להרים כוסית עם חילוני

בחמישה בנובמבר 1995, למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ההלם והתדהמה אחזו גם בעיתון החרדים "יתד נאמן". בתקופה שלאחר מכן יקדיש העיתון את עמודיו בכדי ללעוג לאבל הציבורי ולנוער הנרות, אבל התגובה הראשונית ביטאה  זעזוע עמוק. מאמר המערכת של העיתון הוקיע את "הרצח המחריד" וקרא לשיבה לדרך היהודית השורשית "בה מעשים מזוויעים מעין אלו אינם קיימים".

שמונה עשר דבר

אורח החיים שמקדם "יתד נאמן" הוא שקידה בלתי פוסקת על התלמוד עם מפרשיו. לאור זאת ניתן היה לצפות מעורכיו לגלות בקיאות רבה יותר במהמורותיה של הדרך היהודית השורשית, כפי שהן מתוארות במקורות המסורתיים עצמם. מתברר שאלימות פוליטית רצחנית דווקא לא נעדרה ממנה. כמה מהאיסורים ההלכתיים שנשמרים גם בזמננו בקפדנות על ידי דתיים מקורם בהלכות שהתקבלו, כפי שמעיד התלמוד הירושלמי, בכפייה בסיוע אלימות ורציחות. בימי שנאת החינם של שלהי בית שני, התעמתו המתונים והרדיקלים, בית הלל ובית שמאי, בשאלת היחס כלפי הגויים. בית שמאי תבעו התרחקות טוטאלית מהנוכרים. כפי שמתאר זאת התלמוד הירושלמי, הם היו הורגים בתלמידי בית הלל, בעלי הנטייה האוניברסלית וההומאנית יותר, וכך הצליחו לכפות שמונה עשרה גזרות, "שמונה עשרה דבר", שביטאו את השקפותיהם הקיצוניות בגנות קשרים עם גויים.

הגזרות אמנם נכפו באלימות האיומה של אותה תקופה, אך השפעתם לא פגה עד היום. לפי התלמוד, אפילו אם אליהו הנביא יבוא באחרית הימים וידרוש לבטלם, לא יישמעו לו (עבודה זרה לו א). אצל פוסקי ההלכה, העובדה שנכתבו בדם רק הוסיפה לכוחם. גם אצל עמים אחרים אירע שבתום עימות פנימי עקוב מדם, הצד המנצח ערך שינויים נרחבים בספר החוקים, ששרדו לדורות, מבלי שאיש יעז לגעת בהם יותר, כמו למשל התיקונים לחוקה האמריקנית שביטלו את העבדות והבטיחו שוויון לשחורים, תיקונים שהתקבלו אחרי מלחמת האזרחים בת שש מאות אלף ההרוגים.

גזירת היין

אחת הגזרות המשמעותיות ביותר בין ה"שמונה עשר דבר" קבעה שאין לשתות מיין של גויים, המכונה "יין נסך". האיסור המקורי קבע שיין כזה אסור רק כאשר יש חשש שנעשתה בו עבודה זרה. כחלק מגזרות בית שמאי הוא הורחב כך שיחול על כל יין של גויים. הסיבה לכך הייתה החשש שהשתכרות במסיבות יין משותפות ליהודים ולגויים תוביל ליחסי מין בין היהודים לבנות הגויים. מכיוון שהחשש הוא מקשר עם בנותיו של גוי, עולה מאליה השאלה מה קורה לגבי יין של גוי שהתברך רק בבנים, או שאין לו ילדים בכלל. השאלה נדונה על ידי פוסקי ההלכה, והם הכריעו שהאיסור חל לגבי כל הערלים כולם, עד כדי כך שאפילו מגע של תינוק לא יהודי בן יומו ביין – די בו כדי לפוסלו, אף שיידרשו עוד הרבה שנים עד שלתינוק יהיו בנות כשירות לנישואים שייצרו איום של התבוללות.

אחר שהוסכם שמגע של גוי עם ידו אוסר את השתייה התפלפלו חכמי ההלכה ארוכות על סוגים שונים של מגע עקיף – גוי שהכניס יד עם כפפה לתוך חבית יין, נגע ביין עם הרגל, נענע אותו או אפילו ירק לתוך חבית היין. האם סוגי המגע האלו אוסרים את היין או לא. כן הם תהו האם אסור רק לשתות מהיין או שמא אסור גם להפיק ממנו הנאה בכל דרך. היה אפילו דיון מה קורה כאשר יהודי נופל לבור גדול של יין, וגוי תופס אותו ומחלץ אותו משם, האם גם אז מגע הגוי אוסר את היין.

חוקר ההלכה, חיים סולובייצ'יק, טוען שהסלידה מהיין הנוצרי הייתה הסיבה לכך שיהודי אירופה פנו לעסוק בימי הביניים בהלוואות בריבית. מצד אחד, ההלוואות שנתנו אשראי לתעשיית הכרמים היוו דרך עקיפה לעסוק בסחר המרכזי שהניע את הכלכלה באותם ימים, הסחר ביין. מצד שני, כך לא נדרשה התעסקות עם חביות היין הטמאות עצמן.

חילוני דינו כגוי?

איסור יין הנסך קפץ מדרגה נוספת ומשמעותית מאוד כאשר נקבע כי יהודי מחלל שבת נחשב כגוי לעניין זה וגם מהיין שלו אסור לשתות. זאת אף על פי שבוודאי מותר להתחתן עם בנותיו של מחלל שבת, אם הן עצמן שומרות מצוות, ואין הוראה להתרחק מהן. בהתאם לדינים אלו, בעלי יקבים חילוניים שמעוניינים בהכשר ליינותיהם צריכים לקבל על עצמם שלא לגעת בהם בשום צורה, כתנאי לכך. יינן חילוני ביקב כשר שמעוניין לעמוד על טיב תוצרתו צריך לבקש מאדם שומר שבת לשאוב עבורו את היין מהחבית, חוויה שעלולה להעכיר את שלוות הנפש – במאמר שפרסם יעקב אור-יה בכתב העת יין וגורמה, הוא סיפר כי "פגש רבים וטובים בעולם היין הישראלי אשר חשו נעלבים ומושפלים מיחס הממסד הדתי אל יהדותם".

גם במפגש רעים, עלול חילוני שמכבד אדם דתי ביין להיעלב קשות אם האחרון יסרב לשתות ממנו, וינהג כהוראתו מודגשת סימני הקריאה של הרב שמואל אליהו:
"עם אלה שלא שומרים מצוות שותים רק קולה ומיץ תפוזים. לא שותים איתם יין !!" עם זאת, דתיים מתונים בדרך כלל אינם מקפידים על האיסור. וייתכן שיש להם הצדקה הלכתית לכך. ההשקפה המקובלת על רוב הציבור הדתי היא כי החילוניים הם בגדר "תינוקות שנשבו", וניתן להתייחס בסלחנות לאורח חייהם בשל העדר חינוך דתי הולם שיעמידם על דרך הישר ולראות אותם כמי שלא ממש אחראים לחילוניותם. אין לראותם כמומרים וכגויים. הרב עובדיה יוסף התחשב בשיקול זה והתיר להשתמש ביינו של חילוני. עם זאת הוא הגביל זאת לשומר מסורת שמחלל שבת בשל דוחק הפרנסה, בנוסח היהודים שהכיר בתקופתו כרב הראשי של מצרים בתחילת שנות החמישים. כך שמי שמתרועע עם אפיקורסים גמורים, מחללי שבת בלי להניד עפעף, ומרים איתם כוס של משקה, עדיין צריך לחפש הצדקה הלכתית אחרת.

פתח להתמודדות עם איסור יין הנסך נעוץ בכך שיין מבושל היה נדיר בתקופת חז"ל ולא נכלל בגזרתם על איסור יין הגוי. בביטאון תנועה להחזרה בתשובה, ניתנה עצה מה לעשות כאשר מזמינים משפחה חילונית הביתה לעשות שבת במגמה לקרבה לדת. יש לקנות יין מבושל, שנגיעת החילוני בו לא תאסור אותו. בכך יימנע הצורך המביך להקפיד על הרחקת החילונים מהיין, דבר שלבטח לא יסייע לקירוב הלבבות. למעשה, רבים מבין פוסקי ההלכה סוברים שאפשר לרתום לשירותיה של ההלכה את המדע האנטי בקטריולוגי ולהגדיר כל יין מפוסטר, שעובר חימום בטמפרטורה גבוהה, כמבושל ולפיכך נטול בעיית יין נסך.  מי יגול עפר מעיני לואי פסטר ויגלה לו עד כמה אפקטיבי התהליך שהמציא. הבעיה עם הכשרת המפוסטר היא שבניגוד ליין המבושל של תקופת חז"ל, שלא נכלל בגזירה מחמת נדירותו, היין המפוסטר של ימינו שכיח מאוד. על כן כמה מהפוסקים החרדים מפקפקים ביכולת הפסטור לנטרל גם את השלכותיו המזיקות של מגע הגוי והחילוני.

---

לקריאה נוספת

העימות בין בית שמאי לבית הלל – תלמוד ירושלמי, שבת פרק א הלכה ד

 י"ח דבר נכתבו בדם – תוספות גיטין לו ב, ד"ה אלא

 סיבות לאיסור יין נסך ונסיבותיו – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ערך יין של גויים

 חיים סולובייצ'יק, יינם, עם עובד, תל אביב תשס"ג, עמ' 79

על הרחבת איסור יין הנסך לחילונים – הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק א, יורה דעה סימן יא

 יין וגורמה, יולי 2006

 הרב שמואל אליהו – תשובה באתר כיפה, ט"ז בתמוז תשס"ב, http://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=7735

 לדיון בנושא יין מבושל ופסטור, ראה בשו"ת יביע אומר, חלק ח, יורה דעה סימן טו

 תמונת שותי היין מוויקיפדיה

סגולותיו של חלב אם

לאן נעלם דם הווסת בגופה של אישה שנכנסת להריון? האמונה המקובלת בעולם העתיק הייתה שבמהלך הלידה הדם מזין את התינוק בתוך הרחם. לאחריה הוא מחלחל לשדיים, הופך לחלב אם ומאפשר את ההנקה.  יש הרבה הגיון בריא בהשערה הזו שניתן לראות אותה כחוק שימור של דם הווסת, בדומה לחוקי שימור האנרגיה שמקובלים על הפיזיקה המודרנית. אם דם וסת לא יוצא כשהאישה בהיריון או מניקה, מה יותר מתבקש מאשר להניח שיש לו אז שימושים חיוניים בהזנת התינוק. אין ספק שהתיאוריה נאה, גם אם, כמו רעיונות אחרים של הרפואה העתיקה, לא ממש נתמכה באישוש ניסויי כלשהו. היא נהגתה כבר על ידי היוונים ואומצה בתלמוד ובמדרשים .

ברם, דם הווסת נחשב לשיא הטומאה והטינופת, ולכן המלומדים התקשו להאמין שהמזון שהגוף מפיק ממנו הוא באמת טוב לתינוק. לפי השקפה קדומה, כאן בדיוק נעוץ ההבדל בין עובר הבהמה, שיוצא מהרחם ומייד מסוגל לעמוד על רגליו, לבין התינוק האנושי. לבהמה אין וסת, ולכן העובר שלה ניזון בדם משובח ונקי ישר מהלב. לעומתו, העובר ברחם שניזון מדם הווסת המלוכלך, יוצא חלש וצריך חודשים ושנים כדי להתאושש ולהתחיל ללכת.

ישו היה צריך להיוולד גדול

באחד מספרי הוויכוח הראשונים שכתבו יהודים כנגד נוצרים, ספר שמייחסים אותו, בטעות או שלא בטעות, לפרשן המקרא החשוב מימי הביניים, הרד"ק, רבי דוד קמחי, מובאות כמה ראיות נגד אלוהיותו של ישו. חלקן משכנעות למדי. למשל, תמיהה על זעקתו של ישו הצלוב לישועה, "אלי אלי למה עזבתני". הרד"ק תוהה האם ישו באמת היה מעוניין להיוושע. אם לא, מדוע הוא מבלבל לאלוהים את המוח, ואם כן רצה חילוץ, איך שכח שהוא לא סתם נמצא שם על הצלב, אלא מתוך מטרה לגאול את האנושות. שאלה אחרת שהפנה לנוצרים הייתה האם אין התינוקות אמורים לצאת מהמקום שממנו נכנס הזרע. אם תינוק רגיל יוצא מהנרתיק, הרך הנולד ישוע היה אמור לצאת מהאוזן, ממנה נכנסה רוח הקודש אל תוך רחמה של מרים. תהייה נוספת שמעלה הרד"ק על אלוהיותו של ישו כבר מתקשרת לעניינו, בהיותה מבוססת ישירות על תיאוריית דם הווסת. תינוק רגיל יוצא חלוש ונטול יכולת הליכה בשל תזונתו מדם טמא, אולם אם ישו הונבט ברחם על ידי רוח הקודש, יש להניח שלא היה צריך לגדול באמצעות הדם של אמו. אם כך, כיצד יסבירו הנוצרים מדוע לא יצא מהרחם הולך על רגליו.

הנקה מתווה אופי

הזוהמה שיוחסה לדם הווסת העיבה על חלב האם בעיני הקדמונים, אך לא הייתה החשש היחיד הכרוך בו. רווחה ההשקפה שהחלב הוא לא רק מזון, אלא גם כלי להעברת תכונות אופי. על פי האגדה, משה התינוק, שנמשה מהיאור בידי בת פרעה, סירב בתוקף לינוק מהמניקות המצריות, עד שלבסוף הביאו לו מניקה עברייה  (סוטה יב ב) . כך באמת נפסקה ההלכה: חלב של גויה "מטמטם הלב ", ולכן מומלץ, במידת האפשר, לחפש מניקה יהודיה, כדי שיחלחלו בחלב הביישנות והרחמנות האופייניים ליהודים. מה עוד שהגויה עלולה לנסות לרצוח את התינוק היהודי . מצד שני, למטבע יש שני צדדים, ועל כן באותה מידה שחלב לא יהודי מזיק לתינוק היהודי, כך גם חלב יהודי שמקבל תינוק גוי עשוי לחולל בו פלאים. כך מסופר על קיסר רומא אנטונינוס, שכתינוק הוחלף עם רבי יהודה הנשיא, וזכה לינוק מאמו הצדקת. החלב הטהור לא שב ריקם וכשגדל אנטונינוס התקרב לדת ישראל. מסופר שכרה מנהרה סודית כדי שיוכל להגיע לביתו של רבי יהודה הנשיא וללמוד איתו תורה ואולי אף התגייר. למעשיה הזו אין כמובן בסיס היסטורי. הפנטזיה על יהודי אוהב תורה בתפקיד החזק בעולם אולי תתממש יום אחד בארצות הברית, אך קשה להניח שהתקיימה ברומא העתיקה. מעריכים עם זאת שהיה קיסר בשם אנטונינוס שהיו לו יחסים טובים עם היהודים. אך לא לגמרי ברור במי מדובר. מועמד סביר הוא מרקוס אורליוס אנטונינוס שכונה "קרקלה" ושלט בתחילת המאה השלישית לספירה .

בעבר, בהעדר תחליפי חלב, ההנקה הייתה חיונית לחיי היילוד. בשל כך תיקנו חכמים שאישה מניקה לא תתחתן עד שהתינוק יהיה בן שנתיים. זאת מחשש שתיכנס להריון שני ולא תוכל להמשיך ולהניק, ואילו בעלה החדש, רשע כמו הורה חורג סטריאוטיפי, לא יטרח לספק לילד מזונות אחרים. ההלכה הזו נשארה בתוקפה עד היום, למרות השינויים בהרגלי ההנקה. גם היום נשים לא רשאיות להתחתן כשילדן רך בשנים. מי שירצה יוכל  לראות זאת כדוגמה לעוד קיבעון אורתודוקסי משולל הגיון.

דיני טעימת חלב האם

חלב אם הוא כשר פרווה. לא צריך להמתין בין בשר לבינו. בכל אופן מוקדם להתלהב מהאפשרות להשתמש בו כתחליף חלב במטבח הכשר הגורמה שיודע פריחה בשנים האחרונות. עדיין נקבע איסור על בישול חלב אמא אנושית יחד עם בשר – הדבר דומה מדי לערבוביית הגדי בחלב אמו האסורה. לגבי חלב אישה ובשר עוף בסיר בישול אחד, הדעות חלוקות.

מי שאינו תינוק ועדיין רוצה, בשל קיבעון אוראלי או מסיבות אחרות שצפונות עמו, לינוק חלב היישר מהשד עלול להיתקל בבעיה הלכתית אחרת. רוב פוסקי ההלכה, גם אם לא כולם, אוסרים על כך, לא מסיבות של צניעות, כפי שאפשר היה לחשוב, אלא מתוך חשש שמי שיתרגל לינוק חלב אישה, עלול לחשוב שמותר לשתות כל סוג של חלב, גם חלב בהמות לא כשרות .

כאן המקום לספר שסוגיית יניקת חלב בידי גברים בוגרים משדיהן של נשים הרעישה עולמות דווקא אצל המוסלמים. באיסלאם, בדומה ליהדות, קיים איסור על התייחדות אישה וגבר זר באותו חדר, דבר שמעורר קושי טבעי בשוק העבודה המודרני המעורב.  פוסק מוסלמי בכיר מאוניברסיטת אל-אזהר במצרים, המוסד הסוני החשוב ביותר, ד"ר עזת עטייה, הציע לפתור את הבעיה של אישה העובדת עם גבר באותו חדר על ידי זה שהאישה תיתן לגבר לינוק משדיה, בכך היא תיחשב לאישה המניקה אותו, ומותר לגבר להתייחד עם המינקת שלו, כפי שמותר לו להתייחד עם אמו. ההצעה הזו עוררה מהומה רבתי בעולם האיסלאמי, והובילה לפיטוריו של עטייה, אך יש לה שורשים עתיקים באיסלאם. קיימת מסורת (חדית') שפותרת כך את בעיית הייחוד בין אישה לבין ילדים מאומצים. האישה יכולה להניק אותם, אפילו אם הם מגודלים. כך כולם ייחשבו למשפחה אחת.

בהקשר זה ראוי לציין שגם ביהדות נשברו קולמוסים רבים על בעיות הנובעות מאיסור ההתייחדות בין גבר ואישה, אך, למגינת לבם של אי אלו גברים שומרי מצוות, יניקה משד לא הועלתה מעולם כפיתרון אפשרי.

לקריאה נוספת

על חלב אם – בכורות ו ב; אביגדור שנאן (עורך), אותו האיש – יהודים מספרים על ישו, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999, עמ' 100 – 103

הלכות הנקה – שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פא, סעף ז, ברמ"א שם; רשב"א, יבמות קיד א;עבודה זרה כו ;תוספות עבודה זרה י ב, ד"ה אמר

 על אגדת רבי ואנטונינוס ובסיסה ההיסטורי ראה אצל עפרה מאיר, התרומה ההיסטורית של אגדות חז"ל לאור אגדות רבי ואנטונינוס, מחניים, סיוון תשנ"ד,

איסור נישואים למניקות – יבמות מב ב; אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך א, ערך הנקה, עמ' 167 – 169

 חלב אם הוא פרווה – אנציקלופדיה רפואית הלכתית, שם, עמ' 171

איסור לינוק מאישה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חָלב, פרק ה

הנקה כפיתרון לבעיית ייחוד אצל מוסלמים –  ידיעה באתר האינטרנט של רשת אל ערבייה

אכילת בשר אדם וההיסטוריה היהודית (קניבליזם, חלק ב')

בני אדם, לפחות היהודים שבהם, אינם להוטים לאכול בשר חבריהם, ולכן לשאלת הקניבליות לא הייתה על פי רוב רלוונטיות רבה. היו כמה פסיקות שבכל אופן נגעו בשאלת אכילת בשר אדם, בנסיבות שבהן הייתה מעשית.

לאכול מומיות

הרדב"ז, פוסק שחי במצרים במאה ה-16, התיר לאכול מומיות של גויים שנחנטו בימי קדם, דבר שהיה בשימוש בזמנו כמעין תוסף תזונה פרימיטיבי, מאחר שרווחה אמונה שיש בסמי החניטה במומיות תועלת בריאותית. להיתרו של הרדב"ז, הפסיקה הדומיננטית בתחום, תרמה העובדה שמי שצרך את המומיות לא היה מעוניין להנות מהן כאוכל, אלא כתוסף בריאותי .

לאכול עורלות

מנהג אחר בעל אופי קניבאלי רווח בקרב נשים עקרות. הן היו אוכלות את העורלה שנלקחה מהתינוק הנימול בברית, מתוך אמונה שזו סגולה לפוריות. באחד מספרי הסגולות אפילו ממליצים לאישה למרוח את העורלה בדבש לפני שתשים אותה בפיה, מה שיהפוך אותה ממש לממתק. מנהג אכילת העורלה היה שנוי במחלוקת. לצד אלו שתמכו בו, היו לו מתנגדים. לפעמים מסיבות קבליות יותר מהלכתיות, בין השאר בשל האמונה שהעורלה שייכת לסטרא אחרא ושורה עליה רוחו של הנחש הקדמוני.

לאכול את מה שנספג בבשר

בתחילת המאה הקודמת יצא בארצות הברית "הג'ונגל" מאת אפטון סינקלייר. הספר תיאר את התנאים הבלתי אנושיים, מעוררי הפלצות, ששררו אז בבתי המטבחיים באמריקה. הוא המיט בושה וגם נזק כלכלי רב על תעשיית הבשר במדינה, ובעקבותיו הוגבר מאוד הפיקוח עליה. אחד מהקטעים בספר נגע לעבודה בחדרי האדים החמים. הוצבו שם מיכלים גדולים רותחים מלאים בשמן שפתחיהם היו בגובה הרצפה. מדי פעם קרה, באופן עגום, שעובדים נפלו לתוכם. את מה שנותר מהם, בעיקר עצמות, דגו החוצה כעבור ימים. השאר נספג בסיר ונשלח לצרכני הבשר של אמריקה.

קיימות שאלות הלכתיות שכאילו נלקחו מהמחזה המקאברי הזה. שאלה אחת עוסקת בתינוק שנפל לתוך סיר דבש רותח ומת. האם הדבש נאסר, בשל העובדה שנספג בו משהו מבשר המת. ואריאציה אחרת של השאלה הזו היא במקרה שבו תינוק נופל לתוך באר מים וטובע שם. השהות הממושכת של גווייתו במים משפיעה על טעמם, והשאלה היא האם מותר להשתמש במים האלו לאפיית לחם.  במקרים האלו התשובה ההלכתית אינה אחידה ותלויה בנסיבות המדויקות. באופן כללי ניתן לומר שקיימת נטייה להתיר להשתמש בדבש או במים, בפרט אם ההפסד הכלכלי רב. גם כאן הרתיעה מבשר האדם היא די מתונה.

אימת הקניבליזם

אל מול האדישות היחסית שמפגינה ההלכה בנושא הקניבליזם, דווקא במשנתו של הרב קוק יש לרתיעה מאכילת בשר אדם תפקיד ממש מונומנטלי. הרב קוק התמודד עם שאלה שעכרה מאוד את שלוותו. כיצד יתכן שאלוהים התיר לבני האדם להרוג יצורים חיים אחרים, היתר שנגזרותיו, בין השאר דיני השחיטה ודיני הקורבנות המפורטים בדקדקנות כפייתית, תופסים פרקים שלמים במקרא. הפתרון שהוא מצא לשאלה הזו ב"חזון הצמחונות והשלום" הנאור שלו, הוא שההיתר שניתן לבני האדם להזין את עצמם בבעלי חיים, על כל משמעויותיו הרחבות, הוא בסך הכול אמצעי להילחם בתשוקה לבשר אדם. בעולמנו הפגום, אם היה מונהג איסור טוטאלי על אכילת בשר בעל חיים, היה הדבר נתפס בצורה עקומה כאילו משמעותו היא שאיסור אכילת בעל חיים מצוי באותה דרגה ובאותה עוצמה כמו הטאבו הגדול המוטל על אכילת בשר האדם. התוצאה הפרדוקסלית לא הייתה רתיעה מאכילת בעלי חיים, אלא להיפך, קלות דעת באכילה של בשר בני אדם. החשש יפוג רק בעולם צודק וטוב באמת, כפי שיהיה העולם לעתיד לבוא. אז יהיה מקום לצמחונות. הטענה של הרב קוק היא אפוא שכל עוד העולם מצוי ברמה ירודה, צמחונות נושאת בחובה סכנה מחרידה. ההיגיון הפנימי שמצדיק צמחונות עלול להוביל בסופו של דבר לידי קניבליזם.

האם זה רציני? האם באמת, בשל אנלוגיה מתפתלת כלשהי, צמחונות עלולה להיות שלב בדרכו של אדם להפוך לחיית טרף קניבלית? קשה להשתכנע.  עם זאת, מפתה להזכיר את אורח החיים הצמחוני של היטלר, הצורר שוינסטון צ'רצ'יל היטיב לתאר כ"כמפלצת צמאת דם שאינה יודעת שבעה", כדוגמה אנקדוטית לסכנת ההסתאבות שטמונה בצמחונות. היטלר האמין במשנתו של המלחין ריכארד ואגנר, שלפיה אכילת בשר מנוונת את הגזע. הדעות חלוקות עד כמה היה אדוק בצמחונות, אך אין ספק שנטייתו הייתה להימנע מבשר.

בתורה עצמה, כאמור, הקניבליזם לא מוזכר כתופעה אסורה במיוחד, אולי פשוט לא היה צורך בכך, בשל היותה של ההימנעות ממנו אלמנטרית כל כך כמעט בכל חברה שיש בה ניצוץ של ציביליזציה. אומרים שאפילו שליט אוגנדה, אידי אמין דאדה, חיה רעה שהזוועות שחוללה היו יוצאות דופן גם באפריקה למודת הסבל, טרח להכחיש את השמועות העקשניות שרווחו על הקניבליזם שלו.

התפקיד שממלא הקניבליזם בתורה הוא תפקיד של איום אולטימטיבי, תיאור של אורח החיים שאליו יקלע העם, אם ימשיך להקשות עורף ויסרב ציית לאלוהים. העונש האלוהי שלא יאחר לבוא, בדמותו של רעב מצמית, יהפוך את בשר האדם למרכיב תזונה.  מצב כזה כשלעצמו מסמל אובדן של צלם אנוש; דווח ששרר בלנינגרד בתקופת מלחמת העולם השנייה, אז בשר אדם נמכר בשוק השחור. סוג הקניבליזם שחוזה התורה יהיה עוד מחריד בהרבה: הורים יאכלו את בשר בניהם ובנותיהם . קשה לחשוב על קריסה איומה מזו של האינסטינקטים הבסיסיים שמחשקים את החברה. מה עוד שהתורה מבטיחה שהנבואה הזו תתממש גם במשפחותיהם של יפי הנפש, הרכים והענוגים ביותר. בסיכומו של דבר, מה שאלוהים מציע ליהודים הוא הכול או לא כלום. או שהם יצייתו לו ויהיה טוב, או שהם לא יתקיימו לא כחברה ולא כבני משפחה, אלא כאוסף פראים אינדיבידואלים – יצורי פרא המוכנים לנגוס איש בבשר יוצא חלציו, למען כמה רגעים נוספים של הישרדות, אורח חיים מתועד בקרב האבוריג'ינים באוסטרליה במאה ה-19, שנהגו להמית את תינוקותיהם החלשים ואז להזין עצמם בהם .

הקניבליזם בהיסטוריה היהודית

התנ"ך מספר על התגשמותו של חיזיון הבלהות ברעב הכבד ששרר בימי הנביא אלישע (מלכים ב, ו) , תקופה שבה גם צואת יונים ניתן היה להשיג רק במחיר מופקע. אישה סיכמה עם חברתה שכדי לקיים את עצמן, הן יבשלו את בנה שלה לסעודה ביום האחד וביום השני יבשלו את בן החברה. היא עמדה בדבריה ביום הראשון, אך החברה, שהייתה אמורה למלא את חלקה ביום השני, סירבה לקיים את הסכם הרוטציה והחביאה את בנה. לא לגמרי ברור מהמקרא מדוע החברה סירבה לעמוד בסיכום. האם ילדה עדיין היה חי ורחמיה נכמרו עליו, או שהיא פשוט חמדה את בשרו לעצמה . האישה הראשונה, שיצאה פראיירית, פנתה למלך בדרישה שיעשה צדק. יש דמיון אסוציאטיבי בין פנייתה אל המלך, שבתגובה קרע את בגדיו, לבין הצדק שחיפש היהודי שיילוק, הסוחר מוונציה במחזהו של שייקספיר, שרצה להשתמש במנגנון המשפטי כדי לקבל את ליטרת הבשר של בעל החוב שלו שהובטחה לו. בשני המקרים הצדק הפורמאלי עומד לכאורה לימין העותרים, אך עתירתם מעוררת בסביבתם בעיקר חלחלה, בשל הפיכתו של הגוף האנושי לסחורה. במקרה בספר מלכים, הזוועה כפולה ומכופלת, כי המסחר הוא בבשרם של תינוקות, הוא מתנהל בידי אמותיהם ומטרתו קניבלית. בהתרחשות זו יש ניגוד אירוני מזעזע, בין הפנייה למלך לעשות צדק, שמשקפת חברה שיש בה מידה של חוק וסדר, לבין הקניבליזם של הילדים, שפירושו הוא אובדן כל רסן מינימלי של תרבות.

מוטיב האם האוכלת את ילדיה מתוך רעב חוזר על עצמו בקינות ספר איכה ובסיפורים סביב חורבן המקדש. במדרש מובא סיפור נורא על אם שבישלה את התינוק שהניקה כדי להאכיל את שלושת אחיו הגדולים. כשהם התחילו לאכול וראו את ידי אחיהם הקטן בתוך הסיר, הם עלו לגג, קפצו ומתו (ילקוט שמעוני איכה, רמז תתרטז).

יוספוס פלביוס מספר על מקרה אחר מאותו סוג, סיפור שהיה משמיט אותו מחשש שלא יאמינו לו, אלמלא היו לו "עדים אין מספר". מרים בת אלעזר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, ברחה לירושלים הנצורה ושם סבלה מנחת ידם של המורדים שגזלו את רכושה. שנאתה לעריצים ששלטו בירושלים יחד עם הרעב הנורא שחוותה הביאו אותה לעשות מעשה נורא, אשר "לא נשמע כמוהו בדברי ימי היוונים והנכרים", כדברי יוספוס. היא תפסה את תינוקה, שעדיין היה יונק, הרגה אותו, צלתה אותו ואכלה חצי מהתבשיל. כשהריח שהתפשט הביא לביתה את המורדים שתרו אחרי אוכל, היא הציעה להם את החצי השני. אפילו רוצחים קשוחי לב כמותם נאלמו דום מרוב זעזוע.

הסיפור הגיע עד לרומא, שבה היו התגובות לו מעורבות ונעו בין חוסר אמון, רחמים וזעם. לפי יוספוס, הקיסר השתמש בו לחתום את דינה של ירושלים, באומרו: "לא אתן לשמש הסובב את כל העולם להשקיף על עיר אשר האמהות בה אוכלות את בשר בניהן".

יוספוס שם בפיה של מרים בת אלעזר נימוק סרקסטי להחלטתה לשחוט את ילדה: "רק הדבר הזה נשאר למלא את סאת יסורי היהודים", כאילו ניסתה להפגין את עוצמת היאוש של התקופה שבה חיה על ידי הגשמתה המלאה של הקללה שמבטיח המקרא.

אותו סוג של אימה מהדהד, כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר, ביומנו של ראש היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב.  בפברואר 1942 הוא ציטט דוח שקיבל לידיו על אישה בשם רבקה המעידה כי אכלה נתח משוקו של בנה בן השתים עשרה, שמת יום קודם לכן.    ניכר שהסיפור השפיע עליו קשות והוא הציגו בפני הגרמנים, כנראה בתקווה נאיבית שהדבר יזעזע אותם במשהו ויניע אותם להקל על מצוקת הרעב. סיפור זה הוא אבן דרך ביאוש של צ'רניאקוב שהלך וגבר. פחות מחצי שנה לאחר מכן, בתשעה באב, הוא התאבד, אחרי שהנאצים דרשו ממנו לשתף פעולה בגירוש אוכלוסיית הגטו למחנות השמדה.

למרות האזכור ביומן של צ'רניאקוב, הקניבליזם בהחלט לא היה תופעה נפוצה, אפילו באימי השואה. כאמור, ברור למדי שההלכה מתירה לאכול בשר אדם בנסיבות של פיקוח נפש. אבל הדיון ההלכתי בסוגיה היה מועט. הרב אפרים אשרי, שספר השו"ת שלו כולל שאלות רבות שנתקל בהן בשואה, נדרש לסוגיה רק עשרות שנים אחר כך, בשל הרעש שחולל הקניבליזם של ניצולי ההתרסקות בהרי האנדים. בעקבות אירוע זה פנה אליו שואל בתהייה האם אירעו בימי הרעב הגדולים של השואה מקרים כדוגמת זה. הרב אשרי השיב שלא נתקל בכך בקרב יהודים, לא בגטו קובנה ולא במחנות, אף ששמע על התופעה בקרב חיילים רוסים. הוא מייחס זאת לסלידתם של יהודים מבשר טרף, בפרט לאור הדמיון בטעם בין בשר אדם לבשר חזיר  .

הרב יהושע אהרונסון, לעומת זאת, סיפר שנתקל בדילמה בשלהי מלחמת העולם. בזמן צעדת המוות מבוכנוולד, כשאפילו אכילת עשבים כבר לא עזרה מול הרעב, הציע לו חבר לחתוך בשר ממתים כדי לשרוד. הרב אהרונסון פרץ בבכי, והשיב כי ייתכן שהדבר מותר על פי ההלכה, אך בנסיבות שלהם הוא עלול לגרום לחזקים לרצוח את החלשים כדי לאכול את בשרם. לא רק זאת, הוא גם יספק לקציני הס"ס המקיפים אותם אמתלה להרוג אותם בטענה שהם אוכלי אדם פראים.

בהקשר לדברי הרב אהרונסון, אפשר להעיר שגם בלי תירוץ מיוחד טפלו נאצים האשמות דומות על יהודים. האשמה בקניבליזם הייתה אחת מהעלילות האהובות ביותר על שונאי ישראל בכל הדורות, כבר בכתביו של האנטישמי הרומאי ההלניסטי אפיון שסיפר על פיטום יוונים בבית המקדש בירושלים לשם הקרבתם ואכילתם. הדיבה המרכזית ששימשה להשמצת עם ישראל מאז אמצע ימי הביניים, עלילת הדם, והייתה גם בשימושם של הנאצים, אינה אלא סוג של האשמה בקניבליזם.

---

לקריאה נוספת:

 הרב ד"ר אברהם אופיר שמש, רקמות אדם כמקור לחומרי מרפא קדומים, בתוך: אסיא סט-ע, ניסן תשס"ב, מכון ע"ש שלזינגר ירושלים.

על התערבבות הבשר האנושי והשמן – ראה אפטון סינקלייר, הג'ונגל, תרגום: יואב הלוי, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ז, עמ' 102

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הצמחונות והשלום, ליקט הרב דוד כהן, ירושלים תשכ"א

ויקיפדיה, צמחונותו של אדולף היטלר

 מקורות תנ"כיים על קניבליזם: ויקרא כו כט; דברים כח, נג-נז. ראה גם בנביא: מלכים ב, ו. ירמיה יט, ט; יחזקאל ה י

קניבליזם בקרב האבורוג'ינים: Carole A. Travis-Heinkoff, Dinner With A Cannibal, Santa Monica Press, Santa Monica 2008, p. 185

 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגם ד"ר י. נ שמחוני, הוצאת שטיבעל, ורשה תרפ"ג, ספר ו, פרק ג.

על הקניבליזם בגטו: יומן גטו ורשה, יד ושם תשכ"ט, עמ' 271

 קניבליזם בשואה: שו"ת ממעמקים, חלק ד, שאלה כג. וכן: איתמר לוין, אותיות של אש, ידיעות אחרונות, תל אביב תשס"ב, עמ' 82

 על עלילת הקניבליזם של אפיון: יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ספר שני, ח.

בשר אדם או בשר חזיר (קניבליזם, חלק א')

ב-13 באוקטובר 1972 התרסק מטוס שנשא חברי קבוצת רוגבי מאורגוואי מעל הרי האנדים. אלו מהנוסעים שניצלו נאלצו להתמודד עם קור מקפיא והעדר מקורות מזון בהרים השוממים. בלית ברירה הם קיבלו החלטה קולקטיבית להזין את עצמם בגופותיהם של חבריהם שמתו בהתרסקות, וכך הבטיחו את הישרדותם עד שחולצו, כעבור יותר מחודשיים.

הסיפור, בפרט החלק הקניבאלי שבו, היווה סנסציה עולמית באותו זמן. הוא היה עשוי מהחומרים הדרמטיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת:חזרתם של אלו שנחשבו מתים, הישרדות בתנאים בלתי אנושיים, גבורה בנסיבות קשות מנשוא, ויותר מכל, חילול טאבו נורא. כקתולים אדוקים הם נאחזו בדמיון בין מה שעשו לבין הטקס הקתולי של האוכריסטיה, פולחן לחם הקודש. באוכריסטיה בוצע הכהן את לחם הקודש, אשר הוא הוא, לפי ההשקפה הקתולית, בשרו של ישו. ממש כך, לא רק ייצוג סמלי שלו. הלחם מוגש לקהילה, אשר מתאחדת בדרך זו עם בשרו של האלוהים אשר הקריב את עצמו למענה.

אצל הניצולים הקתולים שימשה האוכריסטיה כתקדים דתי לגאולה באמצעות אכילת בשרו ודמו של גוף אחר, מה שאפשר להם להפחית מחומרתו של הקניבליזם הנואש שביצעו. "היה זה טקס אינטימי שכל אחד מאיתנו ערך ועזר לנו לשרוד", הסביר אחד מהם אחרי שניסיונם הראשוני לטשטש את מה שעשו נכשל. טיעונו התקבל יפה. אפילו משפחות אלו שמתו ושמהם ניזונו הניצולים קיבלו באופן אצילי את מה שקרה. הכנסייה לא ראתה בעין יפה את ההשוואה בין אכילת בשר אדם לבין טקס לחם הקודש, אך הכירה בכך שבברירה שעמדה בפני פליטי ההתרסקות, התנהגותם הייתה לגיטימית.

אם אחד הניצולים היה יהודי מאמין, כשהיה שוקל אם לעשות את הפעולה הזו של אכילת גופות חברים, המזעזעת את אושיות התרבות האנושית, טקס לחם הקודש הוא לא מה שהיה מספק לו השראה. קשה לחשוב על דבר זר ומוזר יותר לרוחה של היהדות מאשר אכילתו של אלוהים, כפי שמתבטאת בפולחן הזה. הנוצרים נהגו להאשים את היהודים שהם כה מתעבים את לחם הקודש, עד כדי כך שהם נוהגים לדקור אותו עד זוב דם.  ב-1298 נשמע קול בכי של תינוק מבית יהודי בעיר בבוואריה. לנוצרים בסביבה לא היה ידוע על הימצאותם של תינוקות באותו בית, ועל כן הם הזדרזו להקיש שזהו קולו של לחם הקודש העובר התעללות. מכאן התחילו פרעות ריינדפליש שמספר היהודים שנרצחו בהם מוערך בחמשת אלפים , לכל הפחות.

קניבליזם קבלי

למרות שלחם הקודש כל כך זר וכל כך מוזר ליהדות, בקבלה יש רעיון שמזכיר כמה מהיבטיו. שונה מאוד, אך בכל אופן בעל אי אלו נקודות דמיון. לפי תורת הגלגול של האר"י, נפשות חוטאות עלולות להתגלגל בכל מיני צורות, גם לתוך מאכלים. ההשקפה הקבלית היא שאכילת אותם מאכלים וברכה עליהם עשויה לתקן את הנפשות האומללות שהתגלגלו לתוכם ולאפשר להן להתחבר מחדש לגוף של מי שאוכל אותם. ההתחברות המחודשת לבשר ודם אנושיים היא שלב בדרך לתיקונן המלא. כפי שמתארים המקובלים, הנפשות הכלואות באוכל מתחננות לאלוהים שיזמן להן צדיק שיאכל אותן, ולא רשע שנגיסתו רק תחמיר את מצבן . גם באמונה הזו, כמו באוכריסטיה, מצוי מוטיב של קניבליזם סמלי המופנה אל מזון שמגלם בתוכו אדם, וגם במקרה זה האכילה מניבה גאולה ותיקון לנפש, אמנם לא לנפש האוכל כמו לנפש המתגלגל.

בשר אדם או בשר חזיר

על כל פנים, אם נחזור מהקניבליזם הדתי המטפורי אל הקניבליזם הבוטה והריאליסטי של הרי האנדים, אין ספק שבברירה שעמדה לפני ניצולי המטוס מאורגוואי, בין לאכול בשר אדם ובין למות, ההלכה תתמוך באכילה, כפי שבברירה בין אכילת בשר חזיר ובין מוות, מוטב לאכול חזיר. פיקוח נפש בבירור גובר על איסור האכילה.

השאלה המעניינת באמת היא מה קורה אם אדם יכול להינצל באמצעות אחד מהשניים: אכילת בשר חזיר או בשר טרף אחר או לחילופין אכילת בשר אדם. מה יעדיף? התשובה ההלכתית הפשוטה היא שעדיף לאכול בשר אדם. האיסור על אכילת בשר חזיר הרבה יותר ברור ומפורש מהאיסור על בשר אדם, שאולי בכלל אינו מצוי בתורה .

אברהם קורמן, תלמיד חכם ומחבר פורה של ספרים בנושאים דתיים והלכתיים, סיפר ששאל רב על ההתחבטות בין בשר אדם לבשר טרף, וזה השיב לו שוודאי שעל פי התורה מוטב לאכול בשר אדם , תשובה שנראתה לו כמופת של העדר שכל ישר.  קורמן הפנה את השאלה לשני הרבנים הראשיים בזמנו, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, אך הם לא טרחו להשיב, אף על פי שאין ספק שהשאלה מסקרנת מאוד.

הרב משה שמואל גלאזנר, שהיה רב ברומניה בתחילת המאה העשרים, נמנה על הפלג המתון והציוני של האורתודוקסיה, ולכן נרדף בידי הקנאים, כן היה מוכן להתמודד עם השאלה הזו. הוא קבע בהחלטיות שסיטואציה שבה מעדיפים להיות ניזונים מבשר אדם מאשר מבשר לא כשר של בעל חיים, גם אם היא לכאורה משתמעת מההלכה, לא תעלה על הדעת מאחר שהיא סותרת את המוסכמות הכלל אנושיות האלמנטריות ביותר.  מוסר ההשכל שיוצא מדבריו הוא הרבה מעבר למקרה הנדיר שבו צריכים לבחור בין ירך חזיר לירך אנושית. זו אמירה חדה על כך שיש כללים אוניברסליים, כמו הימנעות מקניבליות, שקודמים לכל, חזקים אפילו מהפלפולים הפורמליסטיים של ההלכה. זו גישה אהודה על דתיים ליברלים, ונותנת פתח למיטיבי לכת לקחת את הדת הרחק ממאובנותה אל עבר כיוונים נאורים. דוגמה נוספת שהרב גלאזנר נותן לשיטתו היא הדילמה של אדם ערום, שצריך לברוח בבהילות משריפה, ומוצא רק שמלת אישה להתכסות בה, האם הוא יתכסה בשמלה, אף על פי שאסור מהתורה ללבוש בגד של המין השני, או שמוטב לו להתערטל? הוא פוסק שעדיף ללבוש שמלה. לא יותר פשוט ללכת עירומים במקרה הזה, מאחר שהתנהגות כזו היא הפרה של חוקי התרבות היסודיים.

המשך: קניבליזם, חלק ב'

---

לקריאה נוספת:

קורות הניצולים בהרי האנדים מגוללים באופן מפורט בספרו של פ. פ ריד, לחיות! ספורם של ניצולי האנדים, תרגם שלמה גונן, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב תשל"ה

על עלילת לחם הקודש ראה אצל אורה לימור, עלילת הדם, בתוך: בין יהודים לנוצרים, כרך ה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ח, עמ' 89

הרב יהודה פתיה, מנחת יהודה, פרשת מקץ על נשמות שמתגלגלות באוכל

על טיבו המדויק של איסור אכילת בשר אדם והמחלוקות בנושא ראה בספרו של הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, כרך ט, סימן עט, סעיף ד.

אברהם קורמן, הטהור והמותר, תל אביב תש"ס, עמ' 69

דיון בנושא בשר אדם מול בשר טרף ותמיכה בעמדתו של הרב גלאזנר ניתן למצוא אצל: הרב יהודה עמיטל, והארץ נתן לבני אדם, מכללת יעקב הרצוג, הוצאת תבונות, ישיבת הר עציון, תשס"ה, עמ' 37