אחת הדמויות המעניינות שהשפיעו על היהדות במאה ה-13 היה רבי מנחם המאירי. המאירי, שחי בפרובנס, היה בעיקרו איש הלכה וכתב פירוש נרחב על התלמוד, אך היהדות שעיצב בעיני רוחו לא היתה יהדות של הלכה בלבד. הוא היה רציונליסט נלהב, דוגל בדת המבוססת על שכלתנות ומבקר חריף של אמונות טפלות. בכך היה תלמידו הנאמן של הרמב"ם, אך בדבר אחד הוא נבדל ממנו. בניגוד לרמב"ם, שהשקפותיו על הלא יהודים הן לעתים מטרידות ביותר, וזאת בלשון המעטה, אצל המאירי תורת ישראל היא תורה של סובלנות כלפי הלא יהודי. העובדה שרב חשוב זה הותיר מורשת לדורות עושה חסד גדול עם דתיים נאורים ועם חיי הנישואים המאתגרים שאמונה בתורה והשקפת עולם הומניסטית מקיימות בנפשם, שהרי ביהדות האורתודוקסית, כדי לקבל לגיטימציה להשקפה מסוימת צריך להביא לה מקור קדום, רצוי מימי הביניים. השפעתו של המאירי על היהדות לא היתה גדולה כפי שהיתה אמורה להיות, משום שחיבורו ההלכתי הגדול אבד עד המאה ה-19, אז התגלה כתב היד. בדורות האחרונים יש עניין רב בהגותו, בשל הרציונליות ובשל הסובלנות.
רציונליסט
כפרשן תלמוד רציונליסט ניצב המאירי מול אתגר לא פשוט. כיצד יבאר את סיפורי השדים והרוחות שהתלמוד מלא בהם. לעתים היה הפתרון שבחר בו נועז, ולמען האמת, אף מסלף – הוצאת דבריהם של חז"ל ממשמעותם האמיתית. כשחז"ל ייעצו לקרוא קריאת שמע לפני השינה מחשש לפגיעת השדים, "המזיקים", הסביר מאירי ש"מזיקים" אלו הם בעצם השקפות עולם שגויות, וקריאת שמע נועדה להגן מפניהן. לעתים הסתפק המאירי בהסבר, קשה לאוזניים פונדמנטליסטיות, שלא את כל מה שחז"ל אומרים צריך לקחת ממש ברצינות, כי הם התחשבו באמונותיהם הטפלות של ההמונים.
סובלני
כאדם סובלני עמד המאירי לפני קושי גדול לא פחות. יש שורת נושאים שבהם ההלכה עוינת את הגוי. למשל, אין להחזיר לגוי אבדה, אלא בשל מניעים תועלתיים. אסור להציל גוי בשבת. מי שהורג גוי – בית דין אינו דן אותו למיתה. אסור גם לתת מתנה לגוי, וכיום יש חרדים שחוששים שאפילו מתן טיפ למלצר או מוביל ערבי מסבך אותם עם הוראות הדת.
המאירי הפך הלכות אלו ללא רלוונטיות כשקבע שהגויים שלגביהן נאמרו הם עובדי האלילים הקדומים. לגבי הנוצרים והמוסלמים בתקופתו, סבר שכבר אינם עובדי אלילים ולפיכך דברים אלו אינם תקפים לגביהם. הדינים המפלים לא נאמרו על מי שעובד את האלוהים באיזושהי דרך, "אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו… הרי הם כישראל גמור לדברים אלו".
המאירי שולל גם את ביטויי ההתרסה שעל פי התלמוד, צריך אדם למלמל מול כנסיות ומול בתי קברות של גויים. התלמוד קובע שאל מול בית קברות של אומות העולם צריך אדם לצטט את הנביא ירמיהו:"בושה אמכם מאוד. חפרה יולדתכם. הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ יב). קל לשער איך מלמולים כאלו יולידו עלייה דרמטית במפלס האנטישמיות כשיפגשו גויים חדי אוזן. גם לגבי הלכה זו אומר המאירי שהיא צריכה להיות מוכוונת אך ורק כלפי עובדי האלילים הקדומים. שיטת המאירי רחוקה מאוד מהשקפת התלמוד ואף סותרת אותה. למשל, התלמוד מסביר שאיסור הונאה הוא רק כלפי מי שהוא "עמית בתורה ובמצוות" (בבא מציעא נט א), אין ספק שהתלמוד לא התכוון לכלול את המצטלבים בהגדרה זו, בניגוד לאופן שבו מפרש אותו המאירי.
מה יחסו לכופר הגמור?
האם יש גבול לסובלנותו של המאירי? כן, ובאופן אירוני הוא דווקא מצוי בקוטב הופכי מאוד לסובלנות הדתית של היהדות בת ימינו. גם השמרנים שבהוגים של היהדות האורתודוקסית המודרנית מגלים מידה של סובלנות ביחס לחילוני, אף אם הוא כופר גמור, ואינם יושבים וחורשים מזימות לארגן לו מוות אכזרי, כפי שהשולחן ערוך דורש. תפיסה זו ביטא יפה החזון איש באומרו על עוזבי הדת בימינו:"עלינו להחזירם בעבותות אהבה ובקרן אורה". המאירי לעומת זאת, שותף במלואה להשקפת התלמוד כלפי היהודי שנטש את אמונת דתו. "האפיקורסים מותר להזיקם בידיים", הוא כותב. באיזו דרך הכופר ישפר את מעמדו, לפי המאירי? הוא יכול כמובן לחזור בתשובה, אך במפתיע מתברר מדברי המאירי שיש דרך נוספת: אם היהודי הכופר יתנצר או יתאסלם, מכיוון שיחזור להיות מחויב לדת, שוב יחול עליו יחסו האוהד של המאירי לבני הדתות, ושוב אין לפגוע בו ויש לכבדו. זהו ניגוד בולט לתפיסה הרווחת ביהדות בת ימינו, שעל פיה המרת דת היא בגידה בלתי נסבלת, אך לחילוניות ולכפירה יש להתייחס במידה של הבנה. ב-1995, לשם דוגמה, ביטא יד ושם את האיבה למתנצרים בסירובו להזמין לטקס יום השואה שלו את החשמן ז'אן מארי לוסיטז'ה, שנטש את היהדות לטובת הנצרות בגיל 14, והיה לארכיבישוף של פאריז. אולם אותו מוסד עצמו העמיד בראש אתאיסט לוחמני בדמותו של יוסף לפיד. התנהלות רחוקה מרוחו של המאירי, הסובלנית לאמונות אחרות אך לא להעדר אמונה.
ומה עם מאמיני הוויקה?
ההסתמכות על המאירי אינה פותרת את מלוא שאלת ההתייחסות לגויים. התייחסותו לעובדי עבודה זרה מובהקים היא בהחלט לא סובלנית, ואלו קיימים גם כיום בעולם, וקרובים אלינו יותר מאי פעם בעידן הכפר הגלובאלי, בין אם אלו מיליארד המאמינים בהינדו, שסוגדים לפנתיאון אלילים מפואר, מאמיני השינטו היפני שסוגדים לאלים ולכוחות הטבע, או הדת הפאגאנית החדשה במערב המכונה ויקה ומבוססת על האמונה בקיומם של אל זכר ואל נקבה המפרים במשותף את העולם. הוויקה נפוצה בשנות החמישים בזכות פעולתו של פקיד בריטי בגמלאות, לטענתו אחרי שקיבל אותה מקבוצת מכשפות ששיתפו אותו במסורותיהן הישנות.
אחת הדרכים שהוצעו לפרש את המאירי, היא שהוא התייחס בחיוב לנוצרים בזמנו, לא רק בשל התנערותם מעבודה זרה, אלא בעיקר מחמת כפיפותם לחוקים נאורים ביחסים בין אדם לחברו. על פי פרשנות זאת שמעוגנת היטב בדברי המאירי עצמו, ניתן להניח שלא היה פוסל גם את האתאיסטים או את מאמיני הוויקה, כל עוד יקבלו על עצמם כללים מוסריים. הוויקה קובעת בעיקרון היסוד שלה:"אם אין זה פוגע בדבר, עשה כפי שתרצה", ואפשר שהמאירי היה מסתפק במחויבות המוסרית הבסיסית עליה מורה חוק זה כדי להציל אחד מסוגדי הוויקה בשבת או סתם לתת לו תשר במסעדה.
על פי ראיה זאת, היחידים שיכולים לצאת נפגעים מהשקפתו של המאירי, הם הגויים בימי קדם, שרק אליהם, על פי דבריו, התייחס התלמוד בקשיחות לב בשל רשעותם. גם זו טענה לא הוגנת, שהרי באנושות היו מאז ומקדם אנשים טובים, כמו גם טובים פחות, אבל מאחר שהלא יהודים של העבר הפכו לעפר מזמן, ניתן לסלוח למאירי על כך שהקריב את כבודם על מנת להציג באור טוב יותר את גויי ההווה.
הנאורות של המאירי והרפורמה המקיפה שעשה בהלכות שמתייחסות לגויים אינה מותירה את הזרמים היותר חשוכים בדת מוכי הלם. הם טוענים שלא צריך להתייחס ברצינות יתרה למשנתו, מאחר שהיא נכתבה תחת איומי הצנזורה. אולם טענה זו אינה סבירה. בבירור, הסובלנות של המאירי היא משנה סדורה היטב, לא דבר מה שנאמר מהפה ולחוץ.
המאירי הפגין את נאורותו בזירה חשובה אחת. מה בדבר זירה חשובה אחרת? בקרב החוקרים נותר ויכוח האם גם ביחס לנשים היה המאירי פורץ דרך. גדליה אורן שחיבר את עבודת הדוקטורט שלו על השקפת המאירי ביחס לאישה טוען כי המאירי נקט עמדה נדירה לאותה תקופה בכך שבניגוד לאנשי דת אחרים הכליל גם את הנשים בקרב הברואים "בצלם אלוהים" ממש כמו הגברים, שווה בשווה, גישה מרעישה באותם זמנים שוביניסטיים שבהם התפלמסו האם יש לאישה נשמה.
לקריאה נוספת:
משה הלברטל, בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס, מאגנס, ירושלים תש"ס
יחס לגוי – משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יא, הלכה ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יא
מתן טיפ ללא יהודי – בית הלל, קובץ תורני, ו, טבת תשס"א, דעתו של הרב אבנר קבץ. מנגד, ראה הפרדס, שנה סה חוברת ט; הפרדס, שנה סו, חוברת ב.
עמדתו של המאירי לגבי המוסלמים והנוצרים – ראה דיון נרחב אצל הלברטל, עמ' 80 ואילך. החוקר הראשון שהגדיר את ייחודה של אסכולת המאירי הוא יעקב כ"ץ, שחלק בכך על אפרים אורבך.
דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן תכה, סעיף ה:
"כופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן: אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".
קירוב מתוך אהבה, בניגוד לדברי השולחן ערוך – חזון איש יורה דעה, סימן יג, אות טז
הרב מיכאל אברהם, האם יש עבודה זרה נאורה. בתוך אקדמות י"ט, תמוז תשס"ז, הוצאת בית מורשה ירושלים. עמ' 65 – 86
האם המאירי פעל בלחץ הצנזורה? ראה David Goldstein, A Lonely Champion of Tolerance, Talk Reason – http://www.talkreason.org/articles/meiri.cfm
על יחס המאירי לנשים – גדליה אורן, אחוות בעלי הדת הגדורים בדרכי הדתות. נכרי, גר תושב ואשה במשנת המאירי, בתוך: דעת 60, חורף תשס"ז, אוניברסיטת בר אילן. לעומתו כתב אברהם גרוסמן כי (ציון שנה סז, ג, תשס"ב) המאירי אימץ את העמדה כי "כישוריה האינטקטואליים של האישה נופלים מאלה של הגבר".
מקור תמונת השד – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Das_ist_mein_lieber_Sohn.jpg
הויכוח הנוצרי האם לאישה יש נשמה – מסתבר שהוא ברובו הגדול מיתוס בלבד. ראה:
יהודים על הירח 
