הארכיון של יוני, 2012

אחת הדמויות המעניינות שהשפיעו על היהדות במאה ה-13 היה רבי מנחם המאירי. המאירי, שחי בפרובנס, היה בעיקרו איש הלכה וכתב פירוש נרחב על התלמוד, אך היהדות שעיצב בעיני רוחו לא היתה יהדות של הלכה בלבד. הוא היה רציונליסט נלהב, דוגל בדת המבוססת על שכלתנות ומבקר חריף של אמונות טפלות. בכך היה תלמידו הנאמן של הרמב"ם, אך בדבר אחד הוא נבדל ממנו. בניגוד לרמב"ם, שהשקפותיו על הלא יהודים הן לעתים מטרידות ביותר, וזאת בלשון המעטה, אצל המאירי תורת ישראל היא תורה של סובלנות כלפי הלא יהודי. העובדה שרב חשוב זה הותיר מורשת לדורות עושה חסד גדול עם דתיים נאורים ועם חיי הנישואים המאתגרים שאמונה בתורה והשקפת עולם הומניסטית מקיימות בנפשם, שהרי ביהדות האורתודוקסית, כדי לקבל לגיטימציה להשקפה מסוימת צריך להביא לה מקור קדום, רצוי מימי הביניים. השפעתו של המאירי על היהדות לא היתה גדולה כפי שהיתה אמורה להיות, משום שחיבורו ההלכתי הגדול אבד עד המאה ה-19, אז התגלה כתב היד. בדורות האחרונים יש עניין רב בהגותו, בשל הרציונליות ובשל הסובלנות.

רציונליסט

שד

כפרשן תלמוד רציונליסט ניצב המאירי מול אתגר לא פשוט. כיצד יבאר את סיפורי השדים והרוחות שהתלמוד מלא בהם.  לעתים היה הפתרון שבחר בו נועז, ולמען האמת, אף מסלף – הוצאת דבריהם של חז"ל ממשמעותם האמיתית. כשחז"ל ייעצו לקרוא קריאת שמע לפני השינה מחשש לפגיעת השדים, "המזיקים", הסביר מאירי ש"מזיקים" אלו הם בעצם השקפות עולם שגויות, וקריאת שמע נועדה להגן מפניהן.  לעתים הסתפק המאירי בהסבר, קשה לאוזניים פונדמנטליסטיות, שלא את כל מה שחז"ל אומרים צריך לקחת ממש ברצינות, כי הם התחשבו באמונותיהם הטפלות של ההמונים.

סובלני

כאדם סובלני עמד המאירי לפני קושי גדול לא פחות.  יש שורת נושאים שבהם ההלכה עוינת את הגוי. למשל, אין להחזיר לגוי אבדה, אלא בשל מניעים תועלתיים. אסור להציל גוי בשבת. מי שהורג גוי – בית דין אינו דן אותו למיתה. אסור גם לתת מתנה לגוי, וכיום יש חרדים שחוששים שאפילו מתן טיפ למלצר או מוביל ערבי מסבך אותם עם הוראות הדת.

המאירי הפך הלכות אלו ללא רלוונטיות כשקבע שהגויים שלגביהן נאמרו הם עובדי האלילים הקדומים. לגבי הנוצרים והמוסלמים בתקופתו, סבר שכבר אינם עובדי אלילים ולפיכך דברים אלו אינם תקפים לגביהם. הדינים המפלים לא נאמרו על מי שעובד את האלוהים באיזושהי דרך, "אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו… הרי הם כישראל גמור לדברים אלו".

המאירי שולל גם את ביטויי ההתרסה שעל פי התלמוד, צריך אדם למלמל מול כנסיות ומול בתי קברות של גויים. התלמוד קובע שאל מול בית קברות של אומות העולם צריך אדם לצטט את הנביא ירמיהו:"בושה אמכם מאוד. חפרה יולדתכם. הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ יב). קל לשער איך מלמולים כאלו יולידו עלייה דרמטית במפלס האנטישמיות כשיפגשו גויים חדי אוזן. גם לגבי הלכה זו אומר המאירי שהיא צריכה להיות מוכוונת אך ורק כלפי עובדי האלילים הקדומים. שיטת המאירי רחוקה מאוד מהשקפת התלמוד ואף סותרת אותה. למשל, התלמוד מסביר שאיסור הונאה הוא רק כלפי מי שהוא "עמית בתורה ובמצוות" (בבא מציעא נט א), אין ספק שהתלמוד לא התכוון לכלול את המצטלבים בהגדרה זו, בניגוד לאופן שבו מפרש אותו המאירי.

מה יחסו לכופר הגמור?

האם יש גבול לסובלנותו של המאירי?  כן, ובאופן אירוני  הוא דווקא מצוי בקוטב הופכי מאוד לסובלנות הדתית של היהדות בת ימינו. גם השמרנים שבהוגים של היהדות האורתודוקסית המודרנית מגלים מידה של סובלנות ביחס לחילוני, אף אם הוא כופר גמור, ואינם יושבים וחורשים מזימות לארגן לו מוות אכזרי, כפי שהשולחן ערוך דורש.  תפיסה זו ביטא יפה החזון איש באומרו על עוזבי הדת בימינו:"עלינו להחזירם בעבותות אהבה ובקרן אורה". המאירי לעומת זאת, שותף במלואה להשקפת התלמוד כלפי היהודי שנטש את אמונת דתו. "האפיקורסים מותר להזיקם בידיים", הוא כותב. באיזו דרך הכופר ישפר את מעמדו, לפי המאירי? הוא יכול כמובן לחזור בתשובה, אך במפתיע מתברר מדברי המאירי שיש דרך נוספת: אם היהודי הכופר יתנצר או יתאסלם, מכיוון שיחזור להיות מחויב לדת, שוב יחול עליו יחסו האוהד של המאירי לבני הדתות, ושוב אין לפגוע בו ויש לכבדו. זהו ניגוד בולט לתפיסה הרווחת ביהדות בת ימינו, שעל פיה המרת דת היא בגידה בלתי נסבלת, אך לחילוניות ולכפירה יש להתייחס במידה של הבנה. ב-1995, לשם דוגמה, ביטא יד ושם את האיבה למתנצרים בסירובו להזמין לטקס יום השואה שלו את החשמן ז'אן מארי לוסיטז'ה, שנטש את היהדות לטובת הנצרות בגיל 14, והיה לארכיבישוף של פאריז. אולם אותו מוסד עצמו העמיד בראש אתאיסט לוחמני בדמותו של יוסף לפיד. התנהלות רחוקה מרוחו של המאירי, הסובלנית לאמונות אחרות אך לא להעדר אמונה.

ומה עם מאמיני הוויקה?

ההסתמכות על המאירי אינה פותרת את מלוא שאלת ההתייחסות לגויים.  התייחסותו לעובדי עבודה זרה מובהקים היא בהחלט לא סובלנית, ואלו קיימים גם כיום בעולם, וקרובים אלינו יותר מאי פעם בעידן הכפר הגלובאלי, בין אם אלו מיליארד המאמינים בהינדו, שסוגדים לפנתיאון אלילים מפואר, מאמיני השינטו היפני שסוגדים לאלים ולכוחות הטבע, או הדת הפאגאנית החדשה במערב המכונה ויקה ומבוססת על האמונה בקיומם של אל זכר ואל נקבה המפרים במשותף את העולם. הוויקה נפוצה בשנות החמישים בזכות פעולתו של פקיד בריטי בגמלאות, לטענתו אחרי שקיבל אותה מקבוצת מכשפות ששיתפו אותו במסורותיהן הישנות.

אחת הדרכים שהוצעו לפרש את המאירי, היא שהוא התייחס בחיוב לנוצרים בזמנו, לא רק בשל התנערותם מעבודה זרה, אלא בעיקר מחמת כפיפותם לחוקים נאורים ביחסים בין אדם לחברו.  על פי פרשנות זאת שמעוגנת היטב בדברי המאירי עצמו, ניתן להניח שלא היה פוסל גם את האתאיסטים או את מאמיני הוויקה, כל עוד יקבלו על עצמם כללים מוסריים. הוויקה קובעת בעיקרון היסוד שלה:"אם אין זה פוגע בדבר, עשה כפי שתרצה", ואפשר שהמאירי היה מסתפק במחויבות המוסרית הבסיסית עליה מורה חוק זה כדי להציל אחד מסוגדי הוויקה בשבת או סתם לתת לו תשר במסעדה.

על פי ראיה זאת, היחידים שיכולים לצאת נפגעים מהשקפתו של המאירי, הם הגויים בימי קדם, שרק אליהם, על פי דבריו, התייחס התלמוד בקשיחות לב בשל רשעותם. גם זו טענה לא הוגנת, שהרי באנושות היו מאז ומקדם אנשים טובים, כמו גם טובים פחות, אבל מאחר שהלא יהודים של העבר הפכו לעפר מזמן, ניתן לסלוח למאירי על כך שהקריב את כבודם על מנת להציג באור טוב יותר את גויי ההווה.

הנאורות של המאירי והרפורמה המקיפה שעשה בהלכות שמתייחסות לגויים אינה מותירה את הזרמים היותר חשוכים בדת מוכי הלם. הם טוענים שלא צריך להתייחס ברצינות יתרה למשנתו, מאחר שהיא נכתבה תחת איומי הצנזורה. אולם טענה זו אינה סבירה. בבירור, הסובלנות של המאירי היא משנה סדורה היטב, לא דבר מה שנאמר מהפה ולחוץ.

המאירי הפגין את נאורותו בזירה חשובה אחת. מה בדבר זירה חשובה אחרת? בקרב החוקרים נותר ויכוח האם גם ביחס לנשים היה המאירי פורץ דרך.  גדליה אורן שחיבר את עבודת הדוקטורט שלו על השקפת המאירי ביחס לאישה טוען כי המאירי נקט עמדה נדירה לאותה תקופה בכך שבניגוד לאנשי דת אחרים הכליל גם את הנשים בקרב הברואים "בצלם אלוהים" ממש כמו הגברים, שווה בשווה, גישה מרעישה באותם זמנים שוביניסטיים שבהם התפלמסו האם יש לאישה נשמה.


לקריאה נוספת:

משה הלברטל, בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס, מאגנס, ירושלים תש"ס

יחס לגוי – משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יא, הלכה ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יא

מתן טיפ ללא יהודי – בית הלל, קובץ תורני, ו, טבת תשס"א, דעתו של הרב אבנר קבץ. מנגד, ראה הפרדס, שנה סה חוברת ט; הפרדס, שנה סו, חוברת ב.

עמדתו של המאירי לגבי המוסלמים והנוצרים – ראה דיון נרחב אצל הלברטל, עמ' 80 ואילך. החוקר הראשון שהגדיר את ייחודה של אסכולת המאירי הוא יעקב כ"ץ, שחלק בכך על אפרים אורבך.

 דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן תכה, סעיף ה:

"כופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן: אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".

 קירוב מתוך אהבה, בניגוד לדברי השולחן ערוך – חזון איש יורה דעה, סימן יג, אות טז

 הרב מיכאל אברהם, האם יש עבודה זרה נאורה. בתוך אקדמות י"ט, תמוז תשס"ז, הוצאת בית מורשה ירושלים. עמ' 65 – 86

האם המאירי פעל בלחץ הצנזורה? ראה  David Goldstein, A Lonely Champion of Tolerance, Talk Reason – http://www.talkreason.org/articles/meiri.cfm

על יחס המאירי לנשים – גדליה אורן, אחוות בעלי הדת הגדורים בדרכי הדתות. נכרי, גר תושב ואשה במשנת המאירי, בתוך: דעת 60, חורף תשס"ז, אוניברסיטת בר אילן. לעומתו כתב אברהם גרוסמן כי (ציון שנה סז, ג, תשס"ב) המאירי אימץ את העמדה כי "כישוריה האינטקטואליים של האישה נופלים מאלה של הגבר".

מקור תמונת השד – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Das_ist_mein_lieber_Sohn.jpg

הויכוח הנוצרי האם לאישה יש נשמה – מסתבר שהוא ברובו הגדול מיתוס בלבד. ראה:

http://www.leaderu.com/ftissues/ft9704/opinion/nolan.html

מודעות פרסומת

אות קלון

פורסם: 08/06/2012 ב-הלבנת פנים, ענישה

ספרו של הסופר האמריקני בן המאה ה-19, נתניאל הות'ורן, "אות השני" מגולל קורותיה של אישה שהגיעה לאמריקה ללא בעלה, והולידה ילד פרי ניאוף עם הכומר. במושבה הפוריטנית בוסטון מוקיעים את הנואפת ומחייבים אותה לסמן עצמה באות קלון שמכריזה על חטאה.  הות'ורן עצמו היה צאצא של אחד משופטי המכשפות בסיילם, והרומן מבטא ביקורת על המורשת הפוריטנית הנוקשה שהנחילו אבותיו.

אבותינו, כאבותיו, היו פוריטנים במספר לא מועט של דרכים, ואחת מהן הייתה השימוש באות קלון.

בספר בראשית חרץ יהודה את פסק דינה של כלתו תמר, שהרתה מחוץ לנישואים:"הוציאוה ותישרף" (לח כד). הפירוש המקובל, הפשוט והמתחייב מהמקרא הוא שיהודה דן את תמר לעלות על המוקד. אך עונש זה סותר את דיני ההלכה, משום שתמר הייתה אלמנה, ולפיכך לא חייבת במיתה על ניאופה. קיימת פרשנות שמסבירה את דבריו של יהודה באופן אחר: תמר לא נדונה לשריפה ממש, אלא לכך שישרפו חלק בפניה לסמן את התנהגותה הזנותית. כך באמת עשו בקהילת היהודים בפראג במאה ה-16 – סימנו בכוויות במצח את הזונות האומללות. גם פרשן המקרא הרד"ק מציין שמשפט אישה שזינתה בהשחתת הפרצוף, אך בסכין במקום בלהבות – על ידי הסרת האזניים והנחיריים.

ברוח זאת פסק הרא"ש, כשהובא לפניו מקרה באישה אלמנה שנפוצה הידיעה ששכבה עם מוסלמי, והתעברה ממנו. הוא הורה לחתוך את חוטמה, וכך להבטיח שתהיה מספיק מכוערת כדי שאיש לא ירצה בה יותר, מה שנקרא ענישה תכליתית. עונש אחר על ניאוף, מקובל יותר מגדיעת איברים, היה גילוח ראש הנואפים וקריעת הכתובה בפומבי בבית הכנסת. במקרה אחד מתואר כיצד השמש נטל את שיער האישה והציג אותו בכל הבתים והחצרות.

מקובל היה לגלח את זקנו של הגבר הנואף, ובושה זו היתה כל כך גדולה שהיא יכולה הייתה להוות מניע לעזיבת הקהילה ולהתנצרות.  כך אירע בהונגריה במאה ה-16 ליהודי רם מעלה ששכב עם גויה. בשל רצונם של פרנסי הקהילה לגלח את זקנו כעונש, הוא המיר דתו.  אלא שלסיפור זה יש דווקא סוף טוב ומפתיע. כנוצרי ומקורב לשלטונות, פעל אותו יהודי, שניאור בן רבי אפרים, כמיטב יכולתו למען אחיו היהודים, עשה מעשי הצלה מרובים, ואף התוודה בבכי לפני מותו ושב בכך לקהל ישראל .

בירושלים של המאה ה-19 נתפס פקיד יהודי אשכנזי בבית חרושת במשגל הומוסקסואלי עם אחד הפועלים, או שאולי סתם טפלו עליו אשמה משיקולים פוליטיים. בית הדין הטיל עליו עונש שיש עימו קלון:  הפקיד הופרש מן העדה במשך שלושים יום, ובאותו זמן התחייב ללכת לבית המדרש בלבוש אבל ולכרוך צעיף שחור על פיו, ואז לעלות על הבימה ולקרוא: "חטאתי לה' אלוהי ישראל, והנני מתחרט ושב בתשובה". זו לא הייתה תקופה טובה להיות בה הומו.

קין
פרט לעונשים על מעשים שבינו לבינה או בינו לבינו היו עונשים לא קלים גם על הלשנה ובוגדנות. בקסטיליה במאה ה-15 יהודי שנתפס בהלשנה על יהודי אחר היה נידון להתוויית אות קלון על המצח בכוויה. כמו שהיה מקובל לעשות גם במשפט האנגלי. שם סימנו (T (Thief על מצחו של גנב, ו-(M (Murderer  על מצחו של רוצח. ענישת החוטאים בחטאים הסקסואליים על ידי אות קלון, שהייתה מקובלת באותם ימים, בוודאי קסמה לקהילה בכך שהפכה את פרצופם למדור רכילות, אך דווקא סימון הרוצחים שנהגו בו האנגלים הוא פעולה שאלוהים נתן לה את ברכתו במפורש כשהחל בכך עם קין.

לקריאה נוספת:

 תמר נדונה באות קלון – פירוש רבינו יהודה החסיד, מובא אצל בעל הטורים שם

 משפט אישה שזנתה – רד"ק יחזקאל כג כה, שו"ת הרא"ש כלל יח סימן יג, רבי שמעון דוראן, שו"ת יכין ובועז, חלק ב, סימן נז

 שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב, עמ' 118, 132

 אברהם אופיר שמש, "עד כמה היה גדול תוקף הבד"ץ בימים ההם", בתוך: עת-מול, גיליון 188, הוצאת יד בן צבי

אהרן קירשנבאום, עונשי גוף שלאחר חתימת התלמוד, מאזני משפט – כרך ד, מכללת נתניה, 2005

תמונת פסל קין בגני טווילרי – באדיבות (Marie-Lan Nguyen / Wikimedia Commons (Public Domain