הגלגול – הרב עובדיה מתמודד עם השואה

במוצאי שבת חמה בחודש אוגוסט בשנת 2000, ללא הכנה ראויה, החליט הרב עובדיה יוסף לספק מענה לחידה הקשה כל כך שמייסרת כל אדם עם שמץ אמונה בלבו: כיצד נתן אלוהים הטוב והמטיב לשואה לקרות. מדוע לא מנע מהרוצחים הנאצים להרוג במיתות משונות מיליונים מבני עמו הנבחר, רבים מהם האדוקים בחסידיו, רבים אחרים ילדים שלא טעמו טעם חטא.

קורבנות השואה, הסביר הרב, הן גלגולן של נשמות חוטאות, שאלוהים שלח לכור הייסורים של אושוויץ וטרבלינקה במטרה לטהרן מהחטאים שצברו ולאפשר להן כפרה ושלוות עולמים. הרעיון משומש, אך אימוצו בידי מנהיג דתי בשיעור קומתו של הרב עובדיה הפכו מקוריוז של מחזירים בתשובה בגרוש למענה רבני לגיטימי לאסון הנורא בתולדות ישראל. הדברים עוררו זעם רב בקרב החילוניים. חסידיו של הרב עובדיה, גם אם זעו באי נוחות, עדיין השכימו להגן עליו. בזרמים הדתיים האחרים לא הביעו תמיכה בהסבר הרב עובדיה יוסף לשואה, אך לרוב גם נמנעו מלהתעמת עמו ישירות.

מהיכן הגיעה אמונת הגלגול

שורשיה היהודיים של אמונת גלגול הנשמות שפתרה לרב עובדיה את תעלומת השואה הם קלושים כתרצנותו של פוליטיקאי ש"סניק את דברי רבו בתוכנית בוקר. מקור הגלגול הוא דווקא במזרח הרחוק. בקרב ההודים השתרשה ההשקפה שאחר מות הגוף הראשון שאכלס אותה, הנפש עוברת לגופים אחרים, כאשר בכל גלגול עליה לנסות ולתקן את הרע שעוללה בעבר.  בהתאם למעשי העבר נקבע גורלה – הקארמה, ואם לא תשפר את דרכיה ולא תזדכך, תוסיף להתגלגל ולא תגיע לשלוות הנירוונה המיוחלת.   הודו היא ארץ שבה הניוון והעוני הם אורחים תדירים, ויש קשר הדוק בינם לבין הפטליזם שמעוררת גזרת הקארמה.  גם בפילוסופיה היוונית העתיקה רווח מושג הגלגול, בפרט בכתביו של אפלטון, שתיאר בני אדם המתגלגלים אחרי מותם לבעלי חיים.

 האם הגלגול סותר את היהדות?

במקרא ובתלמוד אין זכר לגלגול.   תפיסת השכר והעונש בתלמוד סותרת למעשה את עיקרון הגלגול, שכן היא מבוססת על הגעת המת לגן עדן או לגיהנום ולא לגוף חדש.  כשהתחילה להופיע בעם ישראל, אמונת הגלגול עוררה התנגדות. דמויות רבניות בכירות כמו רבי סעדיה גאון ורבי יוסף אלבו הסתייגו ממנה בנמרצות.  הרמב"ם אינו מזכיר כלל את הרעיון, שהיה כנראה זר לו לחלוטין, ואילו בנו, רבי אברהם, מזכירו לשלילה.

 בימי הביניים אחד החכמים מצא שביכולתו להוכיח בהוכחה פשוטה את הסתירה בין הדוגמה היהודית לגלגול הנשמות – קיומו של הגלגול הופך את תחיית המתים לבלתי אפשרית. כיצד תאכלס הנשמה כמה גופים שונים שבהם התגלגלה. הרי כולם אמורים לקום לתחייה בבוא הזמן . רבי יהודה אריה ממודנה, רב ואיש רנסנס בן המאה ה-16, חתם את פולמוסו הנמרץ כנגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות במילים:"אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון והרשב"א […] הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים".   לעומת דעות אלו, בחוגי המקובלים, מהרמב"ן ועד האר"י, היה רעיון הגלגול משמעותי מאוד, אפשר לומר שאפילו אבן יסוד, ויש לו מקום של כבוד גם בספר הזוהר.

 הרמב"ן בפירושו לספר איוב, פתר באמצעות הגלגול את הקושיה הדתית הגדולה של איוב, שאלת "צדיק ורע לו".   על פי הסברו שם, המנוסח כמו שרומזים סוד כמוס, ייסורי הצדיקים נובעים מעוונותיהם בחייהם הקודמים.  בכך הקדים הרמב"ן, ללא ספק דמות סמכותית מהדרגה הראשונה בתולדות ההלכה היהודית, את הרב עובדיה.  אפשר כמובן להעיר שספר איוב דווקא נותן פתרון ברור ומפורש לחלוטין לשאלת מקור הרוע, והרמב"ן לא היה צריך להרחיק לרעיון גלגול הנשמות. לפי הכתוב בספר איוב, סיבת סבלו של איוב הייתה ויכוח בין אלוהים לשטן אם הוא יוסיף לדבוק באמונתו למרות ייסוריו. היה על איוב לסבול כדי לבדוק מי מביניהם ייצא כשידו על העליונה. אין זו נחמה גדולה למאמין המתייסר לדעת שמקור סבלו, מחלותיו, אובדן רכושו ואף מות ילדיו, הוא במה שנראה כמו התערבות באיזה בית מרזח שמימי. לכן קל לשער מדוע דווקא הפתרון התנ"כי המפורש לבעיית הרע הודחק ונשכח, כאילו לא נכתב, והצעות אחרות, שמעולם לא הוזכרו בו, ביניהן תזת הגלגול שהגיעה מהודו, תפסו מקום מרכזי בחשיבה היהודית בנושא.

פתרון שמצדיק את הרוצחים?

האם באמת הסבר הגלגול מהווה פתרון נאות לבעיית האלוהים בשואה? פרט לשורשיו הרעועים במסורת היהודית שלפני הקבלה, יש עוד כמה וכמה סיבות לתקוף אותו. ראשית, הסבר זה פוטר למעשה את היטלר מאחריותו להשמדת העם היהודי. אייכמן הציג עצמו כבירוקרט בשירות היטלר, ואפילו שכנע את חנה ארנדט שראתה אותו כדוגמה לבנאליות של הרשע. האם גם היטלר יכול להצטדק בהיותו בירוקרט בשירות האל הכול יכול? אייכמן, הגיליוטינה הנמרצת של יהדות אירופה, היה מסוגל לומר במשפטו:"יש בפי גינוי והבעת צער על פעולת השמדת היהודים… אך הייתי כלי שרת בידי כוחות עליונים ובידי סמכויות עליונות, ובידי הגורל שאינו יודע רחם". היטלר, עם פרקליט בדמותו של טיעון העונש האלוהי, יכול להתבטא באותן מילים ממש.

עם הקושי הזה כבר התמודדו הוגים יהודיים בהזדמנויות שונות.  אם כל ענישה בידי אדם נעשית ברצון האלוהים, במה פשעו המענישים, שאינם אלא שליחיו של הכול יכול? התשובה המקובלת גורסת שהחלטת אלוהים להשית עונש אינה כרוכה בכפיית תפקיד המעניש על אדם כלשהו.   ממלא תפקיד זה בוחר בו ברצונו החופשי.  מי שישתכנע על ידי הסבר זה יטען כי הצורר הנאצי אולי מימש את רצון ההשגחה, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותו המוסרית, שכן מילוי נורא זה של הרצון האלוהי לא היה מוטל עליו מבלי בחירתו החופשית.

האשמת הקורבנות?

סיבה שנייה להירתע מתיאוריית הגלגול של הרב עובדיה היא שאמונה בצדק של גלגול הנשמות משמעותה שמי שסובל בגלגול אחד משלם כהוגן על חטאו בגלגול הקודם. בהודו מי שיביע בפומבי רחמים כלפי קבצני הרחוב העלובים באוזני מקומיים, צפוי להיתקל בתשובה שלמצבו של אומלל יש סיבה שנעוצה בקארמה שלו. זו אטימות לב שיפוטית שמובנית בתיאוריית הגלגול. אדם שסובל אשם בסבלו. לא צריך להביא הוכחות לאשמה הזו, לא ניתן להתפלמס עליה. אם יש סבל, אין ספק שהאשמה נמצאת אי שם בגלגול הרחק מכאן. להחלתה של האמונה הזו על השואה יש השלכות בלתי נסבלות באמת, והיא מה שעורר את הזעם הגדול על הרב עובדה.  אם חטאי הגלגולים הקודמים דרשו עונש של תאי גזים וקברי אחים, כפי שיוצא מדבריו, אם כך השואה מוצדקת במובן מסוים וקורבנותיה הם עבריינים הראויים לעונש, וזו טענה בלתי נתפסת כמעט.

המלכוד של הצדקת אלוהים בשואה

זו בעיה שקשה לחמוק ממנה.  בעיני המאמינים, השואה התרחשה בעולם של אלוהים המסתיר פניו.  "מי כמוך באלים ה'" נכתב בספר שמות (טו יא) , ובמהלך הדורות דרשו יהודים פסוק זה במרירות אירונית:"מי כמוך באילמים ה'", אילם מול סבלם של נאמניו . שתיקתו של האל מחייבת את המאמינים בו אשר אינם מוכנים להסתפק במשיכת כתפיים אל מול מעשי האל בהיסטוריה ולהגיד "איני יודע", להזדקק לאחת משלוש אפשרויות, בלתי נסבלות כולן.

 הראשונה היא שהאלוהים אינו מנהל את עולמו בהגינות, ואין לו עניין במניעת סבל אנושי בלתי מוצדק. התרחשותן של זוועות כדוגמת השואה אינה טורדת אותו. אולי אפילו סבל אנושי מועיל בדרך כלשהי לאלוהים, כפי שהאמינו למשל האצטקים, שסברו שאל השמש זקוק לקורבנות אדם כדי לזרוח, אחרי שאיבד דם בשקיעה.  האפשרות השנייה היא שהאלוהים אינו באמת כל יכול.  לא היה בכוחו למנוע את השואה, לפחות לא במגבלות שהוא שם על עצמו כשהוא מנהל את עולמנו. השלישית היא שהשואה הייתה מוצדקת.

 האפשרות הראשונה, שאלוהים אינו מוסרי, זרה לחלוטין לחשיבה היהודית.  כבר בספר בראשית קורא אברהם בתמיהה  "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (יח כה). הביטחון במוסריותו של אלוהים הוא אולי המתת הגדול שנתנו היהודים לאנושות.  פרופ' אבי שגיא, חוקר המוסר ביהדות, מציין שמצא מעט חריגים בהגות היהודית הדתית לביטחון זה.  בולטים ביניהם דברים שכתב רב יהודי שנספה בשואה, הרבי מפיסנצ'ה, שמול אימת הכבשנים ניסה להצדיק את אלוהים בכך שהפכו לבלתי צודק במונחים המוסריים הרגילים. לפי הגותו, אלוהים לא צריך להיות צודק, כי  כל רצונותיו, שרירותיים ככל שיהיו, הם צדק – "בכלל אין אמת וצדק זולת מה שה' מצווה ועושה". את היאוש של הרבי מפיסנצ'ה ניתן להבין, אך זהו קול כמעט בודד בעולם האמונה היהודי, ודומה שטוב שכך. אישיותו של הרבי מפיסנצ'ה עצמו קרנה מוסריות. כפי שסיפר הרב שלמה קרליבך, דבריו של הרב הזה, שנרצח בגיל 54, שנחרתו בזכרון תלמידיו היו:"ילדים מתוקים, ילדים יקרים, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה למישהו".

הוגים דתיים מודרניים שהפגיעה במוסריותו של אלוהים או, לחילופין, בכבודם של קורבנות השואה, קשה להם מדי, העדיפו פיתרון נוח יותר מבחינתם: המעטה בריבונות האל. לתפיסתם, בשואה סבל האלוהים יחד עם עמו, אך קצרה ידו להושיעם.  אחר שהוענקה לבני האנוש החירות לבחור בין טוב לרע, לא יכול היה האל לעשות דבר כאשר בחרו הגרמנים ברע המוחלט. השקפה כזו, אם נפתחה, תוביל אותנו להשלכתו של אלוהים לפח האשפה של ההיסטוריה.  איזה מקום נותר לו, אם בחירתם של בני האדם היא חזות הכול.   בכך נתקרב לדעת אלו הרואים באל מושג מעורפל יותר מאשר גורם בעל רצון המעורב בהוויה האנושית.  אלו הם הוגים נכבדים כשלעצמם, אך אלו מביניהם שמתיימרים בפה מלא לדבר בשם היהדות לדורותיה, למשל ישעיהו לייבוביץ' המנוח, הם מתחזים. אין זה ברור אם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו מסוגל להרימה, שאלה פופולארית בסשן השאלות בכנסי החזרה בתשובה, אבל ברור שאלוהי ישראל כפי שציירו אותו התנ"ך, התלמוד והדורות שאחריהם, אינו בורא היסטוריה שאינו מסוגל לשלוט בה. ראוי לציין שאף כאשר אין מדובר בהשמדת שליש מהאומה שבחר בה האלוהים, אלא בהריגתו של יחיד, על פי רוב אין הנימוק שגורלו הרע של הנרצח התחייב מהבחירה החופשית של הרוצח, תופס במקורות המסורתיים. כך ניסח זאת הלל בשעה שראה גולגולת על פני המים: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון" – מאחר שהטבעת, הוטבעת.  וסוף מי שהטביע אותך, שיטביעו אותו.   ההורג אדם נושא באשמה, אך הנרצח היה ראוי למותו, שאם לכן לא היה מתאפשרת ההריגה בידי ההשגחה.

 נותרה אפוא ברירה אחת בלבד.  אם אין מטילים על אלוהים את האחריות, משום שהוא צודק תמיד, ואם אין יכולים לסלק אותו מהזירה, אין מנוס מלהאשים בהתרחשות השואה את קורבנותיה או את עם ישראל בכלל.    וזהו אכן הפיתרון המקובל בחוגים הדתיים, אף שאין אוהבים לדבר עליו, מסיבות מובנות.

מי הכעיס את אלוהים?

בעולם החרדי נפוצה ההנחה שההשכלה והציונות העלו את חרון אף אלוהים עד כדי כך שהוא שוכנע להמיט על העם אסון נורא. לטיעון לפיו הענישה האלוהית נובעת מחטאי העם יש בסיס מקראי. התורה מתארת בפרוטרוט כיצד ינקום האל בעמו החוטא, עד שישרור רעב נורא שבו הורים יאכלו את ילדיהן , ועם ישראל יהיה משוכנע, אל מול פני הזוועות, שאלוהים אינו קיים בקרבו . למעשה, מצדיקי האל בשואה מצביעים על פסוקים אלו כדי להראות שהשואה אינה מפתיעה אותם בכלל. אלוהים מראש איים בה, וכיצד אפשר להתפלא עתה אחר שהאיום ממש. אמנם, כפי שציינתי בפרק אודות הקניבליזם, אין עדויות רבות לפיהן הורים אכלו את ילדיהם בשואה, אך יש סיפורים ידועים על חניקת תינוקות בוכים, פן יסגירו את מקום המחבוא לגרמנים, התרחשות מעוררת פלצות ההולמת היטב את רוחה חסרת המעצורים של הנקמה האלוהית המובטחת בספר דברים. נושא התינוקות הבוכים כשלעצמו אפילו נדון הלכתית, ונפסק בדרך כלל כי יש עליהם "דין רודף" ומותר לשים עליהם כרית שעלולה לחנוק אותם.

אחת ההוכחות שניתנות לקשר הסמוי בין החטא הגדול לעונש הנורא, בין ההשכלה לבין השואה, היא מדינת המוצא הזהה לשתיהן, גרמניה.  עם זאת, אם הכוונה לטעון שקשר זה מקורו ברמיזה אלוהית, ניתן להקשות על כך.  שיעור הניצולים היה גבוה יחסית בקרב יהודי גרמניה, החילוניים ברובם, לעומת שיעור ההכחדה הכמעט טוטלי בקרב יהודי מזרח אירופה, ביניהם היו דתיים רבים.    דווקא עליית הנאצים לשלטון בגרמניה אפשרה ליהודי גרמניה לחוש בסכנה האורבת להם ולמלט את נפשם בעת שעוד אפשר היה.  מצוקתם של יהודי גרמניה שחיפשו מקלט משכה את תשומת לב העולם, בפרט אחרי ליל הבדולח. לפחות מחצית מהם היגרו, חלקם למקומות אקזוטיים, אך רחוקים מידו של היטלר. ליהודי מזרח אירופה לא היה סימן מנבא דומה לחורבן המתקרב.

אם אלוהים בחר להתחיל את השואה מגרמניה על מנת לרמוז למקור החטא והאשמה, הוא עשה זאת עם טוויסט אירוני נורא, די אופייני לו. בסופו של דבר, הדיכוי ההדרגתי בגרמניה סייע דווקא ליהודיה החילונים להינצל, ואילו המוני היהודים במזרח אירופה נותרו שאננים, עד שהיה מאוחר מדי. ואכן, מייד אחרי השואה עמד הפובלציסט החרדי החשוב משה שינפלד על כך שהאסון הרע יותר עם החרדים. "כל המקודש מחברו, חרב ממנו יותר", כתב, והסביר שאלוהים חיפש קורבן ו"בחר לו את הדבקים בו והשומרים את משמרתו".

הזעם האלוהי – מבט היסטורי

ככלל, אין זה קל להסביר את ההיסטוריה היהודית באופן עקבי על ידי תורת חטא ועונש פשטנית. הקטסטרופה הגדולה ביותר עד השואה, מרד בר כוכבא, התרחשה רק בגלל נחישותם של היהודים לשמור על המצוות וסירובם לוותר על המילה, והמרד נתמך בהתלהבות בידי רבי עקיבא, התנא הגדול. פיוט "אלה אזכרה", הנקרא בבתי הכנסת האשכנזיים ביום הכיפורים, מתאר את נקמתם המפלצתית של הרומאים ברבני היהודים, אמנם באופן אנכרוניסטי ועם מחויבות מעטה מאוד לדיוק ההיסטורי. עורו של רבי ישמעאל יפה התואר הופשט מעליו בעודו חי וניתן לבת השליט שחמדה אותו, וצדיקים אחרים נפחו את נשמתם במיתות משונות. ההצדקה היחידה והמוזרה מאוד שהצליח למצוא כותבו של הפיוט לאירוע הנורא היא עונש על מכירת יוסף בידי האחים כמתואר בספר בראשית. ענישה של אלו שלא ביצעו את החטא, אחרי תקופת התיישנות בת יותר מאלף שנה. כמעט כמו להגיד שהשואה הייתה עונש על מלחמות האחים בימי בית שני.  על פי המסופר בפיוט, האל גילה סובלנות מעטה ביותר לתהיות על ההצדקה של עונש זה. כאשר המלאכים "צעקו במרה – זו תורה וזו שכרה", איים עליהם האל שאם לא ישתקו, יהפוך את העולם לתוהו ובוהו.

 במסעי הצלב, על פי הכרוניקות, הפגינו היהודים מסירות דתית שלא היה לה תקדים בתולדות ישראל, נשחטו ושחטו את ילדיהם, רק כדי שלא יוטבלו לנצרות. בעתיד אכתוב על השקפת ההלכה לגבי הריגת ילדים כדי שלא יתנצרו, אבל גם מי שיראה מעשה כזה כזוועתי, לא יוכל לפקפק במידת הנלהבות הדתית שגילו היהודים באותה תקופה, ואף על פי כן כנראה לא היה די בכך לשכנע את אלוהים להניח להם לחיות בשלווה.

 זוועות ת"ח ות"ט שבוצעו בידיהם של אנשי חמלינציקי, התרחשו בפולין המאמינה וספוגת התורה. נכתבו עליהם תיאורים אף מחרידים מאלו שנכתבו על השואה. בספר "יוון מצולה" שתיעד את המאורעות צייר המחבר, נתן נטע הנובר, תמונה מחרידה של התעללויות סאדיסטיות שלא יאמנו כי יסופרו, למשל פתיחת בטן של אישה בעודה בחיים, והשמת חתול בתוכה. הציטוט המלא הוא אחד הטקסטים ההיסטוריים האיומים ביותר שקראתי בחיי:

"קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם".

 אם השואה הייתה עונש על ההשכלה, עונש על מה היו גזירות ת"ח ות"ט, בארץ שבה היו היהודים עמלים בתורה, ורוח ההתחלנות טרם חדרה?   הפלפול בתורה היה סיבת האסון, השיב בן התקופה הדרשן רבי ברכיה ברך, שביכר למדנות המבוססת על שכל ישר, בלי פלפול מתחכם יתר על המידה. בהקדמה לספר דרשותיו על התורה הוא כותב:"ובעינינו ראינו שמעת שבא הלימוד המבולבל הזה במדינתנו בא ערבוביה וחשיכה גדולה לעולם וצרות צרורות". אפשר רק להשתאות ממגוון הסיבות לאימים שממיט האל על עמו.

הציונות או האנטי ציונות?

בחוגי תלמידי הרב קוק לא האשימו את ההשכלה בשואה, אולם התבססה בהם השערה קשה אולי לא פחות מזו החרדית – השואה נועדה לעקור את עם ישראל מדבקותו בגלות.  מקורה ברב הונגרי, הרב שלמה טייטכל, קורבן שואה בעצמו, שטען כי השואה נועדה להביא לארץ את היהודים שהתמהמהו לבוא. הרב טייטכל עצמו התנגד בחריפות לציונות בטרם השואה, וחזר בו במהלכה. צאצאיו ששרדו אחריו ובחרו להישאר חרדים ניסו להקהות בדיעבד את רושם דבריו.

אירוניה לא מעטה יש בכך שחסידי סאטמר נוקטים את העמדה ההפוכה בדיוק ומאשימים לא את ההתנגדות לציונות אלא את הציונות עצמה באחריות לשואה. התלמוד אכן מזהיר שאם עם ישראל יסרב לקבל על עצמו את מרותה של הגלות, אלוהים יתיר את דמו כחיות השדה (כתובות קיא א). חסידי סאטמר רואים בשואה עונש על מרידתה של הציונות בגלות והתגשמות איום תלמודי זה. חוקר ההגות היהודית אליעזר שביד, פילוסוף שקול בדרך כלל, מעדיף לסכם תפישה זאת במילים מתחום הפסיכיאטריה דווקא:"מידת חריפותה האידיאולוגית כעומק שנאתה, ומידת שנאתה – כעומק המופרעות הרגשית המפרנסת אותה".

לזכותו של הסבר הגלגול

אם נשוב להסברו של הרב עובדיה, לפיו קורבנות השואה היו ראויים למשרפות ולכבשנים בהיותם גלגולי נשמות חוטאות, ספק אם הסבר זה נופל במשהו מההסברים האחרים מז'אנר החטא ועונשו.

רעיון הגלגול, אולי בשל מקורותיו במזרח הרחוק, מעלה ניחוח פרימיטיבי מסוים, כאילו אינו ראוי לעלות על שולחננו שלנו, בני אדם מערביים משכילים, אך ראוי לציין שהיו פילוסופים מערביים נחשבים שהשתעשעו בו, אפילו שופנהאואר.  ספק אם האמונה בחיים שלאחר המוות, שאינה נדחית על הסף גם בקרב ההמון החילוני ובשירי אביב גפן, עולה על אמונת הגלגול, גם אם שורשיה היודו–נוצריים של הראשונה מוצקים יותר.

אם נניח תפיסה דואליסטית גמורה של יחסי הנפש והגוף, לפיה הגוף הוא רק מעטפה מועטת חשיבות ל"אני" האמיתי המצוי בנפש, ענישת הנפש על חטאיה בגוף אחר היא בהחלט נסבלת מוסרית.   היעדרם של זכרונות חטא אינו מפחית מהאחריות המוסרית לו.   האם היינו מציעים לשחרר ממאסר עולם רוצח, שאבן גדולה שנפלה עליו בכלאו מחקה ממנו את זכרון הפשע? לא. אדם אשם שאינו זוכר את אשמתו, עדיין אשם, ואמנזיה לא הייתה מצילה את אייכמן מתלייה בכלא רמלה, גם אם הייתה מפחיתה אולי במשהו מהסיפוק על הצדק שנעשה איתו. יצוין שגם במקרה ההפוך, אדם חף מפשע שהושתלו בו זכרונות שלפיהן ביצע פשע נורא, תופעה מעניינת שהפסיכולוגיה המודרנית הוכיחה שיכולה להתרחש, נותר חף מפשע. הזיכרון אינו יוצר את האשמה, כפי שאינו מוחק אותה.

מבחינה דתית, יש בגלגול אף אלמנט של חסד.  במקום שתעונה הנפש בייסורי הגיהנום, שהספרות הדתית, עוד לפני דאנטה, לא חסכה מילים בתאורם, ניתנת לה הזדמנות נוספת לתקן את חטאיה ולחזור נקיה מפגמים לצור מחצבתה לאחר מכן. האם אדם ששגה בחייו שגיאה קרדינלית לא היה חולם על הזדמנות שנייה שבה היה מתאפשר לו לעשות הכול מחדש, גם אם במחיר כבד. בנוסף, רעיון הגלגול גם מגלם בתוכו את הקונספט של הענישה האינדוודואלית, "איש בעוונו יומת" (ירמיהו לא כט). נשמת כל אחד מהנספים בשואה הייתה ראויה לגורלה, ולא קרה עליה האסון בשל חטא הקולקטיב, אשר רעה בשדות ההשכלה או לא רעה בשדות ארץ ישראל.

אפשר לומר שעשו עוול מסוים לרב עובדיה יוסף. לא שרעיון הגלגול שלו הוא יצירת פאר, אך הוא אינו נופל במאומה מכל פתרון אחר לבעיה חסרת הפתרון של האלוהים והשואה.

---

לקריאה נוספת

מתנגדי הגלגול ביהדות – רבי סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר שישי, פרק ח;  רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ד, סוף פרק כט; רבי אברהם בן הרמב"ם – דעתו הובאה אצל רבי שמואל צרצה,  מקור חיים, סוף פרשת כי תצא; דברי ידעיה הבדרשי, מובא בתשובות הרשב"א, חלק א, סימן תיח

רבי יהודה אריה ממודינה נגד הגלגול, בסוף חיבורו בן דוד

רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול http://www.daat.ac.il/daat/Tanach/eyov/ramban-2.htm

 איוב, פרקים א, ב

 דברי אייכמן – מצוטט אצל חיים גורי, מול תא הזכוכית, הקיבוץ המאוחר 2001, עמ' 175

 בעיית הגזירה והבחירה – שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ח

 "מי כמוך באילמים" – זו דרשתו של רבי ישמעאל בגיטין נו ב, ונעשה בה שימוש בפיוט של רבי יצחק בר שלום העוסק במסע הצלב השני

 על הרבי מפיסנצ'ה – אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 64

 שליטתו של אלוהים בהיסטוריה – ראה אליעזר שביד, מאבק עד שחר, הקיבוץ המאוחד תשנ"א, עמ' 180, וביקורתו על השקפתו של אליעזר ברקוביץ

 "על דאטפת" – דברי הלל בפרקי אבות ב ו

 תיאורי הזוועות שצופה המקרא – ויקרא כו כט; דברים לא יז

 הרג תינוקות בוכים – אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ערך קדימויות והעדפות

מנחם פרידמן, "על מה עשה ה' ככה?": התמודדות החרדים עם השואה, בתוך: השואה בהיסטוריה היהודית, עורך דן מכמן, יד ושם ירושלים תשס"ה, עמ' 589

 רבי נתן נטע הנובר, יון מצולה, פרק ד

 הצדקת גזירות ת"ח ות"ט – הקדמה לזרע ברך

 הרב טייטכל ביטא משנתו בספרו "אם הבנים שמחה". יצא במהדורה חדשה בהוצאת "קול מבשר", ירושלים תשנ"ח.

ראה גם: אליעזר שביד, בין חורבן לישועה, הקיבוץ המאוחד 1994, עמ' 89

זיכרונות שווא של פשע נורא – ראה ב-Wikipedia

יהודה באואר, הרהורים על השואה. תירגם מאנגלית: יוסף ונקרט. הוצאת יד ושם ומכון בן גוריון, 2008

מקור תמונת הנשים היהודיות בהונגריה – http://en.wikipedia.org/wiki/File:Bundesarchiv_Bild_101I-680-8285A-08,_Budapest,_Festnahme_von_Juden.jpg