במשך אלפי שנים מהלכות הדתות המונותאיסטיות אימים על המזלזלים בהוראותיהן, כשהן מזכירות להם את זוועות הגיהנום המצפות להם אחר פטירתם. יש כוח רב באזהרות האלו, מאחר שאיש לא שב מבין המתים ובפיו בשורות מנחמות לגבי המתרחש בחיים שאחרי.
קיימת השערה שהמילה גיהנום באה במקורה מגיא בן הינום שבירושלים, שבו היו מקריבים ילדים למולך. אותו מקום עגום תרם לשפה העברית גם מילה לא מלבבת אחרת: תופת. לפי המפרשים, המקור האטימולוגי של התופת הוא בתופים שבהם היכו כהני המולך כדי להחריש את זעקות התינוקות שהוצאו להישרף מאוזני הוריהם.
תיאורי הגיהנום
התיאור המרשים ביותר של הגיהנום מצוי בקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי. השאול של אליגיירי בנוי מעגלים מעגלים, ובמעגל הפנימי ביותר, הטבול בקרח, נאכל לנצח בידי השטן יהודה איש קריות שבגד בישו, ולצידו ברוטוס וקסיוס שבגדו ביוליוס קיסר. התלמוד מספק תיאורים פרטניים פחות, אך עדיין בהחלט מדירי שינה, לגבי טיבו של הגיהנום היהודי. על פי התלמוד, בין העונשים אותם חווים באי הגיהנום מצויים טבילה בשכבת זרע רותחת ובצואה רותחת (גיטין נז א). בשכבת זרע רותחת שקוע בלעם, הנביא הגוי שקיבל עונש מידה כנגד מידה על חטאים מטפטפי זרע. הוא החטיא את ישראל בזנות ושכב עם אתונו. בצואה רותחת מבוסס ישו, שלעג לדברי חכמים. גורלו של ישו המבוסס בתוך צואה רותחת נמחק מרבות ממהדורות התלמוד הבבלי בשל הצנזורה הנוצרית. בוויכוח פאריס, אחד הוויכוחים הפומביים שיהודים אולצו להופיע בהם בימי הביניים, ניקולס דונין, מומר בוגדני, הזכיר אותו כראיה ליחס המבזה של היהודים כלפי מייסד הנצרות. סניגורה של היהדות בוויכוח, רבי יחיאל מפאריס, טען שלא מדובר בישו הנוצרי אלא בישו אחר, טענה שככל הנראה הייתה לא יותר מאשר מס שפתיים.
התלמוד מצייר את הגיהנום באופן מוחשי להפליא, גודלו עצום, פי 216,000 מהעולם. יש לו שלושה פתחים: במדבר, בים ובירושלים. קיימים שני עצים בגיא בן הינום שבירושלים שמביניהם, במקום שבו פתח הגיהנום, יוצא עשן . עם זאת, הגיהנום בנוי כפירמידה, כך שיציאת העשן היא מינימלית ורובו נותר כלוא בפנים, בתכנון הנדסי ערמומי, לייסר את הרשעים.
נראה שכוונת חכמי התלמוד לכך שהגיהנום, אליו מובילים הפתחים, מצוי פיזית ממש מתחת לאדמה. ייתכן לפרש עם זאת שהגיהנום הוא בכלל בעולם מקביל, והפתחים מובילים אליו כמו, מטאפורית, ארון הבגדים המוביל לנרניה של ק.ס לואיס, או חורי התולעת של הפיזיקה המודרנית שמובילים אל מרחב אחר מזה שבפתחם. אפשרויות שונות לפתרון שאלת מיקום הגיהנום מצויים בתלמוד עצמו, שמזכיר מחלוקת האם הגיהנום מצוי למעלה מן הרקיע או מעבר להרי החושך, וגם תוהה האם השמש אדומה בשקיעה משום שחלפה על פניו. ניתן היה לחשוב ששאלת מיקומו של הגיהנום היא שאלה תיאורטית ואולי אף נדונה עם חיוך, אבל ההלכה מוצאת לה רלוונטיות מפתיעה. מה דינו של מי שבישל בחמי טבריה בשבת; הדין תלוי בשאלה האם חמי טבריה התחממו מהשמש או מהאש. לדעת רבי יוסי הם התחממו מאש הגיהנום שעוברת תחתיהם, ולכן המבשל בהם דומה למבשל באש.
הגיהנום, על שבעת מדוריו, מתואר באופן קודר להפליא במדרש המכונה "מסכת גיהנום". על פי המסופר שם, רבי יהושע בן לוי זכה לסיור מודרך מאליהו הנביא בשער הגיהנום. הוא ראה שם בני אדם תלויים בשלל דרכים, בחוטמיהם, בלשונותיהם, בעיניהם, אפילו נשים שתלויות בשדיים. אומללים אחרים נאכלו חיים בידי תולעים, או נאלצו, בסוג מאוד לא נעים של קניבליזם, לאכול את בשרם שלהם. סוג מוזר במיוחד של גיהנום הוא כף הקלע: מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך שני עומד בסוף העולם, בקצהו השני, והם משתעשעים בנשמתו של הרשע כאילו הייתה כדור פינג פונג. לא נדיר למצוא בפורומים דתיים ברשת טענות, מגובות בסיאנסים עדכניים, שכף הקלע הוא המקום שבו מבלים עתה מנהיגי העבר של הציונות החילונית.
הנחמות הקטנות של הגיהנום
אחרי כל האימים שיוחסו לו מפתיע לגלות שאפילו בגיהנום יש מעט חסד ומקום לנחמה. נחמה אחת היא שעבור החוטאים מן השורה תבוא ענישת הגיהנום בסופו של דבר לסיומה, אם כי גם אחריה לא מצפה לחוטא גורל מפואר. אחר שנים עשר חודש, הגיהנום פולט את האפר שנותר מהפושע שנידון בו, והרוח מפזרת אותו תחת כפות רגלי הצדיקים. אמנם לשמץ חסד זה לא זכאים הכופרים ומחטיאי הציבור מסוגו של ירבעם בן נבט, שענישתם נצחית אף יותר משהגיהנום עצמו נצחי. נחמה שנייה יכולים למצוא שוכני הגיהנום בכך שבזמן שהותם בו הם זכאים למנוחה בשבת. עם כניסת השבת הם נלקחים בידי המלאכים למקום קר, לנוח בו מתלאות האש הרותחת של כל השבוע. כשהמלאכים מחזירים אותם במוצאי שבת, הרשעים נוהגים לקחת איתם שלג ולתחוב אותו מתחת לבית השחי כדי לזכות בקצת צינה בהמשך הדרך חזרה המתחממת והולכת, מה שגורם לאלוהים להעיר בנימה סרקסטית שאפילו בגיהנום הם לא מסוגלים לחדול מלגנוב. אם יש רשעים שקוראים על מנוחת השבת שצפויה להם בעולם הבא, ומוקל להם מעט, ובכן, מוקדם לשמוח. ספר הזוהר מגלה שהחסד הזה ניתן במשורה. מי שחיללו שבת בעולם הזה, לא יזכו לנוח בה בעולם הבא, וייסוריהם יימשכו ללא הפסקה.
חובה קדושה מוטלת על הציבור, להאריך בתפילה במוצאי שבת, כדי לעכב את חזרת הרשעים לגיהנום. באשכנז נהגו החזנים לסלסל ולמתוח ככל יכולתם את התפילה, כדי להשהות את שובם של הנידונים. הומניזם ראוי לציון יש כאן, האנשים להוטים לשוב לעיסוקיהם ולפתוח את השבוע, אבל הם מחכים ומחכים, לא כדי לעזור לצדיקים, אלא דווקא לרשעים שאלוהים דן אותם ברותחין. ואולי זו תפיסה פרגמטית פשוטה, שהרי כל אדם יודע שהוא עלול לפקוד את הגיהנום בסופה של דרכו, ומוכן לסייע לשוכניו, בתקווה שיקבל סיוע בעצמו ביום פקודה.
כאשר מסתיימת סוף סוף תפילת מוצאי שבת, עורכים הבדלה, וגם היא מתקשרת לגיהנום. הבשמים שמברכים עליהם בהבדלה נועדו להפיג את הסירחון שעוטף את הגיהנום במוצאי שבת, כאשר האש חוזרת לעבוד, ועושה זאת בצחנה גדולה, אולי בגלל הצואה הרותחת. דין נוסף המחבר בין השבת לבין עולם הנשמות הוא האיסור לשתות מים בשבת בשעת הדמדומים. לא סתם מנהג אזוטרי, אלא הלכה לכל דבר. בשעה זו בין הערביים מרשים למתי הגיהנום, אחרי שבוע לוהט, להרוות את צמאונם במים, ובן אדם חי ששותה באותה עת פשוט משתלט על משאבים שאחרים זקוקים להם באופן הרבה יותר נואש.
הגיהנום והפילוסופיה
חכמי היהדות, בפרט אלו בעלי הנטייה הפילוסופית, התקשו להשלים עם לשונם הפשוטה של התלמוד ושל המדרשים, המתארת את העולם הבא בצורה גשמית לחלוטין. בשל ההסתייגות מהגשמה של עולמות שאמורים להיות רוחניים מעדיפים הפרשנים את דרך המטאפורה. הרמב"ם מביע, באופן מפורש למדי, השקפה רדיקלית על הגיהנום של חז"ל. לדעתו, גיהנום זה לא קיים, כיצד אפוא נענשים הרשעים? בכך שאין הם זוכים לחיים שלאחר המוות, ונשמותיהם נכרתות. "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה – שתכרת הנפש… שהיא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם". הצדיק זוכה לקרבת האל, ואילו הרשעים מגיעים אל הלא כלום. ניתן לומר שהאַין שלו מצפה האתיאסט אחרי מותו, הוא הגיהנום הרמב"מיסטי.
השקפתו של הרמב"ם זעזעה את השמרנים, והיתה אחת הסיבות להחרמת ספר המדע, אחד מחלקי חיבור היד החזקה שלו. אין זה מפתיע שהרמב"ם אינו רואה בדמיונו גיהנום של ממש. על פי הבנתו הפילוסופית, משמעותו של העולם הבא היא התקרבות לתבונה האלוהית, וברור שאין בו מקום לכל מיני עינויים סדיסטיים, אש וקרח פיזיים או אף רוחניים, גם אם מושאיהם הם בני עוולה רשעים שזכאים להם בכל מאודם.
סילוקו של הגיהנום מההוויה עלול לאכזב, משום שהוא מותיר דמויות כהיטלר, סטאלין או מאו ללא הענישה הראויה שהדמיון מייעד להן. האם אין זה ראוי שאלו שהפכו את העולם הזה לגיהנום עבור מיליוני אנשים, יקבלו תמורה ראויה בנצח, ולא סתם יתפוגגו להם. בכלל, הגיהנום הוא לא רק צודק לפעמים, אלא גם כנראה ממריץ חיובי. מחקר מצא שבמדינות שבהן יש שיעור גבוה של מאמיני גיהנום, הכלכלה משגשגת והשחיתות דועכת. אף על פי כן, מתברר שהאינטואיציה העממית אינה רחוקה מהשכלתנות המיימונית, קול המון כקול שדי. בסקר שערכה רשת פוקס בקרב הציבור האמריקני ב-2005 התברר ששיעור המאמינים בגן עדן הוא 87 אחוזים, ואילו שיעור המאמינים בגיהנום – 74 אחוזים בלבד.
הרמב"ן, שהרבה לעסוק בקבלה, לא רק שחלק על הרמב"ם ועל שלילת הגיהנום שלו, אלא אף סירב להאמין שהרמב"ם אכן מתכוון ברצינות למה שמשתמע ממנו, שהרי זו סתירה מוחלטת לדברי חז"ל במקומות רבים.
הרמב"ן מצידו מציג השקפה משלו על אש הגיהנום. השקפת ביניים בין האבסטרקטיות של הרמב"ם לבין הלשון הפשוטה של התלמוד. אכן, אין היא אש רגילה, אלא דקה במיוחד, "אינה כמו אש העולם הזה כלל". אש זו נצמדת לנפש שזוהמה בחטא. חילוקי הדעות בין הרמב"ם לרמב"ן בשאלה אם הגיהנום הוא מקום של כליון הנפש והכחדתה או ייסורים ועינויים קשים מנשוא, מהדהדים גם היום בעולם הנוצרי הפרוטסטנטי בוויכוח מתמשך. גם שם ההשקפה המקובלת היא שהגיהנום הוא מקום של ענישה מתמשכת לחוטאים, אך כמה כתות פרוטסטנטיות אוחזות בהשקפה דומה לזו של הרמב"ם, שרואה את הגיהנום כמקום של העדר, והעמדה הזו מחלחלת לזרם המרכזי.
מה נשאר לגלגול הנשמות?
הגיהנום הוא העונש שמייעד התלמוד לנשמות הרשעים אחרי מותם, אבל הקבלה הוסיפה עונש חדש משל עצמה:גלגול נשמות, שבו עוד נתעסק בהרחבה. איך שניהם מתיישבים ביחד:האם הנפש החוטאת תישלח לגיהנום או שדווקא תתגלגל בכל מיני צורות משונות? המקובלים לא נשארו עם פה פעור מול התהייה הזו. חלקם הסבירו שהגלגול נועד לתת צ'אנס נוסף לנפש, בטרם תישלח לגיהנום. אולי כן תצליח להיטיב דרכיה ולהיכנס לגן עדן לאחר מכן. חלק אמרו שהגיהנום דווקא מקדים את הגלגול שבא רק לאחריו. האמת היא שבהתחשב במה שאנחנו יודעים על הפיזיקה המודרנית, זו לא שאלה שצריכה לטרוד אותנו על משכבנו. מסתבר שממש כמו חלקיק שחוקי תורת הקוואנטים מראים שיכול להיות בסופרפוזיציה, פה ושם בעת ובעונה אחת, גם הנפש יכולה לשהות בו זמנית גם בגיהנום וגם בגלגול, מתה וחיה יחדיו, כאילו הייתה חתול של שרדינגר. מבלי להזדקק לתורת הקוואנטים, הרב שלמה לוי, המשיב תשובות לשאלות בנושאי מיסטיקה יהודית באתר האינטרנט מורשת, ניסח זאת בפשטות:"אין סתירה ברוחני".
לקריאה נוספת
מקור התופת – רש"י ורד"ק על מלכים ב, כג י
ויכוח פריס – יהודה דוד איזנשטיין, אוצר ויכוחים, חלק א', ירושלים תשכ"ט, עמ' 83
פרטי הגיהנום – תענית י יא ; עירובין יט א; מנחות צט ב; תמיד לב ב; בבא בתרא פד א; שבת לט א; ראש השנה יז א
מסכת גיהנום – אליהו בן משה וידאש, ראשית חכמה, שער היראה יב
כף הקלע – שבת קנב ב, נעשו נסיונות לתלות בתיאור הזה את עונש גלגול הנשמות. ראה מהרש"א שם.
מחללי שבת סובלים גם בשבת – זוהר כרך ב, שמות, פרשת תרומה, דף קנא, עמוד א. ראה גם אצל הרב משנה קליין, שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן ש
הארכה בתפילה במוצאי שבת – מחזור ויטרי, סימן קמה
צחנת הגיהנום והבשמים – אור זרוע, חלק ב, הלכות מוצאי שבת סימן צב.
איסור שתיית מים – הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רצא, סעיף ב,
הרמב"ם על הגיהנום – משנה תורה, הלכות תשובה ח ה
הרמב"ן והגיהנום – משה הלברטל, על דרך האמת- הרמב"ן ויצירתה של המסורת, הוצאת מכון שלום הרטמן, ירושלים, תשס"ו, עמ' 137, 340
Annihilationism – סקירה מקיפה של הנושא בוויקיפדיה
הגיהנום לעומת הגלגול – גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ו, עמ' 321
תשובתו אתר מורשת, תשובה מתאריך כ"ז בכסלו התשס"ז
יהודים על הירח 
פוסט מלוקט היטב ומחובר בצורה נהדרת. המיתוסים שמתגלגלים כבר שנים ביהדות על הגיהנום מזכירים לי (כבדרך אגב, שגם אתה הזכרת) את ההתעסקות האובססיבית בדמות השטן במקורותינו. כי אם יש טוב – ברור שיש רע. (הרי לך נושא לפוסט נוסף שאשמח לקרוא). הפרשנים הרציונאלים יותר פירשו את השטן מספר איוב כ"מלאך מליץ רע על המעשים הרעים שעשה", לפי הגישה העממית שכל מצווה יוצרת מלאך טוב, וכל עבירה יוצרת מלאך רע – ומכלולם, הוא הוא השטן, תפור במידה פרטית לכל אדם. גישה דומה נתקלתי גם בדומה לגיהנום – כל אחד זוכה לגיהנום משלו. אבל בעצם החיים פה הם גם סוג של גיהנום "רשעים בחיים קרויים מתים", "טוב לו לאדם שלא נברא" ושאר גישות פסימיסטיות במקורותינו.
באמת יש גישה עממית אך מודרנית שהופכת את הגיהנום\השטן למשהו פרטי. ואולי זו תהיה חוויה קולקטיבית, שתיקלט באופן פרטי על ידי כל אחד על פי מדרגתו. כפי שמציגה זאת
אמרת השפר החביבה שאומרת שבעולם הבא כולם לומדים תורה, עבור הצדיק זהו גן עדן. עבור הרשע זה גיהנום. בתור מי שגם יכול להנות מאוד וגם יכול לסבול מאוד מלימוד תורה, תלוי בנושא ובדרך הלימוד – אני יכול להזדהות מאוד עם שניהם, ומקווה שלימוד התורה של העולם הבא יהיה בדרך שתנעם לי.
מצטרפת לשבחים של אורי ומוסיפה אנלוגיה משלי: התפיסה של הֶעְדֵר כעונש דורשת עמקות פילוסופית שאינה נחלת רבים, ומכאן הנטיה לתאורים מוחשיים של הגהינום. בדומה לכך ניתן לראות את הפרשנות המדרשית למכת החושך שהונחתה על מצריים, שאינו רק העדר אור אלא ממשות פיזית, שבה במשך שלושה ימים חושך בעובי מטבע מקיף אישית כל מצרי, ולאחר מכן יורדת על מצריים כולה חשכה כה עבה, שאיש אינו יכול לזוז ממקומו.
ההקבלה באמת מעניינת. אני חושב שכחלק מתהליך הציביליזציה שהזכרתי לפני כמה פוסטים, היום אנחנו מסוגלים להתמודד טוב יותר עם דברים שדורשים רמת הפשטה גבוהה. לכן רבנים מהשורה הראשונה לא יציגו היום את הגיהנום בצורה כה מוחשית, כפי שעשה התלמוד, וכנראה הפרשנות שלהם למכת חושך גם היא תהיה בכיוון היותר אבסרקטי ולא בכיוון היותר ממחיש.
מאחר שאני נמצא במקום שבו יש צחנת צואה (לא רותחת) איני יכול ללמוד תורה ולכן לא אקרא את הרשומה ה[מ/ת]ופתית הזו.
מקווה שבמהרה תמצא עצמך בסביבה שריחה טוב יותר.
[…] הנפש בייסורי הגיהנום, שהספרות הדתית, עוד לפני דאנטה, לא חסכה מילים בתאורם, ניתנת לה הזדמנות נוספת לתקן את חטאיה ולחזור נקיה […]