ארכיון רשומות מהקטגוריה "השואה"‏

סיפור תנורו של עכנאי הוא מהמפורסמים שבתלמוד. על השאלה אם תנור מסוג זה מקבל טומאה או לא התנהל דיון סוער בין החכמים לרבי אליעזר בן הורקנוס.  שאלה זניחה למדי, ואף נטולת כל משמעות לדורות, לאור היעלמותם של דיני הטהרה אחר החורבן. מה שהקנה לסוגיה זו את חשיבותה הוא האופן שבו הוכרעה המחלוקת. רבי אליעזר, מיואש מחוסר יכולתו לשכנע את עמיתיו בצדקתו, החליט לגייס לצידו כוחות עליונים.  "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח", הכריז ועץ החרוב נע ממקומו. "אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח", קרא ואמת המים נסובה לאחור. אולם חכמים סירבו להשתכנע מהתערבותה של ההשגחה העליונה לטובת רבי אליעזר, אפילו כשהכרזה נוספת שלו הטתה את כותלי בית המדרש. "לא בשמים היא", הצהיר רבי יהושע, וקבע כי אל לאלוהים להתערב בפסיקת ההלכה, אחר שמסר אותה לבני אדם. רבי אליעזר סירב לקבל את הכרעת הדין, וכעונש נגזר עליו נידוי. זעמו גרם לגלי הים להשתולל ולספינתו של רבן גמליאל הנשיא להטלטל, אך החכמים לא ויתרו, וההלכה הוכרעה כמותם. אף אלוהים, בן בריתו של רבי אליעזר בוויכוח, הודה בחיוך, כך סיפר אליהו הנביא, שהוא נחל תבוסה במערכה הזו, תוצאה שבוודאי אינה שכיחה עבור אלוהים.

כרקע להתנצחות הסוערת שימשה הלכה שולית למדי בדיני טהרה, אולם אין זה יוצא דופן שתקדימים מהפכניים מוצמדים תחילה לעניינים פעוטים.  כך עשה בתקופתנו בית המשפט העליון כשקבע לראשונה שביכולתו לבטל את חוקי הכנסת לא בפסיקה מסעירה בעניין ביטחוני או בסוגיית דת ומדינה אלא כשעסק בחובותיה של אגודה חקלאית. המגמה שבאה לידי ביטוי בסיפור תנורו של עכנאי, החלת הלכה אחידה על הכול וסירוב לתת מקום לדעה חולקת, מצאה ביטוי דרמטי נוסף בהוראתו של רבן גמליאל לרבי יהושע לבוא אליו עם מקל ומעות בתאריך שלדעת רבי יהושע היווה את יום הכיפורים, ולדעת רבן גמליאל היה יום של חול. רבי יהושע ציית וזכה לנשיקה על מצחו מרבן גמליאל.

צדוקים

אמונתם של הרבנים שהם המוסמכים להבין את ההלכה, לפרשה כפי שהם מבינים אותה, אפילו כאשר אלוהים עצמו סובר אחרת, ולהחיל את הכרעתם על הציבור כולו, בכללו עמיתיהם שאינם בדעה אחת איתם, הייתה שנויה במחלוקת. לא רק החכמים שמצאו עצמם במיעוט ערערו עליה, אלא גם אלו שסירבו לקבל בכלל את מרותה של תורה שבעל פה, והסכימו להאמין רק בתורה הכתובה.

זו הייתה גישתם של הצדוקים, אליטה כוהנית ואריסטוקרטית, שסירבה לקבל את התפלפלויותיהם של חז"ל שערכו רפורמות בהלכות כמו "עין תחת עין" ומצאו דרכים להקל על איסורי שבת. הצדוקים פירשו את חומרותיה של התורה פשוטן כמשמען ובמיוחד שמרו בקפידה על דיני המקדש, המקום שבידל אותם מאחיהם ההדיוטות.

אחת ההלכות המשונות שיש טוענים ששמרו הייתה הימנעות מחילול שבת אפילו במלחמה. יש עדויות היסטוריות שלפיהן הר הבית נפל בשבת בסיומו של המרד הגדול, אולי בשל התנהגות זו. אחרים מסרבים להאמין בקיומה של התנהגות כזו, מאחר שהייתה צפויה להיכחד עד מהרה. ספק אם קבוצה שאינה מוכנה להניף את חרבה בשבת הייתה מסוגלת לשרוד את מלחמת הקיום, אפילו לפרק זמן קצר. קשה להניח שהיו אויבים שהיו מוכנים לחכות בנימוס למוצאי שבת. מה שעשו המצרים והסורים ביום הכיפורים של שנת תשס"ד, 1973 בלוח האזרחי, יכול להוכיח שיומו הקדוש של האויב הוא זמן מפתה מאוד לפתוח בו במערכה.

קראים

הצדוקים התפוגגו עם היעלמותו של בית המקדש. כעבור מאות רבות של שנים עלתה כיתה אחרת ששללה את משנתם של חז"ל, הקראים. ענן בן דוד, שחי במאה השמינית, נחשב למי שביסס את משנתם, אך יש טוענים שענן זה היה חכם רבני לכל דבר, וצאצאיו הוליכו את משנתו לכיוונים שלא חזה. כמו הצדוקים, גם הקראים לא תקפו את התורה שבעל פה דווקא משמאל, אלא מימין. הם שמרו בקפדנות רבה יותר על דיני טומאה וטהרה. נשותיהם שמרו על ריחוק בתקופת הנידה שלהן, מנהג שנשמר גם אצל יהודי אתיופיה, אולי בהשפעה קראית. בשבתות הסתגרו הקראים בבתיהם בחשכה. בתורה כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה ג), והם סברו שהאיסור אינו חל רק על הדלקת אש, אלא על השארתה דולקת. בשל חומרותיהם של הקראים, הם לא אכלו בשבת דברים שנשמרו בחימום. לפיכך נקבע שמי שמחמיר ומסרב לאכול טשולנט בשבת, "חוששים שמא אפיקורס הוא", כמו הקראים. אחד מחכמי הקראים אף אסר על יציאה מהבית בשבת ובחג.

אחד מאיסוריהם המעניינים ביותר של הקראים נגע לנושא החיתון. מאחר שעל פי ספר בראשית (ב כד), הזוג הנשוי נעשה לבשר אחד ("על כן יעזוב אדם את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"), סברו הקראים שקרובי הבעל נחשבים גם לקרובי האישה, ונאסרים אלה על אלה. קל לשער כיצד הקשה חוק זה על מציאת שידוך בקהילה הקראית הקטנה, ואין זה מפתיע שבסופו של דבר, כמו חוקים אחרים שאימצו הקראים בתחילה, ביניהם איסורי השבת שבהם החמירו מעבר לרבניים, גם הוא ננטש.

במהלך הדורות נחלה הקראות מפלה מוחצת מפני היהדות הרבנית. בימי הביניים נוהל פולמוס רבני נמרץ כנגדה, אך לאחר מכן היא הייתה כה חלשה ומספר מאמיניה זעום, שפולמוס כזה הפך למיותר. תוספותיהם של הרבנים התקבלו כחלק אינטגרלי מהיהדות. אוריאל אקוסטה שהגיע אל הקהילה היהודית באמסטרדם כאנוס החפץ לחזור אל דת אבותיו, סיפר על התדהמה שאחזה בו כאשר גילה "שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים הם מעט מאוד לאותם החוקים שצווה לנו משה".

מדוע לא צלחה דרכם של הקראים? אולי בשל חומרותיהם הנוקשות, אולי בשל הפרדוקס המובנה בבניית הלכה חד משמעית לפי חוקיה המעורפלים של התורה שבכתב, כאשר מחויבים שלא להמציא חוקים חדשים. אולי זהו סתם חוסר מזל היסטורי.

ההיסטוריה החדשה של הקראות

במאה ה-19 היה המרכז הקראי החשוב ביותר ממוקם במזרח אירופה. הקראים, שמנו בסך הכול כמה אלפים, הבינו שהגדרתם כיהודים מקשה עליהם להשיג שוויון זכויות ובדו לעצמם היסטוריה חלופית, לפיה לא באו מקרב העם היהודי, אלא מוצאם הוא במזרח אירופה מדורי דורות.
אברהם פירקוביץ
החכם הקראי אברהם פירקוביץ' גיבה טענות אלו בזיופים שיטתיים. מאמציהם של הקראים עלו יפה. ההוכחות שפיברקו לכך שאבותיהם לא היו שותפים לצליבת ישו העלו פלאים את מעמדם בעיניי השלטונות . להשפעתם של מאמצים אלו הייתה חשיבות קריטית מאה שנה לאחר מכן, תחת השלטון הנאצי. הנאצים השקיעו מאמץ בבירור השאלה האם הקראים הם יהודים. המחקר הנאצי פטר את הקראים מגורל היהודים, אך כדי למנוע מבוכה ובלבול הומלץ ש"קיומם יישמר בסוד במידת האפשר". בהצלתם של הקראים סייעו מלומדים יהודים שלמען מטרה זו שיקרו ביודעין והצטרפו לטענתם המפוקפקת של הקראים על מוצאם. הקראים מצידם, פטורים מתורת הגזע האכזרית של הנאצים, גויסו ליחידות הגרמניות. כמה מאות קראים שירתו בהם. יש עדויות על יחס עוין ליהודים מצד קראים ושיתוף פעולה עם הנאצים במהלך השואה, אך היו גם התנהגויות נאצלות יותר.

אחרי השואה התבוללה הקהילה במזרח אירופה וכמעט נעלמה כליל. הקראים המצויים כיום במדינת ישראל הם עולים ממצרים. קראי מצרים לא איבדו את זיקתם לעם ישראל והם כיום ציונים נלהבים שלא מעלים על דעתם למרוד בשותפות הגורל היהודית. אחד המוצאים להורג בעקבות "העסק הביש" האומלל במצרים בשנות החמישים היה יהודי קראי, הרופא ד"ר משה מרזוק. התנועה הקראית בישראל היא קטנה ושקטה, אינה יריב שמשמיע קול, אפילו לא קול ענות חלושה, בשוק הרעיונות, וגם כוחה הפוליטי דל. נסיונות רנסנס באים דווקא מכיוונם של מצטרפים חדשים אליה שזנחו את היהדות הרבנית.

ההתייחסות העיקרית בספרות ההלכתית הרבנית בדורות האחרונים לסוגיית הקראים היא סביב שאלת התרת נישואיהם. החשש שמא נישואי הקראים תקפים על פי ההלכה, אולם גירושיהם לא, הופך אותם לספק ממזרים. חשש הממזרות נובע ממקרה שבו אישה התחתנה בנישואים קראים תקפים, התגרשה בגירושים קראים שאינם תקפים, והתחתנה שוב. ילדיה מהנישואים השניים ממזרים ופסולים לבוא בקהל ישראל. גירושיהם של הקראים אינם תקפים בעיני ההלכה מסיבות רבות. אחת מהן היא נכונותם להכיר בגט שניתן על ידי בית הדין בניגוד לדעתו של הבעל , דבר נתעב לחלוטין בעיני ההלכה הרבנית, שבה הבעל הוא אדון מוחלט להמשך הנישואין והיחיד המוסמך לתת גט. בהתאם לכך הייתה העמדה הכללית של הפוסקים לאסור על נישואים עם הקראים ולהותירם מחוץ לקהל הרבני לעולם ועד, שכן ההלכה היא שאפילו אחרי מאות ואלפי דורות, צאצא ממזרים נותר ממזר.   משחק מילים מקובל בקרב הפוסקים מסכם את מסך הברזל שרצו להקים בין הפלגים במשפט "הקראים אינם מתאחים". אף על פי כן, הרב עובדיה יוסף, שהושפע משותפות הגורל של קראי מצרים עם העם היהודי, התיר את הקראים. הוא עשה זאת באופן האירוני האופייני כל כך לפוסקי הלכה מקלים מסוגו במקרים כאלו. על ידי דה לגיטימציה מוחלטת לקראות, אפשר לטהר את מאמיניה. אם כפירתם של הקראים כל כך מגונה, שהם אפילו פסולים מלהיות עדי חופה וקידושין, אף חתונה בקהילה שלהם לא תקפה ואף אישה אצלם לא יכולה להיחשב אשת איש. שאלת הממזרות מתפוגגת, והם הופכים לכשרים לחיתון.


לקריאה נוספת:

 בנק מזרחי נגד מגדל כפר שיתופי – ע"א 6281/93

 אייל רגב, הצדוקים והלכתם – על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשס"ה, עמ' 70 – 82

 על הלחימה בשבת ראה גם אצל הרב שלמה גורן, שו"ת משיב מלחמה, חלק א, סימן ב

 נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ג

 אכילת חמין בשבת – רמ"א בשולחן ערוך אורח חיים, סימן רנז, סעיף ח

 אוריאל אקוסטה, דוגמת חיי אדם, בתוך: ש. ברנשטיין, בחזון הדורות, בלוך, ניו יורק תרפ"ח, עמ' נא

האנציקלופדיה של השואה, יד ושם 1990, ערך קראים בשואה

איסורי ממזרות על הקראים – משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק טו, הלכה א; שו"ת יביע אומר אבן העזר, חלק ח, סימן יב

תמונת אברהם פירקוביץ בוויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Abraham_ben_Samuel_Firkovich.jpg

מודעות פרסומת

בעבר כתבתי פוסט על הסברי השואה השונים המקובלים בפי רבנים, ובפרט על הסברו של הרב עובדיה יוסף.  שווה לייחד כמה מילים נוספות להסבר טרי למדי לשואה, מהשנה שעברה. הסבר משונה ומעניין במיוחד, מפיו של בכיר הרבנים החרדים האשכנזים כיום – הרב אהרן לייב שטיינמן בן ה-99.

הרב שטיינמן טען בראיון לעיתון חרדי "כי כידוע לפני השואה ניסו הציונים להתגרות בהיטלר הצורר ימח שמו ולהטיל סנקציות נגד מדינת גרמניה, אולם החרדים לדבר ה' התנגדו וסברו שאל לנו להתגרות בו, שזה רק יכול להגדיל את הסכנה עלינו ושלא לטובתנו. ואכן לבסוף התברר שההתגרות נגדו לא היתה לטובה עבורנו. ויתכן שאם לא היו עושים דבר זה נגדו, לא היה פועל באכזריות כזו".   במילים אחרות, הרב שטיינמן מעלה את האפשרות שהגישה המתעמתת כלפי הנאצים שנקטו הציונים הולידה את השואה, בניגוד לגישה הכנועה שדורשת ההשקפה החרדית.

תמונה מהשואה

מה שמעניין בדברי הרב שטיינמן הוא ההיאחזות, הנואשת ממש, בשיטה שגיבשה לעצמה היהדות הגלותית לאורך אלפיים שנות גלות, מאז כישלונו הנורא של מרד בר כוכבא. הרכנת ראש ושתדלנות ככלי ההתמודדות המעשיים היחידים עם עוינותו של העולם הלא יהודי.  יש משהו מאוד לא טבעי בחיבור בין יהדות מסורתית אדוקה לבין התרפסות לפני הגוי. יהודים אדוקים משוכנעים במיוחדותו ובעליונות של העם שאליו הם משייכים, תפיסתם את עצמם ואת עמם היא שוביניסטית לחלוטין – ובכל אופן בפועל, לאורך שנות הגלות, הם נקטו בגישה כנועה לפני הפריץ, בניסיון שלא לעורר את חמתו.  זו ההתנהלות שדרשו החיים בגולה. התנהלות זו הניבה פירות סבירים לאורך הדורות, אך השואה הראתה שגם היא חסרת תוחלת בסופו של דבר.

דבריו של הרב שטיינמן נראו מוזרים אפילו בחוגים שאותם הוא מנהיג. הם כבר לא פרטו על מיתרים מוכרים לשומעיהם. רוב רובם של החרדים אולי סולדים מהציונות ברמה ההצהרתית, אך בפועל נדבקו לחלוטין בתחושת הכוח המחודשת שנתנה לעם היהודי. הרעיון שהרכנת ראש היא הדרך להתמודד בה עם הגוי זר ומוזר להם. את תפיסה זו החליפו עמדות אולטרה לאומניות הטבעיות יותר לשוביניזם היהודי-חרדי. ואכן, לפי כל סקר דעת קהל, אין כיום ציבור ניצי יותר בארץ מאשר הציבור החרדי. אישית, כמי שנכח בהרבה שמחות ואירועים בהשתתפות של מכרים חרדיים, שחלקם, כפי שמחייבות הנסיבות המצערות בארצנו, התקיימו לאחר פיגועים ומתקפות טרור, תמיד מצאתי עניין בעמדות שהביעו מכריי שהתמצו בביטויים ובמילים כמו "להראות להם", "להרוג את כולם", "לכסח"", "להחריב", "למחוק".

מקור התמונה: http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Bundesarchiv_Bild_183-N0827-318,_KZ_Auschwitz,_Ankunft_ungarischer_Juden.jpg

עצוב להיות גבר נטול ביצים. גם אם העדר הביצים הוא מטאפורי ומשמעותו מיעוט אומץ ונחישות, ובוודאי ובוודאי אם הביצים החסרות הן אמיתיות ופיזיות לגמרי.  כאשר הביצים החסרות שייכות לגבר יהודי, מצבו אומלל כפליים. אלוהי היהדות אולי, כמילות השיר, מרחם על ילדי הגן וקצת פחות על ילדי בית הספר, אך אל הגברים נטולי הביצים הוא לא סימפטי כלל. הוא מגרש אותם מהקהילה. "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", אומר ספר דברים (כג ב). משמעותו המעשית של הציווי היא שאדם שנפגע באברי המין שלו אינו רשאי להתחתן עם בת ישראל כשרה (פרט לגיורת). הלכה זו מתייחסת למי שסורס בידי אדם, לא למי שהפגם באיברי מינו מולד. היא נעוצה בשאט נפשה של היהדות ממנהג הסירוס שהיה רווח בעולם העתיק. השליטים באותם ימים הקימו הרמונות נשים מפוארים, ורצו להבטיח שהאנשים שמינו לנהל אותם לא ישתמשו במעמדם בדרכים לא כשרות. סירוסם היה דרך מרושעת אך אפקטיבית להוציא מהחתול את התיאבון לשמנת. בחלק מהתרבויות, למשל בסין, הסירוס נעשה בקנה מידה רחב ולקשת שלמה של פקידי ציבור בשלל תפקידים, הרבה מעבר לשומרי נשים.

על אף הסלידה שמפגין מהם ספר דברים, המסורסים מוזכרים בתנ"ך גם בחיוב רב. ישעיהו ביקש מהסריסים שומרי השבת שלא לראות את עצמם כעצים יבשים בשל חוסר יכולתם להוליד, והבטיח להם שכפיצוי על עריריותם ינציח אותם אלוהים בביתו ובחומותיו, יקים להם "יד ושם, טוב מבנים ובנות – שם עולם" (ישעיהו נו ה). הפסוק נותר נוגע ללב היום כמו אז, אך עשה דרך ארוכה בתודעה הלאומית, ראשיתו בדברי נחמה לסריסים, ואילו היום נזכרות ממנו בעיקר שתי המילים "יד ושם", שנלקחו להנצחת השואה.

הסריסים האומללים של היום

איסור התורה על בואו בקהל של הסריס כוון נגד מנהג ברברי עתיק, אך הוא תקף גם בעת הזאת. לבד מהשפעתו על טרסנג'נדרים, שלרוב במילא אינם מתעניינים בנישואים כדת משה וישראל, הוא עלול לפגוע קשה בחולי סרטן שנמצאים בנקודה קשה בחייהם. סירוס הוא אחד הטיפולים היעילים ביותר בסרטן ערמונית מפושט, ומסוגל להעניק לחולים במחלה הזו, שעלולה בשלב מסוים להפוך מסרטן "קל", לסרטן זוועתי שטורף את הגוף לאט לאט, עוד שנים של חיים בבריאות טובה. אבל לפי ההלכה היבשה, אחרי שהחולה חוזר מניתוח כריתת אשכים, הוא נכנס לגדר "פצוע דכא" שאסור לבוא בקהל ה'. עליו לגרש את אשתו, או לפחות להפסיק לשהות איתה באותו בית – בני הזוג אסורים זה על זה באיסור תורה.

תראו איך מתמודד עם הגזרה הזו פוסק חרדי חשוב, מחמיר מאוד, שעמד בראש העדה החרדית האנטי ציונית בירושלים, הרב יצחק יעקב וייס. ההוראה הקשה הזו ודאי מעיקה עליו, אך מצד שני – לעשות שקר בנפשו אינו מסוגל. הוא יודע מה דורשת ההלכה. אך יש לו פיתרון מפתיע, שכדוגמתו אומץ באמריקה בנסיבות אחרות לגמרי – "אל תשאל. לא נספר". אם שפר מזלו של החולה ולא התנדנד יומם ולילה עם הסטנדר, כשראשו טרוד בהלכות סירוס, ייתכן שאינו יודע כלל שהניתוח שעבר מציב בעיה הלכתית קשה ליחסיו עם אשתו. במקרה כזה, הוא אינו שואל, ואין שום סיבה לספר לו שעליו להתרחק מהאישה. אם ישאל, אולי יהיה צריך להגיד לו את האמת המרה. הבעיה עם הפיתרון הזה המסתמך על בערות, היא שעצם הדפסתו על ספר הלכות שעלול להזדמן לידיו של החולה מקטינה את יעילותו.

למרבה המזל יש גם דעה מקלה יותר – הרב שלמה זלמן אויערבך סובר שסירוס בשל מחלה אינו דומה כלל לסירוס בידי אדם. מעמד המנותח מקביל למעמדו של מסורס בידי שמים, "סריס חמה", בלשון ההלכה, שלא נאסר לבוא בקהל. בשל כך אין לדעתו מניעה שמי שעבר כריתת אשכים יישאר לצד אשתו.

מסורסים בידי הנאצים

אם הפוסקים הצליחו להתמודד פחות או יותר עם הסירוס מטעמים בריאותיים, הרי שסוג אחר של סירוס מעורר בעיות קשות לא פחות. במסגרת הניסויים הרפואיים המחרידים שביצעו הנאצים ביהודים בימי השואה, הם השתעשעו בניתוח איברי הרביה שלהם. ניצול שואה שיצא עם מערכת רביה שהושחתה, עלול היה לגלות אירוניה איומה: אחרי שהיטלר מת, והפושעים שנתנו פורקן לסאדיזם שלהם בשירותו ברחו לדרום אמריקה, היהדות, שבשמה היה גופו למרמס, דווקא היא זו שאוחזת בצווארו. אסור לו להתחתן עם יהודיה (פרט לגיורת). יתרה מכך, אם הוא כבר נשוי, אסור לו להישאר עם אשתו. ואכן, נפסק במקרה אחד שפצוע דכא בעקבות ניתוח סירוס שביצעו בו הגרמנים, צריך לגרש את אשתו. עם זאת, קיימות דעות שלפיהן אם הסירוס נעשה בצורה שהעין אינה רואה: באמצעות הקרנה או בכריתת חלקים מוסתרים בתוך הגוף, הוא אינו פוסל את המסורס לנישואים. מאחר שאלו היו שיטות הסירוס המקובלות בידי הנאצים, בדרך כלל ניתן למצוא פיתרון הלכתי ליהודים שעוקרו.

ואיך זה קשור לצופן התנ"כי

הפסוק עוכר הסריסים מספר דברים נודע לא רק בשל תוכנו והשלכותיו, אלא מסיבה אחרת לגמרי – זהו אחד מהמקומות המעטים שבהם נמצא הבדל בין ספרי התורה של קהילות ישראל. אצל התימנים מכנה התורה אדם שנפגע באשכיו:"פצוע דכא", ואילו אצל שאר הקהילות נכתב:"פצוע דכה" – הבדל של אות אחת. יהודים מאמינים גאים בצדק בפלא – אחרי שנות הגלות הארוכות, כל מה שמבדיל בין ספרי התורה של עם ישראל הוא הבדל מינורי כזה, הבדל זעיר נוסף בסיפור חיי נח, ועוד הבדלים מינוריים של כתיב חסר ומלא במקומות אחרים – דבר שמעיד על איכותה המעולה של עבודת בעלי המסורה ששימרו את נוסח התורה. מחזירים בתשובה משתמשים בעובדה זו כדי לרמז על ההשגחה האלוהית המיוחדת שהתערבה בעניין. טענה מפוקפקת – גיבוש הנוסח האחיד של ספרי התורה התרחש רק בשלהי הבית השני, כך שאם אלוהים החליט לסייע לשמירת נוסח התורה האחיד, הוא התחיל בכך באיחור ניכר. התלמוד הירושלמי מספר שלשם האחדת הנוסח בדקו את כתבי היד שהיו מצויים בבית המקדש, והכריעו לפי הרוב. בין גרסאות התורה שקדמו להאחדת כתבי היד לבין גרסת התורה שבידינו קיימים הבדלים ניכרים, ואף בתקופת התלמוד ובימי הביניים היו קיימים נוסחים שאינם זהים לגמרי לנוסח שבידינו. הבדלי האותיות בין ספרי התורה, אפילו מינוריים, די בהם כדי לעשות חוכא ואיטלולא מהצופן התנ"כי, הקורא את העתיד בתוך הטקסט של התורה באמצעות דילוגי אותיות. די בשינוי זעיר בטקסט כדי לבלגן לחלוטין את התוצאה לפי שיטת הצופן. זו נחמה גדולה, כי אם הצופן לא נכון, אז אולי גם לא תתגשמנה נבואות העתיד הרווי בנשורת רדיואקטיבית שהוכרזו בהסתמך עליו.


לקריאה נוספת:

הרב וייס מתמודד עם בעיית הסירוס לחולי סרטן – שו"ת מנחת יצחק, חלק ב, סימן קכג; הרב שלמה זלמן אויערבך – דעתו מובאת בנשמת אברהם, אבן העזר, סימן ה, סעיף ה

 מסורס בידי הנאצים צריך לגרש את אשתו – הרב יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות, סימן קמג; הרב שלמה שמשון קרליץ, עטרת שלמה,  חלק א, סימן א – ד

 על סוגי הסירוס האוסרים נישואים – אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ה, ערך סריס

 האחדת נוסחי התורה – תלמוד ירושלמי תענית, פרק ד, הלכה ב

סקירה של הבדלי גרסאות בין ספרי התורה והמידה שבה הדבר סותר לעיקרי האמונה של הרמב"ם שלפיהם כל התורה שבידינו ניתנה למשה נמצאת אצל:

Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.91

במוצאי שבת חמה בחודש אוגוסט בשנת 2000, ללא הכנה ראויה, החליט הרב עובדיה יוסף לספק מענה לחידה הקשה כל כך שמייסרת כל אדם עם שמץ אמונה בלבו: כיצד נתן אלוהים הטוב והמטיב לשואה לקרות. מדוע לא מנע מהרוצחים הנאצים להרוג במיתות משונות מיליונים מבני עמו הנבחר, רבים מהם האדוקים בחסידיו, רבים אחרים ילדים שלא טעמו טעם חטא.

קורבנות השואה, הסביר הרב, הן גלגולן של נשמות חוטאות, שאלוהים שלח לכור הייסורים של אושוויץ וטרבלינקה במטרה לטהרן מהחטאים שצברו ולאפשר להן כפרה ושלוות עולמים. הרעיון משומש, אך אימוצו בידי מנהיג דתי בשיעור קומתו של הרב עובדיה הפכו מקוריוז של מחזירים בתשובה בגרוש למענה רבני לגיטימי לאסון הנורא בתולדות ישראל. הדברים עוררו זעם רב בקרב החילוניים. חסידיו של הרב עובדיה, גם אם זעו באי נוחות, עדיין השכימו להגן עליו. בזרמים הדתיים האחרים לא הביעו תמיכה בהסבר הרב עובדיה יוסף לשואה, אך לרוב גם נמנעו מלהתעמת עמו ישירות.

מהיכן הגיעה אמונת הגלגול

שורשיה היהודיים של אמונת גלגול הנשמות שפתרה לרב עובדיה את תעלומת השואה הם קלושים כתרצנותו של פוליטיקאי ש"סניק את דברי רבו בתוכנית בוקר. מקור הגלגול הוא דווקא במזרח הרחוק. בקרב ההודים השתרשה ההשקפה שאחר מות הגוף הראשון שאכלס אותה, הנפש עוברת לגופים אחרים, כאשר בכל גלגול עליה לנסות ולתקן את הרע שעוללה בעבר.  בהתאם למעשי העבר נקבע גורלה – הקארמה, ואם לא תשפר את דרכיה ולא תזדכך, תוסיף להתגלגל ולא תגיע לשלוות הנירוונה המיוחלת.   הודו היא ארץ שבה הניוון והעוני הם אורחים תדירים, ויש קשר הדוק בינם לבין הפטליזם שמעוררת גזרת הקארמה.  גם בפילוסופיה היוונית העתיקה רווח מושג הגלגול, בפרט בכתביו של אפלטון, שתיאר בני אדם המתגלגלים אחרי מותם לבעלי חיים.

 האם הגלגול סותר את היהדות?

במקרא ובתלמוד אין זכר לגלגול.   תפיסת השכר והעונש בתלמוד סותרת למעשה את עיקרון הגלגול, שכן היא מבוססת על הגעת המת לגן עדן או לגיהנום ולא לגוף חדש.  כשהתחילה להופיע בעם ישראל, אמונת הגלגול עוררה התנגדות. דמויות רבניות בכירות כמו רבי סעדיה גאון ורבי יוסף אלבו הסתייגו ממנה בנמרצות.  הרמב"ם אינו מזכיר כלל את הרעיון, שהיה כנראה זר לו לחלוטין, ואילו בנו, רבי אברהם, מזכירו לשלילה.

 בימי הביניים אחד החכמים מצא שביכולתו להוכיח בהוכחה פשוטה את הסתירה בין הדוגמה היהודית לגלגול הנשמות – קיומו של הגלגול הופך את תחיית המתים לבלתי אפשרית. כיצד תאכלס הנשמה כמה גופים שונים שבהם התגלגלה. הרי כולם אמורים לקום לתחייה בבוא הזמן . רבי יהודה אריה ממודנה, רב ואיש רנסנס בן המאה ה-16, חתם את פולמוסו הנמרץ כנגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות במילים:"אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון והרשב"א […] הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים".   לעומת דעות אלו, בחוגי המקובלים, מהרמב"ן ועד האר"י, היה רעיון הגלגול משמעותי מאוד, אפשר לומר שאפילו אבן יסוד, ויש לו מקום של כבוד גם בספר הזוהר.

 הרמב"ן בפירושו לספר איוב, פתר באמצעות הגלגול את הקושיה הדתית הגדולה של איוב, שאלת "צדיק ורע לו".   על פי הסברו שם, המנוסח כמו שרומזים סוד כמוס, ייסורי הצדיקים נובעים מעוונותיהם בחייהם הקודמים.  בכך הקדים הרמב"ן, ללא ספק דמות סמכותית מהדרגה הראשונה בתולדות ההלכה היהודית, את הרב עובדיה.  אפשר כמובן להעיר שספר איוב דווקא נותן פתרון ברור ומפורש לחלוטין לשאלת מקור הרוע, והרמב"ן לא היה צריך להרחיק לרעיון גלגול הנשמות. לפי הכתוב בספר איוב, סיבת סבלו של איוב הייתה ויכוח בין אלוהים לשטן אם הוא יוסיף לדבוק באמונתו למרות ייסוריו. היה על איוב לסבול כדי לבדוק מי מביניהם ייצא כשידו על העליונה. אין זו נחמה גדולה למאמין המתייסר לדעת שמקור סבלו, מחלותיו, אובדן רכושו ואף מות ילדיו, הוא במה שנראה כמו התערבות באיזה בית מרזח שמימי. לכן קל לשער מדוע דווקא הפתרון התנ"כי המפורש לבעיית הרע הודחק ונשכח, כאילו לא נכתב, והצעות אחרות, שמעולם לא הוזכרו בו, ביניהן תזת הגלגול שהגיעה מהודו, תפסו מקום מרכזי בחשיבה היהודית בנושא.

פתרון שמצדיק את הרוצחים?

האם באמת הסבר הגלגול מהווה פתרון נאות לבעיית האלוהים בשואה? פרט לשורשיו הרעועים במסורת היהודית שלפני הקבלה, יש עוד כמה וכמה סיבות לתקוף אותו. ראשית, הסבר זה פוטר למעשה את היטלר מאחריותו להשמדת העם היהודי. אייכמן הציג עצמו כבירוקרט בשירות היטלר, ואפילו שכנע את חנה ארנדט שראתה אותו כדוגמה לבנאליות של הרשע. האם גם היטלר יכול להצטדק בהיותו בירוקרט בשירות האל הכול יכול? אייכמן, הגיליוטינה הנמרצת של יהדות אירופה, היה מסוגל לומר במשפטו:"יש בפי גינוי והבעת צער על פעולת השמדת היהודים… אך הייתי כלי שרת בידי כוחות עליונים ובידי סמכויות עליונות, ובידי הגורל שאינו יודע רחם". היטלר, עם פרקליט בדמותו של טיעון העונש האלוהי, יכול להתבטא באותן מילים ממש.

עם הקושי הזה כבר התמודדו הוגים יהודיים בהזדמנויות שונות.  אם כל ענישה בידי אדם נעשית ברצון האלוהים, במה פשעו המענישים, שאינם אלא שליחיו של הכול יכול? התשובה המקובלת גורסת שהחלטת אלוהים להשית עונש אינה כרוכה בכפיית תפקיד המעניש על אדם כלשהו.   ממלא תפקיד זה בוחר בו ברצונו החופשי.  מי שישתכנע על ידי הסבר זה יטען כי הצורר הנאצי אולי מימש את רצון ההשגחה, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותו המוסרית, שכן מילוי נורא זה של הרצון האלוהי לא היה מוטל עליו מבלי בחירתו החופשית.

נשים יהודיות בהונגריה

האשמת הקורבנות?

סיבה שנייה להירתע מתיאוריית הגלגול של הרב עובדיה היא שאמונה בצדק של גלגול הנשמות משמעותה שמי שסובל בגלגול אחד משלם כהוגן על חטאו בגלגול הקודם. בהודו מי שיביע בפומבי רחמים כלפי קבצני הרחוב העלובים באוזני מקומיים, צפוי להיתקל בתשובה שלמצבו של אומלל יש סיבה שנעוצה בקארמה שלו. זו אטימות לב שיפוטית שמובנית בתיאוריית הגלגול. אדם שסובל אשם בסבלו. לא צריך להביא הוכחות לאשמה הזו, לא ניתן להתפלמס עליה. אם יש סבל, אין ספק שהאשמה נמצאת אי שם בגלגול הרחק מכאן. להחלתה של האמונה הזו על השואה יש השלכות בלתי נסבלות באמת, והיא מה שעורר את הזעם הגדול על הרב עובדה.  אם חטאי הגלגולים הקודמים דרשו עונש של תאי גזים וקברי אחים, כפי שיוצא מדבריו, אם כך השואה מוצדקת במובן מסוים וקורבנותיה הם עבריינים הראויים לעונש, וזו טענה בלתי נתפסת כמעט.

המלכוד של הצדקת אלוהים בשואה

זו בעיה שקשה לחמוק ממנה.  בעיני המאמינים, השואה התרחשה בעולם של אלוהים המסתיר פניו.  "מי כמוך באלים ה'" נכתב בספר שמות (טו יא) , ובמהלך הדורות דרשו יהודים פסוק זה במרירות אירונית:"מי כמוך באילמים ה'", אילם מול סבלם של נאמניו . שתיקתו של האל מחייבת את המאמינים בו אשר אינם מוכנים להסתפק במשיכת כתפיים אל מול מעשי האל בהיסטוריה ולהגיד "איני יודע", להזדקק לאחת משלוש אפשרויות, בלתי נסבלות כולן.

 הראשונה היא שהאלוהים אינו מנהל את עולמו בהגינות, ואין לו עניין במניעת סבל אנושי בלתי מוצדק. התרחשותן של זוועות כדוגמת השואה אינה טורדת אותו. אולי אפילו סבל אנושי מועיל בדרך כלשהי לאלוהים, כפי שהאמינו למשל האצטקים, שסברו שאל השמש זקוק לקורבנות אדם כדי לזרוח, אחרי שאיבד דם בשקיעה.  האפשרות השנייה היא שהאלוהים אינו באמת כל יכול.  לא היה בכוחו למנוע את השואה, לפחות לא במגבלות שהוא שם על עצמו כשהוא מנהל את עולמנו. השלישית היא שהשואה הייתה מוצדקת.

 האפשרות הראשונה, שאלוהים אינו מוסרי, זרה לחלוטין לחשיבה היהודית.  כבר בספר בראשית קורא אברהם בתמיהה  "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (יח כה). הביטחון במוסריותו של אלוהים הוא אולי המתת הגדול שנתנו היהודים לאנושות.  פרופ' אבי שגיא, חוקר המוסר ביהדות, מציין שמצא מעט חריגים בהגות היהודית הדתית לביטחון זה.  בולטים ביניהם דברים שכתב רב יהודי שנספה בשואה, הרבי מפיסנצ'ה, שמול אימת הכבשנים ניסה להצדיק את אלוהים בכך שהפכו לבלתי צודק במונחים המוסריים הרגילים. לפי הגותו, אלוהים לא צריך להיות צודק, כי  כל רצונותיו, שרירותיים ככל שיהיו, הם צדק – "בכלל אין אמת וצדק זולת מה שה' מצווה ועושה". את היאוש של הרבי מפיסנצ'ה ניתן להבין, אך זהו קול כמעט בודד בעולם האמונה היהודי, ודומה שטוב שכך. אישיותו של הרבי מפיסנצ'ה עצמו קרנה מוסריות. כפי שסיפר הרב שלמה קרליבך, דבריו של הרב הזה, שנרצח בגיל 54, שנחרתו בזכרון תלמידיו היו:"ילדים מתוקים, ילדים יקרים, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה למישהו".

הוגים דתיים מודרניים שהפגיעה במוסריותו של אלוהים או, לחילופין, בכבודם של קורבנות השואה, קשה להם מדי, העדיפו פיתרון נוח יותר מבחינתם: המעטה בריבונות האל. לתפיסתם, בשואה סבל האלוהים יחד עם עמו, אך קצרה ידו להושיעם.  אחר שהוענקה לבני האנוש החירות לבחור בין טוב לרע, לא יכול היה האל לעשות דבר כאשר בחרו הגרמנים ברע המוחלט. השקפה כזו, אם נפתחה, תוביל אותנו להשלכתו של אלוהים לפח האשפה של ההיסטוריה.  איזה מקום נותר לו, אם בחירתם של בני האדם היא חזות הכול.   בכך נתקרב לדעת אלו הרואים באל מושג מעורפל יותר מאשר גורם בעל רצון המעורב בהוויה האנושית.  אלו הם הוגים נכבדים כשלעצמם, אך אלו מביניהם שמתיימרים בפה מלא לדבר בשם היהדות לדורותיה, למשל ישעיהו לייבוביץ' המנוח, הם מתחזים. אין זה ברור אם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו מסוגל להרימה, שאלה פופולארית בסשן השאלות בכנסי החזרה בתשובה, אבל ברור שאלוהי ישראל כפי שציירו אותו התנ"ך, התלמוד והדורות שאחריהם, אינו בורא היסטוריה שאינו מסוגל לשלוט בה. ראוי לציין שאף כאשר אין מדובר בהשמדת שליש מהאומה שבחר בה האלוהים, אלא בהריגתו של יחיד, על פי רוב אין הנימוק שגורלו הרע של הנרצח התחייב מהבחירה החופשית של הרוצח, תופס במקורות המסורתיים. כך ניסח זאת הלל בשעה שראה גולגולת על פני המים: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון" – מאחר שהטבעת, הוטבעת.  וסוף מי שהטביע אותך, שיטביעו אותו.   ההורג אדם נושא באשמה, אך הנרצח היה ראוי למותו, שאם לכן לא היה מתאפשרת ההריגה בידי ההשגחה.

 נותרה אפוא ברירה אחת בלבד.  אם אין מטילים על אלוהים את האחריות, משום שהוא צודק תמיד, ואם אין יכולים לסלק אותו מהזירה, אין מנוס מלהאשים בהתרחשות השואה את קורבנותיה או את עם ישראל בכלל.    וזהו אכן הפיתרון המקובל בחוגים הדתיים, אף שאין אוהבים לדבר עליו, מסיבות מובנות.

מי הכעיס את אלוהים?

בעולם החרדי נפוצה ההנחה שההשכלה והציונות העלו את חרון אף אלוהים עד כדי כך שהוא שוכנע להמיט על העם אסון נורא. לטיעון לפיו הענישה האלוהית נובעת מחטאי העם יש בסיס מקראי. התורה מתארת בפרוטרוט כיצד ינקום האל בעמו החוטא, עד שישרור רעב נורא שבו הורים יאכלו את ילדיהן , ועם ישראל יהיה משוכנע, אל מול פני הזוועות, שאלוהים אינו קיים בקרבו . למעשה, מצדיקי האל בשואה מצביעים על פסוקים אלו כדי להראות שהשואה אינה מפתיעה אותם בכלל. אלוהים מראש איים בה, וכיצד אפשר להתפלא עתה אחר שהאיום ממש. אמנם, כפי שציינתי בפרק אודות הקניבליזם, אין עדויות רבות לפיהן הורים אכלו את ילדיהם בשואה, אך יש סיפורים ידועים על חניקת תינוקות בוכים, פן יסגירו את מקום המחבוא לגרמנים, התרחשות מעוררת פלצות ההולמת היטב את רוחה חסרת המעצורים של הנקמה האלוהית המובטחת בספר דברים. נושא התינוקות הבוכים כשלעצמו אפילו נדון הלכתית, ונפסק בדרך כלל כי יש עליהם "דין רודף" ומותר לשים עליהם כרית שעלולה לחנוק אותם.

אחת ההוכחות שניתנות לקשר הסמוי בין החטא הגדול לעונש הנורא, בין ההשכלה לבין השואה, היא מדינת המוצא הזהה לשתיהן, גרמניה.  עם זאת, אם הכוונה לטעון שקשר זה מקורו ברמיזה אלוהית, ניתן להקשות על כך.  שיעור הניצולים היה גבוה יחסית בקרב יהודי גרמניה, החילוניים ברובם, לעומת שיעור ההכחדה הכמעט טוטלי בקרב יהודי מזרח אירופה, ביניהם היו דתיים רבים.    דווקא עליית הנאצים לשלטון בגרמניה אפשרה ליהודי גרמניה לחוש בסכנה האורבת להם ולמלט את נפשם בעת שעוד אפשר היה.  מצוקתם של יהודי גרמניה שחיפשו מקלט משכה את תשומת לב העולם, בפרט אחרי ליל הבדולח. לפחות מחצית מהם היגרו, חלקם למקומות אקזוטיים, אך רחוקים מידו של היטלר. ליהודי מזרח אירופה לא היה סימן מנבא דומה לחורבן המתקרב.

אם אלוהים בחר להתחיל את השואה מגרמניה על מנת לרמוז למקור החטא והאשמה, הוא עשה זאת עם טוויסט אירוני נורא, די אופייני לו. בסופו של דבר, הדיכוי ההדרגתי בגרמניה סייע דווקא ליהודיה החילונים להינצל, ואילו המוני היהודים במזרח אירופה נותרו שאננים, עד שהיה מאוחר מדי. ואכן, מייד אחרי השואה עמד הפובלציסט החרדי החשוב משה שינפלד על כך שהאסון הרע יותר עם החרדים. "כל המקודש מחברו, חרב ממנו יותר", כתב, והסביר שאלוהים חיפש קורבן ו"בחר לו את הדבקים בו והשומרים את משמרתו".

הזעם האלוהי – מבט היסטורי

ככלל, אין זה קל להסביר את ההיסטוריה היהודית באופן עקבי על ידי תורת חטא ועונש פשטנית. הקטסטרופה הגדולה ביותר עד השואה, מרד בר כוכבא, התרחשה רק בגלל נחישותם של היהודים לשמור על המצוות וסירובם לוותר על המילה, והמרד נתמך בהתלהבות בידי רבי עקיבא, התנא הגדול. פיוט "אלה אזכרה", הנקרא בבתי הכנסת האשכנזיים ביום הכיפורים, מתאר את נקמתם המפלצתית של הרומאים ברבני היהודים, אמנם באופן אנכרוניסטי ועם מחויבות מעטה מאוד לדיוק ההיסטורי. עורו של רבי ישמעאל יפה התואר הופשט מעליו בעודו חי וניתן לבת השליט שחמדה אותו, וצדיקים אחרים נפחו את נשמתם במיתות משונות. ההצדקה היחידה והמוזרה מאוד שהצליח למצוא כותבו של הפיוט לאירוע הנורא היא עונש על מכירת יוסף בידי האחים כמתואר בספר בראשית. ענישה של אלו שלא ביצעו את החטא, אחרי תקופת התיישנות בת יותר מאלף שנה. כמעט כמו להגיד שהשואה הייתה עונש על מלחמות האחים בימי בית שני.  על פי המסופר בפיוט, האל גילה סובלנות מעטה ביותר לתהיות על ההצדקה של עונש זה. כאשר המלאכים "צעקו במרה – זו תורה וזו שכרה", איים עליהם האל שאם לא ישתקו, יהפוך את העולם לתוהו ובוהו.

 במסעי הצלב, על פי הכרוניקות, הפגינו היהודים מסירות דתית שלא היה לה תקדים בתולדות ישראל, נשחטו ושחטו את ילדיהם, רק כדי שלא יוטבלו לנצרות. בעתיד אכתוב על השקפת ההלכה לגבי הריגת ילדים כדי שלא יתנצרו, אבל גם מי שיראה מעשה כזה כזוועתי, לא יוכל לפקפק במידת הנלהבות הדתית שגילו היהודים באותה תקופה, ואף על פי כן כנראה לא היה די בכך לשכנע את אלוהים להניח להם לחיות בשלווה.

 זוועות ת"ח ות"ט שבוצעו בידיהם של אנשי חמלינציקי, התרחשו בפולין המאמינה וספוגת התורה. נכתבו עליהם תיאורים אף מחרידים מאלו שנכתבו על השואה. בספר "יוון מצולה" שתיעד את המאורעות צייר המחבר, נתן נטע הנובר, תמונה מחרידה של התעללויות סאדיסטיות שלא יאמנו כי יסופרו, למשל פתיחת בטן של אישה בעודה בחיים, והשמת חתול בתוכה. הציטוט המלא הוא אחד הטקסטים ההיסטוריים האיומים ביותר שקראתי בחיי:

"קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם".

 אם השואה הייתה עונש על ההשכלה, עונש על מה היו גזירות ת"ח ות"ט, בארץ שבה היו היהודים עמלים בתורה, ורוח ההתחלנות טרם חדרה?   הפלפול בתורה היה סיבת האסון, השיב בן התקופה הדרשן רבי ברכיה ברך, שביכר למדנות המבוססת על שכל ישר, בלי פלפול מתחכם יתר על המידה. בהקדמה לספר דרשותיו על התורה הוא כותב:"ובעינינו ראינו שמעת שבא הלימוד המבולבל הזה במדינתנו בא ערבוביה וחשיכה גדולה לעולם וצרות צרורות". אפשר רק להשתאות ממגוון הסיבות לאימים שממיט האל על עמו.

הציונות או האנטי ציונות?

בחוגי תלמידי הרב קוק לא האשימו את ההשכלה בשואה, אולם התבססה בהם השערה קשה אולי לא פחות מזו החרדית – השואה נועדה לעקור את עם ישראל מדבקותו בגלות.  מקורה ברב הונגרי, הרב שלמה טייטכל, קורבן שואה בעצמו, שטען כי השואה נועדה להביא לארץ את היהודים שהתמהמהו לבוא. הרב טייטכל עצמו התנגד בחריפות לציונות בטרם השואה, וחזר בו במהלכה. צאצאיו ששרדו אחריו ובחרו להישאר חרדים ניסו להקהות בדיעבד את רושם דבריו.

אירוניה לא מעטה יש בכך שחסידי סאטמר נוקטים את העמדה ההפוכה בדיוק ומאשימים לא את ההתנגדות לציונות אלא את הציונות עצמה באחריות לשואה. התלמוד אכן מזהיר שאם עם ישראל יסרב לקבל על עצמו את מרותה של הגלות, אלוהים יתיר את דמו כחיות השדה (כתובות קיא א). חסידי סאטמר רואים בשואה עונש על מרידתה של הציונות בגלות והתגשמות איום תלמודי זה. חוקר ההגות היהודית אליעזר שביד, פילוסוף שקול בדרך כלל, מעדיף לסכם תפישה זאת במילים מתחום הפסיכיאטריה דווקא:"מידת חריפותה האידיאולוגית כעומק שנאתה, ומידת שנאתה – כעומק המופרעות הרגשית המפרנסת אותה".

לזכותו של הסבר הגלגול

אם נשוב להסברו של הרב עובדיה, לפיו קורבנות השואה היו ראויים למשרפות ולכבשנים בהיותם גלגולי נשמות חוטאות, ספק אם הסבר זה נופל במשהו מההסברים האחרים מז'אנר החטא ועונשו.

רעיון הגלגול, אולי בשל מקורותיו במזרח הרחוק, מעלה ניחוח פרימיטיבי מסוים, כאילו אינו ראוי לעלות על שולחננו שלנו, בני אדם מערביים משכילים, אך ראוי לציין שהיו פילוסופים מערביים נחשבים שהשתעשעו בו, אפילו שופנהאואר.  ספק אם האמונה בחיים שלאחר המוות, שאינה נדחית על הסף גם בקרב ההמון החילוני ובשירי אביב גפן, עולה על אמונת הגלגול, גם אם שורשיה היודו–נוצריים של הראשונה מוצקים יותר.

אם נניח תפיסה דואליסטית גמורה של יחסי הנפש והגוף, לפיה הגוף הוא רק מעטפה מועטת חשיבות ל"אני" האמיתי המצוי בנפש, ענישת הנפש על חטאיה בגוף אחר היא בהחלט נסבלת מוסרית.   היעדרם של זכרונות חטא אינו מפחית מהאחריות המוסרית לו.   האם היינו מציעים לשחרר ממאסר עולם רוצח, שאבן גדולה שנפלה עליו בכלאו מחקה ממנו את זכרון הפשע? לא. אדם אשם שאינו זוכר את אשמתו, עדיין אשם, ואמנזיה לא הייתה מצילה את אייכמן מתלייה בכלא רמלה, גם אם הייתה מפחיתה אולי במשהו מהסיפוק על הצדק שנעשה איתו. יצוין שגם במקרה ההפוך, אדם חף מפשע שהושתלו בו זכרונות שלפיהן ביצע פשע נורא, תופעה מעניינת שהפסיכולוגיה המודרנית הוכיחה שיכולה להתרחש, נותר חף מפשע. הזיכרון אינו יוצר את האשמה, כפי שאינו מוחק אותה.

מבחינה דתית, יש בגלגול אף אלמנט של חסד.  במקום שתעונה הנפש בייסורי הגיהנום, שהספרות הדתית, עוד לפני דאנטה, לא חסכה מילים בתאורם, ניתנת לה הזדמנות נוספת לתקן את חטאיה ולחזור נקיה מפגמים לצור מחצבתה לאחר מכן. האם אדם ששגה בחייו שגיאה קרדינלית לא היה חולם על הזדמנות שנייה שבה היה מתאפשר לו לעשות הכול מחדש, גם אם במחיר כבד. בנוסף, רעיון הגלגול גם מגלם בתוכו את הקונספט של הענישה האינדוודואלית, "איש בעוונו יומת" (ירמיהו לא כט). נשמת כל אחד מהנספים בשואה הייתה ראויה לגורלה, ולא קרה עליה האסון בשל חטא הקולקטיב, אשר רעה בשדות ההשכלה או לא רעה בשדות ארץ ישראל.

אפשר לומר שעשו עוול מסוים לרב עובדיה יוסף. לא שרעיון הגלגול שלו הוא יצירת פאר, אך הוא אינו נופל במאומה מכל פתרון אחר לבעיה חסרת הפתרון של האלוהים והשואה.


לקריאה נוספת

מתנגדי הגלגול ביהדות – רבי סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר שישי, פרק ח;  רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ד, סוף פרק כט; רבי אברהם בן הרמב"ם – דעתו הובאה אצל רבי שמואל צרצה,  מקור חיים, סוף פרשת כי תצא; דברי ידעיה הבדרשי, מובא בתשובות הרשב"א, חלק א, סימן תיח

רבי יהודה אריה ממודינה נגד הגלגול, בסוף חיבורו בן דוד

רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול http://www.daat.ac.il/daat/Tanach/eyov/ramban-2.htm

 איוב, פרקים א, ב

 דברי אייכמן – מצוטט אצל חיים גורי, מול תא הזכוכית, הקיבוץ המאוחר 2001, עמ' 175

 בעיית הגזירה והבחירה – שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ח

 "מי כמוך באילמים" – זו דרשתו של רבי ישמעאל בגיטין נו ב, ונעשה בה שימוש בפיוט של רבי יצחק בר שלום העוסק במסע הצלב השני

 על הרבי מפיסנצ'ה – אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 64

 שליטתו של אלוהים בהיסטוריה – ראה אליעזר שביד, מאבק עד שחר, הקיבוץ המאוחד תשנ"א, עמ' 180, וביקורתו על השקפתו של אליעזר ברקוביץ

 "על דאטפת" – דברי הלל בפרקי אבות ב ו

 תיאורי הזוועות שצופה המקרא – ויקרא כו כט; דברים לא יז

 הרג תינוקות בוכים – אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ערך קדימויות והעדפות

מנחם פרידמן, "על מה עשה ה' ככה?": התמודדות החרדים עם השואה, בתוך: השואה בהיסטוריה היהודית, עורך דן מכמן, יד ושם ירושלים תשס"ה, עמ' 589

 רבי נתן נטע הנובר, יון מצולה, פרק ד

 הצדקת גזירות ת"ח ות"ט – הקדמה לזרע ברך

 הרב טייטכל ביטא משנתו בספרו "אם הבנים שמחה". יצא במהדורה חדשה בהוצאת "קול מבשר", ירושלים תשנ"ח.

ראה גם: אליעזר שביד, בין חורבן לישועה, הקיבוץ המאוחד 1994, עמ' 89

זיכרונות שווא של פשע נורא – ראה ב-Wikipedia

יהודה באואר, הרהורים על השואה. תירגם מאנגלית: יוסף ונקרט. הוצאת יד ושם ומכון בן גוריון, 2008

מקור תמונת הנשים היהודיות בהונגריה – http://en.wikipedia.org/wiki/File:Bundesarchiv_Bild_101I-680-8285A-08,_Budapest,_Festnahme_von_Juden.jpg