שלושה ההלכה אינה מחשיבה כבני דעת: חירש, שוטה וקטן. אנקדוטה אמיתית מספרת על אחד מחברי הכנסת מהשמאל ששמע על כך ושלח מכתב נזעם נגד העוול שנגרם לאנשים נמוכים, אך הוא שגה. ההלכה אינה מפלה על פי סנטימטרים. הכוונה במילה "קטן" היא כמובן לקטין, זה שלא הגיע לגיל בר מצווה. החירש, השוטה והקטן נטולים כשירות משפטית. בעוד שניתן להבין מדוע כך הדין לגבי שוטים וקטינים, הכללתם של החירשים בקבוצה זו מפתיעה. עיון בהלכה מגלה שהחרשים שאליהם מתייחסת ההלכה הם חירשים-אילמים. ההנחה היא שאדם כזה, שאינו מדבר ואינו מבין את מה שמדובר, הוא נטול דעת. הנחה זו נשארת בתוקפה אפילו אם החירש-אילם מסוגל להביע את עצמו בכתב או בשפת סימנים ויתברר כחריף ומתוחכם.
למה החירש נחשב טיפש?
מדוע בעצם? מדוע אובדן השמיעה ויכולת הדיבור מחייב שאבד שכלו של המתחרש והוא, בדומה למשוגע, אינו נחשב יותר לכשיר משפטית, הרי מקום השכל הוא במוח, לא באוזן? כך תוהה מן הסתם כל קורא של פוסט זה, ותהה באחד ממאמריו גם חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב זלמן נחמיה גולדברג.
תשובתו של הרב היא פשוטה אך סתמית משהו: התורה גזרה שדעתו של החירש, אף שהיא קיימת, "אינה חשובה דעה". זו ודאי החלטה לא הוגנת. תעיד הלן קלר. היא איבדה את שמיעתה, וגם את כושר הראייה שלה, בגיל שנה וחצי. בחייה היא חיברה שנים עשר ספרים והייתה מסוגלת לקרוא בכתב ברייל באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ביוונית ובלטינית. אם הייתה נמשכת ליהדות לא הייתה יכולה להתגייר בשל חירשותה. למזלה, נטיות לבה היו אחרות ומנעו ממנה את התסכול הזה. היא הייתה נוצריה אדוקה והאמינה במשנתו של המיסטיקן השוודי עמנואל סוודנברג, ואחד מספריה אף מבטא את דבקותה הדתית.
ההלכה האורתודוקסית, שאינה יכולה להרשות לעצמה לפקפק בהלכות עתיקות ובחוכמתם של מחוקקיהן, אינה סרה מהכללים הנושנים שהחשיבו את החירשים למפגרים. גדול הפוסקים החרדים בדור האחרון, הרב שלמה זלמן אויערבך מגיע למסקנה שאפילו אם רואים חירש כזה שנראה בבירור נבון ופיקח, עדיין צריך לסמוך על חז"ל, שלדברי הרב אויערבך "ידעו ברוב חוכמתם", שחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו באמת אחראי על כל מעשיו. עם זאת, במקרה האופייני שבו הצליחו ללמד את החירש לדבר עם זולתו בפה, גם אם בצורה עילגת ולא רהוטה, מחשיב אותו הרב אויערבך כפיקח, אף שיש חולקים על כך, זאת בתנאי שאנשים רגילים יכולים להבין את דיבורו.
כשחירש מחפש אישה
החשבתו של החירש–אילם כחסר דעת, אינה מניבה מבחינתו רק חסרונות. חרש זה, כמו קטין וכמו שוטה, אינו בר עונשין. כמו ילד פרא הוא יכול לעשות מה שלבו חפץ ולצאת נקי. שכרו הוא כמובן בהפסדו – הוא אינו כשיר לחתום על התחייבויות חוזיות כלשהן. אף על פי כן, יש מחויבות אחת, משמעותית מאוד לחייו של כל אדם, שהוא כן רשאי להיכנס אליה – נישואים. לחירש ולחירשת האילמים נתנו חכמים אפשרות להתחתן, על אף שעל פי דין התורה, הם לא היו אמורים להיחשב כשירים לחתונה. המטרה בהיתר החתונה הייתה למנוע הפקרות מינית שתפרח באופן בלתי נמנע בהעדר אפשרות נישואים חוקית ולהרבות פריה ורביה. כדאי לשים לב שחז"ל, לפני עשרות דורות, היו מוכנים לשנות את דין התורה כדי להרחיב את האפשרות להינשא על קבוצות שלא היו זכאיות לה, בעוד שבמדינת ישראל הנאורה והמודרנית חיים כיום מאות אלפי אזרחים שנחשבים "חסרי דת" ואינם כשירים לנישואים על פי הדין הנוהג, ומצוקתם חולפת מעל ראשם של הפוליטיקאים.
גאולת החירשת עוברת במיטה
היתר הנישואים לחירשים-אילמים אינו פותר כל. מעמדם המשפטי הנחות אורב להם בפינה וצופן בחובו בעיות מביכות במיוחד. האישה למשל אינה כשירה לבדוק בעצמה האם היא אסורה על בעלה, מחמת דם נידה היוצא מהנרתיק, והיא צריכה להפקיד אישה אחרת על הבדיקה האינטימית הזו. זה עוד כלום לעומת המבוכה שתתעורר אם נישואי החירשת אילמת לבעלה יסתיימו במותו בלי ילדים. במקרה כזה ההלכה מצפה מאחי הבעל המת לקחת את האלמנה לאישה ולעשות איתה ילדים, כדי להמשיך את זרעו של אחיו. זהו אקט הייבום.
בפועל, מקובל שהאח מוותר על זכותו לייבם את האלמנה ובמקום זאת מתקיים טקס של חליצה. האישה חולצת את נעלו של האח ויורקת, לסמל את הבוז שהיא חשה למי שמסרב להעמיד זרע לאחיו. טקס לא נעים. בסרטון אחד שתיעד טקס חליצה ומצא דרכו לאינטרנט תבעו הדיינים הבני ברקים מאישה אומללה אחת לירוק שוב ושוב, אל מול המון בחורי ישיבה צופים בחטטנות, בטענה שפיה לא היה מלא דיו ברוק כדי לקיים את דרישות הדת . טקס מהסוג הזה, מופרך, משפיל, ותובעני כלפי בלוטות הרוק ככל שיהיה, עדיין משחרר בסופו של דבר את האישה לדרכה.
המצב קשה בהרבה כאשר האלמנה היא חירשת. במקרה זה היא אינה נחשבת לכשירה להשתתף בטקס, ונותרת תקועה במחויבותה להעמיד זרע לבעלה על ידי אחיו. להינשא לאחר אסור לה, וילדים מאחר עלולים להיחשב פסולים במידה כזו או אחרת, "ממזרים מדרבנן", לפי חלק מהדעות. אם היא בכל אופן רוצה להשתחרר מהעגינות, יש לה ברירה אחת בלבד, בעלת אופי פורנוגרפי: היא צריכה לשכב בפועל עם האח. ההלכה בעניין זה נושאת תווים פרנקיסטיים: גאולת האישה מכבליה תבוא רק דרך סקס. מקרה כזה באמת אירע בשנת 1966 בבית הדין הרבני באשדוד. חירשת-אילמת נאלצה לשכב עם גיסה הנשוי, כדי לקיים את חובת הייבום. אי אפשר היה להחשיבה כבת דעת, משום שלא הייתה מסוגלת להוציא מילים מפיה אפילו באופן עילג. פסק הדין יוצא הדופן זכה לאישורם של הרבנים הראשיים. לאחר ששכבה האישה עם הגיס, הוא נתן לה גט ושילח אותה לדרכה .
ירון ידען, ראש כולל שחזר בשאלה, ונעשה למבקר חריף של ההלכה ולמייסד ארגון "דעת אמת" המעודד יציאה בשאלה, אוהב במיוחד לספר על המקרה הזה, גרוטסקה הלכתית מיוחדת במינה באמת. ידען מגנה את מה שאירע כ"ביגמיה, ניאוף ואונס" שהתקיימו שלושתם בפסק דין רבני אחד. סיפור דומה ומוזר לא פחות שאירע בקהיר מגולל הרב עובדיה יוסף . נערה צעירה שהתאלמנה, דווקא לא חירשת, הייתה אמורה לחלוץ ליבמה, אך בניגוד לרוב האנשים, רגלו הדומיננטית של היבם הייתה רגל שמאל, דבר שהופך אותו ל"איטר רגל ימינו" ויוצר בעייתיות הלכתית. לפיכך הנערה הייתה אמורה לחלוץ לשתי הרגליים בו זמנית. הרב עובדיה חשש שהקואורדינציה הכרוכה בדבר היא מעל לכוחותיה הצעירים, ולפיכך היבם ייבם בפועל את הנערה, כלומר שכב איתה, וגירשה לאלתר.
יחסי המין שמהווים את הייבום אינם יכולים להתבצע בצורה סמלית כלשהי. ההלכה נכנסת לפרטי פרטיהם וקובעת בין השאר שלגבר המייבם חייבת להיות זקפה, ואינו יכול לקיים יחסים עם "איבר מת". עד כדי מגיע הדיון בטיבם המדויק של יחסי המין האלו שהתלמוד, באחד מקטעיו ההזויים ביותר, תוהה מה קורה כאשר הם מתרחשים בלי כל כוונה, למשל אם המייבם נופל מהגג, ואיבר מינו נתקע בנרתיקה של אלמנת אחיו שנמצאת מתחתיו (יבמות נד א).
למה לא מומלץ להתחתן עם אח של קטוע רגליים
גם במקרה שבו חירש-אילם הוא מהצד המייבם, כלומר אם אחיו מת מבלי ילדים ונתונה לו הזכות לבוא במקומו ולקחת לעצמו את אשת האח, תהיה בעיית עגינות, למעשה חמורה הרבה יותר. כאן אפילו יחסי מין שיתקיימו בהוראת בית הדין לא יפתרו את הבעיה. אלמנת האח תצטרך להעביר את חייה עם החירש-אילם או להישאר עגונה. החירש אינו מסוגל לחלוץ אותה. אם יתקיים ייבום, דהיינו יחסי מין בינו לבין האישה, הוא לא יוכל לגרש אותה לאחריו.
אף שאני כותב על חירש אילם כדוגמה מעניינת, הבעיה הזו אינה מיוחדת למי שמתחתנת עם אח של חירש-אילם, אלא גם למי שמתחתנת עם אח של רפה שכל מן השורה, שוטה בלשון ההלכה. בשעת הצורך כשתזדקק לחליצה ממנו, הוא לא יוכל לתת לה את מבוקשה . היא תיתקע איתו לנצח, מבחינת ההלכה. גם אם נזקקים לייבום מאח שהוא קטין, אולי זה עתה בקע מרחם החמות, זהו פח יקוש. צריך להתאזר בסבלנות ולהמתין עד שיגיע לגיל שלוש עשרה, כדי שיוכל לחלוץ את אשת אחיו . זה נשמע הרבה, אך אפשר להתנחם בכך שאם השניים ממש לא יכולים להתאפק, הקטין רשאי לשכב עם הגיסה, לפי ההלכה, כבר מגיל תשע.
הצרות לא מסתיימות בחרש, שוטה וקטן. גם להתחתן עם אח של קטוע רגליים זו לא מציאה גדולה. בשעת הצורך לא ניתן יהיה לחלוץ את נעלו, מסיבות אנטומיות ברורות, והצרה המשונה הזו עלולה להרוס את החיים לאישה שנקלעה לסיטואציה הלא נכונה שבה היא זקוקה לחליצה ממנו.
לקריאה נוספת
פירוט דיני החירש: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש שוטה וקטן, אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש
הרב שלמה זלמן אויערבך – שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לד
בדיקת נידה לאישה חירשת – רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ח, הלכה טו
תמר רותם, "טקס חליצה מסעיר את הגולשים החרדים", הארץ, 29.6.07,
על ההכרח ביבום – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבמה לשוק, הערה 339 ואילך
פסק דין של יבום בפועל של חירשת – פסקי דין רבניים, חלק ז, עמ' 83, ירון ידען, הדת קמה על יוצריה, גוונים, תל אביב תשס"ז, עמ' 66.
הרב עובדיה בעד יבום כשהחליצה מסובכת – שו"ת יביע אומר, חלק ה, אבן העזר סימן יח
חליצה, חירש ושוטים: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש, הערה 280; אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חליצה, הערות 257, 274 ,363; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבום, הערה 1135;
אין לגייר חירש – טור שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסח
יהודים על הירח 
ואו. הזוי. היהדות ממש נשמעת כמו דת חשוכה בפוסט הזה.
נשמעת חשוכה ? היהדות היא דת חשוכה מאין כמותה. היא וכל הדתות הדומות לה.
חז"ל היו אכזריים, שקרנים וטיפשים מאין כמותם. העיוות הגדול ביותר הוא שדווקא הם נחשבים לחכמים גדולים.
לא משנה כמה אישה תהיה חכמה מהם. תמיד הם יחשבו חכמים
לא משנה כמה דבריהם נוגדים את המציאות,. תמיד יחשבו חכמים.
לא משנה כמה דבריהם יגרמו לסערה נפשית, דכאון והתאבדות. תמיד דבריהם ייחשבו חכמים. רק שאנו ה"קטנים" פשוט לא מסוגלים להבין את חוכמתם.
גם כשמנסים להבין זאת בהקשר התרבותי בהם חיו, עדיין מדובר במעשים מחרידים מאוד. לא היה שום ערך לאמפטיה.
אפילו פרויד הידוע (לשמצה בעיניי) קשר מוסר עם ידיעת החוק וכו'.
אך היום, לאט לאט האנושות מבינה ומפנימה שמוסר נובע מאמפטיה, התחשבות, תבונה, התעמקות בכל מקרה לגופו. (דברים שנשים מאז ומעולם היו מחוברות אליהם).
אגב, שכחת שחז"ל היו משווים בין האישה לחרש, שוטה וקטן , בטענה שמוחם שווה ערך. ולכן היא פסולה לעדות/לדון/להחליט על חייה וכן הלאה.