ארכיון רשומות מהקטגוריה "יהדות ונשים"‏

בחברה החרדית שורר פחד כה גדול מתשוקות הבשר ומפיתויי הגוף שכמעט שום חרדי, צעיר או קשיש, לא יעז לשבת בתחבורה הציבורית לצידה של שום אישה שאינה אשתו. גברים יותירו ריק אפילו את המושב שליד ישישה עטופה מכף רגל ועד ראש. הבסיס ההלכתי לפוביה הזו קלוש, אך ממנה קצרה הדרך לצעקה האחרונה בצניעות, חידוש שהתפשט בעשור האחרון: אוטובוסי מהדרין שבהם יושבים הגברים מלפנים, והנשים מאחור.

חומרות הצניעות

תמונות של נשים אינן מוצגות בעיתונים החרדיים. העורכים הגראפיים שלהם מאומנים היטב על מלאכת מחשבת בפוטושופ, למשל כדי שיוכלו להציג את תמונת ממשלת ישראל מבלי להכליל בה את השרות. בחלק מהעיתונים החרדיים אפילו שמות פרטיים של נשים הן הס מלהזכיר, כנראה פן מדובר באישה כדוגמת רחב הזונה, שהתלמוד מספר שדי היה באזכור שמה כדי להביא גבר לאביונה. שום ספר קריאה חרדי לא יזכיר מגע כלשהו בין גבר לאישה. ספריו של סופר חרדי גרמני מפורסם מהמאה ה-19, הרב מאיר להמן, הורחקו או צונזרו, על אף המסר האורתודוקסי השמרני הבלתי משתמע לשתי פנים שיוצא מהם. זאת משום שהייתה בהם רומנטיקה קלה, זכר לתקופה שבה אלמנט כזה בספר חרדי עדיין היה דבר שיעלה על הדעת. אם אפשר היה לצנזר מהתנ"ך אי אלו קטעים, אפילו את הנשיקה התמימה שהצמיד יעקב לרחל כשפגש בה לראשונה (בראשית כט יא) , חוצות בני ברק ומאה שערים היו מתמלאות בגזירי כתבי קודש שחינם סר בעיניהם של טהרני צניעות.

ככל שהם מתאמצים יותר לדכא כל אפשרות לגירוי מיני אקראי, כך גובר בחרדים התסכול על כך שאינם עושים מספיק. אחרי הפיגוע הקשה בקו 2 בירושלים ב-2003, שבו נהרגו למעלה מ-20 חרדים, שבעה מהם ילדים, רבנים חרדים הזדרזו לתלות את האסון בחוסר צניעות. במקרה ההוא הייתה בכך אירוניה, משום שאחותו של המחבל המתאבד סיפרה לדיילי טלגרף שאחיה, אימאם מוסלמי שלעולם לא היה מישיר מבט לנשים, העדיף לפגע בין חרדים, כי לא יכול היה לשאת את המראה של הנשים החשופות החילוניות.

אחד המחסומים היחידים שעוד נותרו בתחום תגבור הצניעות הוא הרעלה. קבוצת הנשים החרדיות שהתחילו ללבוש רעלות וזכתה לחשיפה עיתונאית ב-2008 עוררה את החשש שזה הדבר הרע הבא בתחום. נשים חרדיות הביעו את החשש שעוד תיווצר נורמה חדשה, שתיכפה עליהן בסופו של דבר. בפועל "הטליבניות" דווקא נרדפו והוקעו על ידי החברה החרדית, וכשהתברר שמנהיגת כת הרעלות התעללה בילדיה, נמוג כל סיכוי שעשרים ושבע שכבות הביגוד שעל גופה יהיו לצו האופנה במגזר.

אישה עם שאל

האם יש חור בסדין?

לאור אובססיית הצניעות החרדית, אין פלא שצמח המיתוס על תפקידו של החור בסדין ביחסי המין בין בני זוג חרדים. לא היה זה מפתיע אם הרתיעה מקשר בין גבר ואישה וממגע גוף בגוף הייתה מגיעה גם לדרגה כזו שתצמצם את קיומו, אפילו בין בני זוג נשואים, אל חריץ צר והכרחי. אולם אין אלו פני הדברים ולא כך מתנהלת האינטימיות האדוקה. גם בחוגים החרדיים הקיצוניים אין מקובל להתעלס בדרך זו. מסבירנים דתיים מציגים את תיאוריית הסדין כסמל לבורות החילונית שמייצרת מיתוסים לעגניים שאין להם בסיס.

"אין, וכנראה לא היה אף פעם, סדין כזה. אף קבוצה חרדית שפגשתי, כולל המחמירות ביותר כמו חסידי גור וחסידי "תולדות אהרון", אינה מקיימת את המנהג המוזר הזה", כותב העיתונאי אמנון לוי, מתבונן חילוני בחרדים, שהקדיש פרק נרחב בספרו לדיון בפרקטיקת המין החרדית. "אף אחד מהחרדים גם לא שמע על המנהג הזה בעבר. פשוט 'אין סדין עם חור' בשום מקום, להוציא אולי את דמיונם הפרוע של החילונים", הוא מוסיף.  "איך נולדה המעשייה על הסדין?", שואל לוי, ומשיב: "היא נולדה מתוך החשאיות הרבה האופפת את נושא המין אצל החרדים, חשאיות שהולידה אמונות טפלות לגביהם".

שורות נחרצות אלו מותירות את הסדין להתגולל יחד עם אגדות אורבניות אחרות, אולם הן עושות איתו עוול.  האמת מורכבת יותר. אף שהסדין אינו תופס מקום מרכזי ביחסי המין ההלכתיים, עדיין יש לו מקום כלשהו, ואף במקורות קדומים למדי.

מקורות לסדין מחורר

בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יוסי בר חלפתא, שהיה עליו לייבם את אשת אחיו שנפטר ערירי. מסופר עליו שהוא בעל אותה דרך סדין. ועשה זאת חמש פעמים. חלקו של הסדין בסיפור הזה זכה לפרשנויות שונות ומשונות. לפי חלקן, זהו ממש החור בסדין מהאגדה האורבנית. כפי שתיאר זאת אחד הרבנים – "היה בסדין חור ודרך החור בעל שהאבר חדר דרך החור ההוא… האבר דש בפנים כדרך כל הארץ ורק בשר גופו לא נגע בבשר גופה" . רבי יוסי בר חלפתא קיים יחסים בדרך זו, כדי להבטיח שמטרתו לא תהיה הנאתו, אלא קיום מצוות היבום והעמדת צאצאים לאחיו.   הסיבה שזהירות קיצונית נדרשת ביבום היא שבאופן רגיל אשת האח אסורה באיסור חמור מאוד, גם אחרי מותו. היבום הוא דין מיוחד במינו שמאפשר להתיר, בנסיבות שבהן אין לאח ילדים, איסור חמור זה. אולם אם כוונתו של מקיים היבום אינה לשם המצווה שבדבר, הוא מסתכן בכך שייחשב כמי שמקיים את העבירה החמורה שמהווה בעילת אשת אח בדרך כלל. לכן רבי יוסי נשמר כל כך והצטייד בסדין. מה קורה כשאימת אשת האח אינה מרחפת ממעל? האם החור בסדין רלוונטי גם ליחסי מין רגילים בין בעל ואשה? יש סיבה לחשוב כך, שכן כך עשה רבי אליעזר. בתלמוד נאמר עליו שהיה משמש עם אשתו בזהירות רבה, כאילו כפאו שד. לפי אחת הפרשנויות, הוא קיים יחסי מין דרך סדין, ולדעת פוסקים מסוימים כך יפה לתלמיד חכם לתנות אהבים.

פרשנות רדיקלית זו, שלפיה החור בסדין הוא הנחייה ליחסי מין בין בעל ואישה סותרת סוגיה אחרת שלפיה סירוב להתערטל במיטה לא רק שאינו מומלץ, אלא הוא עילה לגירושים. תירוץ מקובל שמיישב את הקונפליקט הוא שלא ניתן לדרוש מין מתווך בסדין כאשר הבעל והאישה אינם מסכימים עליו, אולם אם בני הזוג רוצים בו שניהם, הדבר ראוי לשבח. כך או כך, ואף על פי שדבר זה אולי ישתנה מעט אחרי כתיבת שורות אלו לאור המהירות המסחררת שבה חומרות צניעות צוברות תאוצה ברחוב החרדי, סדינים עדיין שלמים שם.

השלכות לקונדום

יש כאלו שאפילו החור בסדין לא נראה להם צנוע מספיק, הרחיקו לכת ופירשו שרבי יוסי בר חלפתא עשה צעד נוסף במאמציו שלא להנות מהמין, ובעל לא על ידי חור בסדין, אלא על ידי סדין שאינו מחורר בכלל, אטום כדבעי, סתום למעבר נוזלי גוף.  תיאוריה מוזרה – אך כדאי לשים אליה לב, מכיוון שהיא משליכה על שאלה הלכתית מרתקת – מה דינו של נואף חבוש קונדום.

תארו לעצמכם אדם דתי, שיצרו גדול, מציק ומתגרה מוביל אותו לרעות במיטות זרות, אך רגשות האשמה עמוקים ומכבידים. איזו הקלה תהיה זו עבורו אם יתבשר שבשל החציצה בין גוף לגוף, מין עם קונדום לא ממש נחשב ליחסי מין, ולא נאמרו לגביו האיסורים האיומים שהיהדות הטילה על המין ועל הניאוף. כמה מתוקה תהיה לו התגלית שהוא יכול לעטות על עצמו קונדום, לקיים מין בטוח ובעת ובעונה אחת לגלגל עיניים השמימה כאילו הוא עומד בתומתו, לא עשה דבר, שמור מחרון אף האל כפי שהוא שמור מאימת מחלות המין. באמת קיימות דעות בהלכה שמשתעשעות בהשקפה שלפיה הקונדום מציל מחטא (פרט לכך שיש בשימוש בו מידה של הוצאת זרע לבטלה. ראו בפוסט על אוננות). האם אם כן סקס עם קונדום הוא סקס כשר הלכתית ויכול להצטרף למועדון המכובד של פתרונות הלכתיים נפתלים – ממכירת חמץ לגוי ועד מתקני השבת של מכון צומת? רוב הפוסקים לא מתלהבים מהאפשרות ויש להם ראיה מפולפלת. אם רבי יוסי קיים יחסים עם סדין אטום, זו מכה ניצחת לכל מי שיסבור שהקונדום מונע את העבירה. כי אם רבי יוסי עדיין ראה עצמו, על אף הבד המפריד בין איברי המין, כמי שקיים את מצוות הייבום שדורשת יחסי מין מלאים עם אלמנת האח, מתחייב שמין עם חציצה גם הוא נחשב מין, על כל ההשלכות שבדבר – גם משגל חוטא עם קונדום ייענש בידי אלוהים ככל משגל אחר.


לקריאה נוספת

האם מותרת ישיבת גבר ליד אישה באוטובוס – סיכום הדעות אצל הרב יונה מצגר, שו"ת מים ההלכה, חלק ב, סימן נב

 על השפעת שמה של רחב על גברים – מגילה טו א

 אמנון לוי, חרדים, כתר, ירושלים, עמ' 120

 רבי יוסי בר חלפתא מייבם – תלמוד ירושלמי, יבמות פרק א, הלכה ה; הרב יעקב עדס, שו"ת חדות יעקב, אבן העזר, סימן מג

 המלצות לתשמיש מיטה צנוע עם סדין – נדרים כ, ב. והרא"ש שם; אחת הדעות בשולחן ערוך, אורח החיים, סימן רמ, סעיף ח. לפי ביאור הגר"א שם

 התנגדות ליחסי מין עם בגדים – כתובות מח ב; יישוב הקושי – מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רמ, סעיף ח

 קונדום מציל מחטא – מגוון הדעות מובאות באוצר הפוסקים על אבן העזר, הלכות אישות, סימן כ, סעיף א; דיון בנושא עם מסקנה מחמירה מובא גם אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן ז

 תמונת האישה המכוסה בשחור – מויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Shalim.JPG

אחת הדמויות המעניינות שהשפיעו על היהדות במאה ה-13 היה רבי מנחם המאירי. המאירי, שחי בפרובנס, היה בעיקרו איש הלכה וכתב פירוש נרחב על התלמוד, אך היהדות שעיצב בעיני רוחו לא היתה יהדות של הלכה בלבד. הוא היה רציונליסט נלהב, דוגל בדת המבוססת על שכלתנות ומבקר חריף של אמונות טפלות. בכך היה תלמידו הנאמן של הרמב"ם, אך בדבר אחד הוא נבדל ממנו. בניגוד לרמב"ם, שהשקפותיו על הלא יהודים הן לעתים מטרידות ביותר, וזאת בלשון המעטה, אצל המאירי תורת ישראל היא תורה של סובלנות כלפי הלא יהודי. העובדה שרב חשוב זה הותיר מורשת לדורות עושה חסד גדול עם דתיים נאורים ועם חיי הנישואים המאתגרים שאמונה בתורה והשקפת עולם הומניסטית מקיימות בנפשם, שהרי ביהדות האורתודוקסית, כדי לקבל לגיטימציה להשקפה מסוימת צריך להביא לה מקור קדום, רצוי מימי הביניים. השפעתו של המאירי על היהדות לא היתה גדולה כפי שהיתה אמורה להיות, משום שחיבורו ההלכתי הגדול אבד עד המאה ה-19, אז התגלה כתב היד. בדורות האחרונים יש עניין רב בהגותו, בשל הרציונליות ובשל הסובלנות.

רציונליסט

שד

כפרשן תלמוד רציונליסט ניצב המאירי מול אתגר לא פשוט. כיצד יבאר את סיפורי השדים והרוחות שהתלמוד מלא בהם.  לעתים היה הפתרון שבחר בו נועז, ולמען האמת, אף מסלף – הוצאת דבריהם של חז"ל ממשמעותם האמיתית. כשחז"ל ייעצו לקרוא קריאת שמע לפני השינה מחשש לפגיעת השדים, "המזיקים", הסביר מאירי ש"מזיקים" אלו הם בעצם השקפות עולם שגויות, וקריאת שמע נועדה להגן מפניהן.  לעתים הסתפק המאירי בהסבר, קשה לאוזניים פונדמנטליסטיות, שלא את כל מה שחז"ל אומרים צריך לקחת ממש ברצינות, כי הם התחשבו באמונותיהם הטפלות של ההמונים.

סובלני

כאדם סובלני עמד המאירי לפני קושי גדול לא פחות.  יש שורת נושאים שבהם ההלכה עוינת את הגוי. למשל, אין להחזיר לגוי אבדה, אלא בשל מניעים תועלתיים. אסור להציל גוי בשבת. מי שהורג גוי – בית דין אינו דן אותו למיתה. אסור גם לתת מתנה לגוי, וכיום יש חרדים שחוששים שאפילו מתן טיפ למלצר או מוביל ערבי מסבך אותם עם הוראות הדת.

המאירי הפך הלכות אלו ללא רלוונטיות כשקבע שהגויים שלגביהן נאמרו הם עובדי האלילים הקדומים. לגבי הנוצרים והמוסלמים בתקופתו, סבר שכבר אינם עובדי אלילים ולפיכך דברים אלו אינם תקפים לגביהם. הדינים המפלים לא נאמרו על מי שעובד את האלוהים באיזושהי דרך, "אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו… הרי הם כישראל גמור לדברים אלו".

המאירי שולל גם את ביטויי ההתרסה שעל פי התלמוד, צריך אדם למלמל מול כנסיות ומול בתי קברות של גויים. התלמוד קובע שאל מול בית קברות של אומות העולם צריך אדם לצטט את הנביא ירמיהו:"בושה אמכם מאוד. חפרה יולדתכם. הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ יב). קל לשער איך מלמולים כאלו יולידו עלייה דרמטית במפלס האנטישמיות כשיפגשו גויים חדי אוזן. גם לגבי הלכה זו אומר המאירי שהיא צריכה להיות מוכוונת אך ורק כלפי עובדי האלילים הקדומים. שיטת המאירי רחוקה מאוד מהשקפת התלמוד ואף סותרת אותה. למשל, התלמוד מסביר שאיסור הונאה הוא רק כלפי מי שהוא "עמית בתורה ובמצוות" (בבא מציעא נט א), אין ספק שהתלמוד לא התכוון לכלול את המצטלבים בהגדרה זו, בניגוד לאופן שבו מפרש אותו המאירי.

מה יחסו לכופר הגמור?

האם יש גבול לסובלנותו של המאירי?  כן, ובאופן אירוני  הוא דווקא מצוי בקוטב הופכי מאוד לסובלנות הדתית של היהדות בת ימינו. גם השמרנים שבהוגים של היהדות האורתודוקסית המודרנית מגלים מידה של סובלנות ביחס לחילוני, אף אם הוא כופר גמור, ואינם יושבים וחורשים מזימות לארגן לו מוות אכזרי, כפי שהשולחן ערוך דורש.  תפיסה זו ביטא יפה החזון איש באומרו על עוזבי הדת בימינו:"עלינו להחזירם בעבותות אהבה ובקרן אורה". המאירי לעומת זאת, שותף במלואה להשקפת התלמוד כלפי היהודי שנטש את אמונת דתו. "האפיקורסים מותר להזיקם בידיים", הוא כותב. באיזו דרך הכופר ישפר את מעמדו, לפי המאירי? הוא יכול כמובן לחזור בתשובה, אך במפתיע מתברר מדברי המאירי שיש דרך נוספת: אם היהודי הכופר יתנצר או יתאסלם, מכיוון שיחזור להיות מחויב לדת, שוב יחול עליו יחסו האוהד של המאירי לבני הדתות, ושוב אין לפגוע בו ויש לכבדו. זהו ניגוד בולט לתפיסה הרווחת ביהדות בת ימינו, שעל פיה המרת דת היא בגידה בלתי נסבלת, אך לחילוניות ולכפירה יש להתייחס במידה של הבנה. ב-1995, לשם דוגמה, ביטא יד ושם את האיבה למתנצרים בסירובו להזמין לטקס יום השואה שלו את החשמן ז'אן מארי לוסיטז'ה, שנטש את היהדות לטובת הנצרות בגיל 14, והיה לארכיבישוף של פאריז. אולם אותו מוסד עצמו העמיד בראש אתאיסט לוחמני בדמותו של יוסף לפיד. התנהלות רחוקה מרוחו של המאירי, הסובלנית לאמונות אחרות אך לא להעדר אמונה.

ומה עם מאמיני הוויקה?

ההסתמכות על המאירי אינה פותרת את מלוא שאלת ההתייחסות לגויים.  התייחסותו לעובדי עבודה זרה מובהקים היא בהחלט לא סובלנית, ואלו קיימים גם כיום בעולם, וקרובים אלינו יותר מאי פעם בעידן הכפר הגלובאלי, בין אם אלו מיליארד המאמינים בהינדו, שסוגדים לפנתיאון אלילים מפואר, מאמיני השינטו היפני שסוגדים לאלים ולכוחות הטבע, או הדת הפאגאנית החדשה במערב המכונה ויקה ומבוססת על האמונה בקיומם של אל זכר ואל נקבה המפרים במשותף את העולם. הוויקה נפוצה בשנות החמישים בזכות פעולתו של פקיד בריטי בגמלאות, לטענתו אחרי שקיבל אותה מקבוצת מכשפות ששיתפו אותו במסורותיהן הישנות.

אחת הדרכים שהוצעו לפרש את המאירי, היא שהוא התייחס בחיוב לנוצרים בזמנו, לא רק בשל התנערותם מעבודה זרה, אלא בעיקר מחמת כפיפותם לחוקים נאורים ביחסים בין אדם לחברו.  על פי פרשנות זאת שמעוגנת היטב בדברי המאירי עצמו, ניתן להניח שלא היה פוסל גם את האתאיסטים או את מאמיני הוויקה, כל עוד יקבלו על עצמם כללים מוסריים. הוויקה קובעת בעיקרון היסוד שלה:"אם אין זה פוגע בדבר, עשה כפי שתרצה", ואפשר שהמאירי היה מסתפק במחויבות המוסרית הבסיסית עליה מורה חוק זה כדי להציל אחד מסוגדי הוויקה בשבת או סתם לתת לו תשר במסעדה.

על פי ראיה זאת, היחידים שיכולים לצאת נפגעים מהשקפתו של המאירי, הם הגויים בימי קדם, שרק אליהם, על פי דבריו, התייחס התלמוד בקשיחות לב בשל רשעותם. גם זו טענה לא הוגנת, שהרי באנושות היו מאז ומקדם אנשים טובים, כמו גם טובים פחות, אבל מאחר שהלא יהודים של העבר הפכו לעפר מזמן, ניתן לסלוח למאירי על כך שהקריב את כבודם על מנת להציג באור טוב יותר את גויי ההווה.

הנאורות של המאירי והרפורמה המקיפה שעשה בהלכות שמתייחסות לגויים אינה מותירה את הזרמים היותר חשוכים בדת מוכי הלם. הם טוענים שלא צריך להתייחס ברצינות יתרה למשנתו, מאחר שהיא נכתבה תחת איומי הצנזורה. אולם טענה זו אינה סבירה. בבירור, הסובלנות של המאירי היא משנה סדורה היטב, לא דבר מה שנאמר מהפה ולחוץ.

המאירי הפגין את נאורותו בזירה חשובה אחת. מה בדבר זירה חשובה אחרת? בקרב החוקרים נותר ויכוח האם גם ביחס לנשים היה המאירי פורץ דרך.  גדליה אורן שחיבר את עבודת הדוקטורט שלו על השקפת המאירי ביחס לאישה טוען כי המאירי נקט עמדה נדירה לאותה תקופה בכך שבניגוד לאנשי דת אחרים הכליל גם את הנשים בקרב הברואים "בצלם אלוהים" ממש כמו הגברים, שווה בשווה, גישה מרעישה באותם זמנים שוביניסטיים שבהם התפלמסו האם יש לאישה נשמה.


לקריאה נוספת:

משה הלברטל, בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס, מאגנס, ירושלים תש"ס

יחס לגוי – משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יא, הלכה ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יא

מתן טיפ ללא יהודי – בית הלל, קובץ תורני, ו, טבת תשס"א, דעתו של הרב אבנר קבץ. מנגד, ראה הפרדס, שנה סה חוברת ט; הפרדס, שנה סו, חוברת ב.

עמדתו של המאירי לגבי המוסלמים והנוצרים – ראה דיון נרחב אצל הלברטל, עמ' 80 ואילך. החוקר הראשון שהגדיר את ייחודה של אסכולת המאירי הוא יעקב כ"ץ, שחלק בכך על אפרים אורבך.

 דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן תכה, סעיף ה:

"כופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן: אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".

 קירוב מתוך אהבה, בניגוד לדברי השולחן ערוך – חזון איש יורה דעה, סימן יג, אות טז

 הרב מיכאל אברהם, האם יש עבודה זרה נאורה. בתוך אקדמות י"ט, תמוז תשס"ז, הוצאת בית מורשה ירושלים. עמ' 65 – 86

האם המאירי פעל בלחץ הצנזורה? ראה  David Goldstein, A Lonely Champion of Tolerance, Talk Reason – http://www.talkreason.org/articles/meiri.cfm

על יחס המאירי לנשים – גדליה אורן, אחוות בעלי הדת הגדורים בדרכי הדתות. נכרי, גר תושב ואשה במשנת המאירי, בתוך: דעת 60, חורף תשס"ז, אוניברסיטת בר אילן. לעומתו כתב אברהם גרוסמן כי (ציון שנה סז, ג, תשס"ב) המאירי אימץ את העמדה כי "כישוריה האינטקטואליים של האישה נופלים מאלה של הגבר".

מקור תמונת השד – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Das_ist_mein_lieber_Sohn.jpg

הויכוח הנוצרי האם לאישה יש נשמה – מסתבר שהוא ברובו הגדול מיתוס בלבד. ראה:

http://www.leaderu.com/ftissues/ft9704/opinion/nolan.html

האונס הוא בן לוויה שכיח של המלחמה. הזיקה ביניהם מודחקת לעתים, בהיות האונס אפל ונתעב אפילו יותר מאימי המלחמה הרגילים, אך ההיסטוריה מודעת היטב לברית לא קדושה זו. אין זה פלא – אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת:"החיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. אונס כזה הוא גם הוכחת הניצחון וגם שכר הניצחון. בקיצור, אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני".

אונס מלחמה בהיסטוריה

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאפילו במלחמת העצמאות, למרות יומרות הצד היהודי לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של ערביות בידי חיילים יהודים שהם רק "קצה הקרחון". כמובן, אין להתעלם מההבדל הניכר בין מקרים שבהם האונס מבוצע באופן פרטי, על ידי חיילים סוררים שלא פרקו את יצרם מזה זמן ונחשפים לנשות האויב חסרות מגן, לבין מצב שבו הוא מהווה חלק מהנורמות הממסדיות של אחד הצדדים הלוחמים, כפי שאירע בשנות התשעים בבלקנים. נשים מוסלמיות נכלאו במחנות שבהן נאנסו שוב ושוב בידי שוביהן הסרביים. במלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971 מעריכים שמאתיים אלף נשים נאנסו בידי חיילים פקיסטניים.

אונס המלחמה היהודי

בין האונס ההמוני והמתוזמר מלמעלה שאירע בבלקנים או בבנגלדש לבין מעשי אונס בודדים של חיילים שייענשו בחומרה כזו או אחרת, אם יתגלו, אונס המלחמה שמאפשרת ההלכה מצוי באמצע.   ההלכה מתנגדת למעשי אונס המוניים כפי שאירע בבוסניה, אך בכל אופן פתחה פתח בפני החייל המתאווה לכפות את עצמו בהיתר על אישה ששבה.   פתח זה קרוי דין אשה יפת תואר. הפוסקים נחלקו ביניהן מה פירושו המדויק של חוק זה, שמתואר בתמציתיות בספר דברים (פרק כא) ומתאר מה צריך לעשות חייל שפגש באשת אויב יפה וחושק בה. בעשרות דורות של לימוד תורה הצטברו תלי תלים של דינים ודקויות שמתארים בדיוק האם, איך, כיצד ומתי מותר לממש את החוק הדתי ולאנוס את אשת האויב. הוראות אונס, קצוצות דק דק למרכיביהן, במילים זעירות וצפופות של ספרי הלכה, הן דבר משונה כשלעצמו, שלא לדבר על התחושה הרעה. מתווספת לכך נימה של פתאטיות – הלכות אלו לובנו בתקופה לא רלוונטית, שבה ליהודים לא היו מדינה וצבא, נשותיהם נחמסו בידי אחרים ולא ההיפך.

לאנוס לאלתר או להתאפק?

על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, החייל היהודי שמתאווה לאישה גויה, רשאי לאנוס אותה בזמן המלחמה. לאנוס ולהתאפק. הוא יוכל לבצע את זממו רק פעם אחת ויחידה. לאחר מכן יותר לו להביאה אל ביתו, לשדל אותה להתגייר, ואם תתרצה – להפוך אותה לאשתו.

 רש"י מייצג את האסכולה המרכזית השנייה. לפי הבנתו, אסור לאנוס את האישה בעת המלחמה, אך ניתן לקחת אותה בשבי ולהכריח אותה להתגייר ולהינשא לגבר אשר שבה אותה. גיור זה שונה מכל סוגי הגיורים האחרים, מאחר שהוא נכפה על השבויה, ואינו דורש את הסכמתה.

שיטת רש"י מעלה את השאלה:אם מטרת היתר השבויה היא לספק באופן מיידי את יצרו של החייל, מה הטעם לדחות את קיום יחסי המין עוד ימים רבים עד לאחר גיור הגויה. התשובה המקובלת היא שכאשר יידע הלוחם שכבר שבה את האישה שבה הוא חושק ובקרוב בקרוב יעשה בה כרצונו, הוא ירגיש כאילו הפורקן מונח אצלו בכיס, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה, הניבוי הפסיכולוגי הוא שיירגע ויוכל לחזור למערכה ביתר שאת. קשה להיות בטוח בצדקתה של התיאוריה הזו. בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו. גם הטקטיקות הרגילות להשקטת היצר המיני שנהוגות בידי הדתיים, הפרדה בין המינים במקומות ציבוריים למשל, הן בדרך כלל הקמת תריסים ומחיצות נגד מקור התאווה, לא החזקה בו.

בין לפי הרמב"ם ובין לפי רש"י, הלכות "יפת תואר" הופכות את אונס המלחמה לחלק מהחוק ונראות רע מאוד. ההיתר לקחת את השבויה בעל כורחה לאישה לכל החיים, שמשתמע משיטת רש"י, גרוע אף מהאונס החד פעמי בזמן המערכה שמתיר הרמב"ם.

דיברה תורה נגד יצר הרע

חז"ל כבר הביעו הסתייגות מדין "אשה יפת תואר", שאינה נובעת דווקא ממרכיב האונס המצוי בו, אלא מקיום יחסי המין עם גויה. יחסים בין יהודי לגויה טמאה אינם דבר רצוי כלל וכלל מבחינת הדת. הם מגונים ביותר והותרו רק בלית ברירה. לפי חז"ל, בהיתר "יפת תואר" השלימה התורה במידה מסוימת עם כוחו של יצר הרע באדם. זו הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת אצל חייל הרחוק מנשים כשרות.  בקבלה מובאת ההשקפה הטהרנית שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם, כלומר העולם ואיתו האדם נוצרו כך שיתאימו לתורה שקדמה להם. עמדת חז"ל כאן שונה לחלוטין, הרבה פחות פנאטית ויומרנית. על פי התפיסה שהם מציגים, לפעמים דווקא התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם, כפי שעשתה בעניין אונס המלחמה. יצר האדם מחייב את התורה לוותר על יישום העקרונות הדתיים במלואם ולהסתפק במקרים מסוימים ברע במיעוטו. גם אם הנכונות לראות בתורה גמישות והתחשבות ביצר האנושי, עד כדי כפיפתו של החוק האלוהי לפניו, מראה על גישה דתית ליברלית, קשה להעלות על נס ליברליות, כשהיא מביאה להתרת מעשי אונס בנשים שבויות.

 מול המוסר המודרני

הנורמות של היום הן לא מה שהיה פעם. ליברליות כלפי אונס לא קוסמת לדתיים צעירים שאינם מצפים לראות הכשר למין בכפייה בדתם. הרב אייל קרים, קצין בכיר בצה"ל ופוסק נחשב לחיילים שומרי מצוות בהלכות צבא, התאמץ לסנגר על ההלכה באתר שאלות ותשובות באינטרנט, בכותבו שהיא נובעת "מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים". "מאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל", כותב הרב. מי שלא משתכנע מהגיונו של הרב קרים, יכול לפחות להתנחם בכך שרשימת המעשים המגונים שהוצדקו בהיסטוריה בשם טובת הכלל ארוכה כל כך, שהוספת פרשיית "יפת התואר" אליה לא ממש תעלה או תוריד.

ההגבלות ההלכתיות

על פי דין התורה, הגויה שנשבית נדרשת לגלח את שערה עם הגיעה לבית השובה, ללבוש בגדים מכוערים ולהסתגר בבית, זאת במשך חודש או יותר, מבלי שהשובה יוכל להנות מגופה במשך תקופה זו. מדוע כל זאת? הוצעו שלל הסברים: אולי כדי שתשוקת הגבר תדעך מול שבויתו הלא מטופחת. אולי כדי להקצות לה זמן התאבלות ולאפשר לה להסתגל לאט אל הגבר החדש שבחייה או סתם כדי להוציאה מקלות הדעת של בנות הגויים אל כובד הראש המאפיין נשים יהודיות כשרות.

הלכות יפת תואר מכילות הגבלות נוספות. בכל מקום שנכבש מותר לכל גבר לקחת לעצמו רק אישה אחת, הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה להשיג עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. תאוות האישה ותאוות הכיבוש יצטרכו ללכת יד ביד, ואולי זו גם דרך לעורר מוטיבציה. אסור למכור את השבויה לשפחה ולהתעמר בה. גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים שמותר לבעול תוך כדי מלחמה, ואין צורך לחכות עד הבאת האישה לביתו של הלוחם, יחסי המין לא אמורים להתקיים באופן פומבי,  וכאמור, בזמן המלחמה מותר לבעול את האישה רק פעם אחת.

 במישורים אחרים ההלכה היא מתירנית. שבוית המלחמה שמותר לקחת אינה חייבת להיות רווקה, ויכולה להיות אשה נשואה. מבחינה זו, היא נחשבת לחלק משלל המלחמה, כדרך שאפשר לבזוז את רכושו של האויב, כך ניתן לבזוז את נשותיו. השבויה אינה חייבת להיות אישה מבוגרת, ויכולה להיות ילדה, אולי אפילו מתחת לגיל שלוש. דיווחים עיתונאיים מקונגו בזמן המלחמה שהתנהלה בה עד 2003 וכן מזירת רצח העם בדרפור מגלים שאין זה היתר חסר טעם. גם בזמננו ילדות בנות שלוש מהוות קורבן אטרקטיבי לאונס במלחמה.

השבויה אינה חייבת להיות דווקא יפת תואר, למרות שהתורה מתארת אותה ככזו. אם בגלל היצע דל או טעם ייחודי בבנות חשקה נפשו של לוחם דווקא במכוערת, הוא רשאי לכבוש אותה לעצמו. אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רב שישפוט את יופיין של השבויות ויחליט, על פי קריטריון הלכתי כלשהו, מי יפה מספיק כדי שתהיה כשרה להיאנס ומי לא. כנראה שאפילו בשביל הדווקנות ההלכתית זה אבסורדי מדי.

לפי אחת הדעות, ניתן לקחת שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ. במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש שכדי להחזיר את מי שנלקח בשבי, האויב יתפוס בני ערובה מהצד היהודי. במצב כזה מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של חטיפות וחטיפות שכנגד, חוכמה מדינית נאה בלי קשר לדין יפת תואר.

ההלכה אינה מסתפקת בחקיקת חוקים התקפים ליהודים, אלא מצווה גם על גויים. מה הדין לגבי  לקיחת שבויה במלחמה בין שני עמים נוכריים? בהלכה הנושא שנוי במחלוקת, יש האוסרים זאת לגויים, יש המתירים זאת בתנאי שהאישה פנויה, ויש המתירים זאת, אף אם האישה היא אשת איש. מסתבר שלא רק יהודים זכאים לניצחון רבייה המוני.

מדוע חיילי צה"ל לא אונסים ערביות?

דין יפת תואר נאמר בתקופה שבה ישראל נמצאים על אדמתם ובידם כוח צבאי. מצב זה, שכבר נשכח מההיסטוריה, חזר אחרי הקמת המדינה. אך הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים יפות תואר לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו כיון שזו מצווה שנאמרה רק בדיעבד ולא לכתחילה… אם כן אין חובה ואין מצווה להשתדל בעבור זה!!! [סימני הקריאה במקור]" כותב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, וממהר להוסיף, שמא מישהו יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו, "העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי זה – בהחלט רלוונטיים גם לימינו". הרב אליהו תולה את ההלכה של יפת תואר במצב שנדמה לו ששרר בעבר. הוא טוען שהנשק הלא קונבנציונלי של אותם ימים היה לסחרר את ראשם של לוחמי האויב באמצעות תשוקה. הוא סבור שאחת הסיבות לכך שדין זה אינו רלוונטי בכלל למלחמות ישראל היום היא ש"אין היום לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה!!", וממילא אין הנאה או תועלת כלשהי באונס הנשים שחייל יהודי ישראלי צפוי להיחשף אליהן, כל עוד אנחנו ממשיכים לנהל את מלחמותינו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. מה פשר המעצור שמטילות הערביות על הליבידו של עם ישראל? כאן הרב אליהו משתתק בנימת סוד. זהו רז שאינו יכול לכתוב עליו בפירוט רב מדי, "כיוון שהוא קשור לסתרי תורה", וכדי לפענחו "צריך ללמוד הרבה קבלה".

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, אולי לא בקיאה דיה בחוכמת הקבלה כדי להבין למה לא נמשכים לערביות, בחרה להמשיך את העיסוק בשאלה הזו מהזווית הסוציולוגית. בתזה שלה טענה ניצן כי הסיבה לנדירות אונס הערביות בידי חיילים ישראלים מקורה גם בשיקולים של מוסר, אך גם ביחס השלילי כלפיהן. הערביות לא נחשבות אפילו כאובייקט לאונס משום שעברו "דה הומניזציה". ניצן עטפה את הטענה שלה במלל הסוציולוגי הנדרש, אבל היטיב להציגה בפשטות נַגָד אחד שראיינה ותיאר בצורה פחות מלומדת את התחושות שבגללן אינו מעלה על דעתו לאנוס פלשתינית:"איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים".

ניצן הואשמה על כך שבתזה שלה רמוזה השקפה ביקורתית אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו גזענים וסולדים מערביות עד כדי כך שאין הם אונסים אותן. מי שמאוד ירצה, יוכל דווקא להשתמש בהיגיון הזה כדי לגלות בדרך עקלקלה אלמנט מפתיע לטובה בדיני יפת תואר. אם התורה מרשה לאנוס את הגויה, משמע שאינה גזענית כלפיה.  לעומת זאת, ההסתייגות הגדולה של חז"ל מדין יפת תואר נבעה לא מהבעיה המוסרית שבאונס, אלא מהיותה של השבויה גויה טמאה. בניגוד לדין התורה המקורי, אצלם בבירור הייתה הדה הומניזציה כלפי הגויים כזו שמנעה מהם לקבל אפשרות של אונס בנות גויים. באיבתם לזיווג עם שבויות מלחמה, הם קבעו שתוצאותיו יהיו עגומות, כפי שאירע לדוד המלך, שהוליד מנישואיו לשבויה יפת תואר את אבשלום, שמרד בו.


לקריאה נוספת

מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עימנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 124

 על דיני יפת תואר לפרטי פרטיהם – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ערך יפת תואר.

 העולם נברא לפי התורה – זוהר תרומה, דף קסא

 טל ניצן, גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתיני, מרכז שיין, ירושלים 2007

לאן נעלם דם הווסת בגופה של אישה שנכנסת להריון? האמונה המקובלת בעולם העתיק הייתה שבמהלך הלידה הדם מזין את התינוק בתוך הרחם. לאחריה הוא מחלחל לשדיים, הופך לחלב אם ומאפשר את ההנקה.  יש הרבה הגיון בריא בהשערה הזו שניתן לראות אותה כחוק שימור של דם הווסת, בדומה לחוקי שימור האנרגיה שמקובלים על הפיזיקה המודרנית. אם דם וסת לא יוצא כשהאישה בהיריון או מניקה, מה יותר מתבקש מאשר להניח שיש לו אז שימושים חיוניים בהזנת התינוק. אין ספק שהתיאוריה נאה, גם אם, כמו רעיונות אחרים של הרפואה העתיקה, לא ממש נתמכה באישוש ניסויי כלשהו. היא נהגתה כבר על ידי היוונים ואומצה בתלמוד ובמדרשים .

הנקה

ברם, דם הווסת נחשב לשיא הטומאה והטינופת, ולכן המלומדים התקשו להאמין שהמזון שהגוף מפיק ממנו הוא באמת טוב לתינוק. לפי השקפה קדומה, כאן בדיוק נעוץ ההבדל בין עובר הבהמה, שיוצא מהרחם ומייד מסוגל לעמוד על רגליו, לבין התינוק האנושי. לבהמה אין וסת, ולכן העובר שלה ניזון בדם משובח ונקי ישר מהלב. לעומתו, העובר ברחם שניזון מדם הווסת המלוכלך, יוצא חלש וצריך חודשים ושנים כדי להתאושש ולהתחיל ללכת.

ישו היה צריך להיוולד גדול

באחד מספרי הוויכוח הראשונים שכתבו יהודים כנגד נוצרים, ספר שמייחסים אותו, בטעות או שלא בטעות, לפרשן המקרא החשוב מימי הביניים, הרד"ק, רבי דוד קמחי, מובאות כמה ראיות נגד אלוהיותו של ישו. חלקן משכנעות למדי. למשל, תמיהה על זעקתו של ישו הצלוב לישועה, "אלי אלי למה עזבתני". הרד"ק תוהה האם ישו באמת היה מעוניין להיוושע. אם לא, מדוע הוא מבלבל לאלוהים את המוח, ואם כן רצה חילוץ, איך שכח שהוא לא סתם נמצא שם על הצלב, אלא מתוך מטרה לגאול את האנושות. שאלה אחרת שהפנה לנוצרים הייתה האם אין התינוקות אמורים לצאת מהמקום שממנו נכנס הזרע. אם תינוק רגיל יוצא מהנרתיק, הרך הנולד ישוע היה אמור לצאת מהאוזן, ממנה נכנסה רוח הקודש אל תוך רחמה של מרים. תהייה נוספת שמעלה הרד"ק על אלוהיותו של ישו כבר מתקשרת לעניינו, בהיותה מבוססת ישירות על תיאוריית דם הווסת. תינוק רגיל יוצא חלוש ונטול יכולת הליכה בשל תזונתו מדם טמא, אולם אם ישו הונבט ברחם על ידי רוח הקודש, יש להניח שלא היה צריך לגדול באמצעות הדם של אמו. אם כך, כיצד יסבירו הנוצרים מדוע לא יצא מהרחם הולך על רגליו.

הנקה מתווה אופי

הזוהמה שיוחסה לדם הווסת העיבה על חלב האם בעיני הקדמונים, אך לא הייתה החשש היחיד הכרוך בו. רווחה ההשקפה שהחלב הוא לא רק מזון, אלא גם כלי להעברת תכונות אופי. על פי האגדה, משה התינוק, שנמשה מהיאור בידי בת פרעה, סירב בתוקף לינוק מהמניקות המצריות, עד שלבסוף הביאו לו מניקה עברייה  (סוטה יב ב) . כך באמת נפסקה ההלכה: חלב של גויה "מטמטם הלב ", ולכן מומלץ, במידת האפשר, לחפש מניקה יהודיה, כדי שיחלחלו בחלב הביישנות והרחמנות האופייניים ליהודים. מה עוד שהגויה עלולה לנסות לרצוח את התינוק היהודי . מצד שני, למטבע יש שני צדדים, ועל כן באותה מידה שחלב לא יהודי מזיק לתינוק היהודי, כך גם חלב יהודי שמקבל תינוק גוי עשוי לחולל בו פלאים. כך מסופר על קיסר רומא אנטונינוס, שכתינוק הוחלף עם רבי יהודה הנשיא, וזכה לינוק מאמו הצדקת. החלב הטהור לא שב ריקם וכשגדל אנטונינוס התקרב לדת ישראל. מסופר שכרה מנהרה סודית כדי שיוכל להגיע לביתו של רבי יהודה הנשיא וללמוד איתו תורה ואולי אף התגייר. למעשיה הזו אין כמובן בסיס היסטורי. הפנטזיה על יהודי אוהב תורה בתפקיד החזק בעולם אולי תתממש יום אחד בארצות הברית, אך קשה להניח שהתקיימה ברומא העתיקה. מעריכים עם זאת שהיה קיסר בשם אנטונינוס שהיו לו יחסים טובים עם היהודים. אך לא לגמרי ברור במי מדובר. מועמד סביר הוא מרקוס אורליוס אנטונינוס שכונה "קרקלה" ושלט בתחילת המאה השלישית לספירה .

בעבר, בהעדר תחליפי חלב, ההנקה הייתה חיונית לחיי היילוד. בשל כך תיקנו חכמים שאישה מניקה לא תתחתן עד שהתינוק יהיה בן שנתיים. זאת מחשש שתיכנס להריון שני ולא תוכל להמשיך ולהניק, ואילו בעלה החדש, רשע כמו הורה חורג סטריאוטיפי, לא יטרח לספק לילד מזונות אחרים. ההלכה הזו נשארה בתוקפה עד היום, למרות השינויים בהרגלי ההנקה. גם היום נשים לא רשאיות להתחתן כשילדן רך בשנים. מי שירצה יוכל  לראות זאת כדוגמה לעוד קיבעון אורתודוקסי משולל הגיון.

דיני טעימת חלב האם

חלב אם הוא כשר פרווה. לא צריך להמתין בין בשר לבינו. בכל אופן מוקדם להתלהב מהאפשרות להשתמש בו כתחליף חלב במטבח הכשר הגורמה שיודע פריחה בשנים האחרונות. עדיין נקבע איסור על בישול חלב אמא אנושית יחד עם בשר – הדבר דומה מדי לערבוביית הגדי בחלב אמו האסורה. לגבי חלב אישה ובשר עוף בסיר בישול אחד, הדעות חלוקות.

מי שאינו תינוק ועדיין רוצה, בשל קיבעון אוראלי או מסיבות אחרות שצפונות עמו, לינוק חלב היישר מהשד עלול להיתקל בבעיה הלכתית אחרת. רוב פוסקי ההלכה, גם אם לא כולם, אוסרים על כך, לא מסיבות של צניעות, כפי שאפשר היה לחשוב, אלא מתוך חשש שמי שיתרגל לינוק חלב אישה, עלול לחשוב שמותר לשתות כל סוג של חלב, גם חלב בהמות לא כשרות .

כאן המקום לספר שסוגיית יניקת חלב בידי גברים בוגרים משדיהן של נשים הרעישה עולמות דווקא אצל המוסלמים. באיסלאם, בדומה ליהדות, קיים איסור על התייחדות אישה וגבר זר באותו חדר, דבר שמעורר קושי טבעי בשוק העבודה המודרני המעורב.  פוסק מוסלמי בכיר מאוניברסיטת אל-אזהר במצרים, המוסד הסוני החשוב ביותר, ד"ר עזת עטייה, הציע לפתור את הבעיה של אישה העובדת עם גבר באותו חדר על ידי זה שהאישה תיתן לגבר לינוק משדיה, בכך היא תיחשב לאישה המניקה אותו, ומותר לגבר להתייחד עם המינקת שלו, כפי שמותר לו להתייחד עם אמו. ההצעה הזו עוררה מהומה רבתי בעולם האיסלאמי, והובילה לפיטוריו של עטייה, אך יש לה שורשים עתיקים באיסלאם. קיימת מסורת (חדית') שפותרת כך את בעיית הייחוד בין אישה לבין ילדים מאומצים. האישה יכולה להניק אותם, אפילו אם הם מגודלים. כך כולם ייחשבו למשפחה אחת.

בהקשר זה ראוי לציין שגם ביהדות נשברו קולמוסים רבים על בעיות הנובעות מאיסור ההתייחדות בין גבר ואישה, אך, למגינת לבם של אי אלו גברים שומרי מצוות, יניקה משד לא הועלתה מעולם כפיתרון אפשרי.

לקריאה נוספת

על חלב אם – בכורות ו ב; אביגדור שנאן (עורך), אותו האיש – יהודים מספרים על ישו, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999, עמ' 100 – 103

הלכות הנקה – שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פא, סעף ז, ברמ"א שם; רשב"א, יבמות קיד א;עבודה זרה כו ;תוספות עבודה זרה י ב, ד"ה אמר

 על אגדת רבי ואנטונינוס ובסיסה ההיסטורי ראה אצל עפרה מאיר, התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל לאור אגדות רבי ואנטונינוס, מחניים, סיוון תשנ"ד,

איסור נישואים למניקות – יבמות מב ב; אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך א, ערך הנקה, עמ' 167 – 169

 חלב אם הוא פרווה – אנציקלופדיה רפואית הלכתית, שם, עמ' 171

איסור לינוק מאישה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חָלב, פרק ה

הנקה כפיתרון לבעיית ייחוד אצל מוסלמים –  ידיעה באתר האינטרנט של רשת אל ערבייה

בפוסט הקודם כתבתי על הסוגיה של אונס אישה בידי בעלה. האם דבר זה מותר או אסור לפי היהדות. בפוסט הזה אעסוק בשאלה אחרת באותו נושא, גם היא די מעוררת קבס. השאלה שאציג היא האם קורבן האונס נהנה ממנו,  לפחות על פי תפיסת היהדות? זו שאלה מזעזעת ואטומה בעיני בן זמננו, ולמען האמת שאלה מזעזעת באופן כללי. ובכל אופן יש עניין בלגלות ששאלה מטרידה זו הייתה נראית בימי קדם מושא הולם לדיון מפולפל.

אבשלום ותמר

איזה אנס ראוי לעונש חמור

אין זה שהיחס של הדת אל האונס הוא קל דעת. התורה דנה למוות אדם שאנס נערה מאורסת, ואת אסונה של הנערה היא משווה לאסונו של קורבן רצח – בלשונו של ספר דברים:"כי כאשר יקום איש על רעהו וירצחו נפש – כן הדבר הזה". מילים אלו קולעות לתחושתן של נאנסות רבות, המתארות את אימת האונס כמעין רצח, התנקשות בנפש שאין לה מרפא.   בדימוי זה מצטייר האונס במלוא זוועתו, כפי שהוא נתפס בחברה המודרנית. אולם התבוננות מעמיקה מגלה כי ההתייחסות המקראית לאונס, ובעקבותיה ההתייחסות ההלכתית, היא מורכבת יותר ממה שנדמה כאן. המקרא מייחד את הגינוי החריף לאונס ואת הענישה החמורה של האנס למקרה של נערה מאורסת, השייכת לגבר אחר, וקיום יחסי מין איתה, בכפייה אך גם ברצון, הוא מעשה שדינו מיתה. ההלכה קובעת שאף מותר להרוג אדם העומד לאנוס אשת איש, כדי למנוע ממנו לבצע את זממו, כפי שמותר להרוג אדם העומד להרוג אדם אחר בהתאם ל"דין רודף".

להתחתן עם הנאנסת

הדין שונה בתכלית במקרה שהנאנסת היא פנויה. העונש שהאנס יצטרך להתמודד איתו אחרי שיבוא על סיפוקו, הוא אחד מהמוזרים ביותר.  הוא צריך לשאת את הנערה שאנס, בנוסף לתשלום פיצוי לאביה. זהו עונש תמוה, והנאנסת רשאית לפטור את האנס ממנו. היא אינה חייבת להסכים להקים בית בישראל שאבניו נוסדו על ברוטליות כזו. בידיה ההחלטה אם להמשיך ברווקותה, אך היא רשאית גם להתחיל לחפש אולם. יצוין שלמי שחוותה אונס קבוצתי ממתינה התחבטות כפולה ומכופלת – היא יכולה לגרור לחופה אחד מהאנסים לפי בחירתה או אף אחד מהם.

בצורה זו נדמה שאונס יכול להוות אפילו כלי להשגת הבחורה הנחשקת. אחר שתיאנס, אף שאינה חייבת להתייצב לצד האנס בשמלה לבנה, כבר לא יישארו לה יותר מדי ברירות אחרות. ואם בלחץ משפחתה וסביבתה תסכים לעסקה המוזרה, כבר לא תהיה בת חורין לצאת ממנה, כאשר לא תעלה יפה. ככל אישה, היא תזדקק לשם כך לגט מהבעל.

בימינו נראה מופרך להעלות על הדעת שנערה שגבר כפה עצמו עליה, תרצה לחלוק עמו את יצועה מדי לילה, וסביר שהרבה אלימות ואומללות יהיו בזוגיות זו.  מכיוון שלגבר האנס אסור לגרש את אשתו שאנס, הוא עלול בסופו של דבר לצערה כדי להכריחה לתבוע את הגירושים בעצמה. התלמוד מודע לאפשרות זו, אך נמנע מלחייב את הבעל לתת כתובה במצב כזה. לפיכך הנאנסת שהתחתנה עם האנס נמצאת מבחינה זו במצב גרוע יותר מכל אישה אחרת.

למה נאנסת מסכנה?

מדוע, לאור כל זאת, הנישואים עם הבתולה שנאנסה נראים למקרא פתרון לחטא האונס?   התשובה לכך נעוצה בצורה שבה ראו את האונס בימי קדם. בחברה המסורתית הוא נתפס כפשע נגד הנאנסת, אם היא בתולה, לא משום שהוא מכוון כנגד שליטתה האוטונומית בגופה. במילא שליטה כזו לא ממש הייתה בנמצא. אלא משום שהוא ממיט חרפה על משפחתה, מוזיל את ערך גופה ומקטין בצורה דרמטית את סיכוייה למצוא בעל. הפתרון שנתנה התורה לסוגיה מתעמת היטב עם הבעיה. על הפחתת הסיכוי לשידוך יכפר האנס בצורה שתבטל את הקושי מכל וכול – הוא עצמו יינשא לאישה שאנס.  על הוזלת ערך גופה וביזוי משפחתה יפצה האנס בכסף. פיצוי זה נדרש רק אם מדובר בנערה בתולה.  דיונים הלכתיים ערים התנהלו על שלל מקרים גבוליים. מה קורה אם הנערה אינה בתולה מחמת מכה חזקה שגרמה לה לאבד את בתוליה, ולא משום שבאמת קיימה יחסי מין בעבר? הפוסקים חלוקים האם נערה כזו זכאית לפיצוי כספי מידי האנס . שאלה נוספת שעוררה מחלוקת: האם מי שאנס נערה בתולה "שלא כדרכה", כלומר במין אנאלי, מחויב לשאת אותה לאישה ולשלם לה קנס.

האם נאנסת מצטערת?

ייאמר לזכותה של ההלכה שאינה מסתפקת בתשלום עבור אובדן בתולים וירידת ערך בשוק השידוכין בלבד, אלא גם נוקבת במרכיב פיצוי נוסף שחייב האנס: תשלום על הצער שגרם לנאנסת. תשלום זה מעורר את תמיהתו של התלמוד . התלמוד מתקשה להבין מדוע צריך לשלם האנס לנאנסת, לפי דיני התורה, דמי צער, ומדוע לנאנסת יש צער בכלל.   שאלה מוזרה זו זוכה לפרשנויות. לפי הסבר אחד, שאלת התלמוד נובעת מכך שבשעת האונס יש לאישה "תאוות תשמיש" ואינה סובלת.  הצער מגיע רק אחר כך. אפשרות אחרת להסבר תמיהת התלמוד היא שלכאורה אין טעם לחייב את האנס בתשלום צער על הבעילה, מאחר שעל ידי זה שהוא פטר את הנאנסת מבתוליה, הוא מנע ממנה לחוש אותו צער של אובדן בתולים בליל הכלולות עם בעלה. בחשבון הסופי יוצא שהיא לא הפסידה דבר .

השקפות אלו תואמות למיתוסים הרווחים עד ימינו אצל גברים, כאילו נשים נהנות להיאנס, אבל הן עושות עוול גדול עם קורבן האונס. לא רק שעל פי רוב אין האונס מלווה בשום עוררות מינית אצל זו שאיתרע במזלה לחוות אותו, אלא אף במקרים המסוימים שבהם גוף הקורבן מגיב בצורה מינית, אין תגובה זו מלמדת על הנאה אמיתית כלשהי. אונס יכול לגרום רק לסבל טראומטי ומתמשך.  על תופעה של עוררות מינית אצל אישה באונס, ועל כך שאינה מקהה כלל את ייסורי הקורבן מעידה נאנסת:"זה בלבל אותי קשות, כי זה היה כמו פנטסיה ואני גמרתי. אבל כל מה שהרגשתי היה פחד ובחילה מהמנוול ההוא. זה היה כל כך נורא, ובכל זאת היתה לי הרגשה מציקה כאילו ביקשתי את זה "

לעתים דווקא תגובה של גירוי אצל הקורבן מעצימה את הסבל, מאחר שהיא מעלה בו רגשי אשמה ותחושה שהוא היה שותף לאסונו. תגובה כזו ידועה גם אצל גברים שהיו קורבן לאונס, ולעתים הופיעה אצלם זקפה ושפיכה במהלכו.    גם בתופעה הזו התלמוד אינו מכיר וטוען שזקפה מושגת רק באופן רצוני. "אין קישוי אלא לדעת",  וכפי שמתאר זאת רבי יוסף קארו, מחבר  "שולחן ערוך", בביאורו על הרמב"ם כשהוא מסביר מדוע גבר שהכריחו אותו, כנגד רצונו, לשכב עם אשת איש חייב מיתה:"כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב".

לא מאשימים את הנאנסת על ההנאה

את השקפותיהם המטרידות של פוסקי ההלכה על האונס ניתן היה לפטור כשוביניזם ובערות אופייניות לתקופתם, כזו שאף בתקופתנו לא נכחדה כליל, אך התמונה היא יותר מורכבת מזאת.   חכמי התלמוד אכן האמינו שקורבן אונס עלול להפיק ממנו הנאה, אבל דווקא בשל מודעותם לאפשרות זו עשו מאמצים רבים להצדיק אישה נאנסת ולדון אותה לכף זכות.  רוח דבריהם הייתה שאף שהנאנסת נהנית, הנאה זו היא טבעית ובלתי ניתנת לשליטה ולא ניתן להאשימה על כך. השקפותיהם על האופן שבו האישה חווית את האונס היו אולי משונות, אך בסופו של דבר למרות השקפות אלו, הם השתדלו ברובם להיות הוגנים כלפי קורבן האונס. זו מורכבות, שלמרות מוזרותה לבן זמננו, מעידה על רגישות. באופן ציורי מתוארת תפיסה זו אצל חז"ל בדו שיח בין חכם תלמודי לבין נאנסת:

"אשה אחת באה אצל רבי, אמרה לו: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך?  אמרה לו: ואם יטבול אדם אצבעו ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך ? וקבלה" (במדבר רבה פרשה ט, סימן י)

עם זאת, היו גם דעות אחרות, מחמירות יותר כלפי קורבן האונס. בתלמוד מובאת ההשקפה שאישה שנאנסה אסורה לבעלה כדין נואפת, בשל החשש שאף שבתחילה נאנסה, בסופו של דבר התרצתה לאנס וחפצה ביחסי המין. לפי דעה זו, רק אם יש עדים שהאישה משמיעה צווחות התנגדות לכל אורך האונס, היא תהיה מותרת לבעלה (כתובות נא ב) . דעה זו לא נפסקה להלכה. הנאנסת אינה נחשבת לנואפת שאסורה על בעלה. התלמוד עדיין גורס שקיימת אפשרות מסתברת שנאנסת תחשוק במי שאונס אותה אולם התקבלה דעתו של רבא, שהיצר השתלט על האישה, ואין להאשימה במאומה אף אם היא צווחת שיתנו לאנס להשלים את מלאכתו, ואומרת שאם לא היה כופה עצמו עליה, הייתה שוכרת ממנו שירותי מין בכסף. להשקפת רבא, אין זה מן הנמנע שהאונס עורר בה תאווה כה גדולה שהיא איבדה שליטה על התנהגותה . הנימפומניה הכפויה הזו היא מובנת ונסלחת. יצוין שההנחות שהרבנים עושים לנאנסות רלוונטיות לאשתו של יהודי מן השורה, אך אשתו של מי שהוא כהן נמצאת במצב גרוע יותר. אשת הכהן ששכבה עם גבר אחר, אפילו באונס, אסורה על בעלה, והוא מחויב לגרשה.  כפי שמסביר המחזיר בתשובה הרב מרדכי נויגרשל, המשך הקשר בין הכהן לבין רעייתו האומללה שעברה אונס יגרום "נזק רוחני רחב טווח שגם אם אין אנו מסוגלים לראותו הוא קיים".

למעשה גם מעמדה ההלכתי של בתולה רגילה שנאנסה אינו נותר יציב לחלוטין. אחת ההשלכות היא בהלכות כיסוי ראש. אישה יהודיה צריכה, על פי ההלכה, לכסות שיערות ראשה. רק בתולה פטורה מכך. הפוסק בן המאה ה-16, רבי יעקב רישר, התחבט מה דינה של בתולה שנאנסה. האם אחרי האונס, מאחר שאינה בתולה, היא מחויבת להקפיד על צנעת שערותיה? זהו דין לא נעים, מאחר שבכך תיידע הנאנסת את הציבור על חרפתה. תארו לעצמכם את ההתלחשויות בסביבה דתית יכנעית כאשר בחורה רווקה תופיע יום אחד, עצובה ומושפלת מבט, ומטפחת לראשה. רעיון גרוע במיוחד לסצנה בסדרת הטלוויזיה "סרוגים". אף על פי כן, רבי יעקב רישר הגיע למסקנה שאכן על נאנסת להתחיל לחבוש כיסוי ראש לאלתר ומוצא הוכחה בתנ"ך. כך נהגה תמר ששמה אפר על ראשה מייד אחרי שנאנסה בידי אחיה אמנון . מיותר לציין שבפועל רווקות דתיות שאיבדו את בתוליהן בימינו, אינן נוהגות להצהיר על כך בפומבי בשום דרך, בין אם הדבר קרה ברצון ובין אם קרה באונס.


לקריאה נוספת:

אורית קמיר, האם קרבנות נהנות מאונס, והאם להדיח שופטים שכך סברו?

אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אונס (בועל), פרקים א, ד-ה

תוספות כתובות לט א, ד"ה צער דמאי. מסקנת הסוגיה מדוע בכל אופן צריך לשלם דמי צער אינה ברורה כל צרכה, ורבו לגביה הפרשנויות.

 מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עמנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 119– מצטט מספרה של שרי הייט "נשים ואהבה".

כסף משנה על רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ג

 במדבר רבה פרשה ט, סימן י

 תלמוד בבלי, כתובות נא ב

על כיסוי ראש לנאנסת רווקה ראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קג

אל תאנוס את אשתך

בחוקי מדינות המערב היה מקובל, עד לא מכבר, שהאשמה באונס יכולה להיות מופנית רק כלפי אדם זר ולא כלפי הבעל. בעל אינו יכול לאנוס. הוא רק יכול לממש את זכותו, כך לפי התפיסה הישנה. עם גבור המודעות לזכויות האישה, חלה עלייה תלולה בערך ה"לא" שהיא מוציאה מפיה מול הבעל. אף על פי כן, גם כיום, נשים, שממילא נוטות שלא לדווח על תקיפה מינית באופן כללי, ממעטות מאוד להתלונן על תקיפה מינית בידי בעל. זו עבירה שיש נשים שמשלימות איתה למרות ואולי בגלל שכיחותה, אולם אלו מהן שקשובות להלכה היו יכולות לשאוב ממנה את ההכרה שלבעל אין זכות להשתמש בגופן כרצונו. עמדת ההלכה עתיקה, מפורשת ונאורה למדי.  "לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה", כותב השולחן ערוך (אבן העזר, כה, ב).

כפי שכותב אברהם וינרוט בלשון משפטנים מודרנית, "אף על פי שהנישואים יוצרים מסגרת הסכמית של בני הזוג לספק זה את זה בחיי המין, הרי שלאור העובדה שהאישה אינה קניינו של בן זוגה לשום דבר ועניין, ברור שמדובר בהסכם הדדי שאינו ניתן לאכיפה בכוח. אין שום היתר לבעל לאנוס את אשתו או לכפות עליה את הזכות לחיי אישות, גם משום העובדה שדבר זה לא נכלל מעולם בהסכם הנישואים, והיא לא הסכימה בעת נישואיה להתיר לבעלה לקיים עמה יחסי אישות גם בכפייה, תוך רמיסת כבודה העצמי, שהוא הבסיס ליחסיהם ”.

אך התמונה יותר אמביוולנטית מאשר מציג אותה וינרוט, אחיו של הפרקליט החרדי המפורסם, שמגמתו הברורה והשקופה למדי היא להראות את הגינותה של ההלכה כלפי האישה. מרוב המקורות התלמודיים אכן משתמע שאונס האישה הוא דבר מגונה ביותר, וכראוי לדבר בזוי, גנותו תשתקף בפירותיו – ילדים בעלי מומים, שקלקולי גופם יזכירו תמיד להוריהם את חרפת היווצרותם.

ומה עם להרביץ פה ושם?

מצד שני, אלימות שבאה להבטיח שהאישה תספק את הנחוץ לבעלה אינה דבר זר ליהדות. הרמב"ם מרשה לדיינים להורות להצליף באשה, אפילו כאשר היא לא מספקת לגבר שלה צרכים פחותים בחשיבותם ממין, למשל לא רוחצת פניו ורגליו (הלכות אישות, כא, הלכה י) . הראב"ד, בר הפלוגתא הקבוע של הרמב"ם, מתנגד לענישה בשוטים, אך מציע במקום זאת להפחית במזונה של האישה עד שתכנע. עצה זו יושמה בהצלחה דווקא בידי פטרויקו, מאלף הסוררת של שייקספיר, "הנץ שלי שבע רוגז ורעב. עד יִכָּנַע אַכְרִית טַרְפוֹ מפיהו, שאם לא כן לא יציית לי נצח ", אמר והתווה אסטרטגיה לטיפול ברעיה מרדנית, דומה מאוד להצעתו של הראב"ד.

הסוררת של שייקספיר

ומתי יתירו לאנוס?

הרב נח חיים צבי ברלין, פוסק מהמאה ה-18, בעל החיבור ההלכתי החשוב "עצי ארזים", מתיר במפורש לאנוס אישה (אבן העזר כה). לדעתו האיסור התלמודי לאנוס הוא רק כאשר סירובה של האישה לרצות את בעלה הוא חד פעמי, מעין תירוצים מזדמנים פה ושם על כאב ראש. לעומת זאת, מותר לבעל לכפות את עצמו על אישה המוצאת תירוץ קבוע להתרחק ממיטתו, שהרי היא משתמטת מחובתה הבסיסית ביותר כלפיו.  השאלה שעדיין טורדת אותו היא מה קורה כאשר מדובר במין אנאלי. אם האישה מסרבת בקביעות רק לסוג זה של יחסי מין, האם גם אותו מותר לכפות עליה?

בתלמוד מסופר על אישה שבאה לרב והתלוננה לפניו שהיא ערכה שולחן לפני בעלה והוא הפכו.  האישה נקיית הלשון נתנה מטאפורה ציורית לכך שבעלה דרש ממנה קיום יחסים אנאליים אף על פי שהיא הציעה לו עצמה ליחסים כדרך הטבע בלבד.  רב אמר לה שאין בידו לסייע לה, שכן התורה התירה לבעל לדרוש זאת.  מכאן מבין הרב ברלין שמותר לאנוס אישה אפילו למין אנאלי. לטענתו, זו לא השקפתו שלו, אלא זאת אף דעתם של הרמב"ם והשולחן ערוך. לעומת זאת, פוסקים אחרים, כמו רבי יעקב בעל הטורים, טוענים בפירוש שלמין אנאלי אין אדם יכול לאנוס את אשתו.

אם כך, אם יש היתר אונס, האם הוא תקף גם למין אנאלי? עוד דילמה מוזרה להפליא שאפשר למצוא בכתבים העתיקים של עמנו. כך או כך, עצם התרת סוג כלשהו של אונס נשמעת חריג ליחס הרעות שהיהדות מטיפה לו בדרך כלל בין איש ואישה, אך באופן מפתיע או מאכזב, פוסקים אחרים לא הסתערו על הפסיקה. באנציקלופדיית הפסיקה בת זמננו המקיפה ביותר בנושאים מעין אלו, "אוצר הפוסקים", שחוברה לשימושם של פוסקים ודיינים רבניים, מובאת דעתו של הרב ברלין ללא ציון דעה חולקת, על אף שהעורכים, כנראה לא מנוכרים לחלוטין להשקפות מודרניות על מעמד האישה, חשו חובה יוצאת דופן להעיר על החולשות בנימוקיו ההלכתיים. בדרך כלל הם לא מתווכחים עם הפוסקים שהם מצטטים.

מקודשת בעל כורחה

יש היתר הלכתי שהוא אף גרוע מההיתר שניתן לאנוס אישה, והוא להשיא אישה בעל כורחה.  הנישואים היהודיים מוגדרים במשנה כפעולה של "קניה". מהמינוח השוביניסטי ניתן היה להבין שהבעל קונה את אשתו באותו אופן שבו הוא קונה מצרכים בסופרמרקט, אבל קניית אישה, בניגוד לקניית מזון קפוא, דורשת, על פי היהדות, את הסכמת הצד הנקנה. נתינת טבעת על אצבע אישה לא תועיל, אם היא מביעה התנגדותה. אך לכל כלל יש יוצא מהכלל. היוצא מהכלל הראשון הוא במקרה של שבוית מלחמה, שאותה מותר לאנוס. בשל כך, לדעת כמה מהפוסקים, מותר לשאת אותה בכפייה . היוצא מהכלל השני הוא במקרה של ילדה. עד גיל שתים עשרה וחצי אביה יכול להשיא אותה מבלי צורך לשאול את רשותה (רמ"א בשולחן ערוך אבן העזר, סימן לז, סעיף ח) . הלכה זו הייתה מקובלת בקהילות ישראל, מאחר שאם השיגה ידו של האב נדוניה, הוא לא רצה להסתכן בכך שתאבד לו בעתיד.

בקיאות בהלכה היא נשק מסוכן כשהוא ניתן בידי אנשים מרושעים. במקרה מהשנים האחרונות גבר שנקלע לסכסוך גירושים מכוער עם אשתו, החליט לנצל את ההלכה הזו, וכנקמה באשתו החליט לקדש את בתו הקטנה לאדם אלמוני ולהותיר את הילדה עגונה לנצח. זה יכול היה להיות גזר דין של בדידות נצחית לילדה מאחר שאותו אלמוני לא צפוי להימצא. עגונות הן לפעמים נשים שאינן יודעות היכן בעלן ואם הוא בחיים. תמי ארד הדוגמה הטראגית לכך. מקרה עגינות זה נורא עוד יותר, כי לא רק שלא ידוע היכן הבעל, לא ידוע כלל מיהו הבעל!
אולם בסופו של דבר הצליח בית הדין להציל את הבת מחיי עגינות, כשפסק שמאחר שהאב לא נקב בשמות עדי הקידושין, דבריו אינם אמינים, וככל הנראה הוא לא חיתן את בתו . מה היה קורה אם אכן היה מתברר שהאב מימש את יכולתו והפך את ילדתו הקטנה לאישה נשואה? אולי הייתה הילדה האומללה נופלת בידיו של רב נוקשה ושמרן שהיה מעדיף לחטוא כלפיה מאשר כלפי אלוהי ההלכה, אך אני נוטה להאמין שהיה נמצא פוסק נועז שהיה מצליח למצוא פתרון לבעייתה.

מה הרבנים אומרים היום

ראינו שאישה עלולה להינתן לבעלה בכפיה בעודה ילדה. אם תסרב לספק את צרכיו השונים, הוא זכאי לתבוע אותם בכוח. אין זה הכול, בחיי הנישואים שמור לבעל תפקיד חינוכי, והחינוך כולל מרכיבים ברוטליים. מותר לחבוט באישה שמקללת או, כה אופייני לכלות רעות, מזלזלת בכבוד החמות. באופן כללי, מותר להכות אישה עוברת עבירות כדי להכריחה לקיים את הוראות הדת. בפרפארזה על ניטשה אפשר לומר: בלכתך אל אישה חוטאת, קח עמך את השוט.

כדי שהלכות אלו לא יתפרשו, באופן לא הוגן, כהיתר סיטונאי לאלימות במשפחה, חייבים לציין שרבנים, למשל הפוסק החרדי הספרדי הבכיר, הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה, מאוד מסתייגים מהשימוש בהן כיום , וכן שכבר בימים עברו נקטו רבנים אמצעים חריפים כדי למנוע יחס אלים במשפחה, חריפים אף משמקדמים הצעקנים שבארגונים הפמיניסטיים והקולניות שבמנהיגותיהן. מהר"ם מרוטנברג, הרב הגרמני בן המאה ה-13, גינה הכאת אישה כדבר שגויים עושים, ותבע נקיטת אמצעים מחמירים כלפי הבעל האלים: "יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו".  אם במלקות אין די, הוא היה מוכן להרחיק לכת אף יותר. האמצעי הדרמטי שהציע לענישת בעל המכה את אשתו דרך שגרה הוא קיצוץ ידו. הוא הקדים את לורנה בוביט, אמריקנית מוירג'יניה שהגיעה, אף היא, ביום קיץ אחד בשנת 1993, למסקנה שקיצוץ איברים הוא הפיתרון לאלימות ולמעשי האונס שהיו מנת חלקה מידי בעלה ג'ון. היא בחרה לקצוץ את האיבר האחד שיקר לגבר אפילו מידו והפכה לגיבורה פמיניסטית בעלת שם עולמי. במשפטה יצאה זכאית בטענה של אי שפיות זמנית.


 לקריאה נוספת

 הרב יוסף חיים אסייג, אב שקידש את בתו בעקבות סכסוך משפחתי, תחומין כו (תשס"ו), עמ' 148

 על הכאת אישה: רמ"א שולחן ערוך אבן העזר קנד ג. מובאת שם גם דעה חולקת, אף על פי שהרמ"א לא פסק כמותה. וכן רמ"א שולחן ערוך חושן משפט, סימן תכא, סעיף יג; שו"ת תרומת הדשן סימן ריח

התנגדות להכאת אישה: הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף – כיבוד אב ואם, אש פיתוחים, ירושלים תשס"ה, פרק יב, עמ' תקסא

כריתת ידו של בעל מכה בתשובות מהר"ם מרוטנברג, סימן פא