תשעה באב מהווה הזדמנות טובה להיזכר בזוועות שפקדו את עמנו במהלך אלפיים שנות גלות. הרבה תקופות רעות היו לעם היהודי במהלכן, אך תקופה איומה במיוחד להיות בה יהודי הייתה תקופת מסעי הצלב בימי הביניים המאוחרים. במהלך מסעי הצלב נהרו המוני נוצרים אל ארץ הקודש בכדי לגאול אותה מהכופרים המוסלמים. בדרך הם נפרעו מכופרים אחרים שטרדו את מנוחתם, היהודים.
עקדה ימי ביניימית
האספסוף הנוצרי ששטף ערים באירופה העמיד בפני היהודים ברירה בין מוות לבין המרת דת. היו שבחרו בהתנצרות, והיו שהקשו עורף. חלקם נרצחו אחרי שסירבו לטבול, וחלק אחר הקדים והתאבד. אבל לא הייתה זו התאבדות פרטית בלבד. היה לה אופי קולקטיבי. אנשים הביאו מוות על משפחותיהם. אבות ואמהות קיפדו במו ידיהם את חיי ילדיהם, בכך הבטיחו שלא יפלו בידיים נוצריות ויגדלו כמומרים. הם שאבו השראה ממעשה העקדה. כמו אברהם, הם שמעו את הקול הקורא להם להמית את ילדם בשם אלוהים. האיל שהחליף ברגע האחרון את יצחק על המזבח הותיר את המתת הבן למען אלוהים כנושא תיאורטי בלבד ביהדות, אולם האקדח הזה מהמערכה הראשונה ירה באותה תקופה. אי אפשר לדעת בוודאות עד כמה היו נפוצות תופעות ההתאבדות ורצח הילדים, והאם זו תופעה נדירה שנופחה. בדברי הימים יש להן תיעוד נרחב. כותב אחת הכרוניקות מספר על "הצדקת אשה החסידה מרת רחל", שהייתה נחושה למנוע מארבעת ילדיה לגדול נוצריים. אחד מהם סירב לקבל את דין המוות שגזרה עליו אמו. הוא התחנן על נפשו והתחבא:
"הנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי אל תשחטני, והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון איפה אתה, גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני רם ונישא"
בסיס הלכתי?
בשל אמונת השילוש, מקובל ביהדות לראות את הנצרות כעבודה זרה. עבודה זרה נמנית בין שלושת איסורי ייהרג ובל יעבור – אדם חייב להעדיף למות מאשר לחטוא בה. אולם עד תקופת מסעי הצלב מעולם לא נפסק שניתן להרוג ילדים, פן יגדלו כנוצרים. האם אכן יש הצדקה הלכתית להתנהגות ההורים? האם ההלכה תובעת מהם להרוג את ילדיהם שמא ימירו דתם? האם זהו המשכו ההגיוני של מעשה העקדה?
השאלה הוצגה בפני גדול חכמי גרמניה, המהר"ם מרוטנברג, בסוף המאה ה-13, דורות רבים אחרי שפרקטיקת הרג הילדים התחילה בפועל במסע הצלב הראשון. המהר"ם מרוטנברג מסגיר בתחילה ייסורי נפש, "לא ידעתי בבירור מה אדון בכך" הוא כותב, אך לבסוף מסיק שההיתר להרוג ילדים התפשט, ולפיכך לא ניתן לראות מעשה זה כחטא. עשו אותו אנשים צדיקים, שאין לפקפק בהתנהגותם. דעה זו, המתירה להרוג ילדים פן יתנצרו, היא הדעה השולטת, ומאוחר יותר נימק אותה פוסק אחר במילים:"סמכו לשחוט הילדים בשעת הגזירה… לפי שאנו יראים פן ישתקעו בין הגוים… מוטב שימותו זכאים ואל ימותו חייבים". אך קיימות גם הסתייגויות. במקור אחר מסופר על רב שידו גואלה בדמם של תינוקות רבים, ובגין זאת זכה לקללת רב אחר שייהרג במיתה משונה. במקרה זה, הסתבר שהדין האלוהי עמד לצד התינוקות. הרב שהרג אותם נתפס בידי גויים, שהמיטו עליו את אותו גורל אכזר שנחזה לו. הם פשטו את עורו, ושמו חול בין העור לבשר.
ברור שלא ההלכה היבשה הניעה את ההורים שהרגו את ילדיהם, שכן כאמור הלכה זאת שנויה במחלוקת, ואינה הלכה פסוקה. למעשה, לא ברור שלאדם מותר להרוג אפילו את עצמו באופן אקטיבי, גם אם הוא ירא פן יכריחו אותו להמיר דתו. היה זה רגש דתי משכר, אולי במקרה זה גם משקר, שהביא איתו את הרג הילדים ועוד התנהגויות שמבחינה הלכתית טהורה הן מוזרות עד כדי מעוררות פלצות. אנשים בירכו על שחיטת ילדיהם, בטרם ביצעו אותה, אותה ברכה שההלכה מצווה לברך על שחיטת פרה.
שיפוטיות מודרנית
מחריד ככל שהיה הרג הילדים, אפשר לסנגר על ההורים, שההוויה המטאפיזית היתה החלטית ומשמעותית עבורם יותר מההוויה הפיזית הריאלית. הם חרדו מאובדן נצחי של נשמת ילדיהם, אם יגודלו כמאמיני עבודה זרה. זאת לעומת חסות השכינה המובטחת לאלו שמתים על קידוש השם, שעליהם נאמר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם מרוב קדושתם. קשה לשפוט אותם ואת החלטתם האיומה על פי שיקולים ומחשבות הרווחים אצלנו, בני המאה העשרים ואחת.
אולם שיפוט כזה נודף מדבריו של ההיסטוריון ישראל יעקב יובל, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שעורר סערה רבתי באקדמיה כשתיאר את הרג הילדים כסוג של קורבן אדם. על פי ההיגיון התיאולוגי שהוא סבור שהתקיים בקרב היהודים באותו זמן, הקרבת הילדים נראתה כמזרזת גאולה, מתוך אמונה כשכאשר ייחצה סף מסוים של דם יהודי, האל לא ישתוק עוד על סבל עמו, אמונה תמימה שיש רף כמותי של גוויות יהודיות שמעבר לו ניצבת הגאולה. אומנם ההיסטוריה תוכיח שאם קיים רף כזה, הוא נמצא הרבה מעל מה שיהודי אותה תקופה העלו בדעתם, אך מאין היה להם לדעת.
מקור לעלילות הדם?
יובל מרחיק לכת וטוען טיעון מדהים עוד הרבה יותר. לפי הבנתו את ההשתלשלות ההיסטורית, עלילות הדם שהחלו במאה ה-13 נבעו מהזעזוע של הנוצרים אל מול נכונותם של היהודים לשחוט ילדים. אמנם הילדים שהומתו היו ילדיהם של היהודים עצמם, אך די היה במחזה זה, כדי לעורר את החשש הנוצרי שגם ילדיהם שלהם אינם חסינים מהיהודים. מכאן לא ארכה הדרך עד להמצאת סיפורי זוועה על רצח ילדים נוצרים לשם שימוש בדמם בחג הפסח.
יש עדויות לזעזוע שהרגישו הנוצרים מול הרג הילדים היהודים בידי ההורים. הם עשו מאמצים למונעו, כך למשל נאטמה באר מים מחשש שילדים יהודים ייזרקו לתוכה בידי הוריהם. החשש מאיבתם של יהודים כלפי צאצא בעל סנטימנטים לישו משתקף במעשייה נוצרית על אם יהודיה שילדה נהג ללכת לכנסייה באופן קבוע, למרות כל עונשיה ומחאותיה. היא הרעילה בחשאי את מנת הקוגל שלו והביאה בכך למותו. במעשיה זו האם היא האדוקה יותר, והאב מסרב להרוג את בנו, אולי כרמז לתפקיד שמילאו האמהות בהרג ילדיהם.
מיובל משתמע שהיהודים הביאו על עצמם במו ידיהם רוצחות הילדים את אסון עלילות הדם, וטענה זו, בפרט לאור היותה ספקולטיבית למדי, הביאה עליו את זעמם של חוקרים אחרים. חוקר הפיוטים עזרא פליישר תקף בחרון אף את עמדותיו של יובל שהתבססו בין השאר על פיוטי התקופה במילים:
"המגמתיות החשופה, האלימה של טיעוניו, מפקיעה אותו במוחלט מחזקת מחקר ראוי. הוא מסוג המאמרים שמוטב היה אלמלא נכתבו משנכתבו, ומשנכתבו – מוטב היה אלמלא נדפסו, ומשנדפסו – מוטב שישתכחו מלב".
יובל לא נרתע וענה במאמר תגובה חריף משלו, ואף פרסם ספר שבו פרש את השקפתו. בסופו של דבר הוויכוח שכך, אך כעבור שנים מספר התברר שיובל עוד יכול להימנות בין השמרנים. המהלך ההיסטורי שמצא או בדה, משחיטת הילדים עד עלילות הדם, הוא לא הדבר הפרובוקטיבי ביותר שניתן לומר בנושא. ספר שהוציא באיטליה אריאל טואף, פרופסור מאוניברסיטת בר אילן, העלה את האפשרות המסעירה בהרבה שבחלק מעלילות הדם הייתה גלומה אמת ממשית. מהומת אלוהים התחוללה, וייחוסו המפואר של טואף, בנו של הרב הראשי לרומא, ליבה את אש המדורה יותר מאשר הגן עליו. בסופו של דבר, בעקבות הזעם שהתעורר, הוא טען שדבריו סולפו ושיווה לטיעוניו אופי דל סקנדל, אך התעקש על כך שאכן הייתה כת יהודית באשכנז שעשתה שימוש בדם אנושי מיובש בטקסים יהודיים.
לקריאה נוספת
א"מ הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים תש"י, עמ' לד
שמחה גולדין, "עלמות אהבוך, על-מות אהבוך", דביר, לוד תשס"ב
רבי שלמה לוריא, ים של שלמה, בבא קמא, ח נט
מאמרו של יובל, "הנקם והקללה, הדם והעלילה" פורסם בכתב העת ציון, שנה נח, א, תשנ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים. מאמרי התגובה של פליישר ויובל עצמו, ולצידם מאמרים נוספים שהתייחסו לסוגיה פורסמו בציון, שנה נט, ב-ג, תשנ"ד. יובל התייחס לנושא שוב בספרו: "שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים", עלמא, עם עובד, תל אביב תש"ס
תמונת ועידת האפיפיור שפתחה את מסעי הצלב – מוויקיפדיה
יהודים על הירח 
