תחיית המתים – בזחול העצמות

ביהדות התפתחו שתי אמונות מרכזיות על טיבו של החסד שאלוהים יגמול עם אנשים טובים. טובים על פי הגדרת היהדות, כלומר מאמינים ושומרי מצוות דקדקניים. מצד אחד קיימת התקווה שיום יבוא והם יקומו לתחייה וישובו לנהל את חייהם בעולם הזה, ובכך תיעלם כלא הייתה אלימות המוות שגזל אותם מהחיים. מצד שני התפתחה האמונה בקיומו של העולם הבא, עולם נשמות רוחני, הקיים במימד אלוהי בלתי נתפס כלשהו, שאליו מגיעים הצדיקים אחר המוות ומשוכנים בו בגן עדן, שם הם זוכים לחוות את נוכחותה של השכינה לצדם.

ברור למדי שהאמונות האלו סותרות זו את זו מבחינת הגיונן הפנימי. אם הדבר הטוב באמת הוא להגיע למעון רוחני תחת כנפיו של האל במקום שהחושים אינם משיגים אותו, תחיית המתים היא אירוע אומלל. אפשר לצפות מהמתים שוכני העולם הבא רק לצווח ולבעוט לכל עבר, כשיחזירו אותם ליקומנו החומרי, הדל בנוכחות אלוהית, יהיו תנאיו משופרים ככל שיהיו.

הישארות הנפש לסוגיה

לא ניתן להסתמך על התורה כדי להכריע בין שתי האפשרויות, משום שבה אין זכר לא לעולם הבא ולא לתחיית המתים. אחד העם כבר העיר שההסבר הפשוט לכך הוא התפיסה העתיקה של מושג הגמול שהיא קולקטיבית לחלוטין. הישארות הנפש בעיני התורה מושגת על ידי המשך קיומו ושגשוגו של עם ישראל כולו, שיושב על אדמתו ברווחה, נהנה מגשמים בעתם וגובר על אויביו. אין לתורה התחייבות לתגמול נצחי לפרט. היא שולחת את הבטחותיה וקללותיה לכל עם ישראל יחד. הצורך בגמול פרטי התחדד רק כשהעם נפרד ליחידים, שכל אחד מהם גלה לדרכו ולגורל משלו. ובאמת, בניגוד לתורה, בספר דניאל, בתלמוד ובמדרשים, כבר יש אמירה על שכר ועונש אינדיבידואלים שיבואו אחרי המוות.  רבני ימי הביניים, שניצבו מול ההשקפות הסותרות שהובעו במקורות, ניסו לעשות סדר בעניינים.

הרמב"ם העדיף לראות בדמיונו עולם גמול רוחני אחרי המוות, ואילו את תחיית המתים הפך למושג זניח יחסית. הוא אמנם הדגיש, באגרת מיוחדת שכתב לשם כך, "אגרת תחיית המתים", שהוא מאמין בשובם של המתים אל העולם הזה, ורואה זאת כאחד האירועים של אחרית הימים, אך לפי השקפתו, גם המתים שיתעוררו מרבצם באותה עת ימותו מחדש, כך שבסופו של דבר שובם יהיה רק אפיזודה חולפת, ומבחינתו של הרמב"ם כנראה גם די נטולת פואנטה. הישארות הנפש האמיתית של הרמב"ם משמעותה פילוסופית ומבטאת, בצורה מעורפלת כזו או אחרת, את הישארותן של ההשגות השכליות שאדם קנה בחייו גם אחרי מותו. תחיית מתים פשוטה כמשמעה, בתי קברות שלפתע שוקקים חיים, היא גידול זר, ואפילו אינפנטילי, במשנתו הרציונאלית, ויש רואים את ההכרה שהסכים להעניק למושג הזה כבוטנים שהשליך להמונים הנבערים.

הדעה האחרת גורסת שתחיית המתים היא היא הדבר האמיתי, הזירה הגדולה שבה יתגשמו ההבטחות הנדיבות שפיזר אלוהים על הצדיקים. חשיבותו של עולם הנשמות שאחרי המוות היא רק בהיותו מחסן שמאכלס נשמות בתקופת הביניים שבין המוות לבין התחייה. ובמחסן כמו במחסן, לא שם קורים הדברים המעניינים. הדברים הטובים באמת ילבשו אופן גשמי ויקרו לצדיקים כשישובו מעולם הנשמות אל חיי בשר ודם נצחיים.

מאיפה יילקחו האיברים?

בין אם תחיית המתים היא העיקר או רק עניין משני, עולה השאלה איזה גוף ילבשו המתים לכשיתעוררו, ומה יקרה לפיסחים, לגידמים, למי שחסרו להם איברים בחייהם, האם יקומו איתם או בלעדיהם. זו שאלה שמטרידה גם את בני דודנו המוסלמים. סופר שמחבל מתאבד אחד הקדים ועטף את איבר מינו בנייר טואלט קודם הפיצוץ כדי שהוא לפחות יישאר שלם כשיתעורר לחיים שאחר כך, לפגישה עם שבעים ושתיים הבתולות. להבדיל, אולי זו גם הסיבה הסמויה שמקשה כל כך על ישראלים להסכים לתרום את איבריהם אחר המוות. לפחות ברובד תת הכרתי הם מאמינים שעוד יצטרכו אותם שלמים ומלאים בעתיד.

חלק מפוסקי ההלכה שותפים לקו המחשבה הזה. קיימת אמונה שבתחיית המתים איבריו של האדם, אם הופרדו, יזחלו מתחת לאדמה עד שיתחברו להם כולם ביחד בארץ ישראל, ובה יקום האדם לתחייה. הרב מנשה קליין מביע חשש שאדם שיותיר איבר מאיבריו בגופו של אדם אחר עלול לחבל בסיכויי התהליך הזה המכונה "גלגול מחילות", ונחשב בלאו הכי למכאיב וקשה מאוד, כמו שאפשר לצפות מנדודים של חלקי איברים במנהרות אפלות. ומלבד זאת, מה נאמר על הסיטואציה הטראגית שבה אדם שאיבריו נלקחו להשתלה באחרים, יתעורר לתחייה, ויגלה שהוא נטול איבר. הגילוי העצוב הזה שילווה את תחיית המתים של תורם האיברים מצדיק, לדעת הרב עובדיה הדאיה, שהיה חבר בית הדין הרבני הגדול, הימנעות מהשתלה. גם תחושות של בושה והשפלה יהיו בלתי נמנעות, כשאחרים שהיו נדיבים פחות בהרעפת איברי גופם על הזולת, יחזו  בתורם האיברים המצוי במצב המביך של תחיית מתים אפויה למחצה.

דילמות התחייה

אבל עם כל הכבוד לרבנים קליין והדאיה, דבריהם גורמים לשומע אי נוחות. אם איברים חסרים הם בעיה כה גדולה בתחיית המתים, מה ייאמר על מי שכל גופו הפך לאפר כשנשרף על קידוש השם במדורת האוטו-דה-פה של האינקוויזיציה, או על אלו שגופם התכלה בקרמטוריום של אושוויץ ובמדורות של טרבלינקה. ובכלל, ההשערה שבעידן של תחייה אלוהית פנטסטית מה שיפריע יהיה העדרו של איבר, בפרט אם נתרם למטרה נעלה, נשמעת פשוט ילדותית. אומרים שעוד מעט המדע יידע להצמיח איברים חדשים מדנ"א קיים. קרוב לוודאי שאלוהים כבר מיומן בכך. רוב הרבנים אכן אינם מוטרדים מהקשיים האנטומיים שמציבה תחיית המתים. השתלות הן אכן סוגיה דתית טעונה, אך השאלה שבאמת מקשה על מתנגדי ההשתלות לתמוך בהן, שלא כאן המקום לדון בה, היא אחרת: האם הוצאת איברים מאדם שכשיר לתרום איברים, אדם שמת מוות מוחי, אך עדיין לבו פועם, אינה רצח.

אפילו אם איברים חסרים אינם מוקש רציני לזמן התחייה, יש קשיים אחרים, הלכתיים. אציין קושי אחד עיקרי: בניגוד לזכויות דתיות אחרות, התחייה לא אמורה להפלות בין מגדרים – גם נשים צדקניות תקומנה. בהחלט מגיע להן, אך שובן מן המתים יחולל תסבוכת. הרבנים של אותה תקופה יצטרכו להחליט מה דינה של מתעוררת לתחייה שבחייה הקודמים התאלמנה מבעלה הראשון והתחתנה עם בעל שני. שניהם צדיקים, שניהם קמו לתחייה יחד איתה, שניהם נוצרים את זכר אהבת העבר. מי מהם הוא הבעל הלגיטימי בחיים החדשים? ואולי מותר לה להינשא לגבר שלישי? כמה קל יהיה למצוא חומרים לתעשיית הסרטים של אחרית הימים.

וחוץ מזה, שנה טובה לקוראי הבלוג

לקריאה נוספת

 חיים נחמן ביאליק, "על אחד העם", טבת תרפ"ח, http://benyehuda.org/bialik/dvarim_shebeal_peh79.html

 דיון נרחב בנושא תחיית המתים נמצא אצל Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.149-156

מוזכרת שם פרשנות מוזרה במיוחד להשקפת הרמב"ם שמציע הרב יוסף קאפח. לדבריו גופות המתים צפויות לקום לתחיה, אך הן יתקיימו בלי שום קשר לנפשות שאכלסו קודם.

 השקפת הרמב"ן המובאת בשער הגמול.

 גלגולי מחילות – שו"ת משנה הלכות, סימן יב, סעיף תסב

 השתלות – הרב הדאיה התייחס להשתלת קרנית עין, ואפשר שלגבי איברים אחרים דעתו הייתה שונה. שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, יורה דעה, סימן כו. ראה גם חלק ח, יורה דעה, סימן לג, סעיף ב.

 תרומת איברים ומוות מוחי – ראה אצל הרב אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ב, ערך השתלת איברים, הוצאת המכון ע"ש שלזינגר, ירושלים תשנ"א, עמ' 191

ציור תחיית המתים של לוקה סיניורלי, נלקח מאתר ויקימדיה