האונס הוא בן לוויה שכיח של המלחמה. הזיקה ביניהם מודחקת לעתים, בהיות האונס אפל ונתעב אפילו יותר מאימי המלחמה הרגילים, אך ההיסטוריה מודעת היטב לברית לא קדושה זו. אין זה פלא – אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת:"החיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. אונס כזה הוא גם הוכחת הניצחון וגם שכר הניצחון. בקיצור, אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני".
אונס מלחמה בהיסטוריה
ההיסטוריון בני מוריס טוען שאפילו במלחמת העצמאות, למרות יומרות הצד היהודי לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של ערביות בידי חיילים יהודים שהם רק "קצה הקרחון". כמובן, אין להתעלם מההבדל הניכר בין מקרים שבהם האונס מבוצע באופן פרטי, על ידי חיילים סוררים שלא פרקו את יצרם מזה זמן ונחשפים לנשות האויב חסרות מגן, לבין מצב שבו הוא מהווה חלק מהנורמות הממסדיות של אחד הצדדים הלוחמים, כפי שאירע בשנות התשעים בבלקנים. נשים מוסלמיות נכלאו במחנות שבהן נאנסו שוב ושוב בידי שוביהן הסרביים. במלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971 מעריכים שמאתיים אלף נשים נאנסו בידי חיילים פקיסטניים.
אונס המלחמה היהודי
בין האונס ההמוני והמתוזמר מלמעלה שאירע בבלקנים או בבנגלדש לבין מעשי אונס בודדים של חיילים שייענשו בחומרה כזו או אחרת, אם יתגלו, אונס המלחמה שמאפשרת ההלכה מצוי באמצע. ההלכה מתנגדת למעשי אונס המוניים כפי שאירע בבוסניה, אך בכל אופן פתחה פתח בפני החייל המתאווה לכפות את עצמו בהיתר על אישה ששבה. פתח זה קרוי דין אשה יפת תואר. הפוסקים נחלקו ביניהן מה פירושו המדויק של חוק זה, שמתואר בתמציתיות בספר דברים (פרק כא) ומתאר מה צריך לעשות חייל שפגש באשת אויב יפה וחושק בה. בעשרות דורות של לימוד תורה הצטברו תלי תלים של דינים ודקויות שמתארים בדיוק האם, איך, כיצד ומתי מותר לממש את החוק הדתי ולאנוס את אשת האויב. הוראות אונס, קצוצות דק דק למרכיביהן, במילים זעירות וצפופות של ספרי הלכה, הן דבר משונה כשלעצמו, שלא לדבר על התחושה הרעה. מתווספת לכך נימה של פתאטיות – הלכות אלו לובנו בתקופה לא רלוונטית, שבה ליהודים לא היו מדינה וצבא, נשותיהם נחמסו בידי אחרים ולא ההיפך.
לאנוס לאלתר או להתאפק?
על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, החייל היהודי שמתאווה לאישה גויה, רשאי לאנוס אותה בזמן המלחמה. לאנוס ולהתאפק. הוא יוכל לבצע את זממו רק פעם אחת ויחידה. לאחר מכן יותר לו להביאה אל ביתו, לשדל אותה להתגייר, ואם תתרצה – להפוך אותה לאשתו.
רש"י מייצג את האסכולה המרכזית השנייה. לפי הבנתו, אסור לאנוס את האישה בעת המלחמה, אך ניתן לקחת אותה בשבי ולהכריח אותה להתגייר ולהינשא לגבר אשר שבה אותה. גיור זה שונה מכל סוגי הגיורים האחרים, מאחר שהוא נכפה על השבויה, ואינו דורש את הסכמתה.
שיטת רש"י מעלה את השאלה:אם מטרת היתר השבויה היא לספק באופן מיידי את יצרו של החייל, מה הטעם לדחות את קיום יחסי המין עוד ימים רבים עד לאחר גיור הגויה. התשובה המקובלת היא שכאשר יידע הלוחם שכבר שבה את האישה שבה הוא חושק ובקרוב בקרוב יעשה בה כרצונו, הוא ירגיש כאילו הפורקן מונח אצלו בכיס, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה, הניבוי הפסיכולוגי הוא שיירגע ויוכל לחזור למערכה ביתר שאת. קשה להיות בטוח בצדקתה של התיאוריה הזו. בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו. גם הטקטיקות הרגילות להשקטת היצר המיני שנהוגות בידי הדתיים, הפרדה בין המינים במקומות ציבוריים למשל, הן בדרך כלל הקמת תריסים ומחיצות נגד מקור התאווה, לא החזקה בו.
בין לפי הרמב"ם ובין לפי רש"י, הלכות "יפת תואר" הופכות את אונס המלחמה לחלק מהחוק ונראות רע מאוד. ההיתר לקחת את השבויה בעל כורחה לאישה לכל החיים, שמשתמע משיטת רש"י, גרוע אף מהאונס החד פעמי בזמן המערכה שמתיר הרמב"ם.
דיברה תורה נגד יצר הרע
חז"ל כבר הביעו הסתייגות מדין "אשה יפת תואר", שאינה נובעת דווקא ממרכיב האונס המצוי בו, אלא מקיום יחסי המין עם גויה. יחסים בין יהודי לגויה טמאה אינם דבר רצוי כלל וכלל מבחינת הדת. הם מגונים ביותר והותרו רק בלית ברירה. לפי חז"ל, בהיתר "יפת תואר" השלימה התורה במידה מסוימת עם כוחו של יצר הרע באדם. זו הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת אצל חייל הרחוק מנשים כשרות. בקבלה מובאת ההשקפה הטהרנית שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם, כלומר העולם ואיתו האדם נוצרו כך שיתאימו לתורה שקדמה להם. עמדת חז"ל כאן שונה לחלוטין, הרבה פחות פנאטית ויומרנית. על פי התפיסה שהם מציגים, לפעמים דווקא התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם, כפי שעשתה בעניין אונס המלחמה. יצר האדם מחייב את התורה לוותר על יישום העקרונות הדתיים במלואם ולהסתפק במקרים מסוימים ברע במיעוטו. גם אם הנכונות לראות בתורה גמישות והתחשבות ביצר האנושי, עד כדי כפיפתו של החוק האלוהי לפניו, מראה על גישה דתית ליברלית, קשה להעלות על נס ליברליות, כשהיא מביאה להתרת מעשי אונס בנשים שבויות.
מול המוסר המודרני
הנורמות של היום הן לא מה שהיה פעם. ליברליות כלפי אונס לא קוסמת לדתיים צעירים שאינם מצפים לראות הכשר למין בכפייה בדתם. הרב אייל קרים, קצין בכיר בצה"ל ופוסק נחשב לחיילים שומרי מצוות בהלכות צבא, התאמץ לסנגר על ההלכה באתר שאלות ותשובות באינטרנט, בכותבו שהיא נובעת "מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים". "מאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל", כותב הרב. מי שלא משתכנע מהגיונו של הרב קרים, יכול לפחות להתנחם בכך שרשימת המעשים המגונים שהוצדקו בהיסטוריה בשם טובת הכלל ארוכה כל כך, שהוספת פרשיית "יפת התואר" אליה לא ממש תעלה או תוריד.
ההגבלות ההלכתיות
על פי דין התורה, הגויה שנשבית נדרשת לגלח את שערה עם הגיעה לבית השובה, ללבוש בגדים מכוערים ולהסתגר בבית, זאת במשך חודש או יותר, מבלי שהשובה יוכל להנות מגופה במשך תקופה זו. מדוע כל זאת? הוצעו שלל הסברים: אולי כדי שתשוקת הגבר תדעך מול שבויתו הלא מטופחת. אולי כדי להקצות לה זמן התאבלות ולאפשר לה להסתגל לאט אל הגבר החדש שבחייה או סתם כדי להוציאה מקלות הדעת של בנות הגויים אל כובד הראש המאפיין נשים יהודיות כשרות.
הלכות יפת תואר מכילות הגבלות נוספות. בכל מקום שנכבש מותר לכל גבר לקחת לעצמו רק אישה אחת, הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה להשיג עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. תאוות האישה ותאוות הכיבוש יצטרכו ללכת יד ביד, ואולי זו גם דרך לעורר מוטיבציה. אסור למכור את השבויה לשפחה ולהתעמר בה. גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים שמותר לבעול תוך כדי מלחמה, ואין צורך לחכות עד הבאת האישה לביתו של הלוחם, יחסי המין לא אמורים להתקיים באופן פומבי, וכאמור, בזמן המלחמה מותר לבעול את האישה רק פעם אחת.
במישורים אחרים ההלכה היא מתירנית. שבוית המלחמה שמותר לקחת אינה חייבת להיות רווקה, ויכולה להיות אשה נשואה. מבחינה זו, היא נחשבת לחלק משלל המלחמה, כדרך שאפשר לבזוז את רכושו של האויב, כך ניתן לבזוז את נשותיו. השבויה אינה חייבת להיות אישה מבוגרת, ויכולה להיות ילדה, אולי אפילו מתחת לגיל שלוש. דיווחים עיתונאיים מקונגו בזמן המלחמה שהתנהלה בה עד 2003 וכן מזירת רצח העם בדרפור מגלים שאין זה היתר חסר טעם. גם בזמננו ילדות בנות שלוש מהוות קורבן אטרקטיבי לאונס במלחמה.
השבויה אינה חייבת להיות דווקא יפת תואר, למרות שהתורה מתארת אותה ככזו. אם בגלל היצע דל או טעם ייחודי בבנות חשקה נפשו של לוחם דווקא במכוערת, הוא רשאי לכבוש אותה לעצמו. אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רב שישפוט את יופיין של השבויות ויחליט, על פי קריטריון הלכתי כלשהו, מי יפה מספיק כדי שתהיה כשרה להיאנס ומי לא. כנראה שאפילו בשביל הדווקנות ההלכתית זה אבסורדי מדי.
לפי אחת הדעות, ניתן לקחת שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ. במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש שכדי להחזיר את מי שנלקח בשבי, האויב יתפוס בני ערובה מהצד היהודי. במצב כזה מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של חטיפות וחטיפות שכנגד, חוכמה מדינית נאה בלי קשר לדין יפת תואר.
ההלכה אינה מסתפקת בחקיקת חוקים התקפים ליהודים, אלא מצווה גם על גויים. מה הדין לגבי לקיחת שבויה במלחמה בין שני עמים נוכריים? בהלכה הנושא שנוי במחלוקת, יש האוסרים זאת לגויים, יש המתירים זאת בתנאי שהאישה פנויה, ויש המתירים זאת, אף אם האישה היא אשת איש. מסתבר שלא רק יהודים זכאים לניצחון רבייה המוני.
מדוע חיילי צה"ל לא אונסים ערביות?
דין יפת תואר נאמר בתקופה שבה ישראל נמצאים על אדמתם ובידם כוח צבאי. מצב זה, שכבר נשכח מההיסטוריה, חזר אחרי הקמת המדינה. אך הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים יפות תואר לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו כיון שזו מצווה שנאמרה רק בדיעבד ולא לכתחילה… אם כן אין חובה ואין מצווה להשתדל בעבור זה!!! [סימני הקריאה במקור]" כותב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, וממהר להוסיף, שמא מישהו יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו, "העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי זה – בהחלט רלוונטיים גם לימינו". הרב אליהו תולה את ההלכה של יפת תואר במצב שנדמה לו ששרר בעבר. הוא טוען שהנשק הלא קונבנציונלי של אותם ימים היה לסחרר את ראשם של לוחמי האויב באמצעות תשוקה. הוא סבור שאחת הסיבות לכך שדין זה אינו רלוונטי בכלל למלחמות ישראל היום היא ש"אין היום לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה!!", וממילא אין הנאה או תועלת כלשהי באונס הנשים שחייל יהודי ישראלי צפוי להיחשף אליהן, כל עוד אנחנו ממשיכים לנהל את מלחמותינו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. מה פשר המעצור שמטילות הערביות על הליבידו של עם ישראל? כאן הרב אליהו משתתק בנימת סוד. זהו רז שאינו יכול לכתוב עליו בפירוט רב מדי, "כיוון שהוא קשור לסתרי תורה", וכדי לפענחו "צריך ללמוד הרבה קבלה".
מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, אולי לא בקיאה דיה בחוכמת הקבלה כדי להבין למה לא נמשכים לערביות, בחרה להמשיך את העיסוק בשאלה הזו מהזווית הסוציולוגית. בתזה שלה טענה ניצן כי הסיבה לנדירות אונס הערביות בידי חיילים ישראלים מקורה גם בשיקולים של מוסר, אך גם ביחס השלילי כלפיהן. הערביות לא נחשבות אפילו כאובייקט לאונס משום שעברו "דה הומניזציה". ניצן עטפה את הטענה שלה במלל הסוציולוגי הנדרש, אבל היטיב להציגה בפשטות נַגָד אחד שראיינה ותיאר בצורה פחות מלומדת את התחושות שבגללן אינו מעלה על דעתו לאנוס פלשתינית:"איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים".
ניצן הואשמה על כך שבתזה שלה רמוזה השקפה ביקורתית אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו גזענים וסולדים מערביות עד כדי כך שאין הם אונסים אותן. מי שמאוד ירצה, יוכל דווקא להשתמש בהיגיון הזה כדי לגלות בדרך עקלקלה אלמנט מפתיע לטובה בדיני יפת תואר. אם התורה מרשה לאנוס את הגויה, משמע שאינה גזענית כלפיה. לעומת זאת, ההסתייגות הגדולה של חז"ל מדין יפת תואר נבעה לא מהבעיה המוסרית שבאונס, אלא מהיותה של השבויה גויה טמאה. בניגוד לדין התורה המקורי, אצלם בבירור הייתה הדה הומניזציה כלפי הגויים כזו שמנעה מהם לקבל אפשרות של אונס בנות גויים. באיבתם לזיווג עם שבויות מלחמה, הם קבעו שתוצאותיו יהיו עגומות, כפי שאירע לדוד המלך, שהוליד מנישואיו לשבויה יפת תואר את אבשלום, שמרד בו.
לקריאה נוספת
מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עימנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 124
ארי שביט,"מחכה לברברים" ראיון עם בני מוריס, הארץ, 6.1.04
על דיני יפת תואר לפרטי פרטיהם – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ערך יפת תואר.
העולם נברא לפי התורה – זוהר תרומה, דף קסא
טל ניצן, גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתיני, מרכז שיין, ירושלים 2007
יהודים על הירח 
הדיון המקיף על דיני אישה יפת-תואר צריך להתחיל שלב אחד קודם – בעצם העובדה שישנם דינים כאלה! בשעה שבתרבויות האחרות, מימי קדם ועד ימינו, התופעה הזו קיימת ללא סייג, באה היהדות ומכניסה את הדחף האנושי לתוך מסגרת. נכון שבכך היא מספקת לו הכרה, אך ריבוי ההנחיות וההוראות מכריח את האדם לעצור ולשקול את מעשיו, ובכך, סביר להניח, מצמצם את ממדי התופעה. מה גם שלאונס נלווית אחריות כבדה – אקט אחד, ואתה תקוע עם השבויה שלך לכל החיים.
ההוראות ה"קצוצות דק דק למרכיביהן, במילים זעירות וצפופות של ספרי הלכה" אינן דבר משונה כלל. הרי זה בדיוק כמו דחף האכילה שמרוסן באמצעות תילי-תילים של הלכות כשרות ודחף המין שמרוסן באמצעות תילי-תילים של הלכות אישות, בבחינת "בכל דרכיך דעהו".
אני בהחלט מסכים לרוב דברייך. יחסית לסיטואציה שהייתה בעת העתיקה ואף לאחר מכן, הדינים האלו צריכים להיתפס כמגבילים , ולא כמעודדים.
עם זאת, אני מניח שלא ניתן לפקפק בכך שליהודי מודרני בן זמננו הנושא הוא אכן מאוד משונה. הזמנים השתנו וטוב שכך. אפשר לומר שהיהדות העתיקה והוראותיה נתפסים באור בעייתי לאור התקדמות הנורמות, אבל זו התקדמות שהיא עצמה תרמה לה רבות.
תודה על המאמר נהניתי מאוד כרגיל
ובפרט מהראיון שהסיבה למה חז"ל החמירו על יפת תואר היא לא משום חומרת מעשה אונס אלא מחומרת בעילת בת אל נכר
והדברים מדברים בעד עצמם
תודה! אכן, האונס נתפס כפשע חמור בחברה המודרנית באופן השונה מהדרך שבה נתפס בעבר. כתבתי על כך כבר בשניים מהפוסטים הראשונים בבלוג.
הפיסקה האחרונה שלך קילקלה את הסקירה המקיפה שעשית לדיני אשת יפת תואר…אתה סותר את עצמך מס' פעמים. ע"פ טל ניצן החייילים הישראלים כל כך שונאים ערביות עד שלא יאנסו אותן אפילו(ניראת לי טענה מופרכת שהרי שינאה היא אחד הדחפים לאונס המילחמתי,בכך אתה כובש לגמרי את האוייב, פוגע בכבודו…והרי לא יתכן ששינאה תוביל לשתי תוצאות הפוכות). אתה טוען תחילה לחיוב דין אשת יפת תואר מהתזה של ניצן אך מיד סותר זאת בטענה(ללא מקור) כי מהותה של המצווה(ואתה וודאי מכיר את שורשה) היא הרחקה מגויה טמאה(מעולם לא ראיתי ביטוי כזה בתורה,בחז"ל יש?).ישר קבעת שהסתייגות חז"ל מהדין נובע מדהומניזציה של הגויים(ולא בשל המסר הלא חינוכי לכאורה של הדין) ושוב ללא מקור. וסוף סוף הם לא צמצמו לחלוטין את דין התורה(הבאת כמה דעות).מסקנה:הפוך ממך,הם כן קיבלו את דין התורה שמבין את החייל המתאווה,משמע שהם מקבלים את הגויה כדבר "הראוי לתאווה",משמע שהם הומניסטים(הקצנתי בכוונה,זו בערך היתה הקפיצה שלך למסקנה).
כל טוב
הטענה של טל ניצן, כפי שאני מבין אותה, אינה שהחיילים כל כך שונאים את הערביות עד כדי כך שלא יאנסו אותן, אלא שהם לא רואים בהן דמות אדם, זה משהו שהוא מעבר לשנאה, שכידוע, לעתים דווקא קרובה למדי לאהבה.
אם ברצונך להפוך זאת ממש למתמטי – אפשר להציג את המדרג כסולם בעל שלוש דרגות.
1)אובייקט מיני ראוי
2)אובייקט מיני בעייתי, אבל כזה שעדיין מעורר תאווה
3)אובייקט שאפילו אינו מעורר תאווה מינית, בשל דה הומניזציה
על פי טל ניצן, יחס חיילי צה"ל לערביות עומד על 3. על פי התורה, נראה שיחס היהודי לשבויה עומד על 1, ועל פי חז"ל נראה שעומד על 2.
לגבי טומאת הגוי, אכן זה עניין תלמודי, לא מקראי – ראה כאן מאמר מאלף
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23219&pgnum=29
אם זו טענתה של ניצן,אז אשמח לראות את המחקר המצביע על כך,שכך חיילי צה"ל סבורים. בהיותי חייל צה"ל בעברי ובהווה(מילואים) לראייתי המציאות בוודאי שונה לחלוטין.ישנה כאן גם האשמה מרחיקת לכת שמגיעה עד כדי השוואה בין חיילי צה"ל ואזרחי ישראל וממשלותיהם למשטר הנאצי ותפיסתו-דבר המופרך מיסודו ועיקרו ולא נראה לי שאדם בר דעת והגון יעשה השוואה כזאת…
אני רוצה לחזור בי קצת מהתגובה למעלה. הניסוח שלי היה חריף ומוגזם, ואני מניח שלא לכך הייתה הכוונה של טל ניצן. ודאי שבאופן כללי חיילי צה"ל מודעים היטב לכך שערבים וערביות הם בני אדם וראויים לקבל יחס אנושי. עם זאת, במהלך המגע הצבאי איתם, יש התעלמות והדחקה של המימד האנושי שבהם.
מתברר שהתזה של טל ניצן זמינה לקריאה באינטרנט
יש ללחוץ כדי לגשת אל military-rape2.pdf
תודה על הלינק..במבט שטחי על המאמר שלה אני חושב שהמימד של הדהומניזציה שהבלטת דוקא לא מובלט בתזה שלה..חבל שהיא לא שמה יותר דגש על מה שבאופן פשוט יחודי לנו והוא המימד המוסרי החזק מאוד בתרבות שלנו. בין השאר הוא ניתן לגילוי בסיפור אשת יפת תואר כאשר מטרת התורה וחז"ל באופן ברור היתה לרסן את היצר הלא אידאלי,לכל השיטות, אל גבולות ברורים וסבירים,לפחות לאותה תקופה.
אני חושב שההצעה שלך שהיה עליה להבליט את הצד המוסרי של החברה הישראלית היא מעט נאיבית. התזה שלה נכתבה מתוך רצון להבליט את היחס המגונה לאחר של ישראל וחייליה. אף על פי כן, יתכן שיש אמת מסוימת בדבריה.
למה תמיד אנחנו חושבים שיש לנו מימד מוסרי מיוחד?
אולי כי אנחנו לא מכירים אף אחד אחר?
לצערי נפלת לטענה אנטי-ציונית אנטי-ישראלית נפוצה.
החיילים לכאורה גזענים מכדי לאנוס. כל כך גזענים שהם עולים הנאצים בגזענותם – שהרי לנאצים לא הייתה שום בעיה עם אונס של גזע נחות בעיניהם למרות האיסור החברתי.
לא יכול להיות שלחיילים פשוט יש רמה מוסרית שנוגדת אונס.נכון? מה פתאום.גזענות זה העניין.