הפוסט להלן הוא פוסט אורח שנכתב על ידי אחד מקוראי הבלוג הנאמנים. בעקבות הפוסט הקודם שעסק בניצחונו של זרם חז"ל ביהדות על מתחריו, ולקראת ימי האבל על חורבן המקדש, חושף לנו כותב הפוסט התבוננות אורתודוקסית מקורית ומעניינת על החורבן ומשמעויותיו.
מדוע אין אבלות בי' באב?
מה משמעותו ההיסטורית של האסון הגדול שנחת על עמנו, חורבן בית המקדש, לפני אלפיים שנה? תשובה מעניינת לשאלה זו נמצאת בספר השו"ת "דברי יציב" – לאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג (חלק או"ח סימן רמב, אות ד והילך). האדמו"ר פותח דבריו בדיון אודות הלכה המצויה בפוסקים (טור או"ח תקנח). לפי הלכה זאת, היות ששריפת ביהמ"ק התרחשה ברובה בעשירי באב, מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר בליל העשירי באב וביומו, כי אם במשורה. האדמו"ר מסיק שזהו רק מנהג מאוחר, ולא הלכה שנקבעה מראש. ותמה האדמו"ר על כך שאין חובת אבלות ביום י' באב ובלילה שלפניו.
המקדש נחלת היריבים
השאלה מדוע אין חובת אבלות של ממש בי' באב מובילה את האדמו"ר לחידוש מפתיע, מנקודת מבט ש(דומני) שלא נמצאת כמוה אצל מחברים חרדיים.
תמונת המצב לפני החורבן הייתה שהצדוקים היו דומיננטיים ביותר, ונמצאו בכל עמדות ההשפעה של היהדות באותו זמן. הם התמנו ככוהנים גדולים, ואף היו מהם שישבו בסנהדרין ומשכך, בתמונת המציאות הזו לא היה סיכוי לפרושים להשפיע. ומניין שאבו הצדוקים את כוחם? מדוע הם ולא הפרושים היו אלו שמקורבים למלכות, ושקיבלו ממנה הרשאה למנות כהנים גדולים הנאמנים להשקפתם? לדעת הדברי יציב זאת משום שהיו מקורבים למלכות הורדוס שבנה את בית המקדש מחדש ומשום שהיו מיוחסים אחרי החשמונאים, הגיבורים המפורסמים.
אפשר לתהות האם קרבתם התיאורטית לבית הורדוס הייתה אמורה לתת להם כוח שנים רבות אחריו, במיוחד לאור העובדה שהיה מלך אכזר ושנוא על העם.. מן הסתם אחרי שבית הורדוס נעלם מהמפה הפוליטית, לא שפר גורלם של מקורביו. גם עצם ההנחה שהורדוס קירב את בני חשמונאי ותלמידיהם קשה למדי, הלא במקורותינו נאמר כי הורדוס הכרית כל זכר לבית חשמונאי, ולמה נחשוב שהוא המשיך לקרב את נאמניהם, הלא את כוחו שאב מנאמנותו לכתר הרומי ולא מהם.
אבל עם עיקר הדברים מסכימים גם חכמי המחקר. כשבית המקדש היה קיים, הוא היה מוקד החיים הרוחניים של עם ישראל, ועיני כל היו נשואות אליו, וממילא מעמדם של משרתי המקדש היה נישא, הם היו האליטות של דור המקדש, ומשכך, הצדוקים שהיו כוהנים בעיקר (זו היא דעתו של ההיסטוריון איש הרפורמה אברהם גייגר. הוא ייחס את הצדוקים לצדוק הכהן, מימי בית ראשון, רבים חלקו עליו, אבל דעתו הכתה שרש באופן לא צפוי דווקא אצל האדמו"ר מצאנז) זכו ממילא בעמדות כוח ובהשפעה על כלל האומה. לשם דוגמה, דמו בנפשכם כיצד נראית חצר חסידית כיום, במרכזה ניצב הרבי, מושא ההערצה והפולחן של החסידים, וכל המקורבים (בניו, גבאיו ושאר מלחכי פנכה) נעשים לראשי הקהל, ועל פיהם יישק דבר. ובזמן שבית המקדש היה קיים, מושא ההערצה וכמובן הפולחן היה בית המקדש, הוא היה האדמו"ר האלטרנטיבי, והמקורבים, קרי הכוהנים, נעשו למעמד העליון, ובמצב כזה סיכויי הפרושים להשפיע בהחלט היו מוטלים בספק, ואילו לא נחרב הבית, ייתכן שבסופו של דבר הצדוקים היו נותנים את הטון, ואת תורתם אנו היינו למדים, ואילו מתורת הפרושים לא היה נותר זכר, חוץ מאי אלו מקומות שחכמי הצדוקים היו מזכירים אותם – כמובן במגמתיות ובביקורת.
אלא שבסופו של דבר נחרב הבית, ונשמטה משענת הצדוקים, ובלי בסיס לגיטימי, הם הלכו והתפוגגו, ודווקא חכמי הפרושים הם אלו שיצרו מושא הערצה ופולחן אלטרנטיבי – בית המדרש, ומשרתיו המה חכמי התורה, וכך בסופו של דבר הם אלו שנתנו את הטון – ולדורות, ו(כמעט)כל ידיעתנו את הצדוקים אינה אלא ממקורות חז"ל, וכל מה שאנחנו יודעים עליהם הוא שהם כפרו בתורה שבעל פה (ומי יודע, אם הצדוקים היו אלו ששורדים, אולי היינו יודעים אותו דבר על הפרושים, הכופרים בתורה שעיצבה פרשנותם של חכמי הצדוקים…).
לחגוג את חורבן אויבי ההשקפה
וכך נמצא למרבית האירוניה, שדווקא האסון המהדהד ביותר בתולדות אומתנו, הוא היה הזרז והמנוף לניצחונה של היהדות הפרושית, ולטבעה של ההלכה, כפי שנשתמרה אצלנו. ועתה נחזור לדברי השו"ת, ונצטט מלשונו, והדברים עולים בקנה אחד עם כל האמור:
ולזה ראו חכמי הדור הקדושים חסד עליון בזה שריחם השם הטוב על עמו ונחלתו, וכמאמר הכתוב (יחזקאל כ' ל"ג) "אם לא ביד חזקה וגו' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", שנחרב המקדש שבנה הורדוס ואבדו התועים אחר הצדוקים המורדים נגד מלכות שמים ומורדים בתורה, ורק בזרועם וכוחם סמכו לחלוק על חכמי ישראל למרוד נגד הרומיים, ועתה ידעו כל עם ישראל כי בנין נערים המנוערים מן המצוות סתירה, ושבכל תעלוליהם הביאו בסופו של דבר שואה וחורבן על עם ישראל, וחכמי ישראל ראו הנולד ורוח קדשם חזה האמת לאמיתו, ונשתבר כוח העבודה הזרה הכפירה בה' וישובו אל ה' אלוקיהם.
מוסיף האדמו"ר ומשווה את השמחה על חורבן הצדוקים בעקבות חורבן המקדש להלכה הקובעת כי צריך לשמוח ולחגוג מותם של אפיקורסים ושל עבריינים חייבי מיתה:
כן הוא יום טוב שאבדו שונאיו של מקום… ולזה לא אסרו בבשר ויין תכף אחר צאת הכוכבים, שלאחר החורבן מבית המקדש היה תשועה גדולה לישראל עם קודש להשם, ואנחנו רואים שיבנה וחכמיה הצילו את כלל ישראל, ותכף אחר החורבן נתרבה כוח התורה שבע"פ ורבו הישיבות וחכמי התנאים בכוח עצום ממש לא ישוער, בנס נפלא שלא כדרך הטבע, וכמעט שנאבדו הצדוקים והמינים מכל וכל
ומסיים האדמו"ר ומסכם שלפיכך לא אסרו מלכתחילה לאכול בשר בי' באב, כי יחד עם האבלות על החורבן, יום שריפת הבית הוא למעשה יום מועד, כי דווקא מחורבנו – נבנה עם ישראל על בסיס השקפת חז"ל.
———————————-
ציור "חורבן המקדש בירושלים" של פרנצ'סקו הייז – מהוויקיפדיה