הסופרמן ההלכתי איננו

הרב עובדיה יוסף הלך היום לעולמו. בזאת הסתיים נתיב החיים של מי שרבים מהישראלים יזכרו מתוך ריחוק ואף בתחושה שלילית. דמותו בעיניהם עוצבה על ידי דרשותיו הבוטות בבית הכנסת היזדים, כה בוטות שכמעט גרמו לפתיחתה של חקירה פלילית נגדו, ועל ידי השחיתות והנבערות שקושרו עם תנועת ש"ס שאותה ייסד ובראשה עמד ללא עוררין.

אבל הרושם הזה שמחזיק הציבור הישראלי החילוני והמשכיל לגבי הרב עובדיה עושה לו עוול גדול. את הרב עובדיה יוסף אפשר וראוי לזכור לטובה מסיבות רבות, למשל על תרומתו העצומה לזקיפת קומתה של יהדות ספרד, למשל על מתינותו בנושאים מדיניים, למשל על נכונותו לסייע ביד בתו שפתחה לימודים אקדמיים לחרדים.

אבל אני מאמין שעיקר מורשתו של הרב, הסיבה שבגללה תזכור אותו ההיסטוריה היהודית גם עוד מאות שנים, היא היותו סופרמן, סופרמן הלכתי.  הסופרמן ההלכתי הזה היה שועט למקומות מצוקה שבהם סכנה ריחפה על שלומם ועל כבודם של יהודים, דתיים או חילוניים, בשל דרישות ההלכה. מקומות שנוצרו בהם קונפליקטים אכזריים בין המילים העתיקות הכתובות בספר לבין מהלך חייהם התקין של מי שנחשבו כעגונות או כממזרים או כלא כשרים לגיור. קונפליקטים שהיו עתידים להמיט סבל אנושי רב אלמלא היה מצוי הסופרמן ההלכתי ובידו פתרון. למען גיבוש הפתרון שהתיר את העגונה, השיב את הממזר לקהל ואת הגר לעם ישראל, סתם נתן פרנסה לחקלאי בשנת שמיטה, או מנע מצוקה וצער בדרכים רבות אחרות, היה מגייס את שליטתו המוחלטת, שלא תיאמן, במכלול הטקסטים ההלכתיים שנכתבו בשלושת אלפים השנה האחרונות. "אם אני יכול לעזור לזולת – אני מרגיש שזה מחובתי לעם ולמדינה", ניסח זאת כשהופיע כרב ראשי בפני ועדת הפנים של הכנסת.

אכן, היותו אביה המייסד של תנועת ש"ס והנהגתו אותה לאורך שנים ארוכות, דבריו הבוטים בדרשותיו הציבוריות – אלו פגעו בתדמיתו בעיני הציבור הכללי, אך מנגד משקיף מהצד ימצא בהם את מה שהפכו לסופרמן שהיה. יש לא מעט רבנים נאורים המושפעים מהשקפות מערביות הומניסטיות, והם יכלו לכתוב פסיקות מקלות ומתחשבות כשל הרב עובדיה. בסיוע פרויקט השו"ת ומנוע החיפוש גוגל אולי אף היו מצליחים למצוא חלק ניכר מהמקורות ומהתימוכין שהרב עובדיה יכול היה לגייס באמצעות כוח זיכרונו ושקידתו העצומים הרבה לפני שהומצאו הכלים הטכנולוגיים האלו. ועדיין, לא היה להם שבריר מההשפעה שהייתה גלומה בפסיקותיו של הרב עובדיה. כוחו של הרב עובדיה הוא בכך שכל מי שהקשיב לו ידע שאין שמץ של השפעה זרה בחשיבתו ובמאמריו ההלכתיים. לא הומניזם מערבי, אפילו לא לאומיות ציונית מודרנית. מילותיו שיקפו הלכתיות צרופה בת אלפי שנים, גאה ובטוחה בעצמה, נטולת מהפכות ונטולת היקסמות מהמודרנה, ובכל אופן  הוא רתם אותה כדי לעזור לבני אדם במצוקה. אפשר לראות בבסיס מפעל זה אמונה עמוקה שאלוהים הוא טוב ושהדת היא טובה, ושברצונה לעשות טוב לבני אדם ולפיכך היא זקוקה לסופרמנים כאלו שיידעו להגיע לכל פינה שבה השתבשו היוצרות ובה הדת גורמת מצוקה וסבל ולהעמיד את הדברים כפי שהם אמורים להיות באמת. ועתה, כשהרב עובדיה איננו עוד עמנו, נותר רק לקוות שלא היה אחרון הסופרמנים מסוגו.

ואם הרב אלון היה מסמס בשבת?

קראתי פוסט קצר שהעלה בפייסבוק תומר פרסיקו בנוגע לפרשיית הרב אלון, ורציתי להגיב לו, משום שהשאלה העולה ממנו חוזרת ומופיעה.

פרסיקו מתייחס לפרסום על כך שהרב דרוקמן הזמין את הרב אלון לתת שיעור בישיבתו וכותב:

וזה מה שעולה מהסיפור הזה: שאם הרב אלון היה מסמס בשבת, או שותה יין לא כשר, או חושב שיש לשנות את טקס הנישואין כדי שיהיה שוויוני יותר, או נכנס לשיח עם רבנים רפורמים, או טוען שהאיסור המקראי על משכב זכר אינו רלוונטי עוד – הרב דרוקמן היה מגרש אותו מישיבתו. אבל זה שהוא עבריין מורשע, או זה שהוא ניצל מינית קטינים – לזה אין כל משמעות דתית או חינוכית בעיניו של דרוקמן. למדנו משהו.

מדוע באמת הרב דרוקמן מרשה לעצמו להתייחס בצורה אוהדת כל כך לרב אלון? אפשר לטעון, כמו שטענו חלק מהמגיבים לפרסיקו בפייסבוק, שזו גחמה פרטית של דרוקמן שאינה משקפת את דעת הקהל הדתית לאומית. אכן, היא אינה משקפת את התחושות של הרבה דתיים לאומיים, אבל מי שמכיר את הציבור הדתי הלא ליברלי, ובפרט החרדי – מבין שהתנהגות כזו המגוננת על עבריינים היא מאוד אופיינית לזרם הזה.

אז למה שדתיים שמרנים וחרדים יתייחסו באהדה לאדם כמו הרב מוטי אלון, בפרט שהתנהגותו מעידה לכאורה על כך שהוא הומו, והומואים בוודאי ובוודאי שמעוררים בהם סלידה?  הרי אם היה פוסק, כדברי פרסיקו, שמשכב זכר אינו אסור, או סתם מסמס בשבת (אולי מילות אהבה לתלמידיו), הם בוודאי לא היה מהססים לזרוק אותו מכל המדרגות.

נראה לי שבשורש העניין עומדת תפיסת עולם שונה לגמרי. הבנה שונה מאוד של החברה האנושית. פרסיקו וציבור מגיביו, חילוניים ודתיים מתונים, רואים את בני האדם, פחות או יותר, כאוסף של אינדיבידואלים המחויבים לנהוג בצורה נחמדה, או לפחות הגונה, זה בזה. יש להם זכות לעשות מה שבא להם ולומר את מה שעולה בראשם, כל עוד אין הם עושים רע לזולתם. הרב אלון הפר את הכלל הזה כאשר הטריד קטין מינית, כפי שנקבע במשפט, והוא לא מעורר בפרסיקו ובמגיבים לו שמץ אהדה.

הרב דרוקמן תופס את העולם בצורה אחרת לגמרי. בעיניו העולם מורכב מאוסף של קבוצות המצויות בקונפליקט זו עם זו, יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, מאמיני הוויקה ואינספור קבוצות אחרות. וכל קבוצה מתפצלת לאינספור תתי קבוצות נוספות. מבין הקבוצות האלו, הרב דרוקמן משוכנע בצדקתה ובעליונותה של הקבוצה שלו, קבוצת היהודים הדתיים שלוקחים את אמונתם ברצינות, ואולי אף מוסיפים לה קורטוב נאה של ציונות. כשמסתכלים על הדברים מהזווית הזו, ברור שהרב אלון נמצא לחלוטין במחנה של הטובים. הוא היה במשך שנים אחת הדמויות המובילות בקבוצה הכי טובה בעולם, והפגין נאמנות ומסירות עצומות לקבוצה ולמטרותיה!  אם היה הופך את עורו נגד הקבוצה וערכיה, על ידי דעות מרגיזות או עבירות מתריסות, כל זה לא היה עוזר לו, ואדרבה, היה נחשב בוגד.   אבל לרב אלון בבירור מעולם לא היה רצון להתריס נגד הקבוצה המשותפת לו ולדרוקמן. מה שקרה הוא הרבה יותר פשוט ואנושי – יצרו גבר עליו. עבירות היצר הן רעות, אך סוף כל סוף, בני אדם אינם מלאכים. חטאי הבשר לא יכולים להשכיח מהרב דרוקמן את חיבתו למי שהוא שחקן מוביל בקבוצה הנכונה. לא לחינם מרבים להזכיר בהקשרים אלו את חטאו המפורסם של דוד המלך עם בת שבע. בניגוד לשאול שהפר בדם קר את הוראת אלוהים למחות את עמלק, דוד פשוט נכנע ליצר. המסורת לא תופסת עבירות של היצר כאמתלה לסלק אנשים ממעמדם הרם, והרב דרוקמן הוא, יש להודות, בסך הכול ממשיכה של תפיסה עתיקה.

המאירי – סובלנות בתקופה חשוכה

אחת הדמויות המעניינות שהשפיעו על היהדות במאה ה-13 היה רבי מנחם המאירי. המאירי, שחי בפרובנס, היה בעיקרו איש הלכה וכתב פירוש נרחב על התלמוד, אך היהדות שעיצב בעיני רוחו לא היתה יהדות של הלכה בלבד. הוא היה רציונליסט נלהב, דוגל בדת המבוססת על שכלתנות ומבקר חריף של אמונות טפלות. בכך היה תלמידו הנאמן של הרמב"ם, אך בדבר אחד הוא נבדל ממנו. בניגוד לרמב"ם, שהשקפותיו על הלא יהודים הן לעתים מטרידות ביותר, וזאת בלשון המעטה, אצל המאירי תורת ישראל היא תורה של סובלנות כלפי הלא יהודי. העובדה שרב חשוב זה הותיר מורשת לדורות עושה חסד גדול עם דתיים נאורים ועם חיי הנישואים המאתגרים שאמונה בתורה והשקפת עולם הומניסטית מקיימות בנפשם, שהרי ביהדות האורתודוקסית, כדי לקבל לגיטימציה להשקפה מסוימת צריך להביא לה מקור קדום, רצוי מימי הביניים. השפעתו של המאירי על היהדות לא היתה גדולה כפי שהיתה אמורה להיות, משום שחיבורו ההלכתי הגדול אבד עד המאה ה-19, אז התגלה כתב היד. בדורות האחרונים יש עניין רב בהגותו, בשל הרציונליות ובשל הסובלנות.

רציונליסט

כפרשן תלמוד רציונליסט ניצב המאירי מול אתגר לא פשוט. כיצד יבאר את סיפורי השדים והרוחות שהתלמוד מלא בהם.  לעתים היה הפתרון שבחר בו נועז, ולמען האמת, אף מסלף – הוצאת דבריהם של חז"ל ממשמעותם האמיתית. כשחז"ל ייעצו לקרוא קריאת שמע לפני השינה מחשש לפגיעת השדים, "המזיקים", הסביר מאירי ש"מזיקים" אלו הם בעצם השקפות עולם שגויות, וקריאת שמע נועדה להגן מפניהן.  לעתים הסתפק המאירי בהסבר, קשה לאוזניים פונדמנטליסטיות, שלא את כל מה שחז"ל אומרים צריך לקחת ממש ברצינות, כי הם התחשבו באמונותיהם הטפלות של ההמונים.

סובלני

כאדם סובלני עמד המאירי לפני קושי גדול לא פחות.  יש שורת נושאים שבהם ההלכה עוינת את הגוי. למשל, אין להחזיר לגוי אבדה, אלא בשל מניעים תועלתיים. אסור להציל גוי בשבת. מי שהורג גוי – בית דין אינו דן אותו למיתה. אסור גם לתת מתנה לגוי, וכיום יש חרדים שחוששים שאפילו מתן טיפ למלצר או מוביל ערבי מסבך אותם עם הוראות הדת.

המאירי הפך הלכות אלו ללא רלוונטיות כשקבע שהגויים שלגביהן נאמרו הם עובדי האלילים הקדומים. לגבי הנוצרים והמוסלמים בתקופתו, סבר שכבר אינם עובדי אלילים ולפיכך דברים אלו אינם תקפים לגביהם. הדינים המפלים לא נאמרו על מי שעובד את האלוהים באיזושהי דרך, "אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו… הרי הם כישראל גמור לדברים אלו".

המאירי שולל גם את ביטויי ההתרסה שעל פי התלמוד, צריך אדם למלמל מול כנסיות ומול בתי קברות של גויים. התלמוד קובע שאל מול בית קברות של אומות העולם צריך אדם לצטט את הנביא ירמיהו:"בושה אמכם מאוד. חפרה יולדתכם. הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ יב). קל לשער איך מלמולים כאלו יולידו עלייה דרמטית במפלס האנטישמיות כשיפגשו גויים חדי אוזן. גם לגבי הלכה זו אומר המאירי שהיא צריכה להיות מוכוונת אך ורק כלפי עובדי האלילים הקדומים. שיטת המאירי רחוקה מאוד מהשקפת התלמוד ואף סותרת אותה. למשל, התלמוד מסביר שאיסור הונאה הוא רק כלפי מי שהוא "עמית בתורה ובמצוות" (בבא מציעא נט א), אין ספק שהתלמוד לא התכוון לכלול את המצטלבים בהגדרה זו, בניגוד לאופן שבו מפרש אותו המאירי.

מה יחסו לכופר הגמור?

האם יש גבול לסובלנותו של המאירי?  כן, ובאופן אירוני  הוא דווקא מצוי בקוטב הופכי מאוד לסובלנות הדתית של היהדות בת ימינו. גם השמרנים שבהוגים של היהדות האורתודוקסית המודרנית מגלים מידה של סובלנות ביחס לחילוני, אף אם הוא כופר גמור, ואינם יושבים וחורשים מזימות לארגן לו מוות אכזרי, כפי שהשולחן ערוך דורש.  תפיסה זו ביטא יפה החזון איש באומרו על עוזבי הדת בימינו:"עלינו להחזירם בעבותות אהבה ובקרן אורה". המאירי לעומת זאת, שותף במלואה להשקפת התלמוד כלפי היהודי שנטש את אמונת דתו. "האפיקורסים מותר להזיקם בידיים", הוא כותב. באיזו דרך הכופר ישפר את מעמדו, לפי המאירי? הוא יכול כמובן לחזור בתשובה, אך במפתיע מתברר מדברי המאירי שיש דרך נוספת: אם היהודי הכופר יתנצר או יתאסלם, מכיוון שיחזור להיות מחויב לדת, שוב יחול עליו יחסו האוהד של המאירי לבני הדתות, ושוב אין לפגוע בו ויש לכבדו. זהו ניגוד בולט לתפיסה הרווחת ביהדות בת ימינו, שעל פיה המרת דת היא בגידה בלתי נסבלת, אך לחילוניות ולכפירה יש להתייחס במידה של הבנה. ב-1995, לשם דוגמה, ביטא יד ושם את האיבה למתנצרים בסירובו להזמין לטקס יום השואה שלו את החשמן ז'אן מארי לוסיטז'ה, שנטש את היהדות לטובת הנצרות בגיל 14, והיה לארכיבישוף של פאריז. אולם אותו מוסד עצמו העמיד בראש אתאיסט לוחמני בדמותו של יוסף לפיד. התנהלות רחוקה מרוחו של המאירי, הסובלנית לאמונות אחרות אך לא להעדר אמונה.

ומה עם מאמיני הוויקה?

ההסתמכות על המאירי אינה פותרת את מלוא שאלת ההתייחסות לגויים.  התייחסותו לעובדי עבודה זרה מובהקים היא בהחלט לא סובלנית, ואלו קיימים גם כיום בעולם, וקרובים אלינו יותר מאי פעם בעידן הכפר הגלובאלי, בין אם אלו מיליארד המאמינים בהינדו, שסוגדים לפנתיאון אלילים מפואר, מאמיני השינטו היפני שסוגדים לאלים ולכוחות הטבע, או הדת הפאגאנית החדשה במערב המכונה ויקה ומבוססת על האמונה בקיומם של אל זכר ואל נקבה המפרים במשותף את העולם. הוויקה נפוצה בשנות החמישים בזכות פעולתו של פקיד בריטי בגמלאות, לטענתו אחרי שקיבל אותה מקבוצת מכשפות ששיתפו אותו במסורותיהן הישנות.

אחת הדרכים שהוצעו לפרש את המאירי, היא שהוא התייחס בחיוב לנוצרים בזמנו, לא רק בשל התנערותם מעבודה זרה, אלא בעיקר מחמת כפיפותם לחוקים נאורים ביחסים בין אדם לחברו.  על פי פרשנות זאת שמעוגנת היטב בדברי המאירי עצמו, ניתן להניח שלא היה פוסל גם את האתאיסטים או את מאמיני הוויקה, כל עוד יקבלו על עצמם כללים מוסריים. הוויקה קובעת בעיקרון היסוד שלה:"אם אין זה פוגע בדבר, עשה כפי שתרצה", ואפשר שהמאירי היה מסתפק במחויבות המוסרית הבסיסית עליה מורה חוק זה כדי להציל אחד מסוגדי הוויקה בשבת או סתם לתת לו תשר במסעדה.

על פי ראיה זאת, היחידים שיכולים לצאת נפגעים מהשקפתו של המאירי, הם הגויים בימי קדם, שרק אליהם, על פי דבריו, התייחס התלמוד בקשיחות לב בשל רשעותם. גם זו טענה לא הוגנת, שהרי באנושות היו מאז ומקדם אנשים טובים, כמו גם טובים פחות, אבל מאחר שהלא יהודים של העבר הפכו לעפר מזמן, ניתן לסלוח למאירי על כך שהקריב את כבודם על מנת להציג באור טוב יותר את גויי ההווה.

הנאורות של המאירי והרפורמה המקיפה שעשה בהלכות שמתייחסות לגויים אינה מותירה את הזרמים היותר חשוכים בדת מוכי הלם. הם טוענים שלא צריך להתייחס ברצינות יתרה למשנתו, מאחר שהיא נכתבה תחת איומי הצנזורה. אולם טענה זו אינה סבירה. בבירור, הסובלנות של המאירי היא משנה סדורה היטב, לא דבר מה שנאמר מהפה ולחוץ.

המאירי הפגין את נאורותו בזירה חשובה אחת. מה בדבר זירה חשובה אחרת? בקרב החוקרים נותר ויכוח האם גם ביחס לנשים היה המאירי פורץ דרך.  גדליה אורן שחיבר את עבודת הדוקטורט שלו על השקפת המאירי ביחס לאישה טוען כי המאירי נקט עמדה נדירה לאותה תקופה בכך שבניגוד לאנשי דת אחרים הכליל גם את הנשים בקרב הברואים "בצלם אלוהים" ממש כמו הגברים, שווה בשווה, גישה מרעישה באותם זמנים שוביניסטיים שבהם התפלמסו האם יש לאישה נשמה.

---

לקריאה נוספת:

משה הלברטל, בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס, מאגנס, ירושלים תש"ס

יחס לגוי – משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יא, הלכה ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יא

מתן טיפ ללא יהודי – בית הלל, קובץ תורני, ו, טבת תשס"א, דעתו של הרב אבנר קבץ. מנגד, ראה הפרדס, שנה סה חוברת ט; הפרדס, שנה סו, חוברת ב.

עמדתו של המאירי לגבי המוסלמים והנוצרים – ראה דיון נרחב אצל הלברטל, עמ' 80 ואילך. החוקר הראשון שהגדיר את ייחודה של אסכולת המאירי הוא יעקב כ"ץ, שחלק בכך על אפרים אורבך.

 דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן תכה, סעיף ה:

"כופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן: אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".

 קירוב מתוך אהבה, בניגוד לדברי השולחן ערוך – חזון איש יורה דעה, סימן יג, אות טז

 הרב מיכאל אברהם, האם יש עבודה זרה נאורה. בתוך אקדמות י"ט, תמוז תשס"ז, הוצאת בית מורשה ירושלים. עמ' 65 – 86

האם המאירי פעל בלחץ הצנזורה? ראה  David Goldstein, A Lonely Champion of Tolerance, Talk Reason – http://www.talkreason.org/articles/meiri.cfm

על יחס המאירי לנשים – גדליה אורן, אחוות בעלי הדת הגדורים בדרכי הדתות. נכרי, גר תושב ואשה במשנת המאירי, בתוך: דעת 60, חורף תשס"ז, אוניברסיטת בר אילן. לעומתו כתב אברהם גרוסמן כי (ציון שנה סז, ג, תשס"ב) המאירי אימץ את העמדה כי "כישוריה האינטקטואליים של האישה נופלים מאלה של הגבר".

מקור תמונת השד – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Das_ist_mein_lieber_Sohn.jpg

הויכוח הנוצרי האם לאישה יש נשמה – מסתבר שהוא ברובו הגדול מיתוס בלבד. ראה:

http://www.leaderu.com/ftissues/ft9704/opinion/nolan.html

רבי יעקב עמדין – הרב שרב

אדם יוצא דופן היה הרב יעקב עמדין שחי במאה ה-18 באלטונה שליד המבורג בגרמניה. הרב עמדין נחשב עד היום לגדול בפסיקה שיש חשיבות הלכתית רבה להשקפותיו, והוא מצוטט אינספור פעמים בספרות הדתית. חלק מהשקפותיו הן מקוריות ביותר, וככאלו עוד אתייחס אליהן כאן שוב ושוב. אנשי הדת רואים אותו כמאור הלכתי גדול, אבל היו מעדיפים להדחיק את הפנים בחייו שמביכים אותם.

הלוחם בשבתאות

לצד התעסקותו בהלכה התמסר הרב עמדין למלחמה טוטאלית בתנועה השבתאית. שבתאי צבי אמנם התאסלם בשנת 1666 ובכך סיים את תור הזהב הקצר של האופוריה המשיחית שעורר, אבל שיירים ממנה נותרו, שבתאים אנוסים, שעמדין רחרח אחריהם בחשדנות. אויבו הגדול של עמדין היה אדם נערץ מאוד עד ימינו על היהדות האורתודוקסית, בן תקופתו, רבן של שלוש הקהילות, אלטונה, המבורג וואנדסבק, רבי יהונתן אייבשיץ, שאותו האשים בשבתאות נסתרת. קמעות של אייבשיץ פוענחו על ידו והוא מצא בהם מסרים שבתאיים מוצפנים שאינם משתמעים לשתי פנים. אייבשיץ הכחיש את ההאשמות בתוקף ופרסם על עצמו סניגוריה. לצדו עמדה קבוצת תומכים נלהבת שהתעמתה, גם באלימות, עם עמדין וחסידיו. המחקר המודרני, שמייסדו חוקר הקבלה הדגול, גרשום שלום, משוכנע שאייבשיץ היה אכן שבתאי, ושעמדין שהבחין בכך היה צופה חד עין. על פי  שלום, לא רק שאייבשיץ היה שבתאי, אלא שברוח הרפתקנית מתחכמת, הוא הכניס רמזים שבתאיים אפילו לכתבים שבהם הוא מכחיש את שבתאיותו. דבר זה, אם כך היה, מן הסתם דרש עצבי ברזל, לאור המחיר שאייבשיץ היה משלם אם האשמתו בשבתאות הייתה מוכחת, אך גם חוש לאירוניה. האורתודוקסיה, כמו בהרבה מקרים אחרים, מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להעריץ את הרב עמדין ואת יריבו אייבשיץ בו זמנית, מבלי לקבל את האשמות הראשון על השני. ניסיונו של שלום לפורר את העוגה קומם עליו את סניגוריה של המסורת הדתית.

את מלחמתו בשבתאות, שתוארה בידי שלום כחדת עין, ואת חייו האישיים תיעד עמדין בחיבור אוטוביוגרפי מאוד לא שגרתי עבור רבנים גדולים – "מגילת ספר".  בחלק ממהדורותיו עבר החיבור צנזורה יסודית בידי מוציאיו לאור, תופעה אופיינית לספרי קודש, שמקובל להעלים מהם קטעים לא נוחים לרוח החברה. באוטוביוגרפיה של עמדין יש מקום של כבוד לנמסיס הגדול, רבי יהונתן אייבשיץ. על חיבורו ההלכתי, "כרתי ופלתי", שנחשב כיום ליצירת מופת תורנית בלתי מעורערת, כותב עמדין שלא באובייקטיביות יתרה, שהיה לשחוק ולקלס ואפילו הנערים כתבו עליו השגות. "הנחש", "התועב", "הצורר הגדול" – אלו רק חלק מהכינויים שבהם מזכה אותו עמדין. ההאשמה המטורפת ביותר שהטיח באייבשיץ הייתה על כך שנכדו נולד מגילוי עריות בתוך משפחת אייבשיץ, לדבריו אולי אפילו פרי משותף של אייבשיץ עצמו ובתו. אין בו אמפתיה רבה לצרותיו של אייבשיץ. על גורל בנו של אייבשיץ, שהיה כותב כנגד עמדין פשקווילים, ואתרע במזלו להיכנס לכלא, "והיה מדוכא ומעונה בייסורים קשים וכלוא בנחושתיים זמן רב", עמדין לא הזיל דמעה. "ככה יהיה סופם של כל החצופים!", ייחל.

 מבקר ארסי

אייבשיץ לא היו יריבו היחיד של עמדין. גם אב בית הדין בשלוש הקהילות בגרמניה, הרב יחזקאל קצנלבויגן, פוסק נחשב, זכה ממנו ללעג ולקלס. עמדין תוהה האם רב זה היה זכאי לתואר של גבאי בבית ספר. את ספרו המצוטט רבות בהלכה עד ימינו, "כנסת יחזקאל" ראוי לשרוף, לדעת עמדין, שהרי "כל השומע יצחק לו". בנימה ארסית הוא מתאר כיצד היה נהנה קצנלבויגן מצחוק קהל שומעיו, מאחר שסבר שהם שמחים על דבריו, ולא הבין כי הם צוחקים ממנו.  אפילו מיתרי הקול של קצנלבויגן לא חמקו מביקורתו האכזרית של עמדין, שלעג ליכולותיו כחזן בארסיות. הגרוע מכל, הוא האשימו בשחיתות, בשוחד ובגניבה.

 אוטוביוגרפיה חושפנית

ספרו של עמדין מרתק לא רק בשל הארס שהוא שפך על יריביו, אלא בעיקר בזכות כנותו המפתיעה לגבי מצוקות החיים שלו עצמו. הוא סיפר על הדיכאון שבו לקה, "נולדתי בעצב וגברה עלי השחורה". גם על אביו, גדול תורה בפני עצמו, "החכם צבי", מספר עמדין שהיה שרוי בדיכאון עקב הונאה כלכלית שהותירה אותו חסר כל. מאורעות חייו של עמדין סיפקו לו סיבות למרה שחורה. לצד הכבוד שזכה לו וההכרה הכללית בגדולתו, הוא חווה משברי חיים קשים. איבד ילדים, דבר שהיה שכיח למדי באותה תקופה, מתו עליו נשותיו, בריאותו הרעה לו, בעיקר הציקו לו דרכי השתן, כפי שהוא מתאר בספרו. כלולים בו גם תיאורים פיזיים פלאסטיים שבדרך כלל אדם מותיר בינו לבין רופאו. הוא מספר על תולעת שהיתה במעיו, גדולה כל כך, עד כששלף אותה התחלחל, כי היה משוכנע שהוא עוקר את קרביו.

עוד יותר חריגה נכונותו לתת לקורא דריסת רגל בחדר המיטות שלו. הוא מספר שליל נישואיו הראשונים, בהיותו בן שבע עשרה, גרם לו עוגמת נפש מרובה, מאחר שנעדר ממנו כוח גברא. "לא הייתי יודע טעם בעולה, אף לא טעם בתולה, ונאספה ממני שמחה וגילה", הוא מתלונן בחרוז. אימפוטנציה הקשתה גם על נישואים מאוחרים יותר שלו, אולם גם תאוות הבשרים לא נעדרה מחייו. אפיזודה אחת מתארת כיצד הזדמנה לו בת דודתו בנעוריו, התשוקה בערה בו "כאש בנעורת", אך הוא השתלט על יצרו, דבר קשה מנשוא, שהצלחתו בו באה רק בזכות "חסדי ה'". במקרה אחר נפל קורבן לניסיון אונס. כמו יוסף בידי אשת פוטיפר ניסתה לאנוס אותו אשת גוי, והוא הצליח לחמוק בבכי ובצעקה.

למרות שלל הטראומות המיניות, לדורות של תלמידי חכמים שביקשו הדרכה במין הוא הוריש הוראה נאורה, לפיה "אין זיווג שלא יקדים אליו חבוק ונשוק". בניגוד לרמב"ם שיחסו אל המין היה שלילי וראה את ברית המילה כאמצעי לפגום בתשוקה המינית, הרב עמדין סבר שההיפך הוא נכון ומין עם נימול מספק יותר. יהודי שנאנס בידי גויה סיפר לו שהיא נהנתה במיוחד מאיברו נטול העורלה, והרב עמדין ראה בכך הוכחה שהציווי האלוהי על הברית נועד גם להרעיף תענוגות מיטה על העם הנבחר.

החושפנות שבה נקט בספרו היתה מוזרה בקרב רבני דורו, והיא מוזרה עוד יותר בדורנו, אך אין היא זרה ליהדות. התנ"ך מספר על חיי האהבה של דוד, והתלמוד מונה את גודל איברי המין של חכמיו. על איברו של רבי ישמעאל מסופר שהיה גדול "כחמת בת תשע קבין". התלמוד גם לא נמנע מלספר על ניסיונותיהם הקשים של חכמי תקופתו, כמו הסיפור הקלאסי על רבי עמרם שלקח גרם מדרגות שבאופן רגיל דרושים עשרה אנשים להזיזו, ועשה את דרכו בתאווה אל נשים יפהפיות שהתאכסנו בקומה הגבוהה בביתו. כשהבין מה הוא עומד לעשות קרא בקול "אש בבית עמרם", כדי שחבריו יבואו לרסן אותו.  יש בין מבקריו של עמדין שרואים את מלחמתו בשבתאות על מיניותה הבלתי מרוסנת, כמעין התמודדות פסיכופתולוגית עם דחפיו המיניים שלו עצמו. גרשום שלום סירב להתרשם. "אולי הגאון הזה הוא גם עניין לרופא", הוא הודה, אך סירב לשלול משום כך את טענותיו לגופו של עניין.

מקבילו של רוסו?

זו הייתה תקופה שבה נכתבו אוטוביוגרפיות חושפניות. אברהם (ביק) שאולי, המוציא לאור של "מגילת ספר" בצורתו הבלתי מצונזרת, מקביל בין עמדין לפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו. באותו זמן כתב רוסו את ה"וידויים" שלו, חיבור שקבע סטנדרטים חדשים לאוטוביוגרפיה אותנטית. בשער ה"וידויים" שלו הצהיר רוסו בחגיגיות:"כשישמעו שופרות יום הדין אתייצב לפני השופט העליון עם ספר זה ואומר בקול:הנה מה שעשיתי, מה שחשתי, מה שהייתי, לא העלמתי את הרע ולא קישטתי את הטוב". למרות הכרזה זו קמו עוררים על כנותו של רוסו בספרו.  האמת שמגלה הפילוסוף הצרפתי, בין השאר על שנטש את חמשת ילדיו בבית יתומים ועל תשוקות מיניות מזוכיסטיות, נועדה רק לכסות על שקריו, לדברי ההיסטוריון פול ג'ונסון. "במובנים מסוימים, היושר הסלקטיבי שלו הינו ההיבט הלא ישר ביותר הן של וידויים והן של מכתביו… בהדרגה מסתבר שלא ניתן לבטוח בשום הצהרה המופיעה בוידויים, אם אינה נתמכת בראיות חיצוניות".

עמדין אמנם היה צמא לידע כללי, וקורא נלהב של ספרי חולין בשלל שפות, אך את ה"וידויים" הוא לא קרא. הוא מת לפני יציאתו לאור ולא ייתכן שהושפע ממנו, אבל הוא מצהיר על אותה מחויבות בלתי מתפשרת לאמת, וגם אותה מפתה לקבל בשל עוצמת גילוי הלב המשתקף בספר. מפתה, אך, כמו במקרה של רוסו – מסוכן. חוקר הקבלה יהודה ליבס טוען שמלוא חזונו של עמדין לגבי עצמו לא הוצהר בפירוש. על פי ליבס, עמדין האמין שבכל דור ודור קיים ניצוץ משיח, שתפקידו לתקן את העולם ולהילחם ברע. תפקיד זה נמסר, סבר עמדין, למשפחתו, בחירת האל בעולם. בעבר היה זה אביו, בהווה זהו הוא, ובעתיד יהיה זה בנו. עם יעוד פנטסטי של השתייכות לשושלת נבחרים הממלא את נפשו, כאילו הגיח מאיזו חוברת קומיקס מודרנית, לא מפתיעה נכונותו לצאת למאבקיו הנועזים.

---

לקריאה נוספת

גרשם שלום, מחקרי שבתאות, עם עובד, תל אביב תשנ"ב

אברהם (ביק) שאולי (מהדיר), מגילת ספר לרבי יעקב עמדין, מורשת ירושלים תשל"ט. שאולי מציין בהקדמתו את הצנזורים של מהדורת כהנא שתוקנו במהדורתו

Mortimer J.  Cohen,

., Jacob Emden – A Man of Controversy,Philadelphia 1937

ראה אצל הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן סו, שמנחה על פיו בענייני מין

על חשיבות המילה – יעקב גלאסבערג, זכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 321 – 323

 איברו של רבי ישמעאל – בבא מציעא פד א

 אש בבית עמרם – קידושין פא א

 על רוסו – פול ג'ונסון, אינטלקטואלים, תרגום: עדי גינצבורג- הירש, דביר, תל אביב תשנ"ו, עמ' 31

יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה, עמ' 198 – 211

קברו של רבי יעקב עמדין – דף התמונה בויקיפדיה

קריאה נוספת מומלצת: מארק שפירו מזכיר את רבי יעקב עמדין, עמדותיו הכלכליות, וצאצאיו (ביניהם אברהם ביק שצוטט)

http://seforim.blogspot.com/2008/03/rabbis-and-communism-by-marc-b.html