ספרו של הסופר האמריקני בן המאה ה-19, נתניאל הות'ורן, "אות השני" מגולל קורותיה של אישה שהגיעה לאמריקה ללא בעלה, והולידה ילד פרי ניאוף עם הכומר. במושבה הפוריטנית בוסטון מוקיעים את הנואפת ומחייבים אותה לסמן עצמה באות קלון שמכריזה על חטאה. הות'ורן עצמו היה צאצא של אחד משופטי המכשפות בסיילם, והרומן מבטא ביקורת על המורשת הפוריטנית הנוקשה שהנחילו אבותיו.
אבותינו, כאבותיו, היו פוריטנים במספר לא מועט של דרכים, ואחת מהן הייתה השימוש באות קלון.
בספר בראשית חרץ יהודה את פסק דינה של כלתו תמר, שהרתה מחוץ לנישואים:"הוציאוה ותישרף" (לח כד). הפירוש המקובל, הפשוט והמתחייב מהמקרא הוא שיהודה דן את תמר לעלות על המוקד. אך עונש זה סותר את דיני ההלכה, משום שתמר הייתה אלמנה, ולפיכך לא חייבת במיתה על ניאופה. קיימת פרשנות שמסבירה את דבריו של יהודה באופן אחר: תמר לא נדונה לשריפה ממש, אלא לכך שישרפו חלק בפניה לסמן את התנהגותה הזנותית. כך באמת עשו בקהילת היהודים בפראג במאה ה-16 – סימנו בכוויות במצח את הזונות האומללות. גם פרשן המקרא הרד"ק מציין שמשפט אישה שזינתה בהשחתת הפרצוף, אך בסכין במקום בלהבות – על ידי הסרת האזניים והנחיריים.
ברוח זאת פסק הרא"ש, כשהובא לפניו מקרה באישה אלמנה שנפוצה הידיעה ששכבה עם מוסלמי, והתעברה ממנו. הוא הורה לחתוך את חוטמה, וכך להבטיח שתהיה מספיק מכוערת כדי שאיש לא ירצה בה יותר, מה שנקרא ענישה תכליתית. עונש אחר על ניאוף, מקובל יותר מגדיעת איברים, היה גילוח ראש הנואפים וקריעת הכתובה בפומבי בבית הכנסת. במקרה אחד מתואר כיצד השמש נטל את שיער האישה והציג אותו בכל הבתים והחצרות.
מקובל היה לגלח את זקנו של הגבר הנואף, ובושה זו היתה כל כך גדולה שהיא יכולה הייתה להוות מניע לעזיבת הקהילה ולהתנצרות. כך אירע בהונגריה במאה ה-16 ליהודי רם מעלה ששכב עם גויה. בשל רצונם של פרנסי הקהילה לגלח את זקנו כעונש, הוא המיר דתו. אלא שלסיפור זה יש דווקא סוף טוב ומפתיע. כנוצרי ומקורב לשלטונות, פעל אותו יהודי, שניאור בן רבי אפרים, כמיטב יכולתו למען אחיו היהודים, עשה מעשי הצלה מרובים, ואף התוודה בבכי לפני מותו ושב בכך לקהל ישראל .
בירושלים של המאה ה-19 נתפס פקיד יהודי אשכנזי בבית חרושת במשגל הומוסקסואלי עם אחד הפועלים, או שאולי סתם טפלו עליו אשמה משיקולים פוליטיים. בית הדין הטיל עליו עונש שיש עימו קלון: הפקיד הופרש מן העדה במשך שלושים יום, ובאותו זמן התחייב ללכת לבית המדרש בלבוש אבל ולכרוך צעיף שחור על פיו, ואז לעלות על הבימה ולקרוא: "חטאתי לה' אלוהי ישראל, והנני מתחרט ושב בתשובה". זו לא הייתה תקופה טובה להיות בה הומו.
פרט לעונשים על מעשים שבינו לבינה או בינו לבינו היו עונשים לא קלים גם על הלשנה ובוגדנות. בקסטיליה במאה ה-15 יהודי שנתפס בהלשנה על יהודי אחר היה נידון להתוויית אות קלון על המצח בכוויה. כמו שהיה מקובל לעשות גם במשפט האנגלי. שם סימנו (T (Thief על מצחו של גנב, ו-(M (Murderer על מצחו של רוצח. ענישת החוטאים בחטאים הסקסואליים על ידי אות קלון, שהייתה מקובלת באותם ימים, בוודאי קסמה לקהילה בכך שהפכה את פרצופם למדור רכילות, אך דווקא סימון הרוצחים שנהגו בו האנגלים הוא פעולה שאלוהים נתן לה את ברכתו במפורש כשהחל בכך עם קין.
לקריאה נוספת:
תמר נדונה באות קלון – פירוש רבינו יהודה החסיד, מובא אצל בעל הטורים שם
משפט אישה שזנתה – רד"ק יחזקאל כג כה, שו"ת הרא"ש כלל יח סימן יג, רבי שמעון דוראן, שו"ת יכין ובועז, חלק ב, סימן נז
שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב, עמ' 118, 132
אברהם אופיר שמש, "עד כמה היה גדול תוקף הבד"ץ בימים ההם", בתוך: עת-מול, גיליון 188, הוצאת יד בן צבי
אהרן קירשנבאום, עונשי גוף שלאחר חתימת התלמוד, מאזני משפט – כרך ד, מכללת נתניה, 2005
תמונת פסל קין בגני טווילרי – באדיבות (Marie-Lan Nguyen / Wikimedia Commons (Public Domain
יהודים על הירח 
היי. מה קרה לעונש היהודי האולטימטיבי לכל "המעשים המכוערים" – המלקות? מהדהדת במוחי הדוגמא של המקדש אישה בשוק וכו' מלקין אותו. פתרון חד פעמי, שהרי אם אדם עשה משהו ואין סכנה לציבור הרי אין טעם לאמלל אותו כל חייו. גם מיתת בית דין היא חד פעמית =] ייתכן ואותות הקלון הן השפעה מן הסביבה?
שהפוסט הזה לא יבלבל – מעניין אמנם לראות איך נעשה שימוש באות קלון ביהדות, אבל בסך הכול זה באמת עונש נדיר. מלקות כפי שציינת היו שכיחות בהרבה, ואני חושב שעוד אכתוב בנושא.
הן המלקות והן האות נועדו לא רק לאדם שעליו הושתו, אלא גם לשמש סמן של התנגדות להתנהגות או אורח חשיבה מסויים והצבת ערכים רצויים במקומם. אך להבדיל מהמלקות, האות אינו בהכרח עונש. כך אות קין שהזכרת, שהוא דווקא אות הגנה, המסמל את ההתנגדות למנהג גאולת הדם וכך רציעת אוזנו של עבד עברי שמסרב לצאת לחופשי, היוצאת כנגד שעבוד אנושי טוטאלי שאינו מוגבל בזמן. כנ"ל גם התפילין, שהן סובלימציה של האות שכבר אינו חקוק בבשר אלא נכרך עליו מבחוץ ("והיה לך לאות על ידיך ולזכרון בין עיניך"), אך מטרתו זהה – תזכורת מתמדת של "ביד חזקה *הוציאך ה'* ממצריים" כנגד אורח מחשבה לא רצוי של "כוחי ועוצם ידי" שעלול להתעורר ברבות הימים.
לא שמעתי מעולם על הדבר. תודה. מצטרף לקודמי שאיו להפוך את הטלת האות לחזות הכל; זה פירור רעיוני בלבד
איני חולק על כך. זהו דבר נדיר, אבל כמובן שאותי הוא מעניין דווקא בגלל נדירותו.
לענ"ד המעשה בפקיד ההומוסקסואל סוטה מן הענין במקצת. מדובר בעונש נידוי, שבוודאי היה רווח ביהדות הרבה יותר מאות הקלון, ושדוגמאות לו ניתן מן הסתם למצוא למכביר בספרות ההלכתית ואף בתלמוד.
בשונה מאות הקלון, לא מדובר כאן בסימון גופני קבוע.
על אף שמעורב בעונש גם קלון, כמובן, הוא אינו שריר וכפוף לזמן ולגיאוגרפיה, בוודאי ובוודאי בימי טרום עידן הכפר הגלובלי. לכשתמצי לומר, גם בעונש המלקות בשער העיר (כנקוב במוציא שם רע על בתולה) טמון קלון, ובעצם אף ביתת בית דין, אך אין זה עצם העונש.