סוד הזוהר

פורסם: 06/02/2012 ב-קבלה

חוקר התנ"ך ריצ'ארד אליוט פרידמן חקר ומצא שדתות חדשות עולות על בימת ההיסטוריה מדי שש מאות שנה. תחילה היתה זו היהדות, שהופיעה בערך במאה ה-12 לפנה"ס, לאחר מכן הגיעה בשורתם של בודהה ואחרים במאה ה-6 לפנה"ס, ישו התחיל את הספירה הנוצרית, ומוחמד בא שש מאות שנה לאחר מכן. האם כאן נעצרה המחזוריות? פרידמן טוען שלא, ואלף ומאתיים השנים שלאחר מכן המשיכו את החוקיות והולידו שתי דתות חדשות – הקבלה במאה ה-13 והקומוניזם במאה ה-19, או שמא כדת של המאה ה-19 ראוי להיחשב דווקא המדע המודרני, ויש אופציות נוספות.

בטרם הזוהר

האם באמת הקבלה ראויה להיחשב, מבחינת חדשנותה ומבחינת השפעתה, כדת חדשה? גם בתקופתנו מרמז על כך הקסם שהיא מהלכת על יהודים ולא יהודים, שלומדים אותה במנותק מעולם התכנים היהודי  שאותו באה להשלים. בהתפעמותם אין לפקפק, גם אם אפשר בהחלט להטיל ספק בטיבו, באיכותו ובעיקר באותנטיות של המוצר הסינתטי שמוגש להם על ידי מדריכיהם הרוחניים.

במאה ה-13 היתה היהדות כבר דת ממוסדת ונוקשה. במובן זה, הפריצה של הקבלה לתוכה היא מאורע היסטורי סנסציוני. אמת, תורת סוד יהודית התקיימה כבר דורות רבים קודם לכן. בין השאר היא מצאה את ביטוייה במגוון יצירות המכונות "ספרות ההיכלות".

ספרות ההיכלות מתארת מסעות אקזוטיים, לא במרחקים גיאוגרפיים רגילים, כמו מה שאפשר לקרוא היום בבלוג מן השורה על מסע לניו זילנד או לארגנטינה, אלא במרחקים שמבדילים בין ארץ בני האדם לבין ארצות האלוהים ומלאכיו . אחד מחיבורי ספרות ההיכלות הוא ספר "שיעור קומה", ספר מוזר שעונה את התשובה האולטימטיבית לשאלה למי יש יותר גדול. הוא מונה את איבריו של אלוהים ומתאר אותם כבעלי מידה פנטסטית. הזרת של אלוהים היא, על פי הספר, בגודל העולם כולו.  בין הרבנים הרציונליסטיים היו שניסו למצוא תירוצים להגשמה כה בוטה ואפילו ילדותית של האל. הרמב"ם פשוט דחה את הספר כולו כזיוף.

על אף ש"שיעור קומה" ותורות סוד אחרות שהתקיימו ביהדות בעבר לא היו נטולות השפעה ומשיכה, השפעתה של ספרות הקבלה, ובראשה ספר הזוהר שיצא אל העולם במאה ה-13, גדולה בהרבה.

ספר הזוהר

מי כתב את הזוהר?

את ספר הזוהר הוציא מקובל מקסטיליה, רבי משה די ליאון. לטענת די ליאון, הוא הניח את ידו על יצירה קדושה ועתיקה שנכתבה למעלה מאלף שנה קודם לכן על ידי רבי שמעון בר יוחאי, התנא הידוע בקדושתו, מחכמי המשנה, שעליו נאמר בתלמוד שיכול היה לשרוף כל דבר שהביט בו (שבת לג ב).

הייחוס לרבי שמעון בר יוחאי של ספר שאיש לא שמע עליו, נשמע מפוקפק על פניו, היהדות משתבחת במסורות שעברו מדור לדור, לא במסורות שצצו יש מאין. אף על פי כן גילו רבנים יהודיים במשך הדורות שלאחר מכן נכונות בלתי רגילה להאמין לטענתו של די ליאון, ולגונן עליה בחירוף נפש מול מתפלמסים.

יצחק דמן עכו לועג לאריסטו וחוקר את קדמות הזוהר

הראשון שאנו יודעים שתיעד ניסיון לחקור את מקור הזוהר היה מקובל מארץ ישראל בן זמנו של די ליאון, רבי יצחק דמן עכו. אם הרמב"ם, שמת מאה שנה קודם לכן, היה מעיין בזוהר, ודאי היה דוחה בזעף את האפשרות שספר זה, שהיה מייצג בעיניו את אמונות ההבל שלמלחמה בהן הקדיש את חייו, בא ממקור קדום וקדוש.

רבי יצחק דמן עכו, תלמידו של הרמב"ן בתורת הסוד, לעומת זאת, לא הגיע אל משימת הבילוש עם הטיה רציונליסטית דומה. למען האמת, הוא תיעב את הרציונליזם בכל מאודו. ספרו הקבלי מכיל פרק שלם שבא להתריע לפני הקורא על נזקו של לימוד הפילוסופיה. את דעתו על אריסטו, גדול פילוסופי יוון, שהרמב"ם העריץ הערצה כבירה, סיכם רבי יצחק במעשיה מוזרה שנסובה סביב תשוקתו של אריסטו לאשת מלכו, אלכסנדר מוקדון.  על פי הסיפור, המלכה העמידה פנים כאילו בדעתה להיענות להפצרותיו של אריסטו, אך בתנאי יוצא הדופן שהוא ילך על ארבע אנה ואנה, והיא תרכב עליו כאילו היה סוס. הפילוסוף הדגול, מהופנט בידי הליבידו שלו, השלים עם הדרישה המשפילה ועבר לתפקד כבהמת משא למלכה ברחבי הארמון. אולם זו הייתה רק מלכודת לאריסטו, והיא הודלפה חיש לאלכסנדר. המלך תפס את מורהו על חם במצבו צמוד הקרקע. למרות הכעס והזעם הוא חס על חיי אריסטו, החכם מכדי שניתן יהיה לוותר עליו. בכל אופן לא נמנע מלגמול לו, כך מספר רבי יצחק דמן עכו, ב"צרות רבות ויסורין קשים ".

כמקובל וכמתנגד לפילוסופיה בעל חוש הומור לעגני, כפי שהסיפור על אריסטו מעיד, לא הייתה לרבי יצחק שום מניעה עקרונית להכיר באמיתות סודות הזוהר, ובכל אופן לא בלי חקירה מוקדמת. על מנת לברר את מקורו של הספר, הוא הפליג במיוחד לספרד. דבריו על מה שמצא שם מהווים מקור יחיד שמפזר במשהו את הערפל מעל חידת הזוהר.

 בפגישתו של רבי יצחק עם די ליאון בספרד, האחרון התחייב בפניו להציג את כתב היד הקדום שממנו העתיק את הזוהר, הבטחה זו, אם היתה מתממשת, אולי יכולה היתה לשנות את תולדות המיסטיקה היהודית, אך היא לא הניבה דבר. די ליאון מת בחטף בטרם הספיק לקיימה.

מאוכזב ומדוכדך פנה רבי יצחק לחכם אחר, בקיא בסוגיית מקור הזוהר, אותו חכם ביטל את האפשרות שיש כתב יד עתיק שממנו העתיק רבי משה די ליאון. כראיה סיפר שהוצע כסף ושידוך הגון לאשתו ולבתו של די ליאון, שנותרו עניות מרודות, אם תמסורנה את כתב היד העתיק של רבי שמעון בר יוחאי שהיה בידי אבי משפחתן, אך הן נשבעו שכתב יד כזה מעולם לא היה קיים. די ליאון בדה אותו. לדבריהן הוא הסביר את הזיוף בנימוק ההגיוני שלפיו אם יודה שכתב החיבור בעצמו, איש לא יהיה מוכן לשלם לו תמורתו. רבי יצחק לא הסתפק בעדות זו ופגש חכמים נוספים בספרד, שהתווכחו ביניהם על קדמות הזוהר, ואף שמע שתלמידו של משה די ליאון, רבי יעקב, נשבע על אמיתותו.  בנקודה זו נקטעת עדותו של רבי יצחק דמן עכו, והמשכה אבד לעולמים.

עדות הנשים מותירה רושם חזק שהזוהר זויף, ואפילו לא למטרה נשגבת, אלא מתוך בצע כסף, אך נראה כי רבי יצחק דווקא התרשם בסופו של דבר שהזוהר אכן קדוש. זאת ניתן לראות מכך שעשה שימוש בספריו בציטוטים ממנו. ואולי סבר כמעין פשרה שרבי משה די ליאון אמנם כתב את הזוהר בעצמו, אך עשה זאת בטכניקה שכינה "בשם הכותב", באמצעות תקשור עם רבי שמעון בר יוחאי שהכתיב לו אותו מילה במילה .

התגובות לזוהר

הזוהר זכה למעמד הקדושה הגדול שיש לו כיום רק אחרי גירוש ספרד, בתקופה שבה רק תורת מיסתורין הרומזת על גאולה קרובה יכולה הייתה לפצות על סבלות הגלות. מעניין שבדורות האחרונים, אחרי זוועות השואה, לא נרשמה התעוררות מיוחדת של העיסוק בסוד בעם ישראל, ואדרבה, לא השתנתה המגמה בת מאות השנים לפיה הוא פופולארי יותר בקרב יהדות המזרח, שלא נפגעה כמעט. אולי משום שהקמת מדינת ישראל ספגה את המתח המשיחי והדתי שעוררו הייסורים, ואולי מסיבות אחרות.

הסתמכות השבתאים על הזוהר הביאה את רבי יעקב עמדין, דמות רבנית מיוחדת במינה במערב אירופה במאה ה-18, שנעסוק בה בקרוב, להמשיך דרכם של ספקנים קודמים ולכתוב ביקורת נועזת עליו בחיבורו "מטפחת ספרים". בין השאר ציין עמדין שהזוהר מעתיק בשגיאות פסוקי תנ"ך, משבש אמרות תלמודיות, ומערבב את כותבי המשנה עם כותבי הגמרא, כאילו חיו באותה תקופה, ולא בהפרש של מאות שנים.  מאחר שעמדין האמין בקבלה, כתיבת חיבורו הביקורתי גרמה לו ייסורי נפש רבים, ומסקנותיו פושרות ומפתיעות: הספר מאוחר, עמוס תוספות, אך אינו זיוף. אמנם רבי שמעון בר יוחאי שבזוהר אינו רבי שמעון בר יוחאי שבמשנה, אך אין זו סיבה לחשוד במעשה מרמה, וכי לא ייתכן שיהיו שני בני אדם עם שמות זהים? ואולי מדובר בגלגול נשמות של רבי שמעון בר יוחאי המקורי .

בחכמי ההשכלה עורר הזוהר רגשות עזים של זעם ואיבה. בעיניהם, הוא היה כל מה שתיעבו ביהדות ולא היה להם כל ספק בהיותו זיוף. האם היתה בו תועלת? "הנזק אשר הסב גדול הרבה יותר", פסק ההיסטוריון צבי גרץ, בן המאה ה-19.  "הזוהר חיזק את האמונה בהבלי שווא והפיצה ברבים, ביצר בלבות בני האדם את האמונה בשלטון השטן, הרוחות הרעות והשדים".

המחקר המודרני

חוקר הקבלה גרשום שלום ביצע את המחקר המעמיק ביותר על קדמות הזוהר. בתחילה לא שלל את קדמותו, אך לבסוף, אחר סקירה בלשנית ועניינית מעמיקה, הסיק שספר זה נכתב בידי רבי משה די ליאון כיצירה מקורית ופרטית משלו. למרות שגיאותיו וטעויותיו של די ליאון ששלום לא מהסס להצביע עליהן, הוא רואה בזוהר יצירת מופת מיסטית, לא כזו שנכתבה מתוך תאוות בצע, כמו שגורסת עדות אשתו ובתו.

מחקרו של שלום היה מונומנטלי. הוא הכין מילון שלם של מילים וניבים שגורים בזוהר, והשווה בינו לבין כתבים אחרים של די ליאון.

על עבודתו כתב תלמידו ישעיהו תשבי בנימה פסקנית: "יש לראות במסקנותיו הביקורתיות חתימת המחלוקת הגדולה על חיבור הזוהר ומחברו". אולם זו הייתה הערכה מופרזת.  לעומת שלום, יהודה ליבס הביע את הסברה שדי ליאון לא פעל לבד, אלא כחלק מקבוצת מקובלים בני תקופתו. לדבריו, על הזוהר שרויה רוחה של יצירה שנעשתה בחבורה.

אבי אלקיים מאוניברסיטת בר אילן, הציע פתרון אחר לשאלת מקור הזוהר, לא מה שמצפים לשמוע מאיש אקדמיה. הוא סבור שרבי משה די ליאון כתב את הזוהר על ידי תקשור עם רבי שמעון בר יוחאי.

להבדיל מתפיסת ההשכלה שראתה בזוהר קיפאון ונבערות היום רואים אותו בצבעים שונים. יהודה ליבס מצביע על הארוס שבו. "אין בספרות ישראל ספר ארוטי כספר הזוהר… השאיפה להתאחדות ארוטית היא עיקרו של הספר, שאיפה שמרווה את תבל כולה, כי תכלית כל המציאות היא הרמוניה וזיווג בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה. הזיווג הוא גם תכלית האדם ותכלית הדת, ואף שיא המסתורין". באופן פרדוקסלי דווקא החשיבות הנודעת לתחום המיני מביאה את הזוהר לשלילת המתירנות ולהתייחסות שלילית מאוד לרווקות, שהיא מעין ביטול הזיווג העליון.

המורשת האירוטית של הזוהר דבקה בחסידות. כך כתב הבעל שם טוב:"התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג יש ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה בהתחלתה ואח"כ יכול לעמוד כך בלא ניענוע ויהי דבוק להשכינה בדביקות גדול. ומכוח מה שמנענע עצמו יכול לבוא להתעוררות גדול, שיחשוב למה אני מתנענע את עצמי, כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי, ומכוח זה יבוא להתלהבות גדול". התפילה כהזדווגות. הציטוט הזה יעביר מחשבות מעניינות במוחו של מי  שיעבור בקרבת דתיים מתפללים בדבקות, עם כל התנועות האופייניות.

שבתאי צבי

רוחו הארוטית של הזוהר השפיעה על זרמים אחרים שיצאו מהקבלה וראו בעין יפה תאוות בשרים מתפרצת, השבתאים ובפרט הפרנקיסטים.  האורגיות שעשו הפרנקיסטים ידועות, אך גם על אשתו של שבתאי צבי מסופר שניסתה לפתות בחור צעיר להוריד את מלבושיה התחתונים. כששבתאי צבי עצמו שמע על כך, הוא לא הפגין מורת רוח, וטען שאם היה הבחור ממלא רצונה, "היה עושה תיקון גדול".


לקריאה נוספת

ריצ'ארד אליוט פרידמן, היעלמות האל, תרגם יוסף עמנואל (מנלה), דביר, אור יהודה תשס"ד, עמ' 323

 על ההקבלה בין סיפורי מטיילים לספרות ההיכלות ראה מאמרו של מאיר בר אילן, ספרות ההיכלות ומניעי כתיבתה.

 הרמב"ם על ספר שיעור קומה – תשובות הרמב"ם, סימן קי"ז

סיפור מוזר על אריסטו ואשת אלכסנדר – רבי יצחק דמן עכו, ספר מאירת עיניים, פרשת וישלח

לסקירת חקירתו של רבי יצחק דמן עכו ולסקירה כללית מקיפה ומרתקת של שאלת מוצא הזוהר, ראה אצל ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"א, חלק א, מבוא

 איבה עזה לזוהר – צבי גרץ, דברי ימי ישראל, תרגם ש"א קמנצקי, ת"א, כרך ד, עמ' 199

יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, בתוך: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט.

אבי אלקיים משוחח עם אלי אשד, "בניגוד למקובל", אתר NRG,

יהודה ליבס, זהר וארוס, בתוך: אלפיים, גליון 9, תשנ"ד.

מגן ברושי, בין מונותאיזם טהור לאשתו של אלוהים, הארץ

על אשת שבתאי צבי – יעקב ברנאי, שבתאות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"א, עמ' 46

מודעות פרסומת
תגובות
  1. אבי הגיב:

    תמשיכו כך!

  2. קוקו הגיב:

    כל פוסט הוא תענוג גדול. תודה רבה!

  3. מתן הגיב:

    "הייחוס לרבי שמעון בר יוחאי של ספר שאיש לא שמע עליו, נשמע מפוקפק על פניו, היהדות משתבחת במסורות שעברו מדור לדור, לא במסורות שצצו יש מאין."

    בערך…

    כל ספרי התורה צצו יש מאין, קבוצה קטנה של אנשים שטענה שיש להם כתבים מלפני מאות שנים, והתנ"ך עצמו מתעד זאת (זו בדיוק אותה הסיטואציה של די ליאון והזוהר – הם טענו שזה נכתב ע"י דמות הוד קדומה ומחקרים פילולוגיים והיסטוריים מראים שטענה זו כנראה אינה נכונה). כיו"ב גם המסורות החז"ליות.

    אירוני.
    אותו ר"א פרידמן טוען את הטענה הפוזיטיבית הספציפית שמחברו של ספר דברים שנמצא במקדש הירושלמי ויוחס למשה, בן המאה ה13 לפנה"ס, אינו אלא ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות, בן המאה ה7 לפנה"ס… 🙂

  4. […] שראינו באחד הפוסטים הקודמים, על ידי הצגת ספר הזוהר כקדום ועתיק, הצליח רבי משה דה […]

  5. אריאל הגיב:

    קראתי בעניין רב. תודה על הבלוג המשובח. גם שד"ל כתב ספר נגד הזוהר, "ויכוח על חכמת הקבלה" אשר זמין להורדה ברשת. לא קראתי אבל הבנתי שהוא תוקף את קדמות הזוהר בין היתר גם דרך העיסוק בניקוד שהוא מאוחר לתקופת התנאים.

    • כן, ההתעסקות בניקוד היא אחת הראיות המשמעותיות נגד קדמות הזוהר. הסקירה הכי מלאה היא של ישעיהו תשבי בהקדמה למשנת הזוהר. מאוד מעניין. גם באנציקלופדיה העברית בערך על ספר הזוהר יש סקירה בנושא שכתב גרשם שלום.

      ותודה על התודה. פידבק חיובי זה אחד מתענוגות העולם.

  6. תענוג צרוף כל מלה זהב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s