודה ברלין, הגיע למסקנה כי מותר לאדם להתפרנס כשדכן מקצועי על ידי זיווג חילונים – פרנסה מתירה הרבה שרצים – אך אם השידוך נעשה בחינם, ותירוץ הפרנסה אינו תקף, אין ראוי להכיר בין שני בני הזוג והמעשה אף עלול להיחשב אסור.

חתונה יהודית

לא רק זאת אלא שמתברר שיש רבנים שמעלים מדרגה את התנגדותם לשידוכיו של זוג חילוני. כאשר מזמינים אותם לערוך חופה לציבור שחובש כיפה רק לכבוד האירוע, הם מקפידים לעשות שימוש בעדים פסולים על מנת לוודא שהנישואים לא ייחשבו נישואים. קשה להעלות על הדעת אירוניה גדולה מזו. הזוג הצעיר, אולי בלחץ ההורים, מסכים להתחתן כדת משה וישראל, אך דווקא הרב שאמור להיות נציג ההלכה באירוע, מוליך שולל את החתן והכלה, ומקיים טקס שאין לו משמעות מבחינה הלכתית והוא בעל אופי תיאטרלי לגמרי.

הרב אליהו בקשי דורון, הרב הראשי לישראל לשעבר, מספר שנתקל בהתנהגות כזו אצל רבנים, שהניחו שאישה חילונית עלולה לנאוף, בפרט זו הייתה הסטיגמה שהייתה להם לגבי נשות הקיבוצים. הם רצו למנוע ממנה את הניאוף, פשוט על ידי זה שיימנעו מלהפוך אותה לאשת איש. כך גם אם תוליד ילדים מגבר אחר, הם לא ייחשבו ממזרים. הרבנים שבמכוון חיתנו בעדים פסולים טענו שקיבלו הוראה לעשות כך מפוסק בכיר.  הרב בקשי דורון שלל את התנהגותם שתיאר כגנבת דעת וחילול השם. במקום לעסוק במעשי רמייה הוא הציע לאפשר נישואים אזרחיים בישראל, הצעה שלא הפכה אותו לחביבן של המפלגות הדתיות, על אף יתרונותיהם ההלכתיים של הנישואים האזרחיים.

בעד נישואים אזרחיים

בטעות מקובל בציבור לסבור שנישואים אזרחיים עלולים לפלג את העם, וליצור שני מעמדות שלא יתחתנו ביניהם, אך אין זה נכון. ההשקפה המקובלת על הפוסקים היא שנישואים אזרחיים אינם נחשבים בכלל נישואים, אין הם מחייבים גט ואין חשש שייצרו ממזרים. ילד שנולד מנישואים אזרחיים ויחזור בתשובה, יוכל להתערות בחוגים החרדיים מבלי בעיות מלבד בעיותיו הרגילות של החוזר בתשובה בחברה החרדית. כבר כיום חלק ניכר מבני העם היהודי מתחתן בנישואים אזרחיים, או נישואים רפורמים וקונסרבטיבים, הדומים להם מבחינת ההלכה, אבל הציבור הדתי אינו נמנע מלקלוט ילדים לנישואים כאלו. אם הם רוצים לשוב למורשתם, ישראל סבא מחכה להם וזרועותיו פתוחות לרווחה.

דווקא נישואים דתיים אורתודוקסיים מעוררים בעיית ניאוף וממזרות. כשאישה מתחתנת בנישואי קפריסין, היא יכולה, מבחינת ההלכה, לשכב עם בעלה או עם גבר זר, ואין הבדל משמעותי בין שתי האפשרויות. בעלה אינו באמת בעלה, ולכן גם היחסים עם גבר זר אינם באמת ניאוף והילדים שיוולדו ממנו לא יהיו ממזרים. לעומת זאת, כשאישה מתחתנת בחתונה יהודית כשרה, אבל לא מחויבת לקודי ההתנהגות של ההלכה, אין קץ לסיבוכים ולעבירות ההלכתיות החמורות שעלולים להיגרם מכך. רב שמחתן אישה כזאת ומקפיד שהכול יהיה כפי שצריך, עלול לעשות עוול גדול לרבנים שיבואו אחריו וינסו למצוא דרכים לפתור את בעיות הממזרות שהנישואים יצרו.

הרב עובדיה יוסף נוהג לפתור מקרי נישואים שהולידו צרות על ידי פסילת עדי הטקס בשל היותם חילוניים, מה שמוביל לביטול תוקפם של הנישואים רטרואקטיבית. לכן רב מרחיק ראות שיתחשב באפשרות שהרב עובדיה   וממשיכי מורשתו יצטרכו להידרש לביטול הנישואים, ינהג כמו הרבנים שהרב בקשי דורון הוקיע, לא יקפיד על עדים ראויים דווקא, וימצא דרך להפוך את החתונה הכשרה למשחק תפקידים סתמי מבחינה הלכתית.

ענידת טבעת

שידוך בין גויים

אחרי כל זאת עדיין אפשר לטפוח על כתפו של שדכן בין חילונים. הוא יכול להשתבח בכך שעל אף הבעיות ההלכתיות שעורר, צפויים להיוולד בזכותו ילדים יהודים, אך מה לגבי שידוך מסוג אחר, שלא מעורר בעיות הלכתיות מיוחדות, אך גם לא ינפיק יהודים חדשים – שידוך בין זוג גויים?

חלק מפוסקי ההלכה התירו עשיית שידוך כזה, חלק אסרו. בספרד במאה ה-13 היה הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, רופא מיילד בספרד לנשים לא יהודיות, וננזף על כך בידי רב בן תקופתו שהתלונן על שהוא מרבה את זרעו של עמלק. על אותו משקל, היו רבנים שהתנגדו לזיווג גויים בידי יהודי, משום שהשידוך ירבה את זרע הגויים בעולם. חשש נוסף שעלה הוא שהשדכן יוזמן להשתתף בחתונת הזוג הלא יהודי, דבר שההלכה אינה רואה בעין יפה. בעניין זה הושמעה גם דעה סובלנית שמבדילה בין הגויים בעת העתיקה שאסור לעסוק בשידוכים בקרבם, לבין הגויים בימינו שהיחס אליהם יכול להיות ליברלי יותר. ככלות הכול, הם פחות ברבריים.

בספרו האוטוביוגרפי של ישראל סגל על נעוריו החרדיים, "וכי נחש ממית",  הוא מתאר סצנה, אמיתית או פרי דמיון, שבה הייתה משפחתו ישובה לשולחן והוא הועמד לפני קושיה הלכתית שהציב לו אחיו, מעין חידת הגיון: מדוע, אם אסור לשדך גויים מחשש שמא יתרבו, אסור לשדך גם גבר ואישה גויים עקרים. הרי במקרה כזה אין חשש להבאת צאצאים כתוצאה מהשידוך. המשפחה המתינה בדריכות לתשובתו המחוכמת, וזו לא התמהמה לבוא. "ייתכן שהגוי העקר יתחתן עם גוייה פוריה והזיווג יהיה עקר, וייתכן שהגויה העקרה תינשא לגוי פורה וגם אז לא יהיו ילדים. ואם ישדך ביניהם, בעצם מעשה השידוך הוא מצמצם את האפשרויות. במקום שני זוגות של גויים עקרים יהיה רק זוג אחר". לפי התיאור בספר, אחיו של סגל, לימים אחד הצדיקים המפורסמים של החברה החרדית הליטאית, הגיב בהתלהבות למענה המפולפל: "'אתם לא יודעים מי הבן שלכם" אמר ומחא כף.

ההלכה שסגל תיאר ונימוקה השנון נראים כמו פארפראזה פרטית על מכתם שנון של סמואל באטלר. באטלר תיאר את חיי הנישואים של הסופר הסקוטי תומס קרלייל במשפט:"אלוהים היטיב לעשות כשחיתן את גברת קארלייל עם מר קארלייל וכך גרם שיהיו רק שני אומללים במקום שיכולים היו להיות ארבעה". באופן מקביל, אך מהופך, אלוהים על פי סגל מעדיף שלא לחתן זוג עקרים, וליצור ארבעה גויים עקרים במקום שניים. נימוקו של סגל כנראה לא נבדה מלבו, שכן הוא צוטט בשם אלוף הלמדנות הליטאית, רבי חיים מבריסק, בספר חרדי.


לקריאה נוספת

הסתייגות משידוך בין חילוניים – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שו"ת משיב דבר, חלק ב, סימן לב

 הרב אליהו בקשי-דורון, "חוק נישואין וגירושין – היצא שכרו בהפסדו", בתוך: תחומין כה תשס"ה

הרב שמואל ת. הלוי רובינשטיין, נישואים אזרחיים בהלכה, סיני מח תשכ"א. באתר דעת:

 ביטול נישואין למפרע – למשל שו"ת יביע אומר חלק ג, אבן העזר סימן ח

 לשדך גויים – על הדעות בנושא ראה: שו"ת חוות יאיר, סימן קפה; שו"ת יהודה יעלה, יורה דעה, סימן רל

אליהו מונק, ציץ שלמה – דיני הנהגות עם העכו"ם, בני ברק תשס"ג, עמ' 143

ישראל סגל, וכי נחש ממית, כתר, ירושלים 2004, עמ' 93

מקור תמונת נתינת הטבעת – http://en.wikipedia.org/wiki/File:Weddingring-JH.jpg