הארכיון של אוקטובר, 2012

סגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה מצוטט בדה מרקר כאומר:"לא כתוב בשום מקום שהגבר צריך לעבוד. מספיק טוב אם האישה עובדת". ואני תוהה: האם מעולם לא קרא או שמע נוסח כתובה?

מודעות פרסומת

אחת מהמהפכות התרבותיות המשמעותיות שהתחוללו במערב בעשורים האחרונים נסובה סביב מעמדה של הומוסקסואליות. כיום יחסים חד מיניים בין בגירים אינם נחשבים עוד לבלתי הגונים או לבלתי מוסריים בחברה המערבית.  בעבר אסר החוק על יחסים אלו בין גברים, אך כבר בשנות החמישים לא נאכף חוק זה בישראל. חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, יקה במוצאו, אמר שכפי שניתן היה לצפות משופטי גרמניה שלא יאכפו את חוקיהם הבלתי מוסריים של הנאצים, כך לא היה בדעתו לאפשר הנהגתו של חוק בלתי מוסרי בארץ.  החוק בוטל רשמית ביוזמת שולמית אלוני ב-1988. בארצות הברית המתינו חוקים דומים עד ל-2003, אז ביטל אותם בית המשפט העליון של ארצות הברית, אך לא פה אחד. גם אז, בפתח המאה ה-21 באמריקה, חלק מהשופטים סברו, בדעת מיעוט, שהחוקה מאפשרת לדון הומואים בפלילים על התנהגותם המינית.

מצעד הגאווה

משכב זכור בהלכה

ההלכה קובעת ליחסים הומוסקסואליים בין גברים את העונש האולטימטיבי: מוות בסקילה.  חטא ההומוסקסואליות יוחס לבני דור המבול. עוונם זה אינו מוזכר בפירוש בתורה, אך כנראה חז"ל לא יכולים היו להעלות על דעתם שחברתם המושחתת כל כך לא תתהולל גם במשכבי זכור. לפי המדרש, את ההחלטה הסופית לשטוף אותם בזעמו קיבל אלוהים רק אחרי שהתחילו לחתן גברים זה עם זה או עם בהמות. בניגוד לאלו שנשא אותם המבול, או לאנשי העיר סדום אחריהם, יהודים לא נחשבים לשטופים במשכב זכור. "לא נחשדו ישראל על משכב זכור", כותב הרמב"ם, בקביעה שמזכירה אסוציאטיבית את טענתו של נשיא איראן שאין הומוסקסואליות בארצו.  בהתאם לכך מרשה הרמב"ם לשני גברים בני ישראל לשהות יחד בחדר סגור, אך ממליץ, ליתר ביטחון, להימנע מכך.

ההלכה אפילו מצאה צורך להתייחס בחומרה להומואיות נרקסיסטית – אם גבר שוכב עם עצמו.  במקרה שבו הוא מצליח בגמישות אנטומית מופלאה להחדיר את איבר מינו לתוכו, הוא עלול להיות חייב מיתה פעמיים. פעם בגלל היותו הצד החודר ופעם בגלל היותו הצד הנחדר.

ההלכה מתרככת

הדינים הקשוחים האלו משקפים התנגדות מוחלטת להומוסקסואליות,  אולם בשנים האחרונות חל שינוי מסוים אפילו באורתודוקסיה. לאור ההכרה הכללית בכך שהומוסקסואליות היא תכונה טבועה באדם, שאינה פרי בחירה, מצוקתם של הומואים דתיים זכתה להתייחסות רבנית נרחבת, לעתים אמפתית במידת מה, בפרט מהרב יובל שרלו, הרב הבולט ביותר כיום בציונות הדתית המתונה, שמרבה לענות תשובות באינטרנט בנושא לפונים אנונימיים. הרב שרלו קורא להומואים הדתיים לצאת מהארון ולספר לסביבתם על נטייתם המינית, אך גם הוא אינו מעוניין ואינו יכול, עם כל נאורותו, להתיר להם לממש את מיניותם המנוגדת להלכה.

צעירים דתיים הנמשכים לבני מינם, בעלי "נטייה הפוכה", בלשון החברה הדתית, אינם יכולים להסתפק ברצון הטוב. הם זקוקים להיתר הלכתי רלוונטי. בפורומים באינטרנט שבהם ניתן לגלוש באנונימיות הם מחפשים בן זוג דתי ולא חפיפניק, מתחבטים בסתירה שבין נטייתם המינית לאמונתם, חולקים סיפורים מהווי חייהם, למשל על סטוץ שהניב חברותא קבועה ללימוד אמונה, ובעיקר מנהלים ויכוחים בינם לבין עצמם, בין השמרנים שבהם המגלים הבנה להומופוביה שבה הם מוקפים בחברה הדתית לאלו שמלאים עליה בזעם.

יש פיתרון?

הומואים דתיים רבים מצאו דרך לעקוף את איסור התורה. איסור זה, על פי הבנתם, הוא רק על יחסים אנאליים, ולפיכך הם מקיימים יחסים אינטימיים מסוגים אחרים, בפרט מין אוראלי. בסוף המאה הקודמת הסעירה שאלה דומה את העולם המערבי. האם ביל קלינטון שיקר כשטען שלא קיים יחסי מין עם מוניקה לוינסקי, והתכוון לכך שקיים איתה מין אוראלי בלבד. ההלכה אכן לא מתייחסת למין כזה כמין של ממש, והוא פטור מהעונשים החמורים המוטלים על יחסי מין אסורים רגילים. אומנם, עדיין קיים איסור מסוים, גם אם לא חמור יחסית,  על קרבה פיזית אל מי שאסור מינית, גם אם הקרבה היא על ידי חיבוק, נישוק או סוגים שונים של גילויי אינטימיות שאינם יחסי מין סטנדרטיים, מה שמכונה בהלכה "ביאה דרך איברים". בנוסף, כל יחסי מין שכרוכים בהוצאת זרע לבטלה מעוררים גם את בעיית איסור האוננות.

לכאורה ניתן היה למצוא פתרון הלכתי אחר המתיישב היטב עם בהלת האיידס – מין בטוח מבוצע על ידי חציצת קונדום. האם מעורבות הקונדום, בשל טבעו החוצץ, מונעת מיחסי המין בין גברים להיחשב כיחסי מין אסורים ממש? כפי שהוא מונע מוות ממחלת מין, כך הוא מציל ממוות על פי ההלכה? בפוסט הקודם בנושא החור בסדין כבר התייחסתי לשאלה הזו. אף שאין תמימות דעים מוחלטת בסוגיה זו, ההשקפה המקובלת היא שמין עם קונדום הוא מין לכל דבר, ולפיכך המין הבטוח החד מיני הוא עדיין מין שאסור כליל.

מצוקתם של הומואים דתיים זכתה להתייחסות, אמנם מצומצמת ביותר, כבר בכתביו של הרב קוק. באופן אירוני, הפתרון שהרב קוק מציע להומואים הדתיים הפוך כליל לפתרון שגיבשו לעצמם רבים מהם. אם הומו דתי משקיט את מצפונו על ידי יחסים עם גבר, אך התנזרות מסוג מסוים של מין – מין אנאלי, הרב קוק מציע לו לספק את יצריו על ידי מין אנאלי עם אשתו, "הפיכת שולחן", בלשון חז"ל. נראה שהרב קוק סבר שאם יותר להם לשכב עם האישה בדרך ששוכבים עם הגבר, יוכלו ההומוסקסואלים למצוא נחמה. האמנם זהו פתרון פסיכולוגי מעמיק למצוקתם של אלו שנמשכים לבני מינם? ספק רב. למרות דבקותם במשנתו של הרב קוק, רבני הציונות הדתית שבאו אחריו והתמודדו עם הסוגיה ביתר עוצמה, הדגישו פתרונות אחרים. המלצה מקובלת אחת היא על טיפול פסיכולוגי, פתרון פרדוקסלי שכן הפסיכולוגיה עצמה אינה מאמינה באפשרות לשנות נטייה מינית. פתרון זה מקודם במיוחד בידי הרב שלמה אבינר, אחד הרבנים הבולטים באגף השמרני של הדתיות הלאומית, שאף תומך בארגון בשם "עצת נפש" שמקדם כל מיני שיטות פסיכולוגיות, משונות יותר ופחות, שאמורות לגאול את המטופל ההומו מהמשיכה לבני מינו ולעורר בו תחושות של גבריות הטרוסקסואלית מוצקה ובטוחה. למרבה המבוכה, אחד מתומכיו של המיזם היה הרב מוטי אלון. אחרי שנחשפו החשדות שלרב אלון עצמו היו קשרים בלתי ראויים עם צעירים, מכתב תמיכתו הוסר מהאתר של הארגון.

פתרון חילופי שמציעים רבנים, שיש בו משום הרמת ידיים מסוימת מול חוסר היכולת לתת מענה לקונפליקט, הוא להציע לפונה ההומו הצעיר התנזרות והקדשת החיים ללימוד תורה ולעשיית חסד. רעיון אחר שהועלה הוא חיפוש בחורה יראת שמים, אולי לסבית, שתסכים לחלוק חיים של זוגיות והולדת ילדים, גם ללא סיפוק אינטימי ורגשי.  הרב ארלה הראל, ראש ישיבת הסדר בעברו, יזם לשם כך אתר המשדך בין לסביות להומואים, והתהדר בתמיכתם של בכירי רבני הציונות הדתית.

הזווית החרדית

זווית אחרת על ההומוסקסואליות, חרדית יותר ומיושנת יותר, הציע הרב משה פיינשטיין. לדברי הרב פיינשטיין, תאווה הומוסקסואלית אינה קיימת כלל וכלל, שהרי היא סותרת את הטבע. על פי רוב, רשעים יכולים לתרץ את פשעיהם בטענה שיצרם גבר עליהם, אבל כלשונו, "על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו".  מדוע בכל אופן יש הומוסקסואלים בעולם? רק משום שהם מעוניינים לבצע את מעשיהם כהתרסה כנגד אלוהים.  באופן שאינו עקבי לחלוטין עם השקפה זו, עדיין מתאמץ הרב פיינשטיין למצוא דרכים לסייע להומוסקסואל לגבור על יצרו. בין השאר הוא מזכיר לו שההומו מבצע מעשה "נגד האנושיות שנעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות", ואפילו "הרשע השני שעושה איתו את העבירה" בז לו.

עוד מכביר הרב פיינשטיין מילים חריפות על ההומוסקסואלים:  "אף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם… ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל".   מאז כתב את דבריו השתנו הזמנים, וברוב המדינות הנאורות דווקא הומופוביה מהסוג שהביע הייתה נראית כדבר שאינו מן הישוב כלל, אולם האיבה התהומית של החרדים להומוסקסואליות לא השתנתה. היא התסיסה מחדש את ירושלים כל פעם שהתעתד לצעוד בה מצעד הגאווה, ואף הביאה בעבר לפציעתו של צועד בידי דוקר חרדי. עם זאת, חשוב לומר שאין כיום רבנים שקוראים לרצח הומואים, גם לא בשוליים הקיצוניים. לא ידוע אם פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב באוגוסט 2009 נבע ממשטמה דתית.

מה קורה בישיבות?

בחברה החילונית קיים מיתוס על קשרים אירוטיים חד מיניים הרווחים בישיבות, בהיותן על טהרת הזכרים. גם במחקרי יוצאים בשאלה צוינה שכיחותם של סיפורים על קיום קשרים הומוסקסואליים בישיבה אצל יוצאים. קשה לדעת כמה באמת נפוצה תופעה זו, יש הטוענים שמגזימים בה ויש הטוענים שהיא אופיינית, משום מה, בעיקר לזרמים החרדים החסידיים. העיתונאי חנוך דאום, בוגר החינוך הדתי לאומי האליטיסטי, חזר בספרו האוטוביוגרפי החושפני מאוד לרגעי האושר שגרמה לו אהבת החברותא שלו, בתקופת הבדידות הגדולה בפנימיה הישיבתית. הייתה ביניהם, כך תיאר, "רומנטיקה מקסימה, ספק פיזית, ספק נפשית".

דעת המדע

אין הוכחות שחינוך מופרד תורם לפיתוח זהות הומוסקסואלית בבגרות. אדרבה, על פי תיאוריה של הפסיכולוג דריל בם, האדם נמשך לבני המין שנראה לו בילדותו אקזוטי ומרוחק יותר. ילד שנודה מחברת הבנים ושיחק עם הבנות, יגדל לאדם שבנים נראים לו אקזוטיים, מרוחקים, ולפיכך הרבה יותר אטרקטיביים. לעומת זאת, ילד הרגיל לשחק עם בני מינו יראה את הבנות כאקזוטיות ויימשך אליהן בבגרות. אם זה כך, יהיה הגיוני להסיק מהתיאוריה של בם שחינוך נפרד מקטנות הוא דווקא חממה לגידולם של הטרוסקסואלים. ילדים יתרגלו לחברתם המוכרת של בני מינם, אך את הסקרנות והמשיכה הם ישמרו לבני המין השני, שלא ניתנו להם שום הזדמנויות להתראות איתם. מכאן סלולה הדרך להקמת משפחה ברוח ישראל סבא.

כנגד השיקול הזה, יש סיבה מדעית משכנעת למדי להניח ששיעור ההומוסקסואלים אצל החרדים בכל אופן גדול יותר מבחברה החילונית. מתברר שככל שלילד היו יותר אחים זכרים, כך סיכוייו לצאת הומו גדולים יותר, זאת בשל סיבות הקשורות לפעילות ההורמונלית ברחם האישה. בחברה החרדית מרובת הילדים רבים הבנים שיש להם מספר רב של אחים גדולים. אם הסטטיסטיקה אינה משקרת, כתוצאה מכך חיים בה המוני הומואים. בכורח הנסיבות החברתיות, אלו הומואים לטנטים שנושאים בשתיקה את סבלם.

לסביות

הנימוק המסורתי השכיח כנגד הומוסקסואליות הוא שהיא מביאה להתדלדלותו של המין האנושי, מאחר שאינה כרוכה בהולדת ילדים. מבחינה זו נראה שלאורך הדורות דווקא הלסביות הייתה בעייתית יותר מהומוסקסואליות גברית. אישה שלא מקיימת יחסים עם גבר מבזבזת את פוטנציאל ההולדה שברחם שלה, לפחות בתקופה שלפני בנק הזרע וההפריה המלאכותית. גבר שלא מקיים יחסים עם אישה לא הקטין למעשה את פוטנציאל ההולדה בעולם, מאחר שאת מקומו, בעולם העבר שהתאפשר בו ריבוי נשים, יכול היה לתפוס בנקל גבר אחר. אף על פי כן, האיסור על יחסים לסביים בהלכה, אף שהוא קיים, דווקא קל יותר מהאיסור על הומוסקסואליות בין גברים ואינו כרוך בענישה חמורה. איסור זה נובע מהחשבת המשגל הלסבי כ"מעשה ארץ מצרים". יש מחלוקת אם איסורו הוא מהתורה או מדברי חכמים. כך או כך, השולחן ערוך קורא לבעל למנוע מאשתו להימצא במחיצת נשים הידועות בחיבתן לאקטים לסביים, וכן מורה לבית הדין להכות נשים אלו. הדיון ההלכתי התמקד יותר במרוצת השנים בהומוסקסואליות גברית, כנראה משום שהיא נתפסת כאיסור חמור יותר.  עם זאת, בעולם הדתי האורתודוקסי לסביות זוכות בסופו של דבר לאותו יחס כמו הומואים כיום. ההודאה בקיומן עדיין מהווה כמעט טאבו מוחלט בחברה החרדית, אך היחס אליהן נעשה סובלני יותר ויותר בחלקים המתונים של החברה הדתית לאומית.


לקריאה נוספת

 חיים כהן על חוקים נגד הומוסקסואליות – מיכאל ששר, חיים כהן – שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר, כתר, ירושלים 1989, עמ' 236

 Lawrence v. Texas, 539 U.S. 558  2003 , פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב. שלושה מבין תשעת שופטים התנגדו למסקנת הרוב שמנעה הפללה של הומוסקסואלים

 עונש על הומוסקסואליות – רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טו, הלכה יב

 עונש דור המבול – מדרש ויקרא רבה, פרשה כ"ג

 ייחוד של גבר עם גבר – רמב"ם, איסורי ביאה, פרק כב, הלכה ב

 גבר שוכב עם עצמו – סנהדרין נה א

 הרב שרלו, "עדיף לצאת מהארון", ynet

מיניות הומוסקסואלית שאינה כרוכה במשכב זכור – לפי הרמב"ם, ביאה דרך איברים ואיסורי קרבה הם מהתורה, ואילו לפי הרמב"ן איסורים אלו הם מדרבנן בלבד. ראה ספר המצוות לרמב"ם, מצווה שנג, והשגות הרמב"ן שם. דעת השולחן ערוך (אבן העזר סימן כ סעיף א) היא כרמב"ם.

הרב קוק על הומוסקסואליות – שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה צט

עירית קורן, ארון בתוך ארון – כתבה בעיתון הארץ

ערוץ 1, כתבה על לסביות דתיות

הרב פיינשטיין על הומוסקסואליות – שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן קטו; שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קטו

הרב אלון תומך בארגון עצת נפש, nrg

שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים, ידיעות אחרונות, תל אביב 2004, עמ' 166

 חנוך דאום, אלוהים לא מרשה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2007, עמ' 24

 Bem, D. J. (1996). Exotic becomes erotic: A developmental theory of sexual orientation. Psychol. Rev. 103: 320–335

David A. Puts, Cynthia L. Jordan, & S. Marc Breedlove. O brother, where art thou? The fraternal birth-order effect on male sexual orientation, PNAS 2006 103:10531-10532

Wikipedia, Fraternal birth order and sexual Orientation

תמונת מצעד הגאווה מוויקיפדיה

הצל הוא המקום אליו לא מגיעות קרני האור, חשוך, נסתר, סמל אוניברסלי לאפלה, בסרטי מתח כמו גם בפסיכולוגיה היונגיאנית. בעיניים רציונליות זו תופעה פיזיקלית תמימה, נטולת נזק, שנובעת מהגאומטריה של קרינת האור. אולם המקובלים התייחסו לאימת הצל ברצינות רבה, ומצאו בו את הסוד הקודר ביותר לכל אדם חי: זמנו הבלתי נמנע של המוות.

צל על חוף ים

לפי הרמב"ן ומקובלים אחרים, ישנה דרך שבאמצעותה יכול אדם לדעת האם הוא צפוי למות בשנה הקרובה. בליל הושענא רבה, הלילה שלפני שמיני עצרת, החג שמסיים את סוכות, מפגין צל הירח גחמה אכזרית צופה למרחוק. באותו הלילה לא יראה אדם שעתיד למות את הצל של ראשו. מי שאינו מפחד להביט נכוחה בעתיד, גם אם הוא עגום, יבחן באותו לילה היטב את מה שמספר לו הצל, ולא בהכרח אלו דברי נחמה.

מבחן הצל מבשר החיים והמוות לא נותר בספרי מיסטיקה אזוטריים, אלא מוזכר בקודקס הסמכותי של היהדות, בשולחן ערוך, אם כי שם מצוינת גם הדעה הסקפטית יותר, הסוברת שמוטב שלא לחקור עתידות.

בחוג הימי ביניימי של חסידי אשכנז היו נוהגים לצאת לקראת הירח עטופים בסדין, להתפשט ממנו, ולהתייצב ערומים אל מול אור הלבנה. לא היה זה טקס פאגאני חלילה, אלא בדיקה כמו רפואית, כמו ללכת לרופא עור בימינו. החסידים בחנו באופן מדוקדק את איברי הגוף, האם צילם מופיע. הם לא הסתפקו בצילו של איבר אחד. צל הראש קובע אם האדם יחיה או ימות, אבל גם לשאר האיברים יש סיפור לספר, מוצפן בסימבוליקה פשטנית למדי. אם יחסר צל אחד מאצבעות האדם – זהו סימן למוות של קרוב.  צל חסר ביד ימין צופן רעות לבנים הזכרים, וצל נעלם ביד שמאל מרמז על הבנות. באופן כללי, איבר שצילו אינו מושלם, הוא איבר עם פרוגנוזה להרבה ייסורים בשנה שלאחר מכן. ניתן לשער שבדיקת האיברים לאור הירח הייתה חוויה לא קלה ללוקים בהיפוכונדריה מיסטית. המקובל האיטלקי רבי מנחם הרקנאטי טען שמבחן הצל תקף גם לבעלי חיים. שמועה שמע שאפילו עופות יעבירו לילה לפני שחיטה ללא צל.

מה הדרמה שמאחורי ליל הצללים? על פי הקבלה, עד חצות ליל הושענא רבה נחתמים הפתקים המכילים את גורלות בני האדם למשך השנה הקרובה. לפיכך הצל נוהג מנהג סינדרלה ומגבש את צורתו הסופית ללילה רק מחצות והלאה. למחרת יימסרו הפתקים לביצוע המלאכים. בשל גורליותם מקובל בין חברים ערב הושענא רבה איחול ל"פתק טוב".

ליל חיתום הגורלות לא מוצא את יראי השמים אדישים. הם נוהגים לבלות אותו בלימוד תורה שקדני.  בכך מקביל לילה זה לליל שבועות, שגם בו קיים מנהג דומה של לימוד תורה לאורך הלילה.

העובדה שהדין נחתם בהושענא רבה על פי הזוהר נדמית כסותרת את דברי התורה כי כבר ביום הכיפורים, הקודם אחד עשר ימים להושענא רבה, מתכפרים החטאים. המעטת סופיותו של יום הכיפורים כיום דין היא אחת המוזרויות של הזוהר, שמתנגדי הקבלה השתמשו בה כדי להוכיח שהוא סותר את עיקרי הדת. בפועל המאמינים מראים יכולת יפה להסתגל לאינפלציה של ימי דין, ולהתייחס לכל אחד מהם בכבוד הראוי. כל יום דין מהווה הזדמנות מחודשת להשתכנע שאלוהים באמת סולח. ואפילו במקרה הרע, כאשר בליל הושענא רבה עצמו הסימנים מעידים שאינו סולח, מוקדם לתפור תכריכים. הרקאנטי מנחם אומללים שאיבדו את הצל של עצמם בלילה הלא נכון בהעידו שיש אנשים שאחרי שלא ראו צל בליל הושענא רבה, הכו על חטא, חזרו בתשובה, וצלם שב ללוותם עוד באותו הלילה. אלוהים נתן צ'אנס נוסף.


לקריאה נוספת

רמב"ן, במדבר יד ט

 מבחן הצל – רמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן תרסד, סעיף א

 ישראל וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, עמ' 253, 256. בספר נידון באריכות מנהג ההסתכלות בצל.

 רקנאטי על התורה, פרשת שלח

 הרב פנחס זביחי, שו"ת עטרת פז, חלק ראשון – כרך ג, אבן העזר, מילואים יב, עמ' רצב

 תמונת הצל על החוף – מקור בויקיפדיה