הפוסט האחרון של פרסיקו בעצם מסכם כל מה שאני רוצה לומר בבלוג הזה, חומר קריאה מעולה, עם כמה ציטוטים הזויים (וסקסואליים) במיוחד ממקורותינו. אציין עוד שמי שמתעניין בתהליך הציביליזציה שפרסיקו מזכיר, יהנה לקרוא את הספר האחרון, והנהדר במיוחד, של סטיבן פינקר שמתואר בקישור כאן, ויש לקוות שבקרוב יהיה זמין גם לקוראי העברית.
הארכיון של ינואר, 2012
סוף העולם מתקרב, וזהו ניבוי מדעי. בעוד כמה מיליארדי שנה תתנפח השמש, יותר ויותר דווקא ככל שמאגרי הדלק שלה יידלדלו, החום על כדור הארץ ייעשה בלתי נסבל, ולבסוף – הארץ עצמה תיבלע בתוך השמש. לחיים, לא משנה כיצד עוד יתפתחו, לא יהיה סיכוי על כדור הארץ. אם תתגלה טכניקת מסע בין כוכבי שתאפשר לבני אדם או לגזעים תבוניים אחרים שיתפתחו מהם או לצידם למצוא כוכבים אחרים, יהיה זה פתרון, אך נראה שגם הבריחה מכדור הארץ תניב תועלת זמנית בלבד, משום שעתידו של היקום כולו לוט בערפל. החוק השני של התרמודינמיקה קובע שאנרגיה הולכת ומתפזרת, ולפיכך מצפה ליקום מוות אנרגטי שיביא איתו דממת נצח. הנחמה היא שתהליכי ההתקררות וההתכלות של היקום יתנהלו בצעדי צב שטווחי הזמן שלהם לא ניתנים לתפיסה אנושית בכלל.
בנוסף ישנה תיאוריה מתחרה – תיאוריית הניתור הגדול (Big Bounce) חוזה שהיקום יתכווץ בסופו של דבר לנקודה סינגולרית שממנה יתחיל מפץ גדול חדש שיביא עמו יקום חדש. כך או כך, הידיעה שכל מה שהאדם יצר יתאדה בנצח שלא יותיר אפילו אפר ואבק, יכולה לעורר רגש עז של ענווה. הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל ראה זאת כהוכחה לחוסר המשמעות של הקיום:"כל עמל הדורות, כל המסירות, כל ההשראה, כל ברק הגניוס האנושי נועד לכיליון".
מה הדתות אומרות
בציפייה לסוף העולם הדת והמדע אינם כל כך שונים. הרבה יחסי ציבור ניתנו לסוף העולם של בני המאיה שמנבאים שכולנו לא נשלים את שנתנו הנוכחית, שנת 2012, אבל לא רק דת המאיה אלא גם היהדות רואה את סוף העולם מתקרב, ובאופן שמזכיר את תיאוריית הניתור הגדול, גם היא רואה בכך הזדמנות לשחר של עולם חדש.
הדד ליין של היהדות קרוב הרבה יותר, אם כי מבחינת האנשים החיים היום ההבדל קלוש. גם אותו לא נזכה לראות בעיניים, גם לא נכדינו. אבל נכדיהם של הנכדים בהחלט עשויים לחיות בתקופה הגורלית הזו. לפי הנטען בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין (צז א), העולם יסיים דרכו אחרי 6,000 שנה בדיוק. בשעת כתיבת שורות אלו חלפו כבר 5,772 שנים מבריאת העולם, על פי ספירת היהדות. 228 שנה מפרידים בינינו לבין שנת הקץ.
עד שנת ששת אלפים אמורים להתרחש שלל מאורעות אפוקליפטיים: מלחמת גוג ומגוג, בוא המשיח, תחיית המתים, ולסיום, תקופה שלווה שבה צדיקים יתענגו על בשר לוויתן כשר. ככל שחולפות השנים ללא משיח, לקראת סיום האלף השישי, מתגבר החשש שלא יהיה די זמן בין הגעת המשיח לבין החורבן בסוף המילניום היהודי השביעי כדי לענג את הצדיקים כיאות בימי המשיח. אל לתת לאכזבה להתגנב ללב. אומרים שהימים צפויים להתארך, ובתקופה שלפני סוף האלף, כל יום יהיה ארוך בהרבה מהימים כפי שהם בתקופתנו.
חורבן או שינוי?
אין תמימות דעים האם בשנה הששת אלפים לבריאה ייחרב העולם ויחזור לתוהו ובוהו, או שמא הוא רק ישתנה בצורה דרמטית ויהפוך לגן עדן שבו ישכנו הצדיקים בשלווה מוחלטת.
המקובלים מחזיקים בהשקפת החורבן, אך נותנים לה נופך מחזורי. הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבם, ולפיכך העולם אמנם חרב מדי ששת אלפים שנה, אך כמו ביקום מאסכולת הניתור הגדול, החורבן הוא רק פתיח להתחלה מחודשת. עולם חדש ייבנה מבראשית, והמעגל יימשך. ברוח זאת יש רבנים שמסבירים את מאובני הדינוזאורים וכל מיני יצורים שלא היו אמורים להתקיים לפי סיפורי המקרא, כאילו הגיעו מעולמות חרבים שקדמו לעולם שבו אנו חיים.
מה פשר ארגז החול הקוסמי הזה? איזו תכלית יש במעגל בנייה והרס מתמשך? הרב יוסף דב סולובייצ'יק, כדרכו של דרשן גדול, מצא בכך לקח נאה מאלוהים לבני האדם. גם אם לא הולך להם בחיים, הם יכולים להרוס הכול ולהתחיל לבנות מחדש.
השאלה המסקרנת שמעלה התיאוריה המחזורית של המקובלים על עולם נבנה על גבי עולם חרב, היא האם הלולאה של העולמות המתחלפים נמשכת עד אין קץ, או שהיא קצרה בזמן. כרגיל, יש השקפות שונות בנושא. יש טוענים שאחרי 49 אלף שנה, כעבור שבע עולמות, יגיע זמן היובל, ויסיים את מעגל הלידה והמוות של העולמות. ההשקפה הזו מקבילה בין העולמות המתחלפים לבין המחזור החקלאי שבו מדי שבע שנים מוכרזת שנת השמיטה, בה האדמה שובתת מעבודה חקלאית, ומדי שבע שמיטות, כעבור 49 שנים, מגיעה שנת היובל, שנה שבה המשחק הכלכלי חוזר לנקודת האפס.
זה די קרוב!
בסופו של דבר שנת ששת אלפים היא מעבר לפינה, במונחים היסטוריים, למרות שאף אחד מאיתנו, החיים כיום, לא יהיה שם. היא תחול בסוף שנת 2239, עוד לפני ש-2240 תיכנס. הטענה שסוף העולם הוא, בסך הכול, די קרוב, לא מופרכת. האסטרונום המלכותי הבריטי, מרטין ריס, העיר שייתכן מאוד שבמרחב הזמן העצום בן מיליארדי השנים שחוקרים הקוסמולוגים, הזמן החשוב ביותר הוא כאן ועכשיו. סיכויי ההישרדות של הציביליזציה שלנו במאה הנוכחית הם בעיניו לא יותר מפיפטי פיפטי. הטכנולוגיה המודרנית נותנת לאנושות יכולות הרס שמאפשרות לשנות כליל את סיפורה של הפלאנטה שלנו. חיידקים משובטים עלולים לצאת מכלל שליטה, הרובוטים שניצור עלולים להשתלט עלינו, צאצאיו הרוחניים של אוסאמה בין לאדן יניחו את ידם על הטכנולוגיה שמובילה לפצצה התרמו-גרעינית האולטימטיבית או שמאיץ חלקיקים חזק מדי יחולל חור שחור שיבלע את כולנו.
אף על פי כן, מבלי להיות אופטימיים יתר על המידה, מותר לקוות שבשנת ששת אלפים תתקיים עדיין ציביליזציה אנושית.
יהיו אז דתיים?
בהחלט גם ייתכן שהיהודים המאמינים יהיו מרכיב משמעותי בפלנטה בשנת ששת אלפים. בקצב ההתרבות הנוכחי של החברה החרדית, 7 ילדים לאישה, בשנת 2239 יחיו למעלה מעשרה מיליארד חרדים. מספר קצת קשה לתפיסה, בהתחשב בעובדה שכיום המספר הכולל של האנשים החיים על כדור הארץ נמוך בהרבה מעשרה מיליארד. המספר עשרה מיליארד הוא לא אומדן רציני לדמוגרפיה החרדית של העתיד, אלא רק בא להדגים את משמעויותיו של גידול אקספוננציאלי במימדים הנוכחיים. עד כמה שניתן לחזות, המשכו של גידול אוכלוסיה אצל החרדים בקצב הנוכחי לאורך שנים יביא לקריסת המערכות הכלכליות, הרפואיות, החברתיות והאקולוגיות שמאפשרות אותו, הרבה קודם העשרה מיליארד, המיליארד, או כנראה אף העשרה מיליון. עם כל זאת, העובדה שאצל היהודים החרדים, וגם אצל חלק מהדתיים, קיימת תרבות של הולדה מרובה לצד תוחלת חיים גבוהה, באופן שמעטים כמותו קיימים בעולם כיום, יכולה לרמז שיהיה להם משקל משמעותי בעולם של העתיד הרחוק. אחרי הכול, זהו אל"ף בי"ת של אבולוציה: מי שמוליד יותר צאצאים שורדים, הופך את העתיד לבן דמותו. אולי יהיו הרבה יהודים דתיים בעולם בשנת 2239.
מה יעשו מול אכזבה?
נותר לתהות איך יגיבו המאמינים בפתח שנת ו' אלפים א', אם משיח יתבושש להגיע. אחד מגדולי ראשי הישיבות בליטא הצהיר פעם כי לא תתרופף אמונתו אפילו ביום האחרון של האלף השישי, אם משיח לא יגיע. אך מה היה קורה ביום למחרת? האם בראש השנה בשנת 2239 תתחולל האכזבה הדתית המוחצת ביותר בתולדות היהדות מאז התאסלמותו של שבתאי צבי? מן הסתם זו תהיה אווירה נוחה למשיחי שקר, בדומה למה שקרה בסוף המילניום הראשון אצל הנוצרים. ההיסטוריון ישראל יעקב יובל טוען שדי היה במתח המשיחי שהקדים את שנת חמשת אלפים לספירה היהודית כדי לחולל השפעות היסטוריות הרות גורל. שנת ששת אלפים נחשבה מאז ומתמיד לגורלית הרבה יותר.
ובכל אופן, על אף מרכזיות שנת ששת אלפים כשנת קץ העולם במקורות היהדות, גם אם לא תבוא אז גאולה שתשיב את כדור הארץ למצבו הבתולי, זה לא סוף העולם, תרתי משמע.
ראשית, שלא כמו רוב חכמי היהדות, לרמב"ם דעה משלו. הוא מקדיש כמה פרקים ב"מורה נבוכים", כדי להדגיש שהעולם הוא נצחי ולא צפוי לו שום חורבן, ואת הדעה על החורבן בשנת ששת אלפים הוא פוטר כדעת יחיד. יצוין שלחכמים אחרים לא היה קל לשמוע את דברי הרמב"ם, שנשמעו להם סותרים את עיקרי האמונה, ורבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, היה משוכנע שהרמב"ם דווקא כן האמין בחורבן, ולא ממש התכוון כשכתב אחרת.
שנית, היהדות כבר ידעה הרבה תחזיות על קץ מתקרב, שלא הולידו דבר. לפעמים אפילו התחולל אסון גדול בדיוק באותה שנה שציפו בה לגאולה, מה שנתפס בידי המאמינים לא כנוק אאוט של צחוק גורל מרושע, אלא כסימן לכך שאכן השנה הייתה מועדת לאירועים יוצאי דופן שהתהפכו לרע מטוב בגלל עוונות הדור.
כשלונות העבר
בין החוזים הכושלים ניתן למנות את רבני העבר הרחוק שנקבו בשנה 1648 כשנת הגאולה. בפועל התחילו בה הפרעות בהנהגת חמלינצקי, האסון הגדול ביותר שקרה ליהודים מאז מרד בר כוכבא. מאות שנים אחר כך חזה פרשן המקרא המלבי"ם את שנת 1914 כשנת הגאולה, אך זו תיזכר בהיסטוריה רק כשנת פריצתה של המלחמה האיומה ביותר עד אותו זמן. מצד שני, אפשר, עם מעט יצירתיות, לסנגר על החישוב הזה, אם זוכרים שהמלחמה הולידה את הצהרת בלפור.
הזוהר קבע שבשנת 1840, כאשר יחלפו שש מאות שנה באלף השישי, ייפתחו מעיינות החוכמה מלמעלה ומלמטה. מאחר שלא קרה אז שום דבר מרעיש במיוחד בתחום הרוחני, מסביריו נאלצו לתת לאמרה הזו פרשנות חילונית באופן יוצא דופן, וקבעו שהכוונה היא להישגים המדעיים והטכנולוגיים שאכן הושגו מאז, בקצב מסחרר (ההישג המדעי הבולט ביותר הסמוך לאותו זמן היה התגבשות תורת האבולוציה במוחו של צ'רלס דארווין. יהיה מוזר אם דווקא על הישג כופרני זה בחר ספר הזוהר לבשר כמעיין חוכמה) .
החשש מפגיעה באמונה אם ינקבו בזמן לגאולה וזמן זה יתבדה, הביא את חז"ל לקלל את מי שעוסק בחישובי קץ, אך הדבר לא הניא את גדולי הרבנים מלעסוק בחישובים. אפילו הרמב"ם, רציונליסטי כל כך, שכאמור לא ראה את שנת ששת אלפים כשנת סוף העולם והיה עוין לחישובי קץ מאין כמוהו, לא התאפק ובאגרת שלו ליהודי תימן שהתייסרו אז בגזרות קשות נקב בתאריך שקיבל מאבותיו לחזרת הנבואה בישראל שתביא איתה את תחילת ימי המשיח, שנת 1216. הרמב"ן, שחי מאוחר יותר, נקב בשנת 1358 כתאריך לביאת המשיח, והסביר את נכונותו לחשב בנימוק אופטימי: הגאולה קרובה, ולכן חישובים בתקופתו כבר אינם מעוררים יאוש, כפי שחששו חז"ל, אלא תקווה.
למרות כשלונות העבר המנהג לחשב קצין נמשך עד לימינו. אפילו אדם מתון ופוסק זהיר כמו הרב חיים דוד הלוי, רבה הספרדי של תל אביב שהיה מזוהה עם הציונות הדתית, התעסק בהן והגיע למסקנה שהגאולה צפויה בסביבות שנת 1990. גם תחזית זו התבדתה אף על פי שמלחמת המפרץ שאירעה בסמוך עוררה תקוות רגעיות שהגיעה העת. מה עוד שג'ורג', שמו הפרטי של הנשיא בוש האב, דומה למדי לשם גוג, אחד הצדדים במלחמת גוג ומגוג.
נותר לבדוק אם יצדק דווקא מחשב קץ לא יהודי, שנודע בגאונותו בתחומים רציונאליים יותר, אייזיק ניוטון, בן המאה ה-17. האיש שאלברט איינשטיין אמר עליו כי "הטבע היה עבורו ספר פתוח, והוא ידע לקרוא ממנו ללא מאמץ". מכתביו האזוטריים שנמצאים בבית הספרים הלאומי בירושלים מתברר שהוא סבר שקץ העולם יגיע בשנת 2060. התחזית הזו, שהתבססה על פרשנותו לספר דניאל ולברית החדשה, מצביעה על אישיות סבלנית במיוחד, מאחר שבניגוד לו, רוב מחשבי הקץ נוטים להאמין שהגאולה תדפוק בדלת עוד בימי חייהם.
לקריאה נוספת:
ריצ'ארד דוקינס דן בהשלכות של תיאוריות העולמות המקבילות למיניהן על שאלת קיום אלוהים. ראה "יש אלוהים?", תרגמה עדי מרקוזה-הס, ספרי עליית הגג, ירושלים 2008, עמ' 210 והלאה
Russell, B., Why I'm not a Christian, Allen and Unwin,New York, 1957, p. 107
על הארכת הימים אחרי הגאולה – רבי פנחס אליהו מווילנה, ספר הברית השלם, חלק ב, מאמר יב, פרק ט.
סיכום הדעות באשר לאופיה של הגאולה – אצל הרב יהודה חיון, אוצרות אחרית הימים, חלק א, פרק יד,
האם היו קיימים עולמות קודמים? הסבר זה עורר את התנגדותו של הרבי מחב"ד, שקבע לפי שיטת האר"י, כי העולמות הקדומים היו רוחניים בלבד. ראה אגרות קודש יג, ד'תיד
דרשתו של הרב סולובייצ'יק – נפש הרב, עמ' סח
מחזורי העולמות – משה חלמיש, מבוא לקבלה, ספרית אלינר, ירושלים תשנ"א, עמ' 62
סכנות קרובות של השמדה – Martin Rees, Our Final Hour: How Terror, Error, and Environmental Disaster Threaten Humankind’s Future in this Century, On Earth and Beyond,New York: Basic Books, 2003
חיים אפרים זייטשיק, המאורות הגדולים, ירושלים, תשכ"ט, עמ' קנז – על הסבא מנובהרדוק שלא היה מאבד אמונתו
על המתח המשיחי באלף הקודם: ישראל יעקב יובל, "שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים", עלמא, עם עובד, תל אביב תש"ס, פרק שישי
הרמב"ם במורה נבוכים מכחיש חורבן. חלק ב, פרקים כז – כט
משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ח, הלכה ח. ראה ראב"ד וכסף משנה, נגד הכחשת החורבן.
התחזית ל-1648 על פי ספר הזוהר, מדרש הנעלם, בראשית קלט ב
התחזית ל-1914 במלבי"ם, ספר דניאל, יב יב
מה קרה ב-1840? ראה אצל הרב יהודה חיון, אוצרות אחרית הימים, חלק א, פרק טו א
תחזית הרמב"ם, אגרת תימן. באתר דעת: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/teyman-2.htm
תחזית ל-1358: הרמב"ן, ספר הגאולה, מאמר רביעי
תחזית ל-1990: שו"ת עשה לך רב, כרך א, סימן ב
אייזיק ניוטון חוזה את סוף העולם ב-2060
תמונת היקום בצעירותו מקורה בנאס"א ובאס"א (סוכנויות החלל האמריקנית והאירופאית). צולמה בידי טלסקופ החלל האבל – http://en.wikipedia.org/wiki/File:Hubble_ultra_deep_field_high_rez_edit1.jpg
הפעם לא אכתוב משהו משלי, אלא אפנה לפוסט שפורסם בפורום האינטרנט החרדי "בחדרי חרדים". הפוסט הוא לדעתי מרתק. הביקורת החריפה של כותבו, כפי שאני מבין אותה, נוגעת למקומה של החברה החרדית בתוך העולם המערבי. מצד אחד היא רואה את עצמה כחלק מעולם זה, משתמשת בהישגיו הטכנולוגיים ובמידה מסוימת, גם בהישגיו התרבותיים, ובמלחמת התרבויות הגלובאלית הגדולה תומכת במאבקיו, ומצד שני, רבים מערכיה המסורתיים קרובים דווקא הרבה יותר לאלו של אויבי המערב באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים ובשאר הארצות הפונדמנטליסטיות.
וזה הקישור לפוסט – http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2936438&forum_id=771
הרבה דברים השתנו מאז עמנואל קאנט, מאבות האתיקה המודרנית, הוקיע את האוננות כפעולה המהווה "הפרה של חובת האדם לעצמו… וללא ספק נוגדת את המוסר בדרגה הגבוהה ביותר". לאונן, יאמר כל איש מקצוע בתחום המיניות כיום, זה דבר לגיטימי וטבעי לגמרי. אולם הידיעה הזו פסחה על החברה הדתית, שבה איסור האוננות הוא עדיין סיוט לבני עשרה. הם פונים לרבנים במכתבים או באינטרנט ומבקשים עצה כיצד להתגבר על הדחף המביש שמטביל אותם עד צוואר בטומאה וחרפה. זהו סבל שזוכה לפחות תהודה מסוגים אחרים של מצוקה נפשית, אבל הוא קיים. לרגשות האשמה על האוננות יש הצדקה דתית מלאה. על פי השולחן ערוך , הוצאת זרע לבטלה היא לא סתם חטא אלא "עוון חמור מכל העבירות שבתורה" ו"העושה כן כאילו שופך דמים". האשמה ברצח היא עול כבד לנער בן שתים עשרה או שלוש עשרה, הנושא לבד את בושתו, ואינו יודע שהחטא הפרטי שלו משותף גם לחבריו.
היהדות נגד האוננות
בתורה דווקא לא מוזכר איסור האוננות, ואונן, על שמו קרויה פרקטיקה זו, לא אונן אלא ביצע משגל נסוג, כשלא חפץ להכניס להריון את תמר , סיפור שהזכרנו בפוסט קודם. אולם חז"ל ראו באוננות שפיכות דמים, מאחר שמושמד בה פוטנציאל חיים. בלשון ציורית, קופירייטינג תלמודי לא אופייני, הם מכנים את המאוננים:"סוחטי ילדים" על משקל "שוחטי ילדים". סביב איסור האוננות עצמו הצטברו חומרות שהגיעו הרחק. אסור לרווק לאחוז באיבר מינו כשהוא משתין מחשש להוצאת זרע לבטלה. מאותו חשש נאסר לשכב על הגב . האגדה מספרת שאחד מחכמי דורו של שבתאי צבי הגיע למסקנה שהוא אינו המשיח אחרי שראה שאינו מקפיד שלא לישון על הגב כשהוא פורש ליצועו.
הזוהר הגדיל עשות וקבע כי הוצאת זרע לבטלה היא חטא שאין עליו כפרה, זו סתירה לכלל שאין דבר שעומד בפני התשובה.
לפי הקבלה, מהזרע המבוזבז נוצרים שדונים ומשחיתים. נשאב מכך המנהג הירושלמי שהילדים אינם באים לבית הקברות להלוויית אביהם. המטרה היא למנוע גם מהילדים האחרים, הפחות לגיטימיים, השדונים שנוצרו מפליטות הזרע של האב בחייו, להגיע ולחולל צרות.
זה באמת כל כך רע?
"הרגיל בחטא זה נעשה נשבר, ועצביו מתוחים, ואין לו נחת בחייו", ציין הרב יעקב ישראל קנייבסקי במכתב לנער מאונן והוסיף שמידע זה שאוב מספרי רפואה אחרונים. על פי ספרי רפואה עדכניים אחרים, נפוצים יותר, אין באוננות כל רע. המדע ערער את הגישה העוינת לאוננות, שקידשה את הישארותו של הזרע באשכים. תאי זרע מתחדשים ללא הרף, בניגוד לתפיסה הקדומה כאילו יש מאגר קבוע של זרע שדלדול בו מביא לחולי, לעיוורון ולרובם המכריע של מקרי המוות. האמונה במאגר זרע קבוע נמצאת בכתבי הרמב"ם ומצוטטת ממנו אפילו בחוברות המקדמות טנטרה, פראקטיקת מין מזרחית שאינה מסתיימת באורגזמה ובשפיכה.
עם פיתוחה של טכנולוגיית השיבוט ברור שלכל תא בגוף יש פוטנציאל חיים, לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר לזרע. כל תא מכיל את כל הכרומוזומים הנדרשים ליצירת עובר, בעוד שתא הזרע מכיל רק מחצית מהם. שריטה, אם כך, אינה מהווה השחתת חיים פחותה מאוננות.
על פי המחקר העכשווי, אוננות פוטרת את הגוף מזרע מתיישן ומקטינה באופן משמעותי את הסיכון לסרטן ערמונית בזקנה. "תשעים אחוז מהגברים מאוננים, והשאר משקרים", קבעה הרופאה הראשית של ממשל קלינטון, מיני ג'ויסלין אלדרס. כשהמליצה ללמד אוננות בבתי הספר, הנשיא נאלץ לבקש ממנה להתפטר.
פולמוס האוננות
חלק מהרבנים, חרדים וחרדים לאומיים, עדיין עוסקים בפעילות נמרצת במטרה למנוע את האוננות. אחרים מעדיפים שלא לדבר על הנושא, ולהותירו, כמו נושאים מיניים אחרים בחברה האדוקה, כטאבו שוכן עלטה. "מדוע אין מדברים על כך", שאל חסיד חב"ד את רבו. "גם על זה לא מדברים", הוא השיב לו.
אך אולי הותירה ההלכה איזשהו פתח לגבר שרוצה להשאיר את תאוותו בידו. אחד הפוסקים, "העזר מקודש", העלה את האפשרות שאיסור זרע לבטלה נאמר בתקופה שבה גבר יכול היה לשאת כמה נשים שירצה, לפני שרבנו גרשום מנע אפשרות זו בימי הביניים בחרם שלו. אחרי החרם, לגבר שאשתו אינה זמינה ליחסי מין, בפרט בזמן הנידה שלה, אין אלטרנטיבה לאוננות, ולכן אפשר לסבול את השחתת הזרע שלו. בביטאון אגודת רבני צוהר הליברלים יחסית, הועלתה האפשרות שגישה מתירנית זו נכונה גם לנער רווק, שנישואים עדיין אינם אפשרות סבירה עבורו.
הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן ומחבר ספר בעד מה שמכונה "שמירת הברית", כלומר בגנות האוננות, הגיב בתדהמה לרעיון הליברלי:"כל בר דעת מבין את גודל האסון שעלול לצאת כשמאמר כזה מתפרסם בבימה מכובדת".
כשהרפואה דורשת זרע
איסור הוצאת זרע לבטלה אינו משליך רק על מאוננים. מה יעשה נשא איידס, שיחפוץ להתחתן? כדי שלא יסכן את רעייתו, הוא חייב להשתמש בקונדום ביחסי המין ביניהם. זרע שמשוגר לתוך קונדום הוא זרע שנשפך לבטלה לפי ההלכה. הרב שלמה זלמן אויערבך, פוסק שדווקא נחשב למקל על פי נורמות חרדיות, קבע כי בשל כך נשא איידס אינו יכול להתחתן, ונידון להעביר את חייו ערירי. הרב משה פיינשטיין, לעומת זאת, מתיר שימוש בקונדום למען שלום בית. מה קורה אם האישה מסכימה להימנע מקונדום ומהוצאת זרע לבטלה, ומוכנה להסתכן באיידס ביחסי מין בלתי מוגנים? במקרה כזה מרשה הפוסק החרדי הרב נויבירט לזוג להישאר ביחד, על אף הסיכון הכרוך בדבר, משום שאינו ודאי. אחרים אסרו .
גם גברים דתיים שצריכים לתת זרע מסיבות רפואיות נתקלים בבעיה. האוננות, אפילו לצורך ראוי זה, לא נחשבת כשרה למהדרין אלא פסולה כהוצאת זרע לבטלה. פיתרון אחד לבעיה זאת היה להקצות חדר במרפאה להוצאת זרע כשרה. זוג יעשה שם את מה שיעשה, ומייד כשיבוא הגבר על סיפוקו, הוא יזעיק את הרופא שיוציא את הזרע שנותר בנרתיק של האישה. אפשר לנחש שיהיו שם הרבה חיוכים נבוכים, אבל האם הפרו ורבו לא מצדיק את האמצעים? ההצעה אכן אושרה בידי הפוסקים והייתה בשימוש אצל רופאים שטיפלו בדתיים. ברם, גם היא אינה פתרון מושלם. בעיה קרדינלית אחת שאובחנה הייתה פסיכולוגית ונובעת מכך שתינוי אהבים ולחץ לעולם אינם חברים טובים. התברר שמין באווירת בדיקה רפואית לא מוציא מהגבר שפע זרע ולכן לא יעיל למטרתו. עלתה גם התנגדות דתית. הרב משה פיינשטיין סבר שקיום האקט באופן כזה מהווה "פריצות גדולה". במקום זאת הוא הציע לקיים בבית יחסי מין עם קונדום ואת הקונדום עם תכולתו להביא לרופא. גם זה פתרון לא מושלם, כי הרי המין עם הקונדום הוא עצמו כאמור סוג של הוצאת זרע לבטלה, גם אם טובה יותר מאוננות ידנית. על כן מקובל לחורר את הקונדום, כך שחלק מהזרע ייכנס לגופה של האישה ולא יתכלה סתם. זה עוד לא הכול. לפי אחת הדעות, למנוע כל שמץ של בזבוז זרע, מן הראוי יהיה להחזיר את מה שנותר אחר הבדיקה לרחמה של האישה, אולי באמצעות קטטר. אגב, פתרון הקונדום עם החורים מומלץ גם על ידי הכנסייה הקתולית. כפי שאומר הפתגם האנגלי, מוחות דגולים חושבים באופן דומה.
בבית חולים שערי צדק, מקום שבו הרופאים רגישים מאוד להתחבטויותיה של ההלכה, עלו על פתרון נטול חורים ונטול קטטר, קל ופשוט לעומת כל התסבוכת הזו. הבעל יקיים יחסי מין בביתו ובצנעתו כדת וכדין, יפריש שתן לצלוחית ואז ימהר לבית החולים עם הדגימה. מתברר שבשתן הראשון אחרי יחסי מין נמצאת כמות של זרע.
אוננות נשית
מה דינה של אוננות נשית? פוסקי ההלכה לא הרבו לתת דעתם על הנוהג הזה. הפוסק הגדול של יהודי עיראק, הבן איש חי, נשאל על אישה שמשחק מקדים עם בעלה גרם לה לפלוט את הזרע שלה, והאם הדבר הוא חטא. השאלה נשאלה מתוך הנחה מוקדמת, אך מופרכת, שלאישה יש זרע. הבן איש חי לא מצא בהלכה איסור ברור על השחתת זרע של נשים, אך ציטט את האר"י שטען שאישה מאוננת עלולה לברוא יצורים מזיקים כמו הגבר המשחית זרעו. מכאן הסיק הבן איש חי שהדבר בעייתי והמליץ לקצר את המשחק המקדים, כדי למנוע זרע נשי שייצא לבטלה.
נערה מלאת רגשי אשמה על ההנאות שהיא מפיקה מגופה הפנתה שאלה בנושא באינטרנט לרב יוסף אלנקווה, שהיה, קודם ההתנתקות, רבם של יישובי עזה. "הכישלון הורס אותי מן היסוד, מרוקן אותי נפשית", כתבה בעצב. בתשובתו שלל הרב אלנקווה את האוננות הנקבית, בעקבות הבן איש חי. הוא הביע את דעתו "שזו איננה בכלל תאוות אישה טבעית, אלא שאולי בפתיחות התקשורת והזוהמה הטלוויזיונית מלמדים דברים חדשים, ואנשים חווים אותם" והמליץ לבחורה עצה רבנית קלאסית: מצאי חתן.
לקריאה נוספת:
על קאנט ואוננות – בן עמי שרפשטיין, פילוסופים כבני אדם, תרגם גבי דאור, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ד, עמ' 163. שרפשטיין מקשר בין השקפותיו של קאנט בסוגיה זו ובאחרות למאפייני אישיותו ולקורות חייו
ההלכה ואוננות – שולחן ערוך אבן העזר סימן כג, סעיף א, ג-ד
מעשה אונן – בראשית לח, ז-י
חז"ל ואוננות – נדה יג א
שבתאי צבי ודרך השינה שלו – ישראל מאיר המניק, אבני שלמה – ממורשתו של המשגיח רבי שלמה וולבה, ירושלים תשס"ו, עמ' יב
הזוהר ואוננות – זוהר ויחי דף ריט עמ' ב
אין דבר העומד בפני התשובה – משנה תורה, הלכות תשובה פרק ג, הלכה יד
הליכה להלוויית האב – ראה אצל משה צוריאל, מנהגי אבלות שאינם ראויים. בתוך:שנה בשנה תשס"א, היכל שלמה ירושלים
עצות לנער מאונן נמצאות אצל – הרב ישראל יעקב קנייבסקי, קריינא דאגרתא, חלק א, מכתב טו
במשנה תורה, הלכות דעות פרק ד הלכה יט:"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים… אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש"
תועלת רפואית של אוננות – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2696795,00.html. יצוין שהמחקר שנוי במחלוקת.
גישה הלכתית ליברלית יחסית לאוננות – יצחק רונס, התמודדות חינוכית והלכתית עם איסור הוז"ל בתוך:צהר- כתב עת תורני, גליון 21. זמין באינטרנט באתר צהר
תגובה ליצחק רונס – הרב יהושע שפירא, חמור מכל עבירות שבתורה, בתוך:צהר- כתב עת תורני, גליון 22. זמין באינטרנט באתר צהר
על נישואים ואיידס ראה אצל הרב יהושע י. נויבירט, חיי נישואין עם חולה איידס – שו"ת, בתוך : הכינוס הבינלאומי לרפואה, אתיקה והלכה, עורך:מ' הלפרין, מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 170-173.; הרב צדוק ש. סושארד, מחלת איידס במשפחה בתוך: אסיא סא-סב, ניסן תשנ"ח, מכון שלזינגר ירושלים.
הוצאת זרע לצורך בדיקה – הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט, סימן נא, קונטרס רפואה במשפחה, פרק ב; שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן ע. הציץ אליעזר (שם) אינו מסכים איתו שמין במרפאה הוא פריצות
החזרת הזרע בקטטר – חנה קטן, הערה מעשית על עדיפויות בשיטת בדיקת זרע. היא מבקרת את השיטה בשל סכנת זיהום ובעיות נוספות. העורך מעיר שם שלפי הבנתו לא נדרש שההחזרה תהיה דווקא בקטטר. אסיא עט-פ, עמ' 211-213 (2007). לרוב הדעות, החזרת הזרע מיותרת לחלוטין. ראה ציץ אליעזר (שם).
הקונדום עם החורים והכנסיה הקתולית – http://www.usccb.org/prolife/issues/nfp/treatment.htm
פיתרון בבי"ח שערי צדק – http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3593141,00.html
אוננות נשית – שו"ת תורה לשמה, סימן תקד, וכן באתר מורשת – תשובה מתאריך כ"ג בתמוז התשס"ג
תומר פרסיקו על עבודת הדוקטורט של שילה פכטר בנושא:
יהודים על הירח 
