הארכיון של מאי, 2012

יהודים על הירח

פורסם: 24/05/2012 ב-עתידות

ב-21 ביולי, 1969 ירד ניל ארמסטרונג מהחללית "אפולו" ופסע על אדמת הירח. היה זה צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות ועבור ההלכה – מאומה מעבר לדריכה במקום.  ההגעה לירח לא שינתה דבר בעולם הדתי היהודי, על אף שהותירה חותם, לא אחיד באופיו, על כמה מהרבנים.

אדם על הירח

האם הירח חי וקדוש?

בקרב הממהרים להזדעזע הגעת בני אדם אל "הלבנה הקדושה" נראתה בגדר חילול הקודש ממש. היהדות מעולם לא ציפתה לקרבה הדוקה כזו בין יצורי אנוש לבין הירח. אל הלבנה פונים יהודים מדי חודש בחודשו, בעת התחדשותה, ומתפללים שכשם שאינם יכולים לגעת בה, כך לא יוכלו אויביהם לגעת בהם לרעה. המטאפורה העתיקה הזו פתאום הועמדה במבחן. אחרים הופתעו מכך שאדם הגיע אל הירח ומצא בו קרקע סלעית שנראית נטולת כל ניצוץ נשמה, בניגוד לדעת הרמב"ם שמקורה באריסטו, לפיה הירח, כמו גרמי שמים אחרים, הוא יצור חי בעל נפש.

יצוין שגן החיות הפלנטרי שראה הרמב"ם בעיני רוחו לא התקבל על דעת רבים מחכמי היהדות הרבה לפני שכף רגלו של ארמסטרונג נחה על הירח. עשרות שנים לפני אפולו 11 כבר התווכח ההיסטוריון הדתי זאב יעבץ עם הרב קוק בשאלה האם קביעתו של הרמב"ם שהירח הוא יצור חי היא טענה מוזרה הסוטה ממסורת היהדות. יעבץ טען שכן. הרב קוק הגן כמובן על הרמב"ם, והביא ראיה שטענתו לגבי חיות הירח היא סבירה – מהחיידקים. כמו הירח, חיותם לא נראית לעין אדם, ובכל אופן אין עוררין שהם יצורים חיים, וחייהם מניעים את התהליכים המרכזיים של הבריאה.

מצוות על הירח

בלי קשר למידת החיות של הלבנה, שאלה שרלוונטית בעיקר לשחקני "ארץ, עיר, חי, צומח", נעשתה שאלה אחרת מתבקשת בעקבות הנחיתה, רלוונטית יותר: האם אדם חייב במצוות על הירח.

בתורה קיימות מצוות רבות התלויות במקום ובזמן. הירח רחוק שלוש מאות אלף קילומטרים מכל מקום על פני הארץ, וזמני היום בו שונים לגמרי מזמני הארץ. לפיכך, "אם היתה תורה ניתנת בשמים, היתה מתכונתה צריכה להיות שונה במקצת דברים ממתכונתה זו שניתנה על הארץ", כתב הרב בן ציון פירר, והגיע למסקנה הנועזת למדי שהתורה ניתנה על הארץ בלבד, ואין חובה לקיימה על הירח. אף שחלק מהמצוות דווקא כן ניתן לקיים בירח, "אין תורה לחצאין", אין להוסיף או לגרוע מהתורה, ולפיכך לא ניתן לומר שרק חלק מהתורה יישמר. למעשה, טוען הרב פירר, הדברים כתובים בתורה במפורש – "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות… כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יב), על האדמה ורק על פני האדמה. הירח אינו קרוי "אדמה" אלא "שמים".

דעתו של הרב שלמה גורן, הייתה לעומת זאת, שאף על פי שאין קיום תורה על הירח, הרי שבני אדם שיבואו לגור בו, ישתמשו במתקנים סגורים שיאפשרו להם קיום חיים בתוכם, מתקנים אלו יכולים להיחשב כשלוחה של הארץ, ולפיכך בני האדם יחיו למעשה במעין שגרירות של כדור הארץ על הירח ודיני כדור הארץ וזמניו עדיין יחייבו אותם. הרב פירר אינו מסכים. הוא מביא הקבלה מבריקה מהדינים הנוהגים לגבי ספינה שבאה אל ארץ ישראל. כמו שחיים על פני הירח אינם דבר אפשרי לבן אדם, לא ניתן לחיות על קרקעית נהר בארץ ישראל, שמעליה מים. ניתן לחיות מעליה רק בספינה. אך אף אם הספינה נחשבת מתקן שהגיע מחוץ לארץ, בכל אופן הנמצא בספינה כזו מתחייב בדיני הארץ. הקרקעית קובעת, אף על פי שבשל היותה טבולה במים, לא ניתן לקיים מעליה חיים מבלי מתקן עזר.  גם בירח, מסיק הרב פירר, קרקעיתו קובעת, אף על פי שלא ניתן לקיים עליו חיים עצמאיים.  הרב פירר מסייג את דבריו באומרם שהם רק בגדר "הרהור ראשון", ואינו מפרט מה דינם של "לא תרצח", "לא תגנוב" ו"לא תנאף", והאם גם הם מתבטלים על הירח.

הרב מנחם כשר הגיב בחריפות לפטור הקוסמי ממצוות, "איך אפשר לחדש דבר תמוה כזה" הוא תוהה, ושואל לאן נעלמה קדושתו של היהודי שהגיע אל הירח. לגבי הקושי לחשב זמני יממה על הירח, ולקיים מצוות התלויות בזמנים, בראש ובראשונה השבת, אומר הרב כשר שקושי זה קיים כבר בקרבת הקטבים, מקומות שבהם יהודים הם נוכחים קבועים כבר דורות רבים, ואינו מיוחד לירח.

מגדל בבל החדש

בספרות המדע הפופולארי מרבים להעלות ספקולציות על כך שבעתיד האדם, שמחריב בשיטתיות את כדור הארץ, יצטרך לחפש לו מקומות מחיה אחרים בשביל החלב. גישתו של הרב פירר יכולה להפוך את הבריחה מכדור הארץ גם לבריחה מאלוהים ומציווייו הנוקשים. גם לפי הרב גורן, אם יימצא גורם שמים שבו יכולים יהודים לנהל חיים בלי מכשירי עזר, הם יהיו חופשיים מההלכה. אם האמת עם הרבנים פירר וגורן, בניגוד ליונה הנביא שניסה הימלטות דומה, נכשל בה והגיע לבטן הלווייתן, לשומר המצוות היהודי בטן החללית עשויה להיות הדרך המבטיחה לחיים משוחררים מההוראות הקפדניות והטוטאליטאריות מדי של האל. זו אף תהיה הגשמה מדהימה, בחסות ההלכה, של הרצון האנושי שהשתקף בבניית מגדל בבל, לטפס מעלה מעלה כדי להשתחרר מהכפיפות לאלוהים. כמו מגדל בבל, גם יציאה המונית מכדור הארץ צפויה להיות פרויקט משותף שיאגד את כל כוחותיה של האנושות, וידרוש שימוש בשפה אחת משותפת, שפת הנוסחאות של המדע.

כשאילן רמון טס 

השאלות על הלכה בחלל צפו מחדש בעקבות שאלתו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון מה עליו לעשות כאשר יהיה בחלל בשבת.  על אף שלא היה אדם שומר מצוות, היה חשוב לרמון לכבד את המסורת בעת שליחותו מטעם המדינה.  אולם הרבנים שהשיבו לו לא אחזו בשיטתו של הרב פירר ולא סברו שהוא פטור משמירת שבת בחלל, אלא השתמשו בהלכות שכבר נדונו זמן רב קודם ועסקו במקומות על כדור הארץ, בקרבת הקטבים, שבהם אין מהלך היום והלילה שגרתי.  מסקנתם השכיחה הייתה שהאסטרונאוט יספור לעצמו שישה פרקי זמן שכל אחד מהם הוא בן עשרים וארבע שעות, ובסיומם ישמור את השבת, פסיקה שמקורה כבר ברבי יעקב עמדין.

אחד הרבנים אמנם תהה האם ייתכן שמכיוון שהלוויין מקיף את כדור הארץ מדי שעה וחצי, הרי ששעה וחצי מהווים יום אחד. מדי עשר וחצי שעות על האסטרונאוט לשמור שבת לשעה וחצי, ומדי עשרים ושלושה ימים לציין את יום הכיפורים לשעה וחצי. אך לבסוף הוא מסיק שאין זה פתרון הלכתי סביר.

נסיעתו של אילן רמון הסתיימה בצורה טראגית. וכמחווה לזכרו החליט השר בני אלון לחלק בישיבת הממשלה חוברת שדנה במצוות בחלל. השרים, כך דיווח ynet, שפשפו את עיניהם בתימהון מול החיבור ההלכתי שנאמר בו שאין לאישה כל אפשרות לטבול לטהרה בחלל, ושברית מילה ניתן לקיים מחוץ לאטמוספירה רק בשעות מוגדרות הנחשבות לשעות יום.  עבור יוסי פריצקי, שאז ייצג בממשלה את מפלגת שינוי, זו הייתה הרמה להנחתה. הוא הציע לשלוח את המתנחלים, שולחיו של בני אלון, להקים מאחזים במאדים ובנגה, ובא לציון גואל.

מעבר לענייני המסע בחלל שרלוונטיים כבר היום, עולה שאלה מרתקת נוספת לגבי תקפותה של התורה בחלל. המדע לא שולל את האפשרות שיצורים תבוניים חיים על כוכבים אחרים. מה יקרה אם יהודים יתקלו בהם במסעות בין כוכביים. האם דיני הגויים יוחלו עליהם? האם יידרשו לקיים שבע מצוות בני נח? האם יוכלו להתגייר? ואם כן, איך מניחים תפילין על צינורות ירוקים? כר פורה לספרות תורנית.


לקריאה נוספת

על "הלבנה הקדושה" – הרב מנחם כשר, האדם על הירח, תש"ל, פרק ו. התפרסם גם בנעם יג. הרב כשר עצמו מתנגד להכתרת הלבנה כקדושה.

על הרמב"ם – שם, פרק ד

 האם לירח יש נפש – מאמרי הראיה א, עמ' 110. ראה: http://tinyurl.com/kook19

הרב בן ציון פירר, "חיוב או פטור בקיום המצוות על הירח", בתוך נעם יג תש"ל. ראה: http://www.kby.org/ikhs/space

 דעתו של הרב גורן – הצופה, י' באב, התשכ"ט

 הרב כשר מתנגד לפטור ממצוות – האדם על הירח, פרק ה

 תשובות הרבנים באינטרנט:http://www.kby.org/space/

ווינט על מצוות בחלל – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2661319,00.html

עצוב להיות גבר נטול ביצים. גם אם העדר הביצים הוא מטאפורי ומשמעותו מיעוט אומץ ונחישות, ובוודאי ובוודאי אם הביצים החסרות הן אמיתיות ופיזיות לגמרי.  כאשר הביצים החסרות שייכות לגבר יהודי, מצבו אומלל כפליים. אלוהי היהדות אולי, כמילות השיר, מרחם על ילדי הגן וקצת פחות על ילדי בית הספר, אך אל הגברים נטולי הביצים הוא לא סימפטי כלל. הוא מגרש אותם מהקהילה. "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", אומר ספר דברים (כג ב). משמעותו המעשית של הציווי היא שאדם שנפגע באברי המין שלו אינו רשאי להתחתן עם בת ישראל כשרה (פרט לגיורת). הלכה זו מתייחסת למי שסורס בידי אדם, לא למי שהפגם באיברי מינו מולד. היא נעוצה בשאט נפשה של היהדות ממנהג הסירוס שהיה רווח בעולם העתיק. השליטים באותם ימים הקימו הרמונות נשים מפוארים, ורצו להבטיח שהאנשים שמינו לנהל אותם לא ישתמשו במעמדם בדרכים לא כשרות. סירוסם היה דרך מרושעת אך אפקטיבית להוציא מהחתול את התיאבון לשמנת. בחלק מהתרבויות, למשל בסין, הסירוס נעשה בקנה מידה רחב ולקשת שלמה של פקידי ציבור בשלל תפקידים, הרבה מעבר לשומרי נשים.

על אף הסלידה שמפגין מהם ספר דברים, המסורסים מוזכרים בתנ"ך גם בחיוב רב. ישעיהו ביקש מהסריסים שומרי השבת שלא לראות את עצמם כעצים יבשים בשל חוסר יכולתם להוליד, והבטיח להם שכפיצוי על עריריותם ינציח אותם אלוהים בביתו ובחומותיו, יקים להם "יד ושם, טוב מבנים ובנות – שם עולם" (ישעיהו נו ה). הפסוק נותר נוגע ללב היום כמו אז, אך עשה דרך ארוכה בתודעה הלאומית, ראשיתו בדברי נחמה לסריסים, ואילו היום נזכרות ממנו בעיקר שתי המילים "יד ושם", שנלקחו להנצחת השואה.

הסריסים האומללים של היום

איסור התורה על בואו בקהל של הסריס כוון נגד מנהג ברברי עתיק, אך הוא תקף גם בעת הזאת. לבד מהשפעתו על טרסנג'נדרים, שלרוב במילא אינם מתעניינים בנישואים כדת משה וישראל, הוא עלול לפגוע קשה בחולי סרטן שנמצאים בנקודה קשה בחייהם. סירוס הוא אחד הטיפולים היעילים ביותר בסרטן ערמונית מפושט, ומסוגל להעניק לחולים במחלה הזו, שעלולה בשלב מסוים להפוך מסרטן "קל", לסרטן זוועתי שטורף את הגוף לאט לאט, עוד שנים של חיים בבריאות טובה. אבל לפי ההלכה היבשה, אחרי שהחולה חוזר מניתוח כריתת אשכים, הוא נכנס לגדר "פצוע דכא" שאסור לבוא בקהל ה'. עליו לגרש את אשתו, או לפחות להפסיק לשהות איתה באותו בית – בני הזוג אסורים זה על זה באיסור תורה.

תראו איך מתמודד עם הגזרה הזו פוסק חרדי חשוב, מחמיר מאוד, שעמד בראש העדה החרדית האנטי ציונית בירושלים, הרב יצחק יעקב וייס. ההוראה הקשה הזו ודאי מעיקה עליו, אך מצד שני – לעשות שקר בנפשו אינו מסוגל. הוא יודע מה דורשת ההלכה. אך יש לו פיתרון מפתיע, שכדוגמתו אומץ באמריקה בנסיבות אחרות לגמרי – "אל תשאל. לא נספר". אם שפר מזלו של החולה ולא התנדנד יומם ולילה עם הסטנדר, כשראשו טרוד בהלכות סירוס, ייתכן שאינו יודע כלל שהניתוח שעבר מציב בעיה הלכתית קשה ליחסיו עם אשתו. במקרה כזה, הוא אינו שואל, ואין שום סיבה לספר לו שעליו להתרחק מהאישה. אם ישאל, אולי יהיה צריך להגיד לו את האמת המרה. הבעיה עם הפיתרון הזה המסתמך על בערות, היא שעצם הדפסתו על ספר הלכות שעלול להזדמן לידיו של החולה מקטינה את יעילותו.

למרבה המזל יש גם דעה מקלה יותר – הרב שלמה זלמן אויערבך סובר שסירוס בשל מחלה אינו דומה כלל לסירוס בידי אדם. מעמד המנותח מקביל למעמדו של מסורס בידי שמים, "סריס חמה", בלשון ההלכה, שלא נאסר לבוא בקהל. בשל כך אין לדעתו מניעה שמי שעבר כריתת אשכים יישאר לצד אשתו.

מסורסים בידי הנאצים

אם הפוסקים הצליחו להתמודד פחות או יותר עם הסירוס מטעמים בריאותיים, הרי שסוג אחר של סירוס מעורר בעיות קשות לא פחות. במסגרת הניסויים הרפואיים המחרידים שביצעו הנאצים ביהודים בימי השואה, הם השתעשעו בניתוח איברי הרביה שלהם. ניצול שואה שיצא עם מערכת רביה שהושחתה, עלול היה לגלות אירוניה איומה: אחרי שהיטלר מת, והפושעים שנתנו פורקן לסאדיזם שלהם בשירותו ברחו לדרום אמריקה, היהדות, שבשמה היה גופו למרמס, דווקא היא זו שאוחזת בצווארו. אסור לו להתחתן עם יהודיה (פרט לגיורת). יתרה מכך, אם הוא כבר נשוי, אסור לו להישאר עם אשתו. ואכן, נפסק במקרה אחד שפצוע דכא בעקבות ניתוח סירוס שביצעו בו הגרמנים, צריך לגרש את אשתו. עם זאת, קיימות דעות שלפיהן אם הסירוס נעשה בצורה שהעין אינה רואה: באמצעות הקרנה או בכריתת חלקים מוסתרים בתוך הגוף, הוא אינו פוסל את המסורס לנישואים. מאחר שאלו היו שיטות הסירוס המקובלות בידי הנאצים, בדרך כלל ניתן למצוא פיתרון הלכתי ליהודים שעוקרו.

ואיך זה קשור לצופן התנ"כי

הפסוק עוכר הסריסים מספר דברים נודע לא רק בשל תוכנו והשלכותיו, אלא מסיבה אחרת לגמרי – זהו אחד מהמקומות המעטים שבהם נמצא הבדל בין ספרי התורה של קהילות ישראל. אצל התימנים מכנה התורה אדם שנפגע באשכיו:"פצוע דכא", ואילו אצל שאר הקהילות נכתב:"פצוע דכה" – הבדל של אות אחת. יהודים מאמינים גאים בצדק בפלא – אחרי שנות הגלות הארוכות, כל מה שמבדיל בין ספרי התורה של עם ישראל הוא הבדל מינורי כזה, הבדל זעיר נוסף בסיפור חיי נח, ועוד הבדלים מינוריים של כתיב חסר ומלא במקומות אחרים – דבר שמעיד על איכותה המעולה של עבודת בעלי המסורה ששימרו את נוסח התורה. מחזירים בתשובה משתמשים בעובדה זו כדי לרמז על ההשגחה האלוהית המיוחדת שהתערבה בעניין. טענה מפוקפקת – גיבוש הנוסח האחיד של ספרי התורה התרחש רק בשלהי הבית השני, כך שאם אלוהים החליט לסייע לשמירת נוסח התורה האחיד, הוא התחיל בכך באיחור ניכר. התלמוד הירושלמי מספר שלשם האחדת הנוסח בדקו את כתבי היד שהיו מצויים בבית המקדש, והכריעו לפי הרוב. בין גרסאות התורה שקדמו להאחדת כתבי היד לבין גרסת התורה שבידינו קיימים הבדלים ניכרים, ואף בתקופת התלמוד ובימי הביניים היו קיימים נוסחים שאינם זהים לגמרי לנוסח שבידינו. הבדלי האותיות בין ספרי התורה, אפילו מינוריים, די בהם כדי לעשות חוכא ואיטלולא מהצופן התנ"כי, הקורא את העתיד בתוך הטקסט של התורה באמצעות דילוגי אותיות. די בשינוי זעיר בטקסט כדי לבלגן לחלוטין את התוצאה לפי שיטת הצופן. זו נחמה גדולה, כי אם הצופן לא נכון, אז אולי גם לא תתגשמנה נבואות העתיד הרווי בנשורת רדיואקטיבית שהוכרזו בהסתמך עליו.


לקריאה נוספת:

הרב וייס מתמודד עם בעיית הסירוס לחולי סרטן – שו"ת מנחת יצחק, חלק ב, סימן קכג; הרב שלמה זלמן אויערבך – דעתו מובאת בנשמת אברהם, אבן העזר, סימן ה, סעיף ה

 מסורס בידי הנאצים צריך לגרש את אשתו – הרב יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות, סימן קמג; הרב שלמה שמשון קרליץ, עטרת שלמה,  חלק א, סימן א – ד

 על סוגי הסירוס האוסרים נישואים – אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ה, ערך סריס

 האחדת נוסחי התורה – תלמוד ירושלמי תענית, פרק ד, הלכה ב

סקירה של הבדלי גרסאות בין ספרי התורה והמידה שבה הדבר סותר לעיקרי האמונה של הרמב"ם שלפיהם כל התורה שבידינו ניתנה למשה נמצאת אצל:

Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.91