הארכיון של פברואר, 2012

במשך אלפי שנים מהלכות הדתות המונותאיסטיות אימים על המזלזלים בהוראותיהן, כשהן מזכירות להם את זוועות הגיהנום המצפות להם אחר פטירתם. יש כוח רב באזהרות האלו, מאחר שאיש לא שב מבין המתים ובפיו בשורות מנחמות לגבי המתרחש בחיים שאחרי.

קיימת השערה שהמילה גיהנום באה במקורה מגיא בן הינום שבירושלים, שבו היו מקריבים ילדים למולך. אותו מקום עגום תרם לשפה העברית גם מילה לא מלבבת אחרת: תופת. לפי המפרשים, המקור האטימולוגי של התופת הוא בתופים שבהם היכו כהני המולך כדי להחריש את זעקות התינוקות שהוצאו להישרף מאוזני הוריהם.

לוציפר מענה בגיהנום

תיאורי הגיהנום

התיאור המרשים ביותר של הגיהנום מצוי בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי. השאול של אליגיירי בנוי מעגלים מעגלים, ובמעגל הפנימי ביותר, הטבול בקרח, נאכל לנצח בידי השטן יהודה איש קריות שבגד בישו, ולצידו ברוטוס וקסיוס שבגדו ביוליוס קיסר. התלמוד מספק תיאורים פרטניים פחות, אך עדיין בהחלט מדירי שינה, לגבי טיבו של הגיהנום היהודי. על פי התלמוד, בין העונשים אותם חווים באי הגיהנום מצויים טבילה בשכבת זרע רותחת ובצואה רותחת (גיטין נז א).  בשכבת זרע רותחת שקוע בלעם, הנביא הגוי שקיבל עונש מידה כנגד מידה על חטאים מטפטפי זרע. הוא החטיא את ישראל בזנות ושכב עם אתונו. בצואה רותחת מבוסס ישו, שלעג לדברי חכמים. גורלו של ישו המבוסס בתוך צואה רותחת נמחק מרבות ממהדורות התלמוד הבבלי בשל הצנזורה הנוצרית. בוויכוח פאריס, אחד הוויכוחים הפומביים שיהודים אולצו להופיע בהם בימי הביניים, ניקולס דונין, מומר בוגדני, הזכיר אותו כראיה ליחס המבזה של היהודים כלפי מייסד הנצרות. סניגורה של היהדות בוויכוח, רבי יחיאל מפאריס, טען שלא מדובר בישו הנוצרי אלא בישו אחר, טענה שככל הנראה הייתה לא יותר מאשר מס שפתיים.

התלמוד מצייר את הגיהנום באופן מוחשי להפליא, גודלו עצום, פי 216,000 מהעולם. יש לו שלושה פתחים: במדבר, בים ובירושלים. קיימים שני עצים בגיא בן הינום שבירושלים שמביניהם, במקום שבו פתח הגיהנום, יוצא עשן .   עם זאת, הגיהנום בנוי כפירמידה, כך שיציאת העשן היא מינימלית ורובו נותר כלוא בפנים, בתכנון הנדסי ערמומי, לייסר את הרשעים.

נראה שכוונת חכמי התלמוד לכך שהגיהנום, אליו מובילים הפתחים, מצוי פיזית ממש מתחת לאדמה. ייתכן לפרש עם זאת שהגיהנום הוא בכלל בעולם מקביל, והפתחים מובילים אליו כמו, מטאפורית, ארון הבגדים המוביל לנרניה של ק.ס לואיס, או חורי התולעת של הפיזיקה המודרנית שמובילים אל מרחב אחר מזה שבפתחם. אפשרויות שונות לפתרון שאלת מיקום הגיהנום מצויים בתלמוד עצמו, שמזכיר מחלוקת האם הגיהנום מצוי למעלה מן הרקיע או מעבר להרי החושך, וגם תוהה האם השמש אדומה בשקיעה משום שחלפה על פניו. ניתן היה לחשוב ששאלת מיקומו של הגיהנום היא שאלה תיאורטית ואולי אף נדונה עם חיוך, אבל ההלכה מוצאת לה רלוונטיות מפתיעה. מה דינו של מי שבישל בחמי טבריה בשבת; הדין תלוי בשאלה האם חמי טבריה התחממו מהשמש או מהאש. לדעת רבי יוסי הם התחממו מאש הגיהנום שעוברת תחתיהם, ולכן המבשל בהם דומה למבשל באש.

דורה מצייר את הגיהנום של דאנטה

הגיהנום, על שבעת מדוריו, מתואר באופן קודר להפליא במדרש המכונה "מסכת גיהנום". על פי המסופר שם, רבי יהושע בן לוי זכה לסיור מודרך מאליהו הנביא בשער הגיהנום. הוא ראה שם בני אדם תלויים בשלל דרכים, בחוטמיהם, בלשונותיהם, בעיניהם, אפילו נשים שתלויות בשדיים.  אומללים אחרים נאכלו חיים בידי תולעים, או נאלצו, בסוג מאוד לא נעים של קניבליזם, לאכול את בשרם שלהם. סוג מוזר במיוחד של גיהנום הוא כף הקלע: מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך שני עומד בסוף העולם, בקצהו השני, והם משתעשעים בנשמתו של הרשע כאילו הייתה כדור פינג פונג. לא נדיר למצוא בפורומים דתיים ברשת טענות, מגובות בסיאנסים עדכניים, שכף הקלע הוא המקום שבו מבלים עתה מנהיגי העבר של הציונות החילונית.

הנחמות הקטנות של הגיהנום

אחרי כל האימים שיוחסו לו מפתיע לגלות שאפילו בגיהנום יש מעט חסד ומקום לנחמה. נחמה אחת היא שעבור החוטאים מן השורה תבוא ענישת הגיהנום בסופו של דבר לסיומה, אם כי גם אחריה לא מצפה לחוטא גורל מפואר. אחר שנים עשר חודש, הגיהנום פולט את האפר שנותר מהפושע שנידון בו, והרוח מפזרת אותו תחת כפות רגלי הצדיקים. אמנם לשמץ חסד זה לא זכאים הכופרים ומחטיאי הציבור מסוגו של ירבעם בן נבט, שענישתם נצחית אף יותר משהגיהנום עצמו נצחי. נחמה שנייה יכולים למצוא שוכני הגיהנום בכך שבזמן שהותם בו הם זכאים למנוחה בשבת. עם כניסת השבת הם נלקחים בידי המלאכים למקום קר, לנוח בו מתלאות האש הרותחת של כל השבוע. כשהמלאכים מחזירים אותם במוצאי שבת, הרשעים נוהגים לקחת איתם שלג ולתחוב אותו מתחת לבית השחי כדי לזכות בקצת צינה בהמשך הדרך חזרה המתחממת והולכת, מה שגורם לאלוהים להעיר בנימה סרקסטית שאפילו בגיהנום הם לא מסוגלים לחדול מלגנוב. אם יש רשעים שקוראים על מנוחת השבת שצפויה להם בעולם הבא, ומוקל להם מעט, ובכן, מוקדם לשמוח. ספר הזוהר מגלה שהחסד הזה ניתן במשורה. מי שחיללו שבת בעולם הזה, לא יזכו לנוח בה בעולם הבא, וייסוריהם יימשכו ללא הפסקה.

חובה קדושה מוטלת על הציבור, להאריך בתפילה במוצאי שבת, כדי לעכב את חזרת הרשעים לגיהנום.  באשכנז נהגו החזנים לסלסל ולמתוח ככל יכולתם את התפילה, כדי להשהות את שובם של הנידונים. הומניזם ראוי לציון יש כאן, האנשים להוטים לשוב לעיסוקיהם ולפתוח את השבוע, אבל הם מחכים ומחכים, לא כדי לעזור לצדיקים, אלא דווקא לרשעים שאלוהים דן אותם ברותחין. ואולי זו תפיסה פרגמטית פשוטה, שהרי כל אדם יודע שהוא עלול לפקוד את הגיהנום בסופה של דרכו, ומוכן לסייע לשוכניו, בתקווה שיקבל סיוע בעצמו ביום פקודה.

כאשר מסתיימת סוף סוף תפילת מוצאי שבת, עורכים הבדלה, וגם היא מתקשרת לגיהנום. הבשמים שמברכים עליהם בהבדלה נועדו להפיג את הסירחון שעוטף את הגיהנום במוצאי שבת, כאשר האש חוזרת לעבוד, ועושה זאת בצחנה גדולה, אולי בגלל הצואה הרותחת. דין נוסף המחבר בין השבת לבין עולם הנשמות הוא האיסור לשתות מים בשבת בשעת הדמדומים. לא סתם מנהג אזוטרי, אלא הלכה לכל דבר. בשעה זו בין הערביים מרשים למתי הגיהנום, אחרי שבוע לוהט, להרוות את צמאונם במים, ובן אדם חי ששותה באותה עת פשוט משתלט על משאבים שאחרים זקוקים להם באופן הרבה יותר נואש.

הגיהנום והפילוסופיה  

חכמי היהדות, בפרט אלו בעלי הנטייה הפילוסופית, התקשו להשלים עם לשונם הפשוטה של התלמוד ושל המדרשים, המתארת את העולם הבא בצורה גשמית לחלוטין. בשל ההסתייגות מהגשמה של עולמות שאמורים להיות רוחניים מעדיפים הפרשנים את דרך המטאפורה.  הרמב"ם מביע, באופן מפורש למדי, השקפה רדיקלית על הגיהנום של חז"ל. לדעתו, גיהנום זה לא קיים, כיצד אפוא נענשים הרשעים?  בכך שאין הם זוכים לחיים שלאחר המוות, ונשמותיהם נכרתות.  "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתכרת הנפש… שהיא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם". הצדיק זוכה לקרבת האל, ואילו הרשעים מגיעים אל הלא כלום. ניתן לומר שהאַין שלו מצפה האתיאסט אחרי מותו, הוא הגיהנום הרמב"מיסטי.

השקפתו של הרמב"ם זעזעה את השמרנים, והיתה אחת הסיבות להחרמת ספר המדע, אחד מחלקי חיבור היד החזקה שלו. אין זה מפתיע שהרמב"ם אינו רואה בדמיונו גיהנום של ממש. על פי הבנתו הפילוסופית, משמעותו של העולם הבא היא התקרבות לתבונה האלוהית, וברור שאין בו מקום לכל מיני עינויים סדיסטיים, אש וקרח פיזיים או אף רוחניים, גם אם מושאיהם הם בני עוולה רשעים שזכאים להם בכל מאודם.

סילוקו של הגיהנום מההוויה עלול לאכזב, משום שהוא מותיר דמויות כהיטלר, סטאלין או מאו ללא הענישה הראויה שהדמיון מייעד להן. האם אין זה ראוי שאלו שהפכו את העולם הזה לגיהנום עבור מיליוני אנשים, יקבלו תמורה ראויה בנצח, ולא סתם יתפוגגו להם. בכלל, הגיהנום הוא לא רק צודק לפעמים, אלא גם כנראה ממריץ חיובי. מחקר מצא שבמדינות שבהן יש שיעור גבוה של מאמיני גיהנום, הכלכלה משגשגת והשחיתות דועכת. אף על פי כן, מתברר שהאינטואיציה העממית אינה רחוקה מהשכלתנות המיימונית, קול המון כקול שדי. בסקר שערכה רשת פוקס בקרב הציבור האמריקני ב-2005 התברר ששיעור המאמינים בגן עדן הוא 87 אחוזים, ואילו שיעור המאמינים בגיהנום – 74 אחוזים בלבד.

הרמב"ן, שהרבה לעסוק בקבלה, לא רק שחלק על הרמב"ם ועל שלילת הגיהנום שלו, אלא אף סירב להאמין שהרמב"ם אכן מתכוון ברצינות למה שמשתמע ממנו, שהרי זו סתירה מוחלטת לדברי חז"ל במקומות רבים.

הרמב"ן מצידו מציג השקפה משלו על אש הגיהנום. השקפת ביניים בין האבסטרקטיות של הרמב"ם לבין הלשון הפשוטה של התלמוד. אכן, אין היא אש רגילה, אלא דקה במיוחד, "אינה כמו אש העולם הזה כלל". אש זו נצמדת לנפש שזוהמה בחטא.  חילוקי הדעות בין הרמב"ם לרמב"ן בשאלה אם הגיהנום הוא מקום של כליון הנפש והכחדתה או ייסורים ועינויים קשים מנשוא, מהדהדים גם היום בעולם הנוצרי הפרוטסטנטי בוויכוח מתמשך. גם שם ההשקפה המקובלת היא שהגיהנום הוא מקום של ענישה מתמשכת לחוטאים, אך כמה כתות פרוטסטנטיות אוחזות בהשקפה דומה לזו של הרמב"ם, שרואה את הגיהנום כמקום של העדר, והעמדה הזו מחלחלת לזרם המרכזי.

מה נשאר לגלגול הנשמות?

הגיהנום הוא העונש שמייעד התלמוד לנשמות הרשעים אחרי מותם, אבל הקבלה הוסיפה עונש חדש משל עצמה:גלגול נשמות, שבו עוד נתעסק בהרחבה. איך שניהם מתיישבים ביחד:האם הנפש החוטאת תישלח לגיהנום או שדווקא תתגלגל בכל מיני צורות משונות?  המקובלים לא נשארו עם פה פעור מול התהייה הזו. חלקם הסבירו שהגלגול נועד לתת צ'אנס נוסף לנפש, בטרם תישלח לגיהנום. אולי כן תצליח להיטיב דרכיה ולהיכנס לגן עדן לאחר מכן. חלק אמרו שהגיהנום דווקא מקדים את הגלגול שבא רק לאחריו. האמת היא שבהתחשב במה שאנחנו יודעים על הפיזיקה המודרנית, זו לא שאלה שצריכה לטרוד אותנו על משכבנו. מסתבר שממש כמו חלקיק שחוקי תורת הקוואנטים מראים שיכול להיות בסופרפוזיציה, פה ושם בעת ובעונה אחת, גם הנפש יכולה לשהות בו זמנית גם בגיהנום וגם בגלגול, מתה וחיה יחדיו, כאילו הייתה חתול של שרדינגר.  מבלי להזדקק לתורת הקוואנטים, הרב שלמה לוי, המשיב תשובות לשאלות בנושאי מיסטיקה יהודית באתר האינטרנט מורשת, ניסח זאת בפשטות:"אין סתירה ברוחני".


לקריאה נוספת

מקור התופת – רש"י ורד"ק על מלכים ב, כג י

 ויכוח פריס – יהודה דוד איזנשטיין, אוצר ויכוחים, חלק א', ירושלים תשכ"ט, עמ' 83

 פרטי הגיהנום – תענית י יא ; עירובין יט א; מנחות צט ב; תמיד לב ב; בבא בתרא פד א; שבת לט א; ראש השנה יז א

 מסכת גיהנום – אליהו בן משה וידאש, ראשית חכמה, שער היראה יב

 כף הקלע – שבת קנב ב, נעשו נסיונות לתלות בתיאור הזה את עונש גלגול הנשמות. ראה מהרש"א שם.

 מחללי שבת סובלים גם בשבת – זוהר כרך ב, שמות, פרשת תרומה, דף קנא, עמוד א. ראה גם אצל הרב משנה קליין, שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן ש

הארכה בתפילה במוצאי שבת – מחזור ויטרי, סימן קמה

 צחנת הגיהנום והבשמים – אור זרוע, חלק ב, הלכות מוצאי שבת סימן צב.

איסור שתיית מים – הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רצא, סעיף ב,

 הרמב"ם על הגיהנום – משנה תורה, הלכות תשובה ח ה

 הרמב"ן והגיהנום – משה הלברטל, על דרך האמת- הרמב"ן ויצירתה של המסורת, הוצאת מכון שלום הרטמן, ירושלים, תשס"ו, עמ' 137, 340

Annihilationism – סקירה מקיפה של הנושא בוויקיפדיה

 הגיהנום לעומת הגלגול – גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ו, עמ' 321

 תשובתו אתר מורשת, תשובה מתאריך כ"ז בכסלו התשס"ז

מודעות פרסומת

הפעם רציתי להקדיש כמה שורות להבעת דעתי בעניין אקטואלי: פסיקת בג"ץ שמבטלת את חוק טל.  אני מאמין שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הפסיקה הזו.

החברה החרדית מציגה את עצמה כחברה שנאמנה באופן קיצוני למסורת ישראל כפי שהועברה מדורי דורות. יש אמת בהצגה זו של הדברים, החרדים משתדלים על פי רוב להתאים עצמו לקצה קצהו של כל דקדוק הלכתי המצוי במקורות העתיקים. ומצד שני, תפיסתם את עצמם היא גם אירונית, שכן בשני הדברים שמייחדים את החברה החרדית יותר מכול: ההימנעות מעבודה וההימנעות משירות צבאי, העמדה החרדית היא סטייה חדה וחריפה מההשקפה ההלכתית הסטנדרטית שתומכת בהתלהבות בהשתתפות בהגנת עם ישראל ובעמל כפיים. החרדי מקדיש את כל חייו ללימוד תורה, אך באופן גרוטסקי משהו, הוא נמנע מלקיים את מה שמורה לו התורה בשני תחומים מרכזיים אלו, צבא ועבודה, וממציא לכך תירוצים מוזרים, שאין להם כל בסיס במקורות.

הסיבה האמיתית לכך שהחרדים אינם מתגייסים אינה הלכתית, אלא נעוצה בחשש של הרבנים שחשיפתו של צאן מרעיתם לסביבה חילונית תביא אותו לנטוש את דרך החיים שהתוו לו. והסיבה לכך שאינם עובדים נעוצה בחוק הישראלי שאוסר על מי שאינו מתגייס לעבוד.  החברה החרדית בישראל, ובפרט החברה החרדית הליטאית בישראל, היא, אם כך, פיקציה היסטורית מוזרה, שכל קיומה נובע מחובת הגיוס ומהקשר בין הימנעות מגיוס להימנעות מעבודה.

אולם פסיקת בג"ץ מבטלת את הפטור האוטומטי של תלמיד ישיבה מגיוס, ומערערת את יסוד קיומה של החברה החרדית בישראל – השימוש בישיבה כעיר מקלט מפני גיוס לצבא. אפשר להתייחס לפסיקה זו בציניות משהו, כפי שעשה השופט אשר גרוניס בדעת המיעוט שלו, ולטעון שבמילא אין דרך לגייס בכוח את החרדים, ועל כן אין בכוח הפסיקה לחולל שינוי כלשהו. אולם הדברים אינם פשוטים כל כך – יסוד נוסף החיוני לקיום החברה החרדית הוא הסבסוד הממשלתי, ואפילו אם משטרה צבאית לא תיטול את האברכים מהסטנדרים בברוטליות, ברור שאברך לא יקבל מימון כשמעמדו החוקי אינו מעמד של אברך, אלא של עבריין סרבן גיוס.

ומצד שני, ברור גם שמנהיגי החברה החרדית לא יסכימו בשום פנים להשלים עם ביטול הסדר תורתו אומנותו. הרב שך המנוח נהג לאיים שהחרדים ירדו מהארץ במקרה זה  (דבר שבעיני חילונים רבים לא נתפס כלל כאיום). זה לא יקרה, אין להם ולנו ארץ אחרת. מה כן יקרה? יהיה עימות חזיתי. במקרה שבו המלחמה נגד אירן לא תקרום עור וגידים, תיפתח פה מלחמה אחרת בקרוב. אמנם נטולת שפיכות דמים (יש לקוות), אך מסוכנת והרת גורל גם כן.

 

אדם יוצא דופן היה הרב יעקב עמדין שחי במאה ה-18 באלטונה שליד המבורג בגרמניה. הרב עמדין נחשב עד היום לגדול בפסיקה שיש חשיבות הלכתית רבה להשקפותיו, והוא מצוטט אינספור פעמים בספרות הדתית. חלק מהשקפותיו הן מקוריות ביותר, וככאלו עוד אתייחס אליהן כאן שוב ושוב. אנשי הדת רואים אותו כמאור הלכתי גדול, אבל היו מעדיפים להדחיק את הפנים בחייו שמביכים אותם.

קברו של רבי יעקב עמדין

הלוחם בשבתאות

לצד התעסקותו בהלכה התמסר הרב עמדין למלחמה טוטאלית בתנועה השבתאית. שבתאי צבי אמנם התאסלם בשנת 1666 ובכך סיים את תור הזהב הקצר של האופוריה המשיחית שעורר, אבל שיירים ממנה נותרו, שבתאים אנוסים, שעמדין רחרח אחריהם בחשדנות. אויבו הגדול של עמדין היה אדם נערץ מאוד עד ימינו על היהדות האורתודוקסית, בן תקופתו, רבן של שלוש הקהילות, אלטונה, המבורג וואנדסבק, רבי יהונתן אייבשיץ, שאותו האשים בשבתאות נסתרת. קמעות של אייבשיץ פוענחו על ידו והוא מצא בהם מסרים שבתאיים מוצפנים שאינם משתמעים לשתי פנים. אייבשיץ הכחיש את ההאשמות בתוקף ופרסם על עצמו סניגוריה. לצדו עמדה קבוצת תומכים נלהבת שהתעמתה, גם באלימות, עם עמדין וחסידיו. המחקר המודרני, שמייסדו חוקר הקבלה הדגול, גרשום שלום, משוכנע שאייבשיץ היה אכן שבתאי, ושעמדין שהבחין בכך היה צופה חד עין. על פי  שלום, לא רק שאייבשיץ היה שבתאי, אלא שברוח הרפתקנית מתחכמת, הוא הכניס רמזים שבתאיים אפילו לכתבים שבהם הוא מכחיש את שבתאיותו. דבר זה, אם כך היה, מן הסתם דרש עצבי ברזל, לאור המחיר שאייבשיץ היה משלם אם האשמתו בשבתאות הייתה מוכחת, אך גם חוש לאירוניה. האורתודוקסיה, כמו בהרבה מקרים אחרים, מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להעריץ את הרב עמדין ואת יריבו אייבשיץ בו זמנית, מבלי לקבל את האשמות הראשון על השני. ניסיונו של שלום לפורר את העוגה קומם עליו את סניגוריה של המסורת הדתית.

את מלחמתו בשבתאות, שתוארה בידי שלום כחדת עין, ואת חייו האישיים תיעד עמדין בחיבור אוטוביוגרפי מאוד לא שגרתי עבור רבנים גדולים – "מגילת ספר".  בחלק ממהדורותיו עבר החיבור צנזורה יסודית בידי מוציאיו לאור, תופעה אופיינית לספרי קודש, שמקובל להעלים מהם קטעים לא נוחים לרוח החברה. באוטוביוגרפיה של עמדין יש מקום של כבוד לנמסיס הגדול, רבי יהונתן אייבשיץ. על חיבורו ההלכתי, "כרתי ופלתי", שנחשב כיום ליצירת מופת תורנית בלתי מעורערת, כותב עמדין שלא באובייקטיביות יתרה, שהיה לשחוק ולקלס ואפילו הנערים כתבו עליו השגות. "הנחש", "התועב", "הצורר הגדול" – אלו רק חלק מהכינויים שבהם מזכה אותו עמדין. ההאשמה המטורפת ביותר שהטיח באייבשיץ הייתה על כך שנכדו נולד מגילוי עריות בתוך משפחת אייבשיץ, לדבריו אולי אפילו פרי משותף של אייבשיץ עצמו ובתו. אין בו אמפתיה רבה לצרותיו של אייבשיץ. על גורל בנו של אייבשיץ, שהיה כותב כנגד עמדין פשקווילים, ואתרע במזלו להיכנס לכלא, "והיה מדוכא ומעונה בייסורים קשים וכלוא בנחושתיים זמן רב", עמדין לא הזיל דמעה. "ככה יהיה סופם של כל החצופים!", ייחל.

 מבקר ארסי

אייבשיץ לא היו יריבו היחיד של עמדין. גם אב בית הדין בשלוש הקהילות בגרמניה, הרב יחזקאל קצנלבויגן, פוסק נחשב, זכה ממנו ללעג ולקלס. עמדין תוהה האם רב זה היה זכאי לתואר של גבאי בבית ספר. את ספרו המצוטט רבות בהלכה עד ימינו, "כנסת יחזקאל" ראוי לשרוף, לדעת עמדין, שהרי "כל השומע יצחק לו". בנימה ארסית הוא מתאר כיצד היה נהנה קצנלבויגן מצחוק קהל שומעיו, מאחר שסבר שהם שמחים על דבריו, ולא הבין כי הם צוחקים ממנו.  אפילו מיתרי הקול של קצנלבויגן לא חמקו מביקורתו האכזרית של עמדין, שלעג ליכולותיו כחזן בארסיות. הגרוע מכל, הוא האשימו בשחיתות, בשוחד ובגניבה.

 אוטוביוגרפיה חושפנית

ספרו של עמדין מרתק לא רק בשל הארס שהוא שפך על יריביו, אלא בעיקר בזכות כנותו המפתיעה לגבי מצוקות החיים שלו עצמו. הוא סיפר על הדיכאון שבו לקה, "נולדתי בעצב וגברה עלי השחורה". גם על אביו, גדול תורה בפני עצמו, "החכם צבי", מספר עמדין שהיה שרוי בדיכאון עקב הונאה כלכלית שהותירה אותו חסר כל. מאורעות חייו של עמדין סיפקו לו סיבות למרה שחורה. לצד הכבוד שזכה לו וההכרה הכללית בגדולתו, הוא חווה משברי חיים קשים. איבד ילדים, דבר שהיה שכיח למדי באותה תקופה, מתו עליו נשותיו, בריאותו הרעה לו, בעיקר הציקו לו דרכי השתן, כפי שהוא מתאר בספרו. כלולים בו גם תיאורים פיזיים פלאסטיים שבדרך כלל אדם מותיר בינו לבין רופאו. הוא מספר על תולעת שהיתה במעיו, גדולה כל כך, עד כששלף אותה התחלחל, כי היה משוכנע שהוא עוקר את קרביו.

עוד יותר חריגה נכונותו לתת לקורא דריסת רגל בחדר המיטות שלו. הוא מספר שליל נישואיו הראשונים, בהיותו בן שבע עשרה, גרם לו עוגמת נפש מרובה, מאחר שנעדר ממנו כוח גברא. "לא הייתי יודע טעם בעולה, אף לא טעם בתולה, ונאספה ממני שמחה וגילה", הוא מתלונן בחרוז. אימפוטנציה הקשתה גם על נישואים מאוחרים יותר שלו, אולם גם תאוות הבשרים לא נעדרה מחייו. אפיזודה אחת מתארת כיצד הזדמנה לו בת דודתו בנעוריו, התשוקה בערה בו "כאש בנעורת", אך הוא השתלט על יצרו, דבר קשה מנשוא, שהצלחתו בו באה רק בזכות "חסדי ה'". במקרה אחר נפל קורבן לניסיון אונס. כמו יוסף בידי אשת פוטיפר ניסתה לאנוס אותו אשת גוי, והוא הצליח לחמוק בבכי ובצעקה.

למרות שלל הטראומות המיניות, לדורות של תלמידי חכמים שביקשו הדרכה במין הוא הוריש הוראה נאורה, לפיה "אין זיווג שלא יקדים אליו חבוק ונשוק". בניגוד לרמב"ם שיחסו אל המין היה שלילי וראה את ברית המילה כאמצעי לפגום בתשוקה המינית, הרב עמדין סבר שההיפך הוא נכון ומין עם נימול מספק יותר. יהודי שנאנס בידי גויה סיפר לו שהיא נהנתה במיוחד מאיברו נטול העורלה, והרב עמדין ראה בכך הוכחה שהציווי האלוהי על הברית נועד גם להרעיף תענוגות מיטה על העם הנבחר.

החושפנות שבה נקט בספרו היתה מוזרה בקרב רבני דורו, והיא מוזרה עוד יותר בדורנו, אך אין היא זרה ליהדות. התנ"ך מספר על חיי האהבה של דוד, והתלמוד מונה את גודל איברי המין של חכמיו. על איברו של רבי ישמעאל מסופר שהיה גדול "כחמת בת תשע קבין". התלמוד גם לא נמנע מלספר על ניסיונותיהם הקשים של חכמי תקופתו, כמו הסיפור הקלאסי על רבי עמרם שלקח גרם מדרגות שבאופן רגיל דרושים עשרה אנשים להזיזו, ועשה את דרכו בתאווה אל נשים יפהפיות שהתאכסנו בקומה הגבוהה בביתו. כשהבין מה הוא עומד לעשות קרא בקול "אש בבית עמרם", כדי שחבריו יבואו לרסן אותו.  יש בין מבקריו של עמדין שרואים את מלחמתו בשבתאות על מיניותה הבלתי מרוסנת, כמעין התמודדות פסיכופתולוגית עם דחפיו המיניים שלו עצמו. גרשום שלום סירב להתרשם. "אולי הגאון הזה הוא גם עניין לרופא", הוא הודה, אך סירב לשלול משום כך את טענותיו לגופו של עניין.

מקבילו של רוסו?

זו הייתה תקופה שבה נכתבו אוטוביוגרפיות חושפניות. אברהם (ביק) שאולי, המוציא לאור של "מגילת ספר" בצורתו הבלתי מצונזרת, מקביל בין עמדין לפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו. באותו זמן כתב רוסו את ה"וידויים" שלו, חיבור שקבע סטנדרטים חדשים לאוטוביוגרפיה אותנטית. בשער ה"וידויים" שלו הצהיר רוסו בחגיגיות:"כשישמעו שופרות יום הדין אתייצב לפני השופט העליון עם ספר זה ואומר בקול:הנה מה שעשיתי, מה שחשתי, מה שהייתי, לא העלמתי את הרע ולא קישטתי את הטוב". למרות הכרזה זו קמו עוררים על כנותו של רוסו בספרו.  האמת שמגלה הפילוסוף הצרפתי, בין השאר על שנטש את חמשת ילדיו בבית יתומים ועל תשוקות מיניות מזוכיסטיות, נועדה רק לכסות על שקריו, לדברי ההיסטוריון פול ג'ונסון. "במובנים מסוימים, היושר הסלקטיבי שלו הינו ההיבט הלא ישר ביותר הן של וידויים והן של מכתביו… בהדרגה מסתבר שלא ניתן לבטוח בשום הצהרה המופיעה בוידויים, אם אינה נתמכת בראיות חיצוניות".

עמדין אמנם היה צמא לידע כללי, וקורא נלהב של ספרי חולין בשלל שפות, אך את ה"וידויים" הוא לא קרא. הוא מת לפני יציאתו לאור ולא ייתכן שהושפע ממנו, אבל הוא מצהיר על אותה מחויבות בלתי מתפשרת לאמת, וגם אותה מפתה לקבל בשל עוצמת גילוי הלב המשתקף בספר. מפתה, אך, כמו במקרה של רוסו – מסוכן. חוקר הקבלה יהודה ליבס טוען שמלוא חזונו של עמדין לגבי עצמו לא הוצהר בפירוש. על פי ליבס, עמדין האמין שבכל דור ודור קיים ניצוץ משיח, שתפקידו לתקן את העולם ולהילחם ברע. תפקיד זה נמסר, סבר עמדין, למשפחתו, בחירת האל בעולם. בעבר היה זה אביו, בהווה זהו הוא, ובעתיד יהיה זה בנו. עם יעוד פנטסטי של השתייכות לשושלת נבחרים הממלא את נפשו, כאילו הגיח מאיזו חוברת קומיקס מודרנית, לא מפתיעה נכונותו לצאת למאבקיו הנועזים.


לקריאה נוספת

גרשם שלום, מחקרי שבתאות, עם עובד, תל אביב תשנ"ב

אברהם (ביק) שאולי (מהדיר), מגילת ספר לרבי יעקב עמדין, מורשת ירושלים תשל"ט. שאולי מציין בהקדמתו את הצנזורים של מהדורת כהנא שתוקנו במהדורתו

Mortimer J.  Cohen,

., Jacob Emden – A Man of Controversy,Philadelphia 1937

ראה אצל הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן סו, שמנחה על פיו בענייני מין

על חשיבות המילה – יעקב גלאסבערג, זכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 321 – 323

 איברו של רבי ישמעאל – בבא מציעא פד א

 אש בבית עמרם – קידושין פא א

 על רוסו – פול ג'ונסון, אינטלקטואלים, תרגום: עדי גינצבורג- הירש, דביר, תל אביב תשנ"ו, עמ' 31

יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה, עמ' 198 – 211

קברו של רבי יעקב עמדין – דף התמונה בויקיפדיה

קריאה נוספת מומלצת: מארק שפירו מזכיר את רבי יעקב עמדין, עמדותיו הכלכליות, וצאצאיו (ביניהם אברהם ביק שצוטט)

http://seforim.blogspot.com/2008/03/rabbis-and-communism-by-marc-b.html

סוד הזוהר

פורסם: 06/02/2012 ב-קבלה

חוקר התנ"ך ריצ'ארד אליוט פרידמן חקר ומצא שדתות חדשות עולות על בימת ההיסטוריה מדי שש מאות שנה. תחילה היתה זו היהדות, שהופיעה בערך במאה ה-12 לפנה"ס, לאחר מכן הגיעה בשורתם של בודהה ואחרים במאה ה-6 לפנה"ס, ישו התחיל את הספירה הנוצרית, ומוחמד בא שש מאות שנה לאחר מכן. האם כאן נעצרה המחזוריות? פרידמן טוען שלא, ואלף ומאתיים השנים שלאחר מכן המשיכו את החוקיות והולידו שתי דתות חדשות – הקבלה במאה ה-13 והקומוניזם במאה ה-19, או שמא כדת של המאה ה-19 ראוי להיחשב דווקא המדע המודרני, ויש אופציות נוספות.

בטרם הזוהר

האם באמת הקבלה ראויה להיחשב, מבחינת חדשנותה ומבחינת השפעתה, כדת חדשה? גם בתקופתנו מרמז על כך הקסם שהיא מהלכת על יהודים ולא יהודים, שלומדים אותה במנותק מעולם התכנים היהודי  שאותו באה להשלים. בהתפעמותם אין לפקפק, גם אם אפשר בהחלט להטיל ספק בטיבו, באיכותו ובעיקר באותנטיות של המוצר הסינתטי שמוגש להם על ידי מדריכיהם הרוחניים.

במאה ה-13 היתה היהדות כבר דת ממוסדת ונוקשה. במובן זה, הפריצה של הקבלה לתוכה היא מאורע היסטורי סנסציוני. אמת, תורת סוד יהודית התקיימה כבר דורות רבים קודם לכן. בין השאר היא מצאה את ביטוייה במגוון יצירות המכונות "ספרות ההיכלות".

ספרות ההיכלות מתארת מסעות אקזוטיים, לא במרחקים גיאוגרפיים רגילים, כמו מה שאפשר לקרוא היום בבלוג מן השורה על מסע לניו זילנד או לארגנטינה, אלא במרחקים שמבדילים בין ארץ בני האדם לבין ארצות האלוהים ומלאכיו . אחד מחיבורי ספרות ההיכלות הוא ספר "שיעור קומה", ספר מוזר שעונה את התשובה האולטימטיבית לשאלה למי יש יותר גדול. הוא מונה את איבריו של אלוהים ומתאר אותם כבעלי מידה פנטסטית. הזרת של אלוהים היא, על פי הספר, בגודל העולם כולו.  בין הרבנים הרציונליסטיים היו שניסו למצוא תירוצים להגשמה כה בוטה ואפילו ילדותית של האל. הרמב"ם פשוט דחה את הספר כולו כזיוף.

על אף ש"שיעור קומה" ותורות סוד אחרות שהתקיימו ביהדות בעבר לא היו נטולות השפעה ומשיכה, השפעתה של ספרות הקבלה, ובראשה ספר הזוהר שיצא אל העולם במאה ה-13, גדולה בהרבה.

ספר הזוהר

מי כתב את הזוהר?

את ספר הזוהר הוציא מקובל מקסטיליה, רבי משה די ליאון. לטענת די ליאון, הוא הניח את ידו על יצירה קדושה ועתיקה שנכתבה למעלה מאלף שנה קודם לכן על ידי רבי שמעון בר יוחאי, התנא הידוע בקדושתו, מחכמי המשנה, שעליו נאמר בתלמוד שיכול היה לשרוף כל דבר שהביט בו (שבת לג ב).

הייחוס לרבי שמעון בר יוחאי של ספר שאיש לא שמע עליו, נשמע מפוקפק על פניו, היהדות משתבחת במסורות שעברו מדור לדור, לא במסורות שצצו יש מאין. אף על פי כן גילו רבנים יהודיים במשך הדורות שלאחר מכן נכונות בלתי רגילה להאמין לטענתו של די ליאון, ולגונן עליה בחירוף נפש מול מתפלמסים.

יצחק דמן עכו לועג לאריסטו וחוקר את קדמות הזוהר

הראשון שאנו יודעים שתיעד ניסיון לחקור את מקור הזוהר היה מקובל מארץ ישראל בן זמנו של די ליאון, רבי יצחק דמן עכו. אם הרמב"ם, שמת מאה שנה קודם לכן, היה מעיין בזוהר, ודאי היה דוחה בזעף את האפשרות שספר זה, שהיה מייצג בעיניו את אמונות ההבל שלמלחמה בהן הקדיש את חייו, בא ממקור קדום וקדוש.

רבי יצחק דמן עכו, תלמידו של הרמב"ן בתורת הסוד, לעומת זאת, לא הגיע אל משימת הבילוש עם הטיה רציונליסטית דומה. למען האמת, הוא תיעב את הרציונליזם בכל מאודו. ספרו הקבלי מכיל פרק שלם שבא להתריע לפני הקורא על נזקו של לימוד הפילוסופיה. את דעתו על אריסטו, גדול פילוסופי יוון, שהרמב"ם העריץ הערצה כבירה, סיכם רבי יצחק במעשיה מוזרה שנסובה סביב תשוקתו של אריסטו לאשת מלכו, אלכסנדר מוקדון.  על פי הסיפור, המלכה העמידה פנים כאילו בדעתה להיענות להפצרותיו של אריסטו, אך בתנאי יוצא הדופן שהוא ילך על ארבע אנה ואנה, והיא תרכב עליו כאילו היה סוס. הפילוסוף הדגול, מהופנט בידי הליבידו שלו, השלים עם הדרישה המשפילה ועבר לתפקד כבהמת משא למלכה ברחבי הארמון. אולם זו הייתה רק מלכודת לאריסטו, והיא הודלפה חיש לאלכסנדר. המלך תפס את מורהו על חם במצבו צמוד הקרקע. למרות הכעס והזעם הוא חס על חיי אריסטו, החכם מכדי שניתן יהיה לוותר עליו. בכל אופן לא נמנע מלגמול לו, כך מספר רבי יצחק דמן עכו, ב"צרות רבות ויסורין קשים ".

כמקובל וכמתנגד לפילוסופיה בעל חוש הומור לעגני, כפי שהסיפור על אריסטו מעיד, לא הייתה לרבי יצחק שום מניעה עקרונית להכיר באמיתות סודות הזוהר, ובכל אופן לא בלי חקירה מוקדמת. על מנת לברר את מקורו של הספר, הוא הפליג במיוחד לספרד. דבריו על מה שמצא שם מהווים מקור יחיד שמפזר במשהו את הערפל מעל חידת הזוהר.

 בפגישתו של רבי יצחק עם די ליאון בספרד, האחרון התחייב בפניו להציג את כתב היד הקדום שממנו העתיק את הזוהר, הבטחה זו, אם היתה מתממשת, אולי יכולה היתה לשנות את תולדות המיסטיקה היהודית, אך היא לא הניבה דבר. די ליאון מת בחטף בטרם הספיק לקיימה.

מאוכזב ומדוכדך פנה רבי יצחק לחכם אחר, בקיא בסוגיית מקור הזוהר, אותו חכם ביטל את האפשרות שיש כתב יד עתיק שממנו העתיק רבי משה די ליאון. כראיה סיפר שהוצע כסף ושידוך הגון לאשתו ולבתו של די ליאון, שנותרו עניות מרודות, אם תמסורנה את כתב היד העתיק של רבי שמעון בר יוחאי שהיה בידי אבי משפחתן, אך הן נשבעו שכתב יד כזה מעולם לא היה קיים. די ליאון בדה אותו. לדבריהן הוא הסביר את הזיוף בנימוק ההגיוני שלפיו אם יודה שכתב החיבור בעצמו, איש לא יהיה מוכן לשלם לו תמורתו. רבי יצחק לא הסתפק בעדות זו ופגש חכמים נוספים בספרד, שהתווכחו ביניהם על קדמות הזוהר, ואף שמע שתלמידו של משה די ליאון, רבי יעקב, נשבע על אמיתותו.  בנקודה זו נקטעת עדותו של רבי יצחק דמן עכו, והמשכה אבד לעולמים.

עדות הנשים מותירה רושם חזק שהזוהר זויף, ואפילו לא למטרה נשגבת, אלא מתוך בצע כסף, אך נראה כי רבי יצחק דווקא התרשם בסופו של דבר שהזוהר אכן קדוש. זאת ניתן לראות מכך שעשה שימוש בספריו בציטוטים ממנו. ואולי סבר כמעין פשרה שרבי משה די ליאון אמנם כתב את הזוהר בעצמו, אך עשה זאת בטכניקה שכינה "בשם הכותב", באמצעות תקשור עם רבי שמעון בר יוחאי שהכתיב לו אותו מילה במילה .

התגובות לזוהר

הזוהר זכה למעמד הקדושה הגדול שיש לו כיום רק אחרי גירוש ספרד, בתקופה שבה רק תורת מיסתורין הרומזת על גאולה קרובה יכולה הייתה לפצות על סבלות הגלות. מעניין שבדורות האחרונים, אחרי זוועות השואה, לא נרשמה התעוררות מיוחדת של העיסוק בסוד בעם ישראל, ואדרבה, לא השתנתה המגמה בת מאות השנים לפיה הוא פופולארי יותר בקרב יהדות המזרח, שלא נפגעה כמעט. אולי משום שהקמת מדינת ישראל ספגה את המתח המשיחי והדתי שעוררו הייסורים, ואולי מסיבות אחרות.

הסתמכות השבתאים על הזוהר הביאה את רבי יעקב עמדין, דמות רבנית מיוחדת במינה במערב אירופה במאה ה-18, שנעסוק בה בקרוב, להמשיך דרכם של ספקנים קודמים ולכתוב ביקורת נועזת עליו בחיבורו "מטפחת ספרים". בין השאר ציין עמדין שהזוהר מעתיק בשגיאות פסוקי תנ"ך, משבש אמרות תלמודיות, ומערבב את כותבי המשנה עם כותבי הגמרא, כאילו חיו באותה תקופה, ולא בהפרש של מאות שנים.  מאחר שעמדין האמין בקבלה, כתיבת חיבורו הביקורתי גרמה לו ייסורי נפש רבים, ומסקנותיו פושרות ומפתיעות: הספר מאוחר, עמוס תוספות, אך אינו זיוף. אמנם רבי שמעון בר יוחאי שבזוהר אינו רבי שמעון בר יוחאי שבמשנה, אך אין זו סיבה לחשוד במעשה מרמה, וכי לא ייתכן שיהיו שני בני אדם עם שמות זהים? ואולי מדובר בגלגול נשמות של רבי שמעון בר יוחאי המקורי .

בחכמי ההשכלה עורר הזוהר רגשות עזים של זעם ואיבה. בעיניהם, הוא היה כל מה שתיעבו ביהדות ולא היה להם כל ספק בהיותו זיוף. האם היתה בו תועלת? "הנזק אשר הסב גדול הרבה יותר", פסק ההיסטוריון צבי גרץ, בן המאה ה-19.  "הזוהר חיזק את האמונה בהבלי שווא והפיצה ברבים, ביצר בלבות בני האדם את האמונה בשלטון השטן, הרוחות הרעות והשדים".

המחקר המודרני

חוקר הקבלה גרשום שלום ביצע את המחקר המעמיק ביותר על קדמות הזוהר. בתחילה לא שלל את קדמותו, אך לבסוף, אחר סקירה בלשנית ועניינית מעמיקה, הסיק שספר זה נכתב בידי רבי משה די ליאון כיצירה מקורית ופרטית משלו. למרות שגיאותיו וטעויותיו של די ליאון ששלום לא מהסס להצביע עליהן, הוא רואה בזוהר יצירת מופת מיסטית, לא כזו שנכתבה מתוך תאוות בצע, כמו שגורסת עדות אשתו ובתו.

מחקרו של שלום היה מונומנטלי. הוא הכין מילון שלם של מילים וניבים שגורים בזוהר, והשווה בינו לבין כתבים אחרים של די ליאון.

על עבודתו כתב תלמידו ישעיהו תשבי בנימה פסקנית: "יש לראות במסקנותיו הביקורתיות חתימת המחלוקת הגדולה על חיבור הזוהר ומחברו". אולם זו הייתה הערכה מופרזת.  לעומת שלום, יהודה ליבס הביע את הסברה שדי ליאון לא פעל לבד, אלא כחלק מקבוצת מקובלים בני תקופתו. לדבריו, על הזוהר שרויה רוחה של יצירה שנעשתה בחבורה.

אבי אלקיים מאוניברסיטת בר אילן, הציע פתרון אחר לשאלת מקור הזוהר, לא מה שמצפים לשמוע מאיש אקדמיה. הוא סבור שרבי משה די ליאון כתב את הזוהר על ידי תקשור עם רבי שמעון בר יוחאי.

להבדיל מתפיסת ההשכלה שראתה בזוהר קיפאון ונבערות היום רואים אותו בצבעים שונים. יהודה ליבס מצביע על הארוס שבו. "אין בספרות ישראל ספר ארוטי כספר הזוהר… השאיפה להתאחדות ארוטית היא עיקרו של הספר, שאיפה שמרווה את תבל כולה, כי תכלית כל המציאות היא הרמוניה וזיווג בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה. הזיווג הוא גם תכלית האדם ותכלית הדת, ואף שיא המסתורין". באופן פרדוקסלי דווקא החשיבות הנודעת לתחום המיני מביאה את הזוהר לשלילת המתירנות ולהתייחסות שלילית מאוד לרווקות, שהיא מעין ביטול הזיווג העליון.

המורשת האירוטית של הזוהר דבקה בחסידות. כך כתב הבעל שם טוב:"התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג יש ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה בהתחלתה ואח"כ יכול לעמוד כך בלא ניענוע ויהי דבוק להשכינה בדביקות גדול. ומכוח מה שמנענע עצמו יכול לבוא להתעוררות גדול, שיחשוב למה אני מתנענע את עצמי, כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי, ומכוח זה יבוא להתלהבות גדול". התפילה כהזדווגות. הציטוט הזה יעביר מחשבות מעניינות במוחו של מי  שיעבור בקרבת דתיים מתפללים בדבקות, עם כל התנועות האופייניות.

שבתאי צבי

רוחו הארוטית של הזוהר השפיעה על זרמים אחרים שיצאו מהקבלה וראו בעין יפה תאוות בשרים מתפרצת, השבתאים ובפרט הפרנקיסטים.  האורגיות שעשו הפרנקיסטים ידועות, אך גם על אשתו של שבתאי צבי מסופר שניסתה לפתות בחור צעיר להוריד את מלבושיה התחתונים. כששבתאי צבי עצמו שמע על כך, הוא לא הפגין מורת רוח, וטען שאם היה הבחור ממלא רצונה, "היה עושה תיקון גדול".


לקריאה נוספת

ריצ'ארד אליוט פרידמן, היעלמות האל, תרגם יוסף עמנואל (מנלה), דביר, אור יהודה תשס"ד, עמ' 323

 על ההקבלה בין סיפורי מטיילים לספרות ההיכלות ראה מאמרו של מאיר בר אילן, ספרות ההיכלות ומניעי כתיבתה.

 הרמב"ם על ספר שיעור קומה – תשובות הרמב"ם, סימן קי"ז

סיפור מוזר על אריסטו ואשת אלכסנדר – רבי יצחק דמן עכו, ספר מאירת עיניים, פרשת וישלח

לסקירת חקירתו של רבי יצחק דמן עכו ולסקירה כללית מקיפה ומרתקת של שאלת מוצא הזוהר, ראה אצל ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"א, חלק א, מבוא

 איבה עזה לזוהר – צבי גרץ, דברי ימי ישראל, תרגם ש"א קמנצקי, ת"א, כרך ד, עמ' 199

יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, בתוך: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט.

אבי אלקיים משוחח עם אלי אשד, "בניגוד למקובל", אתר NRG,

יהודה ליבס, זהר וארוס, בתוך: אלפיים, גליון 9, תשנ"ד.

מגן ברושי, בין מונותאיזם טהור לאשתו של אלוהים, הארץ

על אשת שבתאי צבי – יעקב ברנאי, שבתאות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"א, עמ' 46