כל נדרי – המילים, הניגון ומה שביניהם

פורסם: 10/09/2013 ב-תפילה

עבור רבים, לא רק שומרי מצוות, "כל נדרי" מסמל יותר מכל את קדושת יום הכיפורים. יראת הכבוד כלפי חלק זה בתפילה נובעת כנראה לא רק מכך שהוא פותח את הצום, אלא בעיקר בשל הניגון המרטיט המתלווה אליו בנוסחו האשכנזי. ב"ספר המועדים", המלקט קטעי ספרות הנוגעים לחגי ישראל, מצוטטת התרשמות נסערת של נוכרי שנקלע לבית הכנסת בליל יום הכיפורים:

"והנה פתח החזן בשירת הכפרה העמוקה והנוגעת עד הלב, שירה רבת בלהות וחסד, שריתי עם רגש מיוחד. התייפחתי ודמעות לוהטות ניתכו מעיניי. פצוע ומטוהר הגחתי אל תוך הלילה. בשעה לא נשכחת זו לא דבקה אף נקודה שחורה אחת בנשמתי… הוי, מי יתן ובשעת מותי ישירו ידידיי ניגון זה לפניי !"

אבל על אף המטען הרגשי שצבר עמו, "כל נדרי" הוא בסך הכול הכרזה החלטית על היותם של כל הנדרים והשבועות שעתיד האדם לנדור בטלים ומבוטלים.  למען האמת, אין למילים שלו הרבה במשותף עם אופיו הקדוש של היום, וניסוחו המשפטי היובשני הופך את הלחנתו הרגשנית למשונה מעט, כמעט כמו חיבור פזמון לחוזה שכירות. העובדה שהוא נאמר בארמית מקלה על ההתעלמות מהתוכן ומאפשרת התרכזות במנגינה, שהיא אכן מרטיטה בהרבה. ניסיון ליישב את הדיסוננס בין המילים היבשות לרגש העז שהתפילה מעוררת עושה אגדה המקשרת בין כל נדרי לבין תפילות האנוסים בספרד, שביקשו להכריז, בפתח היום הקדוש, בסתר מרתף התפילה, על ביטול נדרי הנאמנות שנדרו לכנסיה.

בימי הביניים המוקדמים נראה שרוב החכמים שללו את אמירת כל נדרי. "לא שמענו מרבותינו שהיו נוהגין זה כל עיקר", כתב רבי נטרונאי גאון. בניסוח רבני אחר מאותה תקופה, בוטה יותר, נכתב על כל נדרי כי "אין בו שום תקנה, רק רע". גם על הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג החרדים בגרמניה במאה ה-19, שלמרות שמרנותו, היה מוכן לנסות ולעקור מהיהדות כמה עשבים שוטים, מסופר שרצה לבטלה. אם כי בתקופתו היה זה כבר מעשה נועז מכדי שייצא לפועל .

לאורך הדורות תפסו לא יהודים את "כל נדרי" כסמל האולטימטיבי לנכלוליות היהודית. הרי יהודי שנכנס לבית כנסת בליל יום כיפור לא יוכל לעולם להיחשב שקרן; מראש הוא הודיע שלהתחייבויותיו אין תוקף. עם זאת, פוסקי ההלכה מאוחדים בדעתם ש"כל נדרי" אינו משחרר אדם מהתחייבויות לאחרים, אלא חל רק על התחייבויות בפני אלוהים לבדו, וגם על כך, אומרים הפוסקים, מוטב שלא לסמוך.

בחלק מהנוסחים מבטל "כל נדרי" לא רק את נדרי העתיד, אלא גם את נדרי העבר. דבר זה די צורם, וקיימים נוסחים שבהם הביטול נעשה רק לעתיד לבוא. אם אדם מודיע מראש שכל הנדרים שיידור לא יחולו – ניתן למצוא הגיון משפטי מסוים בהכרזה זו. זו מעין התחייבות מראש, שיכולה לבטל התחייבויות מאוחרות יותר,  אולם אם כבר נדר את נדריו, קשה מאוד להבין איך יכולות מילים שנאמרות בתפילה לשחרר אותו מהם סתם כך.

מדוע חשוב כל כך לבטל נדרים?  בשל העונשים החמורים שהאל גובה ממי שמפר את התחייבויותיו.  חז"ל אומרים כי בעוון נדרים אדם מאבד את אשתו וילדיו.  רבי שמעון בר יוחאי אפילו סבור שהנטייה האנושית לנדור הופכת את לידת הילדים לכרוניקה של חטא ידוע מראש. כשהאישה מתייסרת בצירים, רק מתבקש שתיפלט מפיה שבועה שלא תשכב יותר עם בעלה. חובתה של היולדת, כל יולדת שהיא, להביא קורבן לבית המקדש אחרי הלידה כדי לכפר על ההבטחה הזו שנועדה להיות מופרת ולאפשר לדורות חדשים של יהודים להגיח לעולם מבלי שיצירתם תוכתם בחטא קדמון.

גמר חתימה טובה לקוראי הבלוג!


לקריאה נוספת

י"ל ברוך, ספר המועדים, כרך א, דביר, תל אביב תש"ז, עמ' 228

ספר המועדים, שם, עמ' 204

מרדכי ברויאר, "על ביטול כל נדרי בק"ק אולדנבורג", המעיין, טבת תשכ"ד, עמ' 7 – 12

רמ"א בשולחן ערוך יורה דעה, סימן ריא, סעיף א

אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך התרת נדרים, פרק טז

חומרת נדרים – שבת לב ב

קורבן היולדת – נדה לא ב

מודעות פרסומת
תגובות
  1. שפרה צח הגיב:

    אין פלא שבימי הביניים התקשו לקבל את העובדה שהחג הקדוש נפתח בסוג של תחמנות, ועוד כזאת הקשורה לנדרים – פרוצדורה בעייתית בפני עצמה. מה שהיה פרקטיקה מקובלת בימי התנ"ך, הפך במרוצת הדורות, מתקופת המשנה ואילך, למושג שלילי. השינוי הזה בתפיסה השפיע לא רק על הגישה ההלכתית אלא גם על פרשני התנ"ך, כפי שפירטתי בפוסט המוקדש לנושא נדרים:
    http://yahalam.wordpress.com/2013/05/20/%D7%94%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%98%D7%95%D7%91-%D7%95%D7%A8%D7%A2/

    • קראתי עכשיו את הפוסט שלך. לא חשבתי קודם לכן על ההשתלשלות הזו של היחס לנדר, אבל היא מסבירה היטב הרבה דברים, כפי שמשתקף עד היום כשחיילים דתיים מקפידים לומר "אני מצהיר" ולא "אני נשבע". חיילי המקרא מן הסתם לא היו רואים שום בעיה בשבועה כשלעצמה.

      • זאב הגיב:

        כמה תוספות והארות לבלוג: א. נראה שמקורה של "כל נדרי" בשורה אחת בתלמוד (הרוצה שלא יתקיימו נדריו יאמר בראש השנה… וגו'). ב. נראה שמנהג עממי נוצר, ובו היו העם מכריזים על ביטול נדריהם. המנהג התפתח כנראה לאחר ימי התלמוד, ועד ימי הגאונים. ג. הגאונים אכן התנגדו בתחילה בחריפות ל"כל נדרי" (אך לא ב"ימה"ב המוקדמים", אלא במאה העשירית ואילך, לערך), אלא שדווקא בכתבי חלק מן הגאונים הידועים ביותר מופיע "כל נדרי", ובעברית דווקא… מה שמלמד אותנו על כוחו של המנהג העממי מול כוחם (או חולשתם) של רבנים. ד. במאה ה-11, כנראה בימי רש"י, הוצע באשכנז לתקן את המשפט המרכזי "מיום כיפורים שעבר ועד יו"כ זה" ללשון עתיד – "מיום כיפורים זה ועד יו"כ הבא עלינו לטובה", כדי להימנע מביטול רטרואקטיבי של התחייבויות, וגם לשון הקטע נוסחה בעתיד (לא בכל מקום). ה. מאוחר יותר ייחסו את השינוי הזה לרבנו יעקב (רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות), או לאביו. אולם אברהם פרנקל הראה כבר במאמרו המצוין בטיפיוט שנראה שההצעה הועלתה כבר בימי רש"י ובית מדרשו. ו. הייחוס לאנוסי ספרד אינו קשור ל"כל נדרי", אלא דווקא למשפט שלפניו – "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", והעבריינים הם היהודים האנוסים ששמרו על יהדותם בסתר. אולם מתברר שמהר"ם מרוטנבורג חיבר את ההכרזה הזו במאה הי"ג (הרבה לפני שפרדיננד ואיזבלה עוד היו בתכנון), כדי להתיר למוחרמי הקהילה לבוא להשתתף בתפילת יוה"כ.
        ז. הנוסח המזולב "מיום כיפורים שעבר.. ומיום כיפורים זה" הוא פשרה בין שתי הנוסחאות – הוותיקה יותר, וזו מבית מדרשו של רש"י.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s