כפי שראינו באחד הפוסטים הקודמים, על ידי הצגת ספר הזוהר כקדום ועתיק, הצליח רבי משה דה ליאון לקדש את מעמד המיסטיקה ביהדות לדורות. האם ניתן באמצעות זיוף דומה לקדש כתבים בעלי מסר ליברלי ורציונלי יותר? נסיון מעניין כזה עשה בסוף המאה ה-18 משכיל גרמני שהיה גם עילוי גדול בתורה, רבי שאול ברלין, בנו של רב העיר ברלין. ברלין היה איש ריב ומדון והסתכסך עם רבני דורו. אישיותו הססגונית דמתה במשהו לזו של בן משפחתו, רבי יעקב עמדין.
ברלין הוציא לאור ספר שאלות ותשובות שאת מקורו ייחס לרא"ש, רבינו אשר בן יחיאל שנפטר במאה ה-14, מגדולי הפוסקים והפרשנים בתולדות היהדות. בספר, אותו קרא "בשמים ראש", שלדבריו, המפוקפקים למדי, התבסס על כתב יד עתיק, מצויות תשובות הלכתיות מפולפלות. חלקן שמרניות, למשל נפסק בו שאישה לא יכולה לדרוש גט מבעלה רק מפני שמאסה בו, בניגוד לדעת הרמב"ם בנושא. אך לצידן גם כמה חידושים הלכתיים מרחיקי לכת ובלתי סבירים. בין השאר מתייחס ה"בשמים ראש" לאפשרות שיבוא יום שבו משפטי התורה יביאו רעה על האומה או ימנעו ממנה אושר. במקרה זה, לדעתו, יהיה על העם לפרוק את עול התורה מעל צווארו, כי מטרת התורה להיטיב ולא להזיק. עוד הכרזה לא שגרתית שמצויה בבשמים ראש היא קריאה להסתייעות בחוכמת הגויים להבנת התורה, אמירה אופיינית מאוד לתקופת ההשכלה ואופיינית פחות לרבינו אשר ולרבני זמנו, שאליהם יוחס השו"ת.
היתר ההתאבדות המוזר
בין התשובות יוצאות הדופן והנועזות שבשו"ת בשמים ראש מצויה אחת שדנה בהתאבדות. בהלכה התאבדות נחשבת למעשה חמור ביותר של שפיכות דמים, ויש הרואים אותה כנובעת במפורש מאיסור "לא תרצח", שהרי זהו רצח של אדם בידי עצמו. המתאבד נקבר מחוץ לגדר ואין יושבים עליו שבעה. בפועל דין זה מופעל לעתים נדירות, ומלמדים זכות על המתאבד שפעל מתוך טירוף או שחזר בתשובה ברגעיו האחרונים. אולם במפתיע דעתו של ה"בשמים ראש" שונה בתכלית. לדבריו, איסור ההתאבדות נאמר רק אל מול התאבדות מהסוג הפילוסופי, המורדת בחיים עלי אדמות ובאלוהים שנתן אותם.
תמיכה בהתאבדות מסוג זה אכן ניתן למצוא אצל פילוסופים קדומים כמו הפילוסוף הרומי סנקה, שהמליץ לאדם להשיג את חירותו במורד התהום ובתחתית הנהר. סנקה עצמו התאבד, אם כי לא כאקט פילוסופי, אלא מחוסר ברירה, אחר שנירון האשים אותו בקשירת קשר כנגדו. התאבדותו ידועה כאיטית ומייסרת במיוחד, מאחר שניסה להתאבד בהקזת דם, אולם דמו טפטף באיטיות רבה. שופנהאואר, הפילוסוף הגדול של הפסימיות, פלירטט עם אהדה להתאבדות. הוא תהה האם ניתן להתייחס אליה כניסוי, כשאלה שאדם מציב לטבע ומחייב אותו בתשובה – מה טיב השינוי שמביא עימו המוות. אך הוא מפקפק בטיבו של ניסוי זה, מאחר שהוא ממיט חורבן על אותה תודעה עצמה שהציבה את השאלה ושממתינה לתשובה.
אולם בעוד שההתאבדות הפילוסופית אסורה, הרי שלדעת הבשמים ראש, התאבדות מחמת צרות, ייסורים ועוני אין בה דופי ו"אין בזה שום איסור". תשובה זו של הבשמים ראש מצוטטת רבות בקרב הפוסקים, חלקם דוחים אותה בטענה שהיא זיוף, וחלקם מקבלים אותה ומביאים ממנה ראיה. גם האחרונים מהססים להרחיק לכת כמו הבשמים ראש ולהתיר להתאבד בשל צרות, אך הם מגיעים למסקנה שאם מישהו התאבד בשל קשיי חייו, אין להחיל עליו את כל הדינים החמורים להוקעת המתאבד.
התאבדות זה רע?
גם מוסר חילוני לא בהכרח יראה בעין יפה את ההשקפה המתירנית שמובאת בבשמים ראש. שאלת ההתאבדות אינה פשוטה. המתאבד אמנם מממש את זכותו האוטונומית על גופו, אך גורם צער עצום לקרוביו ולמכריו. ובפרט, החלטתו היא בלתי הפיכה, ואילו הצער והסבל שהביאו אליה, בעיקר מחלת הדיכאון, הם הפיכים.
התשוקה להיפטר מחייהם מביאה אנשים לנקוט במגוון מדהים של דרכים יצירתיות. חוקרת ההתאבדות קיי רדפילד ג'יימיסון, שבעצמה ניסתה לשלוח יד בנפשה בגיל צעיר, מתארת מתאבדים שהתאבדו בשתייה של מים רותחים, הניחו עכבישי אלמנה שחורה על גופם, קפצו ללועות הר געש, בלעו דינמיט, קדחו חורים במוחם עם מקדחה חשמלית, בלעו זיקוקים בוערים והציתו עצמם בפומבי. מקרה מזעזע במיוחד של התאבדות שהיא מתארת נעשה על ידי אישה שחדרה לגוב האריות בגן החיות בוושינגטון ודנה עצמה למוות בשיניהן של החיות.
שופנהאואר ראה את ההתאבדות כשגיאה, אך הסתייג מהגדרתה כפשע הראוי לעונש, שהייתה מקובלת בחוק בזמנו, והתקיימה גם בחוק מדינת ישראל עד 1966. לראיה, הוא אמר, הפושע מעורר רגשות של זעם ושנאה, ואילו המתאבד מעורר רק צער וסימפתיה. מנגד, את הזווית הרואה בהתאבדות "רוע סופי ומוחלט", תיאר בחיות רבה הסופר הבריטי הקתולי גילברט קיית צ'סטרטון: "ההורג אדם אחד הורג אדם אחד. ההורג את עצמו הורג את כל בני האדם. ככל שהדבר נוגע בו הוא מכלה את האנושות כולה… המתאבד מעליב את כל הדברים עלי אדמות בכך שאין הוא גונב אותם. הוא מבזה כל פרח בסירובו לחיות למענו. אין בריה זעירה ביקום שמותו אינו בוז לה. כאשר אדם תולה עצמו על עץ, עליו צריכים לנשור ממנו בכעס והציפורים צריכות להתעופף ממנו בזעם; שכן, כל אחד מהם ספג עלבון אישי".
דומה שאם רצה רבי שאול ברלין להחדיר נימה של ליברליות להלכה, יכול היה למצוא מועמדים טובים יותר מאשר היתר כמעט סיטונאי להתאבדות.
חדירתה של דעתו להלכה עלולה הייתה לפתוח פתח נרחב ליישומן של פרקטיקות נוסח הרופא האמריקני ד"ר ג'ק קבוריקאן. קבורקיאן, פתולוג במקצועו, הוקסם ממוות מצעירותו. כבר בשנות העשרים לחייו פרסם מאמר מדעי שבו תיעד נסיונות לצלם עיני מטופלים ברגע פטירתם. הוא נודע לשמצה כשהחל לפרסם מודעות בעיתונות שבהן הציע ייעוץ למעוניינים למות. את לקוחותיו הוא חיבר אל מכונת מוות שבנה, ואחרי שלחצו על הכפתור, חומר קטלני הוזרק להם וסיים את חייהם. כל עוד הסתפק בכך יכול היה להתהלך בשוליו האפורים של החוק, ולפי תשובת הבשמים ראש, אף בשוליה של מה שההלכה נכונה להרשות. אולם קבורקיאן נשלח לכלא לשמונה שנים אחרי שחצה את הגבול. הוא הפעיל את המכונה במו ידיו למען חולה במחלת לו גריג (ALS) שהיה משותק בכל גופו. מחלה זו קרויה על שם כוכב הבייסבול האמריקני שהתדרדרותו המתמשכת על המגרש בשל המחלה הדהימה את אוהדי היאנקיז בסוף שנות השלושים. למקרה כדוגמתה גם אין ה"בשמים ראש" נותן מענה ברור, משום שכחלק משיתוקו, עלול החולה להגיע למצב שבו אין לו אפשרות להרוג עצמו, והוא צריך להסתייע באחרים. במקרה זה אין די ברישיון התאבדות כדי לכבד את בחירתו של החולה לבכר מוות על חיים, צריך רישיון להרוג. בשלביה הסופיים של מחלת לו גריג הלוקה בה אינו מסוגל להפעיל את שרירי הנשימה. הוא דומה לטובע בים, אך בעוד טובע בים מסיים את חייו במהירות, החולה עלול להגיע למצב שבו ישווע לאוויר שעות וימים.
התאבדות בתולדות עם ישראל
בעקבות הבשמים ראש, אך גם לפניו, ניתן למצוא בהלכה מקורות שמגלים הבנה להתאבדות בנסיבות חריגות. בין שניים מרבניה החשובים של הציונות הדתית, הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה, התקיים פולמוס לגבי צדקתה של ההתאבדות המפורסמת ביותר בתולדות היהדות, ההתאבדות במצדה בתום המרד הגדול. אין הוכחות ודאיות שההתאבדות, שהוזכרה בספר השיאים של גינס כהתאבדות ההמונית הגדולה בהיסטוריה, התרחשה בכלל. המקור היחיד לקיומה מצוי בכתבי יוסף בן מתתיהו ששם בפי מנהיג 960 המורדים המתאבדים, אלעזר בן יאיר, נאום מלא פאתוס הקורא להעדיף את המוות על השיעבוד. בן יאיר, על פי בן מתתיהו, קרא לאנשיו ללמוד מאנשי הודו ומשוויון נפשם כלפי המוות ולאמץ גישה זו ברגע האמת שלפניהם. האם כך היה צריך לנהוג על פי ההלכה? בן יאיר האמין בכך. "נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארצות החיים. אנחנו נשינו ובנינו. ככה צוו עלינו חוקי תורתנו", אמר לאנשיו. גם הרב גורן האמין בצדקת ההתאבדות במצדה לאור ההלכה, מן הסתם לא מעט בשל הקסם שהילכה עליו רוחו הלאומית והקנאית של בן יאיר. הרב גורן סבור שמותר להתאבד בשל חשש להשפלה ולייסורים קשים ולכפיה לעבור על הדת. הוא מוכיח זאת מהתנהגותו של שאול המלך, שעל פי ספר שמואל, ביקש מנושא הכלים שלו להרוג אותו בטרם יפול בידי הפלשתים.
פרקטיקת ההתאבדות עדיין מצדיקה בירור. כפי שהיה הבדל בעיני החוק במישיגן בין סיועו של ד"ר קבורקיאן להתאבדות לבין הריגתו את החולה במחלת לו גריג במו ידיו, כך אפשר שההיתר ההתאבדות, אף אם נניח שהוא קיים ואדם רשאי להרוג את עצמו כדי שלא יפול בידי אויב אכזרי, אינו כולל היתר להרוג איש את רעהו, כפי שנעשה במצדה. מהוראתו של שאול המלך לנושא הכלים להרוג אותו הוכיח הרב גורן שאין פסול בכך שההתאבדות תבוצע בפועל בידי אחרים ולא בידי האדם עצמו. עם זאת, הוא מעיר שקיים קושי מסוים בהוכחה משאול. שאול היה מלך, בעל יכולת לצוות בנושאי חיים ומוות, ולפיכך ייתכן שדווקא לו היה מותר לבקש שיהרגוהו.
הרב משה צבי נריה שולל מכל וכל את היתר ההתאבדות של הרב גורן, שיש לו השלכות אקטואליות לשבויים ולבני ערובה. "ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות-המוות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה-על-דת – אילו היו נוהגים כפסק-דינו של הרב גורן, לא היה נשאר מהם שריד ופליט", הוא רועם, ומסכם שזהו פסק דין "מוטעה ומסוכן", שבסיסו בפסיקה המסורתית קלוש.
עם ישראל ידע אירועים נוספים דומים למה שאירע במצדה. במרד הגדול עצמו יש דיווח על התרחשות גדולה אפילו יותר. יוסף בן מתתיהו מספר שבגמלא, במהלך נפילתה בידי הרומאים במרד הגדול, המוני המתבצרים השליכו את עצמם, יחד עם נשיהם וילדיהם, אל גיא עמוק, אם כי כיום הארכיאולוגים מפקפקים בהתרחשותה של התאבדות המונית שם. יוסף בן מתתיהו עצמו הצליח להינצל במהלך המרד מהתאבדות קבוצתית במערה ביודפת שבה כל חבריו לנשק הרגו זה את זה והוא וחבר נותרו אחרונים. תרבות ההתאבדות מסוג זה דומה למה שאפשר היה למצוא עד לדורות האחרונים ביפן. במלחמת העולם השנייה קפצו אלפי יפנים אל מותם, מעל מצוקי האי סייפן שבאוקיינוס השקט, מפחד הכיבוש האמריקני.
בימי הביניים אירעו מקרים נוספים של התאבדויות המוניות בקרב יהודים, שכמו בתקופת המרד הגדול, לא הרגו רק את עצמם, אלא גם את ילדיהם מחשש שתיכפה עליהם התנצרות.
אגדת בנות יעקב
בתקופת השואה התפרסם סיפור על תשעים ושלוש צעירות חרדיות, תלמידות "בנות יעקב", שהחליטו להתאבד ברעל, כששמעו שהגרמנים מייעדים אותן לספק מינית את חייליהם. על שמן הוקם גן בבני ברק, "גן התשעים ושלוש" וקרויים רחובות בערים נוספות. הסיפור עצמו עומד בסתירה גמורה לעובדה שהנאצים שמרו בקנאות על טוהר הגזע, ויחסי מין עם יהודיות נאסרו בחומרה. אין שום עדות להתרחשותו, וברור להיסטוריונים שמעולם לא קרה. כך או כך, הפיכתו למיתוס מראה שבתודעה של הציבור הדתי, התאבדות מסוג זה נראית מעשה הירואי. ברם, מבחינה הלכתית טהורה מקובל להניח שאישה אינה צריכה להתאבד כדי להימנע מאונס. הסיבה היא שנאנסת אינה מבצעת פעולה אקטיבית כלשהי, ולפיכך לא יכולה להיחשב חוטאת. בסיפור בנות יעקב יש סיבה נוספת להניח שלא היו צריכות להרוג עצמן כדי להימנע מאונס – הן היו רווקות, לא נשואות. אף על פי כן סיפורן הפך למיתוס.
באופן מוזר ובניגוד גמור להלל שמורעף על התאבדות בנות יעקב שלא הייתה, העיתונות החרדית פרסמה מאמרי גינוי למרד גטו ורשה דווקא משום שתיארה את המרד כהתאבדות קולקטיבית. הלחימה הנואשת של מגני הגטו מוצגת בעיתונים החרדיים כאקט אובדני חסר אחריות. האיבה למרד גטו ורשה משונה מאחר שהמורדים, אפילו אם נאמר שאכן נאבקו מאבק חסר סיכוי, לכל היותר הלכו בעקבותיו של שמשון מנוקר העיניים, שמוטט על עצמו ועל הפלשתים את מקדשם. אבל כנראה שהרבה יותר משמעותי מההיקשים מהתנ"ך, הוא בעיני החרדים זיהויו של המרד עם חוגי השמאל החילוני, שמעוז רוחו יש להם נכונות מועטה מאוד להתרשם.
התאבדות ככפרה
ישנו סוג ייחודי של התאבדות שחלק מפוסקי ההלכה מתירים והוא התאבדות שמבטאת חזרה בתשובה. רבי יעקב ריישר נשאל מה דינו של מי ששכב עם אשת חברו והעניש את עצמו בטביעה בנהר, ומסקנתו שהתאבדות כזו היא כשרה. בתלמוד אכן מסופר על רבי חייא בר אשי שביקש לאפות את עצמו למוות בתנור, משום ששכב עם זונה. הוא נמנע מלקפד את חייו רק כשאשתו גילתה לו שהזונה הייתה היא עצמה, מחופשת (קידושין פא ב). האם באמת אדם שעבר על חטא חמור, רשאי להרוג את עצמו ככפרה? כך סבורים חלק מהפוסקים, זאת בתנאי שההתאבדות אכן באה מתוך כוונה כנה לכפר על החטא. יוצא מכאן שההתאבדות נוסח יפן, שבה שר או איש עסקים בכיר שנתפס בקלקלתו מבצע חרקירי, כמו זו שאימץ ביאושו דודו טופז שתלה עצמו בכלא רמלה, אינה מגונה על פי ההלכה, אף שלא כל הפוסקים תמימי דעות בנושא.
האם חייבים להציל?
עמדה הלכתית מפתיעה אחרת שניתן למצוא לגבי התאבדות מתייחסת לשאלה האם צריך להציל את המתאבד. בחברה המודרנית לא קיים איסור על התאבדות. אף על פי כן, כאשר אדם מתייצב בראש גורד שחקים וטוען שבדעתו לקפוץ, צוות של שוטרים ופסיכולוגים מגיע למקום ועושה ככל יכולתו כדי לשנות את דעתו. גם השקפתם של רוב הפוסקים היא שיש לעשות הכול כדי להציל את מי שמנסה לשלוח יד בנפשו. עם זאת, קיימת השקפה אחרת ומפתיעה. היא מתבססת על הקבלה שעושה התלמוד בין הצלת נפשות להשבת אבדה. לדברי התלמוד, חובת הצלת הנפשות נלמדת מחובת השבת האבדה. כפי שאם אדם מאבד חפץ שבבעלותו, חובה להשיב לו, כך אם אדם עומד לאבד את חייו, יש להציל אותם. אולם הקבלה זו, אם תילקח פשוטה כמשמעה, יכולה להביא למסקנה שכפי שבטלה חובת השבת האבדה, כאשר המאבד אינו מעוניין לקבל בחזרה את מה שאיבד, כך בטלה חובת הצלת החיים כאשר האדם שבסכנה אינו מעוניין להינצל. ואכן, בין הפרשנים קיימת דעה, שנוטלת את ההשוואה הזו עד תומה וגורסת שאין חובה להציל את המאבד עצמו לדעת. ההגיון של ההלכה, אף שלעתים נראה פורמלי ונוקשה, בדרך כלל אינו נוקשה כל כך שיתבסס על הקבלות לוגיות כאלו כפשוטן, מבלי בקרה של הגיון ורגש. בהתאם לכך, שיטה זו היא דעת מיעוט בהלכה, ועל פי הרב משה פיינשטיין, "יסלח אלוהים" למבטאיה, וצריך גם צריך להציל את המתאבד. קיימת הקבלה אחרת בין אבדה להצלת חיים שמביאה למסקנה מוזרה. אדם מכובד פטור מלהשיב אבדה, אם בהתעסקות בכך הוא יתבזה. אם אכן הצלת חיים מקבילה להשבת אבדה, הרי שאדם מכובד פטור גם מלהציל חיים, מאחר שאין זה לפי כבודו. מכאן שאם לתלמיד חכם הדור פנים אין זה יאה לקפוץ לנהר להציל ילד טובע, הוא יכול ליישר את חליפתו ולהמשיך לפסוע בנחת. גם השקפה זו עוררה את חמתו, המוצדקת יש לומר, של הרב פיינשטיין, ונדחתה מכל וכל על ידי רוב הפוסקים.
לקריאה נוספת
על הבשמים ראש ראה אצל שמואל פיינר, מהפכת הנאורות – תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ב, עמ' 372
פסיקות יוצאות דופן בשו"ת בשמים ראש – סימנים נא, רנא
דיני המתאבד – ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמה. סקירה מקיפה ביותר של ההתאבדות בעיני היהדות מצויה בספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, המאבד עצמו לדעת, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשס"ח
שו"ת בשמים ראש על התאבדות – סימן שמה
על דינו של המתאבד ובשמים ראש – לדיון מפורט ראה אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ב, יורה דעה, סימן כד
קיי רדפילד ג'יימיסון, הלילה ממהר לרדת, תרגמה עליזה רענן, מטר, תל אביב תש"ס
G. K. Chesterton, Orthodoxy.
ראה אצל רפאל כהן אלמגור, על אוטונומיה, סיוע להתאבדות, והזכות למות בכבוד, בתוך: דילמות באתיקה רפואית, הקיבוץ המאוחד – ון ליר, תל אביב 2002
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגם י"נ שמחוני, שטיבל, ורשה תרפ"ג, ספר שביעי, פרק ח, ז.
הרב שלמה גורן, גבורת מצדה לאור ההלכה, מחניים פז, כסלו תשכ"ד
הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה, בתוך עלי משמרת 14, תשכ"א,
על גמלא – כתבה בעיתון הארץ, מאת רן שפירא, "התאבדות המונית לא היתה שם", , 18.1.06
סקירת דעות ההיסטוריונים בנושא, ונסיון להשיב לטענותיהם אצל יהודית טידור באומל, יעקב ג. שכטר, תשעים ושלוש נערות "בית יעקב" מקרקוב: היסטוריה או טיפולוגיה? פורסם בתוך: Reverence, Righteousness and Rahamanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung. Edited by Jacob J. Schacter. Northvale, NJ: Jacob Aaronson 1992.
גרסה עברית ברשת: http://www.herzog.ac.il/vtc/0034305.doc
אישה והתאבדות כדי להימנע מאונס – רמ"א בשולחן ערוך יורה דעה, קנז א. וכן מקורות רבים בנושא באנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, ערך יהרג ובל יעבור.
יחזקאל ליכטנשטיין, מרד גטו ורשה – התאבדות או קידוש השם, דף שבועי 544, אוניברסיטת בר אילן
התאבדות ככפרה על חטא – שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קיא. ראה גם מקורות רבים בספרו של יחזקאל ליכטנשטיין, עמ' 398
על פטורים מהצלת חיים השקולה להשבת אבדה – הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קעד, ענף ג; חכמת שלמה חושן משפט סימן תכו
יהודים על הירח 
האם ברור שיש היתר קרקע כולם גם בשעת השמד?
בשעת השמד לכאורה צריך למסור את הנפש גם על דברים חשובים פחות, אפילו קלי ערך כמו שרוך הנעל, כידוע. עם זאת, כמדומני שההשקפה המקובלת היא שהשואה לא הייתה שעת השמד במובן הרגיל, מאחר שהנאצים לא היו מעוניינים להעביר על דת, אלא פשוט לחסל פיזית, ועל כן מעולם לא נפסק במהלך השואה שאנשים צריכים להיהרג על מצוות קלות.
סיפור שמצאתי.
אני יודע שזה לא קשור במישרין למהלך הדיון, אבל אני לא יכול שלא לספר את המעשה הבא (אמיתי לחלוטין):
למד איתי בישיבה בחור כישרוני להפליא. מידי פעם הגיע לישיבה אחיו (שלמד בישיבה אחרת) על מנת ללמוד איתו בחברותא. באחת הפעמים הגיע הדיון לויכוח בשאלה האם יש איסור להתאבד באמצעות "גרמא". חברי טען שאסור ואילו אחיו סבר שהדבר מותר. לאחר זמן לא רב התאבד האח באמצעות גרמא! (באותו זמן הוא היה חייל בשרות פעיל. הוא קשר גומיה לרובה והפעיל מנגנון שהסתיים ביריה שהובילה למותו). הוא השאיר אחריו מכתב מפורט בו הוא מסביר שלא היה לו רע בחיים, אבל הוא גם לא מצא בהם טעם רב ולכן החליט לסיימם. המכתב כלל דיון בסוגיית מחלוקת ב"ה וב"ש האם טוב לו לאדם שנברא וכו'.
באותה עת אני הזדעזעתי מאוד מכך. לא הבנתי כיצד יכול אדם לאבד את אחד הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר אך עדיין לשמור על ערכיו ההלכתיים בלי לראות בכך סתירה. לאחר זמן למדתי שיש אסכולות רוחניות שאכן מנסות לבנות את כל ערכיהן על עולם ההלכה ותו לא. אלה התוצאות של אימוץ עקבי של השיטה. עדיין אני מזועזע, ואשמח לשמוע תובנות של חברי הפורום על הנושא.
(כאמור, אף שקשה להאמין זהו מעשה שהיה. אני השתתפתי בהלוויה ובעת ניחום אבלים חילקו ההורים עותקים של המכתב…)
וואו.. איזה סיפור מדהים.
"אם הבנים שמחה" 🙂
אתה מכוון לזה?
http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/594006
התופעה של ילדים שמתים כדי לא לעבוד עבודה זרה ואמהות גאות, כפי שקרה גם בימי הביניים במסעי הצלב, תזכה לפוסט בעתיד הלא רחוק.
בדיוק. הגרסא המינימליסטית בגיטין יחד עם האמירה הכ"כ צינית של הבת-קול.
הביקורת על מעשה מצדה היא יותר עניין של השנים האחרונות. שלא לדבר על ההצגה ששום מסיבת חנוכה בגן דתי תהיה שלמה בלעדיה, על חנה ושבעת בניה, ואשרי מי שזכה לתפקיד הבן הקטן המכריז "ה' ימלוך לעולם ועד אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש ברוך הוא חי וקיים לעולם". יש לאורך כל הדרך דיבור בשני קולות, מצד אחד האתוס של קידוש השם, ומצד שני – הערך של קדושת החיים בכל מצב.
היחס החילוני למעשה מצדה אכן השתנה, אבל מעניין שדווקא בדת אין עניין רב במעשה מצדה ומעולם לא היה. זכר המעשה (אם בכלל היה) נקבר אצל יוסף בן מתתיהו ולא הדהד במקורותינו המסורתיים.
כאמור בקרוב אשתדל להרחיב בנושא האמהות והבנים העולים על המזבח.
לגבי אונס נשים ביני השואה אולי לא היה באופן רשמי אבל היה הרבה מאוד מקרים מצד הנאצים
זה קשור לנושא שהזכרתי בפוסט הקודם. יש הבדל בין אונס שמבוצע באופן לא מתוכנן בידי חיילים, לבין אונס שמבוצע כחלק מטקטיקת המלחמה כמו מה שהיה בבלקן. גם אם אין ספק שהיו מעשי אונס, אין כל עדות שהנאצים תכננו אונס שיטתי של נשים יהודיות, כפי שמשתמע מסיפור הצ"ג.
היו גם רבנים שתמכו במרד בגיטו וורשא, ודעתם מוזכרת לעתים רחוקות. זה לא היה רק השמאל החילוני. אלא שקדושת החיים כערך גורמת לחרדים להציג דעה חד משמעית ברורה נגד המרד שגרם לאבדן חיים שאולי לא היו נאבדים. הרי היו פה ושם גם ניצולים. מן המרד כמעט ואין ניצולים.
אכן, היו רבנים, בפרט הרב מנחם זמבא, שנחשב לגדול תורה חרדי, אבל בקרב החרדים יש ניסיון להשכיח את דעתם.
באמת אחוזי ההינצלות מהמרד היו כה קלושים? לא מכיר סטטיסטיקות, אבל דווקא הצמרת של המורדים הצליחה להינצל והתיישבה בקיבוץ לוחמי הגטאות. גם מרק אדלמן שרד ועשה חיל בפולין.
מה שאתה אומר מזכיר לי שהרב שטיינמן לאחרונה העלה השערה שהשואה נבעה מההתגרות של הציונים בגרמנים בגלל החרם על גרמניה. הוא הפגין בכך חוסר ידע בהיסטוריה, שכן לאו דווקא הציונים הובילו את החרם הזה, אבל יותר מכך – זה היה ניסיון די פתאטי להיאחז בשיטה היהודית המסורתית מאז יוחנן בן זכאי קיבל את יבנה וחכמיה, ויותר מכך – מאז כישלון מרד בר כוכבא, להרכין ראש ולנסות לרצות את הצורר הגוי, ולקוות שזה יעבוד.
השיטה הזו כשלה טוטאלית בשואה, ובכל אופן הרב שטיינמן, שהוא מאוד מבוגר ועוד התחנך על ברכיה, עוד חושב שהיה לה סיכוי כלשהו, אלמלא הציונים היו הורסים את הכול.
מעניין שהדברים של הרב שטיינמן כמו גם הגינוי של מרד גטו ורשה נשמעים מוזרים מאוד גם להרבה חרדים, בפרט חרדים צעירים – שגדלו במדינת ישראל החזקה ופיתחו רגשות לאומניים והם מנוכרים לחלוטין להשקפה המסורתית של הישרדות תוך הרכנת ראש, הם נעשו אולטרה ציונים מבלי להרגיש אי פעם שייכים לציונות.
זיל קרי בי רב הוא
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב
אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: +תהלים ס"ח+ אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב – מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים – אלו שטובעין בים; כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: +תהלים מ"ד+ כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.