סיפור תנורו של עכנאי הוא מהמפורסמים שבתלמוד. על השאלה אם תנור מסוג זה מקבל טומאה או לא התנהל דיון סוער בין החכמים לרבי אליעזר בן הורקנוס. שאלה זניחה למדי, ואף נטולת כל משמעות לדורות, לאור היעלמותם של דיני הטהרה אחר החורבן. מה שהקנה לסוגיה זו את חשיבותה הוא האופן שבו הוכרעה המחלוקת. רבי אליעזר, מיואש מחוסר יכולתו לשכנע את עמיתיו בצדקתו, החליט לגייס לצידו כוחות עליונים. "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח", הכריז ועץ החרוב נע ממקומו. "אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח", קרא ואמת המים נסובה לאחור. אולם חכמים סירבו להשתכנע מהתערבותה של ההשגחה העליונה לטובת רבי אליעזר, אפילו כשהכרזה נוספת שלו הטתה את כותלי בית המדרש. "לא בשמים היא", הצהיר רבי יהושע, וקבע כי אל לאלוהים להתערב בפסיקת ההלכה, אחר שמסר אותה לבני אדם. רבי אליעזר סירב לקבל את הכרעת הדין, וכעונש נגזר עליו נידוי. זעמו גרם לגלי הים להשתולל ולספינתו של רבן גמליאל הנשיא להטלטל, אך החכמים לא ויתרו, וההלכה הוכרעה כמותם. אף אלוהים, בן בריתו של רבי אליעזר בוויכוח, הודה בחיוך, כך סיפר אליהו הנביא, שהוא נחל תבוסה במערכה הזו, תוצאה שבוודאי אינה שכיחה עבור אלוהים.
כרקע להתנצחות הסוערת שימשה הלכה שולית למדי בדיני טהרה, אולם אין זה יוצא דופן שתקדימים מהפכניים מוצמדים תחילה לעניינים פעוטים. כך עשה בתקופתנו בית המשפט העליון כשקבע לראשונה שביכולתו לבטל את חוקי הכנסת לא בפסיקה מסעירה בעניין ביטחוני או בסוגיית דת ומדינה אלא כשעסק בחובותיה של אגודה חקלאית. המגמה שבאה לידי ביטוי בסיפור תנורו של עכנאי, החלת הלכה אחידה על הכול וסירוב לתת מקום לדעה חולקת, מצאה ביטוי דרמטי נוסף בהוראתו של רבן גמליאל לרבי יהושע לבוא אליו עם מקל ומעות בתאריך שלדעת רבי יהושע היווה את יום הכיפורים, ולדעת רבן גמליאל היה יום של חול. רבי יהושע ציית וזכה לנשיקה על מצחו מרבן גמליאל.
צדוקים
אמונתם של הרבנים שהם המוסמכים להבין את ההלכה, לפרשה כפי שהם מבינים אותה, אפילו כאשר אלוהים עצמו סובר אחרת, ולהחיל את הכרעתם על הציבור כולו, בכללו עמיתיהם שאינם בדעה אחת איתם, הייתה שנויה במחלוקת. לא רק החכמים שמצאו עצמם במיעוט ערערו עליה, אלא גם אלו שסירבו לקבל בכלל את מרותה של תורה שבעל פה, והסכימו להאמין רק בתורה הכתובה.
זו הייתה גישתם של הצדוקים, אליטה כוהנית ואריסטוקרטית, שסירבה לקבל את התפלפלויותיהם של חז"ל שערכו רפורמות בהלכות כמו "עין תחת עין" ומצאו דרכים להקל על איסורי שבת. הצדוקים פירשו את חומרותיה של התורה פשוטן כמשמען ובמיוחד שמרו בקפידה על דיני המקדש, המקום שבידל אותם מאחיהם ההדיוטות.
אחת ההלכות המשונות שיש טוענים ששמרו הייתה הימנעות מחילול שבת אפילו במלחמה. יש עדויות היסטוריות שלפיהן הר הבית נפל בשבת בסיומו של המרד הגדול, אולי בשל התנהגות זו. אחרים מסרבים להאמין בקיומה של התנהגות כזו, מאחר שהייתה צפויה להיכחד עד מהרה. ספק אם קבוצה שאינה מוכנה להניף את חרבה בשבת הייתה מסוגלת לשרוד את מלחמת הקיום, אפילו לפרק זמן קצר. קשה להניח שהיו אויבים שהיו מוכנים לחכות בנימוס למוצאי שבת. מה שעשו המצרים והסורים ביום הכיפורים של שנת תשס"ד, 1973 בלוח האזרחי, יכול להוכיח שיומו הקדוש של האויב הוא זמן מפתה מאוד לפתוח בו במערכה.
קראים
הצדוקים התפוגגו עם היעלמותו של בית המקדש. כעבור מאות רבות של שנים עלתה כיתה אחרת ששללה את משנתם של חז"ל, הקראים. ענן בן דוד, שחי במאה השמינית, נחשב למי שביסס את משנתם, אך יש טוענים שענן זה היה חכם רבני לכל דבר, וצאצאיו הוליכו את משנתו לכיוונים שלא חזה. כמו הצדוקים, גם הקראים לא תקפו את התורה שבעל פה דווקא משמאל, אלא מימין. הם שמרו בקפדנות רבה יותר על דיני טומאה וטהרה. נשותיהם שמרו על ריחוק בתקופת הנידה שלהן, מנהג שנשמר גם אצל יהודי אתיופיה, אולי בהשפעה קראית. בשבתות הסתגרו הקראים בבתיהם בחשכה. בתורה כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה ג), והם סברו שהאיסור אינו חל רק על הדלקת אש, אלא על השארתה דולקת. בשל חומרותיהם של הקראים, הם לא אכלו בשבת דברים שנשמרו בחימום. לפיכך נקבע שמי שמחמיר ומסרב לאכול טשולנט בשבת, "חוששים שמא אפיקורס הוא", כמו הקראים. אחד מחכמי הקראים אף אסר על יציאה מהבית בשבת ובחג.
אחד מאיסוריהם המעניינים ביותר של הקראים נגע לנושא החיתון. מאחר שעל פי ספר בראשית (ב כד), הזוג הנשוי נעשה לבשר אחד ("על כן יעזוב אדם את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"), סברו הקראים שקרובי הבעל נחשבים גם לקרובי האישה, ונאסרים אלה על אלה. קל לשער כיצד הקשה חוק זה על מציאת שידוך בקהילה הקראית הקטנה, ואין זה מפתיע שבסופו של דבר, כמו חוקים אחרים שאימצו הקראים בתחילה, ביניהם איסורי השבת שבהם החמירו מעבר לרבניים, גם הוא ננטש.
במהלך הדורות נחלה הקראות מפלה מוחצת מפני היהדות הרבנית. בימי הביניים נוהל פולמוס רבני נמרץ כנגדה, אך לאחר מכן היא הייתה כה חלשה ומספר מאמיניה זעום, שפולמוס כזה הפך למיותר. תוספותיהם של הרבנים התקבלו כחלק אינטגרלי מהיהדות. אוריאל אקוסטה שהגיע אל הקהילה היהודית באמסטרדם כאנוס החפץ לחזור אל דת אבותיו, סיפר על התדהמה שאחזה בו כאשר גילה "שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים הם מעט מאוד לאותם החוקים שצווה לנו משה".
מדוע לא צלחה דרכם של הקראים? אולי בשל חומרותיהם הנוקשות, אולי בשל הפרדוקס המובנה בבניית הלכה חד משמעית לפי חוקיה המעורפלים של התורה שבכתב, כאשר מחויבים שלא להמציא חוקים חדשים. אולי זהו סתם חוסר מזל היסטורי.
ההיסטוריה החדשה של הקראות
במאה ה-19 היה המרכז הקראי החשוב ביותר ממוקם במזרח אירופה. הקראים, שמנו בסך הכול כמה אלפים, הבינו שהגדרתם כיהודים מקשה עליהם להשיג שוויון זכויות ובדו לעצמם היסטוריה חלופית, לפיה לא באו מקרב העם היהודי, אלא מוצאם הוא במזרח אירופה מדורי דורות.
החכם הקראי אברהם פירקוביץ' גיבה טענות אלו בזיופים שיטתיים. מאמציהם של הקראים עלו יפה. ההוכחות שפיברקו לכך שאבותיהם לא היו שותפים לצליבת ישו העלו פלאים את מעמדם בעיניי השלטונות . להשפעתם של מאמצים אלו הייתה חשיבות קריטית מאה שנה לאחר מכן, תחת השלטון הנאצי. הנאצים השקיעו מאמץ בבירור השאלה האם הקראים הם יהודים. המחקר הנאצי פטר את הקראים מגורל היהודים, אך כדי למנוע מבוכה ובלבול הומלץ ש"קיומם יישמר בסוד במידת האפשר". בהצלתם של הקראים סייעו מלומדים יהודים שלמען מטרה זו שיקרו ביודעין והצטרפו לטענתם המפוקפקת של הקראים על מוצאם. הקראים מצידם, פטורים מתורת הגזע האכזרית של הנאצים, גויסו ליחידות הגרמניות. כמה מאות קראים שירתו בהם. יש עדויות על יחס עוין ליהודים מצד קראים ושיתוף פעולה עם הנאצים במהלך השואה, אך היו גם התנהגויות נאצלות יותר.
אחרי השואה התבוללה הקהילה במזרח אירופה וכמעט נעלמה כליל. הקראים המצויים כיום במדינת ישראל הם עולים ממצרים. קראי מצרים לא איבדו את זיקתם לעם ישראל והם כיום ציונים נלהבים שלא מעלים על דעתם למרוד בשותפות הגורל היהודית. אחד המוצאים להורג בעקבות "העסק הביש" האומלל במצרים בשנות החמישים היה יהודי קראי, הרופא ד"ר משה מרזוק. התנועה הקראית בישראל היא קטנה ושקטה, אינה יריב שמשמיע קול, אפילו לא קול ענות חלושה, בשוק הרעיונות, וגם כוחה הפוליטי דל. נסיונות רנסנס באים דווקא מכיוונם של מצטרפים חדשים אליה שזנחו את היהדות הרבנית.
ההתייחסות העיקרית בספרות ההלכתית הרבנית בדורות האחרונים לסוגיית הקראים היא סביב שאלת התרת נישואיהם. החשש שמא נישואי הקראים תקפים על פי ההלכה, אולם גירושיהם לא, הופך אותם לספק ממזרים. חשש הממזרות נובע ממקרה שבו אישה התחתנה בנישואים קראים תקפים, התגרשה בגירושים קראים שאינם תקפים, והתחתנה שוב. ילדיה מהנישואים השניים ממזרים ופסולים לבוא בקהל ישראל. גירושיהם של הקראים אינם תקפים בעיני ההלכה מסיבות רבות. אחת מהן היא נכונותם להכיר בגט שניתן על ידי בית הדין בניגוד לדעתו של הבעל , דבר נתעב לחלוטין בעיני ההלכה הרבנית, שבה הבעל הוא אדון מוחלט להמשך הנישואין והיחיד המוסמך לתת גט. בהתאם לכך הייתה העמדה הכללית של הפוסקים לאסור על נישואים עם הקראים ולהותירם מחוץ לקהל הרבני לעולם ועד, שכן ההלכה היא שאפילו אחרי מאות ואלפי דורות, צאצא ממזרים נותר ממזר. משחק מילים מקובל בקרב הפוסקים מסכם את מסך הברזל שרצו להקים בין הפלגים במשפט "הקראים אינם מתאחים". אף על פי כן, הרב עובדיה יוסף, שהושפע משותפות הגורל של קראי מצרים עם העם היהודי, התיר את הקראים. הוא עשה זאת באופן האירוני האופייני כל כך לפוסקי הלכה מקלים מסוגו במקרים כאלו. על ידי דה לגיטימציה מוחלטת לקראות, אפשר לטהר את מאמיניה. אם כפירתם של הקראים כל כך מגונה, שהם אפילו פסולים מלהיות עדי חופה וקידושין, אף חתונה בקהילה שלהם לא תקפה ואף אישה אצלם לא יכולה להיחשב אשת איש. שאלת הממזרות מתפוגגת, והם הופכים לכשרים לחיתון.
לקריאה נוספת:
בנק מזרחי נגד מגדל כפר שיתופי – ע"א 6281/93
אייל רגב, הצדוקים והלכתם – על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשס"ה, עמ' 70 – 82
על הלחימה בשבת ראה גם אצל הרב שלמה גורן, שו"ת משיב מלחמה, חלק א, סימן ב
נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ג
אכילת חמין בשבת – רמ"א בשולחן ערוך אורח חיים, סימן רנז, סעיף ח
אוריאל אקוסטה, דוגמת חיי אדם, בתוך: ש. ברנשטיין, בחזון הדורות, בלוך, ניו יורק תרפ"ח, עמ' נא
האנציקלופדיה של השואה, יד ושם 1990, ערך קראים בשואה
איסורי ממזרות על הקראים – משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק טו, הלכה א; שו"ת יביע אומר אבן העזר, חלק ח, סימן יב
תמונת אברהם פירקוביץ בוויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Abraham_ben_Samuel_Firkovich.jpg
יהודים על הירח 
