קראתי פוסט קצר שהעלה בפייסבוק תומר פרסיקו בנוגע לפרשיית הרב אלון, ורציתי להגיב לו, משום שהשאלה העולה ממנו חוזרת ומופיעה.
פרסיקו מתייחס לפרסום על כך שהרב דרוקמן הזמין את הרב אלון לתת שיעור בישיבתו וכותב:
וזה מה שעולה מהסיפור הזה: שאם הרב אלון היה מסמס בשבת, או שותה יין לא כשר, או חושב שיש לשנות את טקס הנישואין כדי שיהיה שוויוני יותר, או נכנס לשיח עם רבנים רפורמים, או טוען שהאיסור המקראי על משכב זכר אינו רלוונטי עוד – הרב דרוקמן היה מגרש אותו מישיבתו. אבל זה שהוא עבריין מורשע, או זה שהוא ניצל מינית קטינים – לזה אין כל משמעות דתית או חינוכית בעיניו של דרוקמן. למדנו משהו.
מדוע באמת הרב דרוקמן מרשה לעצמו להתייחס בצורה אוהדת כל כך לרב אלון? אפשר לטעון, כמו שטענו חלק מהמגיבים לפרסיקו בפייסבוק, שזו גחמה פרטית של דרוקמן שאינה משקפת את דעת הקהל הדתית לאומית. אכן, היא אינה משקפת את התחושות של הרבה דתיים לאומיים, אבל מי שמכיר את הציבור הדתי הלא ליברלי, ובפרט החרדי – מבין שהתנהגות כזו המגוננת על עבריינים היא מאוד אופיינית לזרם הזה.
אז למה שדתיים שמרנים וחרדים יתייחסו באהדה לאדם כמו הרב מוטי אלון, בפרט שהתנהגותו מעידה לכאורה על כך שהוא הומו, והומואים בוודאי ובוודאי שמעוררים בהם סלידה? הרי אם היה פוסק, כדברי פרסיקו, שמשכב זכר אינו אסור, או סתם מסמס בשבת (אולי מילות אהבה לתלמידיו), הם בוודאי לא היה מהססים לזרוק אותו מכל המדרגות.
נראה לי שבשורש העניין עומדת תפיסת עולם שונה לגמרי. הבנה שונה מאוד של החברה האנושית. פרסיקו וציבור מגיביו, חילוניים ודתיים מתונים, רואים את בני האדם, פחות או יותר, כאוסף של אינדיבידואלים המחויבים לנהוג בצורה נחמדה, או לפחות הגונה, זה בזה. יש להם זכות לעשות מה שבא להם ולומר את מה שעולה בראשם, כל עוד אין הם עושים רע לזולתם. הרב אלון הפר את הכלל הזה כאשר הטריד קטין מינית, כפי שנקבע במשפט, והוא לא מעורר בפרסיקו ובמגיבים לו שמץ אהדה.
הרב דרוקמן תופס את העולם בצורה אחרת לגמרי. בעיניו העולם מורכב מאוסף של קבוצות המצויות בקונפליקט זו עם זו, יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, מאמיני הוויקה ואינספור קבוצות אחרות. וכל קבוצה מתפצלת לאינספור תתי קבוצות נוספות. מבין הקבוצות האלו, הרב דרוקמן משוכנע בצדקתה ובעליונותה של הקבוצה שלו, קבוצת היהודים הדתיים שלוקחים את אמונתם ברצינות, ואולי אף מוסיפים לה קורטוב נאה של ציונות. כשמסתכלים על הדברים מהזווית הזו, ברור שהרב אלון נמצא לחלוטין במחנה של הטובים. הוא היה במשך שנים אחת הדמויות המובילות בקבוצה הכי טובה בעולם, והפגין נאמנות ומסירות עצומות לקבוצה ולמטרותיה! אם היה הופך את עורו נגד הקבוצה וערכיה, על ידי דעות מרגיזות או עבירות מתריסות, כל זה לא היה עוזר לו, ואדרבה, היה נחשב בוגד. אבל לרב אלון בבירור מעולם לא היה רצון להתריס נגד הקבוצה המשותפת לו ולדרוקמן. מה שקרה הוא הרבה יותר פשוט ואנושי – יצרו גבר עליו. עבירות היצר הן רעות, אך סוף כל סוף, בני אדם אינם מלאכים. חטאי הבשר לא יכולים להשכיח מהרב דרוקמן את חיבתו למי שהוא שחקן מוביל בקבוצה הנכונה. לא לחינם מרבים להזכיר בהקשרים אלו את חטאו המפורסם של דוד המלך עם בת שבע. בניגוד לשאול שהפר בדם קר את הוראת אלוהים למחות את עמלק, דוד פשוט נכנע ליצר. המסורת לא תופסת עבירות של היצר כאמתלה לסלק אנשים ממעמדם הרם, והרב דרוקמן הוא, יש להודות, בסך הכול ממשיכה של תפיסה עתיקה.
יהודים על הירח 
