הסופרמן ההלכתי איננו

הרב עובדיה יוסף הלך היום לעולמו. בזאת הסתיים נתיב החיים של מי שרבים מהישראלים יזכרו מתוך ריחוק ואף בתחושה שלילית. דמותו בעיניהם עוצבה על ידי דרשותיו הבוטות בבית הכנסת היזדים, כה בוטות שכמעט גרמו לפתיחתה של חקירה פלילית נגדו, ועל ידי השחיתות והנבערות שקושרו עם תנועת ש"ס שאותה ייסד ובראשה עמד ללא עוררין.

אבל הרושם הזה שמחזיק הציבור הישראלי החילוני והמשכיל לגבי הרב עובדיה עושה לו עוול גדול. את הרב עובדיה יוסף אפשר וראוי לזכור לטובה מסיבות רבות, למשל על תרומתו העצומה לזקיפת קומתה של יהדות ספרד, למשל על מתינותו בנושאים מדיניים, למשל על נכונותו לסייע ביד בתו שפתחה לימודים אקדמיים לחרדים.

אבל אני מאמין שעיקר מורשתו של הרב, הסיבה שבגללה תזכור אותו ההיסטוריה היהודית גם עוד מאות שנים, היא היותו סופרמן, סופרמן הלכתי.  הסופרמן ההלכתי הזה היה שועט למקומות מצוקה שבהם סכנה ריחפה על שלומם ועל כבודם של יהודים, דתיים או חילוניים, בשל דרישות ההלכה. מקומות שנוצרו בהם קונפליקטים אכזריים בין המילים העתיקות הכתובות בספר לבין מהלך חייהם התקין של מי שנחשבו כעגונות או כממזרים או כלא כשרים לגיור. קונפליקטים שהיו עתידים להמיט סבל אנושי רב אלמלא היה מצוי הסופרמן ההלכתי ובידו פתרון. למען גיבוש הפתרון שהתיר את העגונה, השיב את הממזר לקהל ואת הגר לעם ישראל, סתם נתן פרנסה לחקלאי בשנת שמיטה, או מנע מצוקה וצער בדרכים רבות אחרות, היה מגייס את שליטתו המוחלטת, שלא תיאמן, במכלול הטקסטים ההלכתיים שנכתבו בשלושת אלפים השנה האחרונות. "אם אני יכול לעזור לזולת – אני מרגיש שזה מחובתי לעם ולמדינה", ניסח זאת כשהופיע כרב ראשי בפני ועדת הפנים של הכנסת.

אכן, היותו אביה המייסד של תנועת ש"ס והנהגתו אותה לאורך שנים ארוכות, דבריו הבוטים בדרשותיו הציבוריות – אלו פגעו בתדמיתו בעיני הציבור הכללי, אך מנגד משקיף מהצד ימצא בהם את מה שהפכו לסופרמן שהיה. יש לא מעט רבנים נאורים המושפעים מהשקפות מערביות הומניסטיות, והם יכלו לכתוב פסיקות מקלות ומתחשבות כשל הרב עובדיה. בסיוע פרויקט השו"ת ומנוע החיפוש גוגל אולי אף היו מצליחים למצוא חלק ניכר מהמקורות ומהתימוכין שהרב עובדיה יכול היה לגייס באמצעות כוח זיכרונו ושקידתו העצומים הרבה לפני שהומצאו הכלים הטכנולוגיים האלו. ועדיין, לא היה להם שבריר מההשפעה שהייתה גלומה בפסיקותיו של הרב עובדיה. כוחו של הרב עובדיה הוא בכך שכל מי שהקשיב לו ידע שאין שמץ של השפעה זרה בחשיבתו ובמאמריו ההלכתיים. לא הומניזם מערבי, אפילו לא לאומיות ציונית מודרנית. מילותיו שיקפו הלכתיות צרופה בת אלפי שנים, גאה ובטוחה בעצמה, נטולת מהפכות ונטולת היקסמות מהמודרנה, ובכל אופן  הוא רתם אותה כדי לעזור לבני אדם במצוקה. אפשר לראות בבסיס מפעל זה אמונה עמוקה שאלוהים הוא טוב ושהדת היא טובה, ושברצונה לעשות טוב לבני אדם ולפיכך היא זקוקה לסופרמנים כאלו שיידעו להגיע לכל פינה שבה השתבשו היוצרות ובה הדת גורמת מצוקה וסבל ולהעמיד את הדברים כפי שהם אמורים להיות באמת. ועתה, כשהרב עובדיה איננו עוד עמנו, נותר רק לקוות שלא היה אחרון הסופרמנים מסוגו.

ואם הרב אלון היה מסמס בשבת?

קראתי פוסט קצר שהעלה בפייסבוק תומר פרסיקו בנוגע לפרשיית הרב אלון, ורציתי להגיב לו, משום שהשאלה העולה ממנו חוזרת ומופיעה.

פרסיקו מתייחס לפרסום על כך שהרב דרוקמן הזמין את הרב אלון לתת שיעור בישיבתו וכותב:

וזה מה שעולה מהסיפור הזה: שאם הרב אלון היה מסמס בשבת, או שותה יין לא כשר, או חושב שיש לשנות את טקס הנישואין כדי שיהיה שוויוני יותר, או נכנס לשיח עם רבנים רפורמים, או טוען שהאיסור המקראי על משכב זכר אינו רלוונטי עוד – הרב דרוקמן היה מגרש אותו מישיבתו. אבל זה שהוא עבריין מורשע, או זה שהוא ניצל מינית קטינים – לזה אין כל משמעות דתית או חינוכית בעיניו של דרוקמן. למדנו משהו.

מדוע באמת הרב דרוקמן מרשה לעצמו להתייחס בצורה אוהדת כל כך לרב אלון? אפשר לטעון, כמו שטענו חלק מהמגיבים לפרסיקו בפייסבוק, שזו גחמה פרטית של דרוקמן שאינה משקפת את דעת הקהל הדתית לאומית. אכן, היא אינה משקפת את התחושות של הרבה דתיים לאומיים, אבל מי שמכיר את הציבור הדתי הלא ליברלי, ובפרט החרדי – מבין שהתנהגות כזו המגוננת על עבריינים היא מאוד אופיינית לזרם הזה.

אז למה שדתיים שמרנים וחרדים יתייחסו באהדה לאדם כמו הרב מוטי אלון, בפרט שהתנהגותו מעידה לכאורה על כך שהוא הומו, והומואים בוודאי ובוודאי שמעוררים בהם סלידה?  הרי אם היה פוסק, כדברי פרסיקו, שמשכב זכר אינו אסור, או סתם מסמס בשבת (אולי מילות אהבה לתלמידיו), הם בוודאי לא היה מהססים לזרוק אותו מכל המדרגות.

נראה לי שבשורש העניין עומדת תפיסת עולם שונה לגמרי. הבנה שונה מאוד של החברה האנושית. פרסיקו וציבור מגיביו, חילוניים ודתיים מתונים, רואים את בני האדם, פחות או יותר, כאוסף של אינדיבידואלים המחויבים לנהוג בצורה נחמדה, או לפחות הגונה, זה בזה. יש להם זכות לעשות מה שבא להם ולומר את מה שעולה בראשם, כל עוד אין הם עושים רע לזולתם. הרב אלון הפר את הכלל הזה כאשר הטריד קטין מינית, כפי שנקבע במשפט, והוא לא מעורר בפרסיקו ובמגיבים לו שמץ אהדה.

הרב דרוקמן תופס את העולם בצורה אחרת לגמרי. בעיניו העולם מורכב מאוסף של קבוצות המצויות בקונפליקט זו עם זו, יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, מאמיני הוויקה ואינספור קבוצות אחרות. וכל קבוצה מתפצלת לאינספור תתי קבוצות נוספות. מבין הקבוצות האלו, הרב דרוקמן משוכנע בצדקתה ובעליונותה של הקבוצה שלו, קבוצת היהודים הדתיים שלוקחים את אמונתם ברצינות, ואולי אף מוסיפים לה קורטוב נאה של ציונות. כשמסתכלים על הדברים מהזווית הזו, ברור שהרב אלון נמצא לחלוטין במחנה של הטובים. הוא היה במשך שנים אחת הדמויות המובילות בקבוצה הכי טובה בעולם, והפגין נאמנות ומסירות עצומות לקבוצה ולמטרותיה!  אם היה הופך את עורו נגד הקבוצה וערכיה, על ידי דעות מרגיזות או עבירות מתריסות, כל זה לא היה עוזר לו, ואדרבה, היה נחשב בוגד.   אבל לרב אלון בבירור מעולם לא היה רצון להתריס נגד הקבוצה המשותפת לו ולדרוקמן. מה שקרה הוא הרבה יותר פשוט ואנושי – יצרו גבר עליו. עבירות היצר הן רעות, אך סוף כל סוף, בני אדם אינם מלאכים. חטאי הבשר לא יכולים להשכיח מהרב דרוקמן את חיבתו למי שהוא שחקן מוביל בקבוצה הנכונה. לא לחינם מרבים להזכיר בהקשרים אלו את חטאו המפורסם של דוד המלך עם בת שבע. בניגוד לשאול שהפר בדם קר את הוראת אלוהים למחות את עמלק, דוד פשוט נכנע ליצר. המסורת לא תופסת עבירות של היצר כאמתלה לסלק אנשים ממעמדם הרם, והרב דרוקמן הוא, יש להודות, בסך הכול ממשיכה של תפיסה עתיקה.

ליצמן לא הולך לחתונות?

סגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה מצוטט בדה מרקר כאומר:"לא כתוב בשום מקום שהגבר צריך לעבוד. מספיק טוב אם האישה עובדת". ואני תוהה: האם מעולם לא קרא או שמע נוסח כתובה?

מפנה היסטורי

הפעם רציתי להקדיש כמה שורות להבעת דעתי בעניין אקטואלי: פסיקת בג"ץ שמבטלת את חוק טל.  אני מאמין שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הפסיקה הזו.

החברה החרדית מציגה את עצמה כחברה שנאמנה באופן קיצוני למסורת ישראל כפי שהועברה מדורי דורות. יש אמת בהצגה זו של הדברים, החרדים משתדלים על פי רוב להתאים עצמו לקצה קצהו של כל דקדוק הלכתי המצוי במקורות העתיקים. ומצד שני, תפיסתם את עצמם היא גם אירונית, שכן בשני הדברים שמייחדים את החברה החרדית יותר מכול: ההימנעות מעבודה וההימנעות משירות צבאי, העמדה החרדית היא סטייה חדה וחריפה מההשקפה ההלכתית הסטנדרטית שתומכת בהתלהבות בהשתתפות בהגנת עם ישראל ובעמל כפיים. החרדי מקדיש את כל חייו ללימוד תורה, אך באופן גרוטסקי משהו, הוא נמנע מלקיים את מה שמורה לו התורה בשני תחומים מרכזיים אלו, צבא ועבודה, וממציא לכך תירוצים מוזרים, שאין להם כל בסיס במקורות.

הסיבה האמיתית לכך שהחרדים אינם מתגייסים אינה הלכתית, אלא נעוצה בחשש של הרבנים שחשיפתו של צאן מרעיתם לסביבה חילונית תביא אותו לנטוש את דרך החיים שהתוו לו. והסיבה לכך שאינם עובדים נעוצה בחוק הישראלי שאוסר על מי שאינו מתגייס לעבוד.  החברה החרדית בישראל, ובפרט החברה החרדית הליטאית בישראל, היא, אם כך, פיקציה היסטורית מוזרה, שכל קיומה נובע מחובת הגיוס ומהקשר בין הימנעות מגיוס להימנעות מעבודה.

אולם פסיקת בג"ץ מבטלת את הפטור האוטומטי של תלמיד ישיבה מגיוס, ומערערת את יסוד קיומה של החברה החרדית בישראל – השימוש בישיבה כעיר מקלט מפני גיוס לצבא. אפשר להתייחס לפסיקה זו בציניות משהו, כפי שעשה השופט אשר גרוניס בדעת המיעוט שלו, ולטעון שבמילא אין דרך לגייס בכוח את החרדים, ועל כן אין בכוח הפסיקה לחולל שינוי כלשהו. אולם הדברים אינם פשוטים כל כך – יסוד נוסף החיוני לקיום החברה החרדית הוא הסבסוד הממשלתי, ואפילו אם משטרה צבאית לא תיטול את האברכים מהסטנדרים בברוטליות, ברור שאברך לא יקבל מימון כשמעמדו החוקי אינו מעמד של אברך, אלא של עבריין סרבן גיוס.

ומצד שני, ברור גם שמנהיגי החברה החרדית לא יסכימו בשום פנים להשלים עם ביטול הסדר תורתו אומנותו. הרב שך המנוח נהג לאיים שהחרדים ירדו מהארץ במקרה זה  (דבר שבעיני חילונים רבים לא נתפס כלל כאיום). זה לא יקרה, אין להם ולנו ארץ אחרת. מה כן יקרה? יהיה עימות חזיתי. במקרה שבו המלחמה נגד אירן לא תקרום עור וגידים, תיפתח פה מלחמה אחרת בקרוב. אמנם נטולת שפיכות דמים (יש לקוות), אך מסוכנת והרת גורל גם כן.