הענווה המוזרה של היהדות

פורסם: 15/12/2011 ב-ענווה

נראה שאין מידה שהיהדות מהללת כל כך כמו הענווה. הרמב"ם שהאמין שבכל התחומים על אדם ללכת בדרך המלך, דרך האמצע, סבר שלכלל יש יוצא מהכלל וקבע כי ענווה ממוצעת אינה מספיקה אלא חובה על האדם להיות קיצוני בענוותו, שיהיה "שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד". הרמב"ן שהסביר לבנו "כיצד להתנהג במידת הענווה", המליץ לו:"עיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו". אגרת הרמב"ן לבנו פופולארית מאוד וילדים דתיים וחרדים מתחנכים עליה, ואפילו קוראים אותה כסגולה להצלחה לפני מבחנים. אבל דקלום לחוד, ועשייה לחוד. אם יאמצו בפועל את ההנחיה לא להביט בפני פרטנר לשיחה, הדבר לא ייחשב כהתנהגות נעלה, אלא יחשיד אותם בתמהונות שלא תקל עליהם למצוא שידוך. פסיכולוגים מודרניים היו מאבחנים התנהגות כזו כחרדה חברתית, שאחד מהסימפטומים שלה הוא חוסר ביטחון עצמי עד כדי אי יכולת ליצור קשר עין עם הזולת, או לחילופין כביטוי של תסמונת אספרגר, קושי לאינטראקציה הולמת עם הזולת הנמצא על הספקטרום האוטיסטי.

הרמב

גאווה מוצדקת?

ההטפות לענווה קיצונית מקבלות אופי אירוני מסוים, מאחר שבמידה רבה היהדות היא היפוכה של הענווה. זו דתו של עם קטן מהמזרח שסבור שבו ורק בו בחר אלוהים.  ליהודים יש סיבות להתגאות. אין הסבר ברור להישגיהם המדהימים בהיסטוריה האנושית, מיצירת רב המכר הגדול בכל הזמנים (בסיועו של אלוהים) ועד קבלת שישית מפרסי הנובל. הצטיינותם נותרה חידה. אחת ההשערות היא שמורשת הלמדנות היהודית עברה מדור לדור. מאחר שאנו יודעים, מאז שהופרכה תורתו של הביולוג הצרפתי לאמארק, שתכונות נרכשות אינן עוברות בגנים, לא ברור כיצד דבר זה קרה. גם הפלפול התלמודי המחוכם ביותר שהעלה באמתחתו למדן בישיבה במזרח אירופה לא יכול היה לשפר את מטען הדנ"א שהוריש לצאצאיו שמעולם לא טרחו לפתוח דף גמרא.

אפשרות מעניינת שהעלו חוקרים מאוניברסיטת יוטה היא שבקרב היהודים האשכנזים בימי הביניים, המוכשרים יותר, שעסקו בהצלחה במקצועות הפיננסיים, הותירו אחריהם יותר ילדים. בתקופה של תמותת תינוקות גדולה, הם אלו שיכולים היו לאפשר לילדיהם תנאי מחייה וטיפול רפואי טובים שיבטיחו את הישרדותם. התוצאה היא שזרעם המוכשר הלך ונעשה דומיננטי יותר בעם היהודי .  הנוצרים, לעומת זאת, לא נאלצו לעסוק במקצועות שדורשים אינטליגנציה כדי להתפרנס. הם שלחו את מלומדיהם לשמש ככמרים ולמות חשוכי זרע, ואילו ברוכי הילדים אצלם היו אצילים שלא הצטיינו בחוכמתם המיוחדת, אלא בתכונות אופי אחרות, לאו דווקא נעלות. כדרכם של הסברים המדגישים ברירה טבעית, ההסבר אכזרי. תמציתו שהיהודים חכמים יותר רק כי הטיפשים שביניהם מתו כתינוקות לפני הרבה דורות. מאחר שהוא מתייחס לימי הביניים בלבד הוא מותיר סימן שאלה על התנאים שהולידו את הנביאים דווקא אצל היהודים כבר בעת העתיקה.  "מדוע שבט מסוים אחד שחי בזמנו של משה, באותה סביבה כמו עמים נודדים וחקלאיים אחרים במזרח התיכון, כבר פיתח אינטליגנציה גבוהה, בשעה שהאחרים לא?", תוהה חוקר האינטליגנציה צ'רלס מארי, ופונה אל היפותיזה שהוא מתאר כ"חסכנית ולא בת הפרכה":"היהודים הם עמו הנבחר של האל".

 הפרדוקס של הענווה

האינטליגנציה היהודית מלמדת אולי שהיהירות של "אתה בחרתנו" אינה משוללת יסוד. אך גם אם יש תוקף מדעי כלשהו להשערה שההיסטוריה בחרה ביהודים בחירה מסתורית כלשהי, עדיין קשה ליישב את מידת הענווה הנדרשת מהיהודי עם האמונה שההבדל בינו לבין הגויים גדול מההבדל בין הגויים לבין הבהמות, כדברי הרב קוק. הענווה היהודית היא פרדוקסלית.

כיום, כאשר הציבור הדתי מהווה רק חלק קטן מהעם היהודי, ומפולג בתוכו עצמו, המאמין העניו, לא רק שמשוכנע, על אף ענוותו, כי אלוהים בחר מכל המוני האדם על פני האדמה דווקא בעמו הקטן, אלא שלפי השקפתו האמונית, גם בתוכו של עם זעיר זה, רק הקהילה הדתית הקטנה למדי שהוא משתייך אליה, בין אם אלו דתיים לאומיים, חרדים לאומיים, חסידי גור או ויז'ניץ, ליטאים או חסידי חב"ד, מקיימת את רצון האל בצורתו המלאה.

גם הרמב"ם והרמב"ן, על דבריהם הנוקבים כל כך בשבח הענווה, ביטאו בפעילותם הציבורית התנהגות שרחוקה משפלות רוח. בפרט הרמב"ם שכתב כי העולם כולו אינו קיים אלא עבור מתי המעט המבינים את סודותיה הפילוסופיים של ההוויה, והאמין שהוא עצמו מחזיק במפתח להבנה נכונה של סודות אלו. לפי הרמב"ם, רוב רובם של בני האדם נועד רק לשרת, להאכיל ולהשקות את יחידי הסגולה בעלי הדעת וגם לארח להם לחברה.

משה

הפרדוקס של הענווה ביהדות מתחיל עוד הרבה קודם. במשה שעליו כותבת התורה:"והאיש משה ענו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב ג)". תומס פיין משתמש בפסוק זה כדי להוכיח שייחוס התורה למשה הוא אבסורדי:"אם משה אמר זאת על עצמו, במקום להיות העניו באדם, הוא היה אחד מהיהירים ביותר, השחצן שבשחצנים".

זאת אינה קושיה אמיתית על התפיסה היהודית, מאחר שלפיה משה לא כתב את התורה בעצמו, אלא מסר אותה כפי שניתנה לו על ידי אלוהים, ואם רצה האל להציג את משה כעניו, כל מה שיכול היה משה לעשות הוא לקבל זאת בענווה. ה"אור החיים" כותב כי כדי לבטא בכל אופן את אי נוחותו מתיאור זה, כשכתב את התורה גרע משה את האות י' מהמילה "עניו".

מוזרה יותר היא הכרזתו של אחד מרבני התלמוד, רב יוסף, שהתייחס לשאלה אם עדיין קיימים אנשים ענווים. הוא השיב שענווה עדיין לא פסה מהעולם. נימוקו המפתיע היה: "אני קיים" (או בארמית:"דאיכא אנא").  אמירה אבסורדית, שמזכירה את הבדיחה על היהודי שחשבוהו למת, עטפוהו בתכריכים, והביאו אותו להלוויתו. המספידים היללו את חוכמתו, נדיבותו, התמדתו בתורה, והוא הקשיב והקשיב עד שלא יכול היה יותר. קם וקרא:"ומה עם הענווה?!".

על פי אחד הניסיונות היותר יצירתיים להסביר את רב יוסף, הוא לא כיוון לעצמו, אלא לאמורא אחר בן אותה תקופה ששמו היה "אני", ("אנא" בארמית), והיה ידוע בענוותו. "אני קיים", מקבל על פי גרסה זאת מובן שונה לגמרי.

חוברת נפוצה ברחוב החרדי שכתב אברך ליטאי נגד החסידות מכילה דוגמאות משעשעות ולעגניות למגלומניה של אדמו"רים חסידיים, שהאברך החרוץ, ממשיך דרכם הלוחמנית של רבנים ליטאים קדומים מתנגדי חסידות, ליקט מכל מיני ספרי חסידים .

המגיד ממזריץ', תלמידו של הבעל שם טוב, טען שאם היה רוצה, היה יכול להחזיר את רבו לחיים. רבי מנחם נחום מצ'רנוביל מנה את שלל סגולות עצמו, והחייאת מתים הייתה רק אחת מהן:"יכול אני לפקוד עקרות, להחיות מתים ולעורר מלחמות ולעקור מלכויות ולהרבות שובע ולדרוש כמעיין המתגבר". מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, טען כי אם הגאון מוילנה, האיש שהכריז על החסידות מלחמת חורמה וסירב לדבר איתו, היה רק רואה את פרצופו, עוד לפני שהיו מחליפים מילה, היה די בכך כדי שכל טענותיו נגד החסידות יתורצו.

ההלל העצמי בולט במיוחד בכתביו של רבי נחמן מברסלב, ששרטט קווים לדמות עצמו במילים:"אני איש פלא, ונשמתי הוא פלא גדול". ודעתו על  רבנים אחרים? לעומתו הם "כקליפת השום".

ואולי ענווה זה משהו אחר לגמרי?

דרך להסתכל על הענווה, שתתיישב עם הערכה עצמית גבוהה, מציע הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. לדעתו, ענווה בכלל אינה שפלות רוח, אלא דבר אחר לגמרי: אדישות סטואית של אדם למחשבותיהם של אחרים עליו, לטוב ולרע. יצחק רבין שאמר על המפגינים כנגדו ש"הם לא מזיזים לי" ביטא, בראיה מפתיעה זו, את תמצית הענווה היהודית. לפי הסבר זה, אולי אפילו אפשר להבין מדוע התלמוד טוען שאלוהים עצמו הוא ענו (מגילה לא א). האל בוודאי אינו שפל רוח, אך ייתכן שהכוונה היא שהוא שווה נפש להשקפות בני האדם עליו. האמת היא שגם בפרשנות זו, ההיגד עדיין נשאר לא פתור. גם אם מדברים על ענווה מהסוג האדיש קשה להחילה על האל הדורש בחמת זעם שיסגדו לו ורק לו ומאבד חיש מהר את קור רוחו אל מול כפירתם וניאוציהם של בני האדם. אדישות היא לא נחלתו של אלוהי התנ"ך. מה שכן, זו בהחלט התכונה הבולטת ביותר של אלוהי הפילוסופים, שהוא, לפי זה, באמת הענווה בהתגלמותה.

ישיבת נובהרדוק נודעה למרחוק בזכות הניסיון להנחיל לתלמידיה ענווה המגלה אדישות להשפלות. על פי המיתוס, תלמידים נשלחו לבתי מרקחת לבקש לקנות שם מסמרים, להגחיך את עצמם ובכך ללמוד משהו על שפלותו של האדם. גם בהתנהגות מחפשת ענווה כזו טמון לפעמים פרדוקס. בדיחה נחמדה שחושפת אותו מספרת על שני בחורי ישיבה בנובהרדוק שהתווכחו בבית  המדרש מי שפל יותר ממי.

פסגת הענווה המוזרה

עד כמה צריך אדם להיות ענו? הרמב"ם מביא דוגמה ציורית לפסגת שפלות הרוח.  "נשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה".

שימוש כאובייקט להפרשותיו של הזולת הוא תכלית ההשפלה. ביטוי של שמחה עילאית, "היום השמח בחיים", אל מול השפלה כזו הוא דבר מוזר ביותר למצוא בטקסט יהודי מרכזי. אפילו כהדגמה תמימת כוונות לגדלותה של מידת הענווה, זו דוגמה ביזארית. הרמב"ם שהביאה מן הסתם לא היה מודע לכך למרות ידענותו הרפואית, אך יש אנשים שמפיקים סיפוק מיני מזוכיסטי עילאי מההתבזות הגדולה הכרוכה במגע עם הפרשות אדם אחר. קיים שם להתנהגות מינית זו – אורופיליה. הקשר בינה לבין ענווה אמיתית הוא קלוש. תלמד על כך זהותו של חשוד מפורסם באורופיליה – אדולף היטלר, מי שיהירותו הגזענית המיטה על האנושות אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה. יש הטוענים שחששו של היטלר שסטייתו תתגלה העיב על חייו והפך אותו למושא סחיטה.


לקריאה נוספת: 

הרמב"ם בשבח הענווה – משנה תורה הלכות דעות, פרק ב, הלכה ג

מאמרו של קוקראן כאן. ראה גם סיקור בעיתון הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=586804

החוקרים גם מצאו קשר בין האינטליגנציה היהודית האשכנזית למחלות הנפוצות בקרב יהודים אשכנזים כמו טאי זקס.

 הרב קוק אומר:"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי", הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות ישראל, פרק ה, פסקה י

 הרמב"ם על כך שהעולם קיים עבור מתי מעט – הקדמת הרמב"ם למשנה. עם זאת נראה שהרמב"ם חזר בו, לפי דבריו במורה נבוכים, חלק ג, פרק יג

 על ענוות משה: רבי חיים אבן עטר, אור החיים, שמות לד כט

על "דאיכא אנא":  הגאון מוילנה, דברי אליהו, מסכת סוטה. תירוץ זה ותירוצים אחרים נדונים בהרחבה אצל אהרן ארנד, דף קשר מספר 182 של ישיבת הר עציון, אייר התשמ"ט

הרב נחמן מברסלב על עצמו – חיי מוהר"ן רנו, חיי מוהר"ן רצ

 על הענווה – העמק דבר, במדבר יב ג

הרמב"ם על תכלית הענווה – פירוש המשנה לרמב"ם, אבות פרק ד, משנה ד

 על הפטיש של היטלר – ראו אצל רון רוזנבאום, היטלר – מסע אל שורשי הרשע, תרגם ברוך קורות, מטר, תל אביב תשנ"ט, עמ' 145

מודעות פרסומת
תגובות
  1. ohris הגיב:

    החכמתי. תודה. כשאמרת: "ואילו ברוכי הילדים אצלם היו אצילים שלא הצטיינו בחוכמתם המיוחדת, אלא בתכונות אופי אחרות, לאו דווקא נעלות" – נזכרתי ישירות בדימוי הנסיך המקיאווילי, אשר ספק אם הוא יטען שקיימת דבר כזאת "ענווה" בצורתה הטבעית אצל בני אדם- אפילו את משה מקיאווילי מוציא "רע". ואכן עולה לי השאלה – ענווה בגויים, תאמין? ישראל אף הם מכונים "ענווים" בכמה מקומות – לאיזה מובן של ענווה מבין אלו שהזכרת הכוונה?

    • באשר לענווה בגויים – אני חושב שיש במקורותינו נכונות להכיר בתכונות טובות גם אצל בני עמים אחרים, אבל כיוצא מהכלל שלא מלמד על הכלל.
      ובאופן כללי נראה שכשמדברים על ענווה מכוונים לתחושה של חוסר חשיבות עצמית, שנובע בראש ובראשונה מהעובדה שהאדם בטל כלפי אלוהים, ותלוי כולו ברצונותיו, אז כיצד יחזיק טובה לעצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s