החור בסדין – אגדה וקורטוב אמת

בחברה החרדית שורר פחד כה גדול מתשוקות הבשר ומפיתויי הגוף שכמעט שום חרדי, צעיר או קשיש, לא יעז לשבת בתחבורה הציבורית לצידה של שום אישה שאינה אשתו. גברים יותירו ריק אפילו את המושב שליד ישישה עטופה מכף רגל ועד ראש. הבסיס ההלכתי לפוביה הזו קלוש, אך ממנה קצרה הדרך לצעקה האחרונה בצניעות, חידוש שהתפשט בעשור האחרון: אוטובוסי מהדרין שבהם יושבים הגברים מלפנים, והנשים מאחור.

חומרות הצניעות

תמונות של נשים אינן מוצגות בעיתונים החרדיים. העורכים הגראפיים שלהם מאומנים היטב על מלאכת מחשבת בפוטושופ, למשל כדי שיוכלו להציג את תמונת ממשלת ישראל מבלי להכליל בה את השרות. בחלק מהעיתונים החרדיים אפילו שמות פרטיים של נשים הן הס מלהזכיר, כנראה פן מדובר באישה כדוגמת רחב הזונה, שהתלמוד מספר שדי היה באזכור שמה כדי להביא גבר לאביונה. שום ספר קריאה חרדי לא יזכיר מגע כלשהו בין גבר לאישה. ספריו של סופר חרדי גרמני מפורסם מהמאה ה-19, הרב מאיר להמן, הורחקו או צונזרו, על אף המסר האורתודוקסי השמרני הבלתי משתמע לשתי פנים שיוצא מהם. זאת משום שהייתה בהם רומנטיקה קלה, זכר לתקופה שבה אלמנט כזה בספר חרדי עדיין היה דבר שיעלה על הדעת. אם אפשר היה לצנזר מהתנ"ך אי אלו קטעים, אפילו את הנשיקה התמימה שהצמיד יעקב לרחל כשפגש בה לראשונה (בראשית כט יא) , חוצות בני ברק ומאה שערים היו מתמלאות בגזירי כתבי קודש שחינם סר בעיניהם של טהרני צניעות.

ככל שהם מתאמצים יותר לדכא כל אפשרות לגירוי מיני אקראי, כך גובר בחרדים התסכול על כך שאינם עושים מספיק. אחרי הפיגוע הקשה בקו 2 בירושלים ב-2003, שבו נהרגו למעלה מ-20 חרדים, שבעה מהם ילדים, רבנים חרדים הזדרזו לתלות את האסון בחוסר צניעות. במקרה ההוא הייתה בכך אירוניה, משום שאחותו של המחבל המתאבד סיפרה לדיילי טלגרף שאחיה, אימאם מוסלמי שלעולם לא היה מישיר מבט לנשים, העדיף לפגע בין חרדים, כי לא יכול היה לשאת את המראה של הנשים החשופות החילוניות.

אחד המחסומים היחידים שעוד נותרו בתחום תגבור הצניעות הוא הרעלה. קבוצת הנשים החרדיות שהתחילו ללבוש רעלות וזכתה לחשיפה עיתונאית ב-2008 עוררה את החשש שזה הדבר הרע הבא בתחום. נשים חרדיות הביעו את החשש שעוד תיווצר נורמה חדשה, שתיכפה עליהן בסופו של דבר. בפועל "הטליבניות" דווקא נרדפו והוקעו על ידי החברה החרדית, וכשהתברר שמנהיגת כת הרעלות התעללה בילדיה, נמוג כל סיכוי שעשרים ושבע שכבות הביגוד שעל גופה יהיו לצו האופנה במגזר.

האם יש חור בסדין?

לאור אובססיית הצניעות החרדית, אין פלא שצמח המיתוס על תפקידו של החור בסדין ביחסי המין בין בני זוג חרדים. לא היה זה מפתיע אם הרתיעה מקשר בין גבר ואישה וממגע גוף בגוף הייתה מגיעה גם לדרגה כזו שתצמצם את קיומו, אפילו בין בני זוג נשואים, אל חריץ צר והכרחי. אולם אין אלו פני הדברים ולא כך מתנהלת האינטימיות האדוקה. גם בחוגים החרדיים הקיצוניים אין מקובל להתעלס בדרך זו. מסבירנים דתיים מציגים את תיאוריית הסדין כסמל לבורות החילונית שמייצרת מיתוסים לעגניים שאין להם בסיס.

"אין, וכנראה לא היה אף פעם, סדין כזה. אף קבוצה חרדית שפגשתי, כולל המחמירות ביותר כמו חסידי גור וחסידי "תולדות אהרון", אינה מקיימת את המנהג המוזר הזה", כותב העיתונאי אמנון לוי, מתבונן חילוני בחרדים, שהקדיש פרק נרחב בספרו לדיון בפרקטיקת המין החרדית. "אף אחד מהחרדים גם לא שמע על המנהג הזה בעבר. פשוט 'אין סדין עם חור' בשום מקום, להוציא אולי את דמיונם הפרוע של החילונים", הוא מוסיף.  "איך נולדה המעשייה על הסדין?", שואל לוי, ומשיב: "היא נולדה מתוך החשאיות הרבה האופפת את נושא המין אצל החרדים, חשאיות שהולידה אמונות טפלות לגביהם".

שורות נחרצות אלו מותירות את הסדין להתגולל יחד עם אגדות אורבניות אחרות, אולם הן עושות איתו עוול.  האמת מורכבת יותר. אף שהסדין אינו תופס מקום מרכזי ביחסי המין ההלכתיים, עדיין יש לו מקום כלשהו, ואף במקורות קדומים למדי.

מקורות לסדין מחורר

בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יוסי בר חלפתא, שהיה עליו לייבם את אשת אחיו שנפטר ערירי. מסופר עליו שהוא בעל אותה דרך סדין. ועשה זאת חמש פעמים. חלקו של הסדין בסיפור הזה זכה לפרשנויות שונות ומשונות. לפי חלקן, זהו ממש החור בסדין מהאגדה האורבנית. כפי שתיאר זאת אחד הרבנים – "היה בסדין חור ודרך החור בעל שהאבר חדר דרך החור ההוא… האבר דש בפנים כדרך כל הארץ ורק בשר גופו לא נגע בבשר גופה" . רבי יוסי בר חלפתא קיים יחסים בדרך זו, כדי להבטיח שמטרתו לא תהיה הנאתו, אלא קיום מצוות היבום והעמדת צאצאים לאחיו.   הסיבה שזהירות קיצונית נדרשת ביבום היא שבאופן רגיל אשת האח אסורה באיסור חמור מאוד, גם אחרי מותו. היבום הוא דין מיוחד במינו שמאפשר להתיר, בנסיבות שבהן אין לאח ילדים, איסור חמור זה. אולם אם כוונתו של מקיים היבום אינה לשם המצווה שבדבר, הוא מסתכן בכך שייחשב כמי שמקיים את העבירה החמורה שמהווה בעילת אשת אח בדרך כלל. לכן רבי יוסי נשמר כל כך והצטייד בסדין. מה קורה כשאימת אשת האח אינה מרחפת ממעל? האם החור בסדין רלוונטי גם ליחסי מין רגילים בין בעל ואשה? יש סיבה לחשוב כך, שכן כך עשה רבי אליעזר. בתלמוד נאמר עליו שהיה משמש עם אשתו בזהירות רבה, כאילו כפאו שד. לפי אחת הפרשנויות, הוא קיים יחסי מין דרך סדין, ולדעת פוסקים מסוימים כך יפה לתלמיד חכם לתנות אהבים.

פרשנות רדיקלית זו, שלפיה החור בסדין הוא הנחייה ליחסי מין בין בעל ואישה סותרת סוגיה אחרת שלפיה סירוב להתערטל במיטה לא רק שאינו מומלץ, אלא הוא עילה לגירושים. תירוץ מקובל שמיישב את הקונפליקט הוא שלא ניתן לדרוש מין מתווך בסדין כאשר הבעל והאישה אינם מסכימים עליו, אולם אם בני הזוג רוצים בו שניהם, הדבר ראוי לשבח. כך או כך, ואף על פי שדבר זה אולי ישתנה מעט אחרי כתיבת שורות אלו לאור המהירות המסחררת שבה חומרות צניעות צוברות תאוצה ברחוב החרדי, סדינים עדיין שלמים שם.

השלכות לקונדום

יש כאלו שאפילו החור בסדין לא נראה להם צנוע מספיק, הרחיקו לכת ופירשו שרבי יוסי בר חלפתא עשה צעד נוסף במאמציו שלא להנות מהמין, ובעל לא על ידי חור בסדין, אלא על ידי סדין שאינו מחורר בכלל, אטום כדבעי, סתום למעבר נוזלי גוף.  תיאוריה מוזרה – אך כדאי לשים אליה לב, מכיוון שהיא משליכה על שאלה הלכתית מרתקת – מה דינו של נואף חבוש קונדום.

תארו לעצמכם אדם דתי, שיצרו גדול, מציק ומתגרה מוביל אותו לרעות במיטות זרות, אך רגשות האשמה עמוקים ומכבידים. איזו הקלה תהיה זו עבורו אם יתבשר שבשל החציצה בין גוף לגוף, מין עם קונדום לא ממש נחשב ליחסי מין, ולא נאמרו לגביו האיסורים האיומים שהיהדות הטילה על המין ועל הניאוף. כמה מתוקה תהיה לו התגלית שהוא יכול לעטות על עצמו קונדום, לקיים מין בטוח ובעת ובעונה אחת לגלגל עיניים השמימה כאילו הוא עומד בתומתו, לא עשה דבר, שמור מחרון אף האל כפי שהוא שמור מאימת מחלות המין. באמת קיימות דעות בהלכה שמשתעשעות בהשקפה שלפיה הקונדום מציל מחטא (פרט לכך שיש בשימוש בו מידה של הוצאת זרע לבטלה. ראו בפוסט על אוננות). האם אם כן סקס עם קונדום הוא סקס כשר הלכתית ויכול להצטרף למועדון המכובד של פתרונות הלכתיים נפתלים – ממכירת חמץ לגוי ועד מתקני השבת של מכון צומת? רוב הפוסקים לא מתלהבים מהאפשרות ויש להם ראיה מפולפלת. אם רבי יוסי קיים יחסים עם סדין אטום, זו מכה ניצחת לכל מי שיסבור שהקונדום מונע את העבירה. כי אם רבי יוסי עדיין ראה עצמו, על אף הבד המפריד בין איברי המין, כמי שקיים את מצוות הייבום שדורשת יחסי מין מלאים עם אלמנת האח, מתחייב שמין עם חציצה גם הוא נחשב מין, על כל ההשלכות שבדבר – גם משגל חוטא עם קונדום ייענש בידי אלוהים ככל משגל אחר.

---

לקריאה נוספת

האם מותרת ישיבת גבר ליד אישה באוטובוס – סיכום הדעות אצל הרב יונה מצגר, שו"ת מים ההלכה, חלק ב, סימן נב

 על השפעת שמה של רחב על גברים – מגילה טו א

 ראיון של אחות המחבל המתאבד בירושלים – דיילי טלגרף

 אמנון לוי, חרדים, כתר, ירושלים, עמ' 120

 רבי יוסי בר חלפתא מייבם – תלמוד ירושלמי, יבמות פרק א, הלכה ה; הרב יעקב עדס, שו"ת חדות יעקב, אבן העזר, סימן מג

 המלצות לתשמיש מיטה צנוע עם סדין – נדרים כ, ב. והרא"ש שם; אחת הדעות בשולחן ערוך, אורח החיים, סימן רמ, סעיף ח. לפי ביאור הגר"א שם

 התנגדות ליחסי מין עם בגדים – כתובות מח ב; יישוב הקושי – מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רמ, סעיף ח

 קונדום מציל מחטא – מגוון הדעות מובאות באוצר הפוסקים על אבן העזר, הלכות אישות, סימן כ, סעיף א; דיון בנושא עם מסקנה מחמירה מובא גם אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן ז

 תמונת האישה המכוסה בשחור – מויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Shalim.JPG

תחיית המתים – בזחול העצמות

ביהדות התפתחו שתי אמונות מרכזיות על טיבו של החסד שאלוהים יגמול עם אנשים טובים. טובים על פי הגדרת היהדות, כלומר מאמינים ושומרי מצוות דקדקניים. מצד אחד קיימת התקווה שיום יבוא והם יקומו לתחייה וישובו לנהל את חייהם בעולם הזה, ובכך תיעלם כלא הייתה אלימות המוות שגזל אותם מהחיים. מצד שני התפתחה האמונה בקיומו של העולם הבא, עולם נשמות רוחני, הקיים במימד אלוהי בלתי נתפס כלשהו, שאליו מגיעים הצדיקים אחר המוות ומשוכנים בו בגן עדן, שם הם זוכים לחוות את נוכחותה של השכינה לצדם.

ברור למדי שהאמונות האלו סותרות זו את זו מבחינת הגיונן הפנימי. אם הדבר הטוב באמת הוא להגיע למעון רוחני תחת כנפיו של האל במקום שהחושים אינם משיגים אותו, תחיית המתים היא אירוע אומלל. אפשר לצפות מהמתים שוכני העולם הבא רק לצווח ולבעוט לכל עבר, כשיחזירו אותם ליקומנו החומרי, הדל בנוכחות אלוהית, יהיו תנאיו משופרים ככל שיהיו.

הישארות הנפש לסוגיה

לא ניתן להסתמך על התורה כדי להכריע בין שתי האפשרויות, משום שבה אין זכר לא לעולם הבא ולא לתחיית המתים. אחד העם כבר העיר שההסבר הפשוט לכך הוא התפיסה העתיקה של מושג הגמול שהיא קולקטיבית לחלוטין. הישארות הנפש בעיני התורה מושגת על ידי המשך קיומו ושגשוגו של עם ישראל כולו, שיושב על אדמתו ברווחה, נהנה מגשמים בעתם וגובר על אויביו. אין לתורה התחייבות לתגמול נצחי לפרט. היא שולחת את הבטחותיה וקללותיה לכל עם ישראל יחד. הצורך בגמול פרטי התחדד רק כשהעם נפרד ליחידים, שכל אחד מהם גלה לדרכו ולגורל משלו. ובאמת, בניגוד לתורה, בספר דניאל, בתלמוד ובמדרשים, כבר יש אמירה על שכר ועונש אינדיבידואלים שיבואו אחרי המוות.  רבני ימי הביניים, שניצבו מול ההשקפות הסותרות שהובעו במקורות, ניסו לעשות סדר בעניינים.

הרמב"ם העדיף לראות בדמיונו עולם גמול רוחני אחרי המוות, ואילו את תחיית המתים הפך למושג זניח יחסית. הוא אמנם הדגיש, באגרת מיוחדת שכתב לשם כך, "אגרת תחיית המתים", שהוא מאמין בשובם של המתים אל העולם הזה, ורואה זאת כאחד האירועים של אחרית הימים, אך לפי השקפתו, גם המתים שיתעוררו מרבצם באותה עת ימותו מחדש, כך שבסופו של דבר שובם יהיה רק אפיזודה חולפת, ומבחינתו של הרמב"ם כנראה גם די נטולת פואנטה. הישארות הנפש האמיתית של הרמב"ם משמעותה פילוסופית ומבטאת, בצורה מעורפלת כזו או אחרת, את הישארותן של ההשגות השכליות שאדם קנה בחייו גם אחרי מותו. תחיית מתים פשוטה כמשמעה, בתי קברות שלפתע שוקקים חיים, היא גידול זר, ואפילו אינפנטילי, במשנתו הרציונאלית, ויש רואים את ההכרה שהסכים להעניק למושג הזה כבוטנים שהשליך להמונים הנבערים.

הדעה האחרת גורסת שתחיית המתים היא היא הדבר האמיתי, הזירה הגדולה שבה יתגשמו ההבטחות הנדיבות שפיזר אלוהים על הצדיקים. חשיבותו של עולם הנשמות שאחרי המוות היא רק בהיותו מחסן שמאכלס נשמות בתקופת הביניים שבין המוות לבין התחייה. ובמחסן כמו במחסן, לא שם קורים הדברים המעניינים. הדברים הטובים באמת ילבשו אופן גשמי ויקרו לצדיקים כשישובו מעולם הנשמות אל חיי בשר ודם נצחיים.

מאיפה יילקחו האיברים?

בין אם תחיית המתים היא העיקר או רק עניין משני, עולה השאלה איזה גוף ילבשו המתים לכשיתעוררו, ומה יקרה לפיסחים, לגידמים, למי שחסרו להם איברים בחייהם, האם יקומו איתם או בלעדיהם. זו שאלה שמטרידה גם את בני דודנו המוסלמים. סופר שמחבל מתאבד אחד הקדים ועטף את איבר מינו בנייר טואלט קודם הפיצוץ כדי שהוא לפחות יישאר שלם כשיתעורר לחיים שאחר כך, לפגישה עם שבעים ושתיים הבתולות. להבדיל, אולי זו גם הסיבה הסמויה שמקשה כל כך על ישראלים להסכים לתרום את איבריהם אחר המוות. לפחות ברובד תת הכרתי הם מאמינים שעוד יצטרכו אותם שלמים ומלאים בעתיד.

חלק מפוסקי ההלכה שותפים לקו המחשבה הזה. קיימת אמונה שבתחיית המתים איבריו של האדם, אם הופרדו, יזחלו מתחת לאדמה עד שיתחברו להם כולם ביחד בארץ ישראל, ובה יקום האדם לתחייה. הרב מנשה קליין מביע חשש שאדם שיותיר איבר מאיבריו בגופו של אדם אחר עלול לחבל בסיכויי התהליך הזה המכונה "גלגול מחילות", ונחשב בלאו הכי למכאיב וקשה מאוד, כמו שאפשר לצפות מנדודים של חלקי איברים במנהרות אפלות. ומלבד זאת, מה נאמר על הסיטואציה הטראגית שבה אדם שאיבריו נלקחו להשתלה באחרים, יתעורר לתחייה, ויגלה שהוא נטול איבר. הגילוי העצוב הזה שילווה את תחיית המתים של תורם האיברים מצדיק, לדעת הרב עובדיה הדאיה, שהיה חבר בית הדין הרבני הגדול, הימנעות מהשתלה. גם תחושות של בושה והשפלה יהיו בלתי נמנעות, כשאחרים שהיו נדיבים פחות בהרעפת איברי גופם על הזולת, יחזו  בתורם האיברים המצוי במצב המביך של תחיית מתים אפויה למחצה.

דילמות התחייה

אבל עם כל הכבוד לרבנים קליין והדאיה, דבריהם גורמים לשומע אי נוחות. אם איברים חסרים הם בעיה כה גדולה בתחיית המתים, מה ייאמר על מי שכל גופו הפך לאפר כשנשרף על קידוש השם במדורת האוטו-דה-פה של האינקוויזיציה, או על אלו שגופם התכלה בקרמטוריום של אושוויץ ובמדורות של טרבלינקה. ובכלל, ההשערה שבעידן של תחייה אלוהית פנטסטית מה שיפריע יהיה העדרו של איבר, בפרט אם נתרם למטרה נעלה, נשמעת פשוט ילדותית. אומרים שעוד מעט המדע יידע להצמיח איברים חדשים מדנ"א קיים. קרוב לוודאי שאלוהים כבר מיומן בכך. רוב הרבנים אכן אינם מוטרדים מהקשיים האנטומיים שמציבה תחיית המתים. השתלות הן אכן סוגיה דתית טעונה, אך השאלה שבאמת מקשה על מתנגדי ההשתלות לתמוך בהן, שלא כאן המקום לדון בה, היא אחרת: האם הוצאת איברים מאדם שכשיר לתרום איברים, אדם שמת מוות מוחי, אך עדיין לבו פועם, אינה רצח.

אפילו אם איברים חסרים אינם מוקש רציני לזמן התחייה, יש קשיים אחרים, הלכתיים. אציין קושי אחד עיקרי: בניגוד לזכויות דתיות אחרות, התחייה לא אמורה להפלות בין מגדרים – גם נשים צדקניות תקומנה. בהחלט מגיע להן, אך שובן מן המתים יחולל תסבוכת. הרבנים של אותה תקופה יצטרכו להחליט מה דינה של מתעוררת לתחייה שבחייה הקודמים התאלמנה מבעלה הראשון והתחתנה עם בעל שני. שניהם צדיקים, שניהם קמו לתחייה יחד איתה, שניהם נוצרים את זכר אהבת העבר. מי מהם הוא הבעל הלגיטימי בחיים החדשים? ואולי מותר לה להינשא לגבר שלישי? כמה קל יהיה למצוא חומרים לתעשיית הסרטים של אחרית הימים.

וחוץ מזה, שנה טובה לקוראי הבלוג

לקריאה נוספת

 חיים נחמן ביאליק, "על אחד העם", טבת תרפ"ח, http://benyehuda.org/bialik/dvarim_shebeal_peh79.html

 דיון נרחב בנושא תחיית המתים נמצא אצל Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.149-156

מוזכרת שם פרשנות מוזרה במיוחד להשקפת הרמב"ם שמציע הרב יוסף קאפח. לדבריו גופות המתים צפויות לקום לתחיה, אך הן יתקיימו בלי שום קשר לנפשות שאכלסו קודם.

 השקפת הרמב"ן המובאת בשער הגמול.

 גלגולי מחילות – שו"ת משנה הלכות, סימן יב, סעיף תסב

 השתלות – הרב הדאיה התייחס להשתלת קרנית עין, ואפשר שלגבי איברים אחרים דעתו הייתה שונה. שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, יורה דעה, סימן כו. ראה גם חלק ח, יורה דעה, סימן לג, סעיף ב.

 תרומת איברים ומוות מוחי – ראה אצל הרב אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ב, ערך השתלת איברים, הוצאת המכון ע"ש שלזינגר, ירושלים תשנ"א, עמ' 191

ציור תחיית המתים של לוקה סיניורלי, נלקח מאתר ויקימדיה

אזהרות התורה התגשמו דווקא בסין

בניו יורק טיימס פורסמה כתבה המתעדת תקופת אימים בתולדות סין. "הזינוק הגדול קדימה" שהוביל מאו בתחילת שנות השישים. מתברר שהמחזות ששררו בזמן הרעב ההוא דמו למה שהזהירה מפניו התורה ודנתי בו בארוכה בפוסט על הקניבליזם.

קישור נוסף ראוי לציון שמתקשר לפוסט שפורסם בעבר הוא הדיון של ד"ר גדי אלכסנדרוביץ בצופן התנ"כי, נושא שנדון בפוסט הזה שלי.