התנ"ך הוא ספר הספרים של האנושות, ספר היסוד של היהדות ושל הנצרות, מקור גאווה לעם היהודי שהנחיל אותו לעולם, יצירה שעד היום מיליארדי בני אדם משוכנעים שמבטאת, יותר מכל טקסט אחר שנכתב אי פעם, את רצונו של האלוהים מגולם לתוך אותיות ומילים נהירות לבשר ודם. התנ"ך מכיל את עשרת הדיברות, שאין כמוהן לתמצת, עד עצם היום הזה, את עיקרי המוסר האנושי. הוא כולל שירת טבע יפהפייה, צמאת אלוהים. נמצאים בו כמה מהסיפורים היפים ביותר שנכתבו אי פעם, וכל דור מצליח למצוא בהם רלוונטיות מחודשת.
מה עוד אפשר להגיד על התנ"ך? אפשר להזכיר שהתנ"ך קורא לרצח עמי כנען, מצווה להרוג את המקיימים פולחן זר, ובכללם נשים וטף, ומורה על אתיקת מלחמה מפוקפקת ביותר שמתירה את אונס נשות האויב ומתעתדת מעשי עינויים אכזריים ביותר שמבוצעים בו, אפילו אחר הכנעתו.
האתאיסטים נגד התנ"ך
התרבות המערבית אוהבת להעלות על נס את היופי של התנ"ך, אבל כיום אפשר לראות במערב רנסנס של אתיאיזם מיליטנטי, ששב לתנ"ך כדי לשלוף ממנו את מה שאחרים מעדיפים להדחיק. כותבים אתיאיסטים בולטים, המתנבאים בסגנון דומה למדי, ריצ'ארד דוקינס, סם האריס וכריסטופר היטצ'נס (שנפטר לאחרונה), אוהבים להרבות בציטוטים לא נעימים לאוזן מהתנ"ך ומהברית החדשה, שעל פי היטצ'נס "עולה ברשעותה אפילו על הברית הישנה". סם האריס כותב כי "מבט אחד בספר דברים יבהיר לכם שאלוהים נותן תשובה פסקנית ביותר לשאלה אילו פעולות עליכם לנקוט אם בנכם או בתכם יחזרו משיעור היוגה שלהם ויצהירו שבכוונתם לאמץ את פולחן קרישנה ", ומצטט את עונש המוות שמטילה התורה על המסית לעבודה זרה בסקילה באבנים . האריס, הקורא לנטוש את הדתות המונותאיסטיות ולהסתפק ברוחניות מזרחית נטולת אל נוסח הבודהיזם, סובר כי "רק התעלמות מציוויים ברבריים כאלה היא שמאפשרת ליישב את ספר הקודש עם החיים בעולם המודרני. זאת בעייתה של 'המתינות' הדתית: ביסודה לא עומד דבר מלבד התעלמות שבשתיקה מן החוק האלוהי".
הוגה הדעות האמריקני תומס פיין, אחד מאבותיה של עצמאות ארצות הברית, מהפכן ועוכר סדרים ישנים בנשמתו, ביטא דברים דומים כבר ב-1795. את התורה הוא תיאר כיצירתם של "מתחזים נבערים וטיפשים מאוד". דמותו של משה "היא המחרידה ביותר שניתן להעלות על הדעת", כפי שהוא מסיק מהוראותיו הקוראות לרצח נשים וילדים: "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר לא, יז – יח). "בקרב הנבלים הנתעבים שבזמן מן הזמנים הביאו חרפה על שם האדם, קשה למצוא גדול ממשה, אם תיאור זה נכון", מסכם פיין בהגזמה . נדרש אומץ לא מבוטל לכתוב דברים נוקבים אלו בשלהי המאה ה-18 ופיין שילם מחיר כבד. הוא מת בודד ושנוא, ולהלווייתו טרחו להגיע שישה אנשים בלבד. עצמותיו הוצאו מקברן לאחר מכן, לכאורה כדי לחלוק לו קבורה מכובדת יותר, אך למעשה לא זכו להיטמן שוב. הן הסתובבו בעולם והוחזקו בידי בעלים שהתפארו בחלקים מגופו של ההוגה הנועז. אנשים אדוקים אולי ייראו באקורד סיום מקאברי זה עונש הולם למנאץ נחשוני, אך אפשר לקוות בשביל פיין, שהאמין באלוהים, אך לא באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שגורל עצמותיו היה חסר משמעות עבורו.
אכזריות המלכים
דוגמאותיהם של האריס ופיין רחוקות מלמצות את צורותיה השונות של האכזריות התנ"כית. השקפת התנ"ך על חופש הפולחן באה לביטוי עז ותמציתי אצל יהוא, מלך ישראל, אשר הכריז בעורמה שבדעתו להרחיב את פולחן הבעל והוציא קול קורא שכינס את מאמיני הבעל אל מקדשם, תחת ההבטחה "אחאב עבד את הבעל מעט. יהוא יעבדנו הרבה" (מלכים ב, י יח). אבל הבטחה זו הייתה מלכודת. יהוא הציב שמירה בפתח מקום הכינוס שמנעה הימלטויות, ליתר ביטחון אפילו איים על השומרים שיהרוג שומר עבור כל נמלט. בפנים המקדש חייליו חיסלו בחרב את כל הבאים. אכזריותו חסרת הרסן של יהוא, שבאה לידי ביטוי גם בהכחדת משפחות מלוכה אחרות, זכתה לשבחיו של אלוהים, שהסתייג רק מכך שהותיר את עגלי הזהב בבית אל ובדן.
פרשה זו גם מלמדת משהו על יחסם של חז"ל לאירוניה. קיימת בתלמוד ובמדרש הסתייגות מהבטחתו של יהוא לעבוד את הבעל הרבה. היא אמנם הייתה הולכת שולל אירונית שבמהרה התגלה אופיה הציני, אך חז"ל, שמעריכים את כוחה של המילה המושמעת, אינם מחבבים התחכמויות מסוג זה. הבעת האמונים של יהוא לעבודה זרה, אפילו כמהתלה ערמומית במטרה לרצוח מאמיני בעל, פסולה בעיניהם. בכל מה שנוגע לאלוהים, לא כדאי לומר שום דבר פוגעני, גם לא בכאילו. לא קל לקלוע לחוש ההומור, לא שלו ולא של חז"ל.
אם נדרשים להשקפת התנ"ך על מוסר מלחמה, הרבה מלמדים עליו פסוקים בספר שמואל, המתארים מה עשה דוד, מלך בחסד האלוהים, לעיר בני עמון אחרי שנפלה בידיו:"העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן". (שמואל ב, יב לא) גם בלי להזדקק למפרשים, די בקריאת מילות הפסוק כדי שתעלה התחושה, המלווה בצמרמורת קלה, שמה שעשה דוד המלך לבני עמון רחוק מרוח של אמנות שבויים. לפי פרשן המקרא הרלב"ג, דוד "העביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים" וחתך אותם עם "כלי ברזל גדולים שדשים בהם התבואה" ולא בחל גם בכלי ברזל גדולים המשמשים לחיתוך האבנים. מדוע האכזריות הקשה הזו? "היה רצונו שייראו שאר האומות מלהילחם בישראל", מסביר הרלב"ג. פטנט הרתעתי אחר שיישם דוד היה הגרלה על שבויי מואב שקבעה מי מהם יילך למוות ומי, אחד לשלושה, לחיים (שמואל ב, ח ב) . זו מדיניות ההרתעה של ישראל, הגרסה המוקדמת. ספק אם הייתה יעילה, משום שמלחמות דוד לא פסקו. ההגינות מחייבת להעיר שאין זה ברור אם היא נופלת במשהו, מבחינת רשעותה, ממדיניות ההרתעה של ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה, שגרסה השמדה טוטאלית של ברית המועצות במקרה של התקפה גרעינית.
האם אלוהים מסתייג משפיכות דמים?
התנ"ך נכתב בתקופות שונות ובידי אנשים שונים, והוא מלא בסתירות ובדו משמעויות. למשל, על אף שמלחמות דוד מסוקרות באהדה, קיים גם גינוי מסוים לחייו על חרבו. בספר דברי הימים (א, כב ח) מסופר שאלוהים סירב לאפשר לו לבנות את בית המקדש משום שהרבה בשפיכות דמים. סופר דברי הימים הוא בדרך כלל מפרגן כפייתי לדוד ומשמיט כל דבר שיכול להאיר אותו באור שלילי. מאיר שלו מכנה את ספר דברי הימים "האנציקלופדיה הסובייטית של העם היהודי". אבל כאן הוא מציב שורה תחתונה שלפיה אלוהי התנ"ך אינו מנוכר כליל לשיקולים הומאניים ולדמם הניגר של נכבשי דוד. בסופו של דבר הוא לוקח אותם בחשבון כשהוא מסרב להרעיף על דוד את הכבוד הגדול מכולם בבניית בית האלוהים. לא מפתיע שרבנים מהזרם ההומאני יותר של היהדות חיבבו את הגישה הזו, וראו בה הוכחה שגם אלוהים מאמין שהכובש, אפילו דמות כבירה כמו דוד המלך, מושחת על ידי כיבושו. טענה עם השלכות אקטואליות שמגיעות עד שנת 1967 ומעבר לה.
פרשנים אחרים לא אהבו את המסר הרכרוכי מדי וניסו לשכתב את משמעותו. המדרש הופך את התמונה ומספר שאלוהים שב והרגיע את דוד ואמר שאינו זוקף לחובתו את הריגותיו. את אלו שהרג אלוהים לא ממש סופר. הם נחשבים כבהמות, "כצבי וכאייל". הסיבה האמיתית שדוד לא הקים את בית המקדש, לפי המדרש, היא שאם היה מקים אותו, הוא לא היה חרב לעולם. מה רע בכך? מכיוון שבית המקדש שימש בהיסטוריה כמעין שק חבטות של אלוהים, אם אלוהים לא היה יכול להחריבו, היו החבטות מופנות לעם ישראל עצמו. בהסבר המתחכם הזה אפשר לפקפק, לא רק משום שהוא משכתב את הנימוק התנ"כי לאי בניית בית המקדש בידי דוד, אלא גם משום שההיסטוריה הוכיחה שאף אחרי שאלוהים החריב את בית המקדש, נותר בו מספיק זעם כדי לכלות אותו בעמו בעוצמה רבה בשנות הגלות. המקדש בירושלים היה ללא ספק מקום פולחן מרכזי בעל חשיבות דתית בלתי רגילה, אך ככולא ברקים של זעם אלוהי, יעילותו הייתה, לכל היותר, קצרת טווח.
המוסריות של המקרא
העדר העקביות שבתנ"ך מאפשר, אכן עם מידה מסוימת של עצימת עיניים, להיאחז בפסוקים הנעלים שבו ולראותו לא רק כספר המכונן של המוסר המערבי, מעמד שההיסטוריה נתנה לו, אלא גם כיצירה שמשמעותה המוסרית עדיין רלוונטית לימינו, ושאפשר למנות אותה, בתשובה לשאלה הקלישאתית, כאחד הפריטים שהיו נלקחים לאי בודד. גם אם היחס בתנ"ך ל"אחר" ובפרט ל"אחר מאוד", הכופר והאויב, אינו מופת מוסרי, הרי שדברים שנכתבו בו על היחס לחבר העמית בקהילה לא נס ליחם גם היום. מפסוקי התורה הקוראים לעשות חסד עם העני והגר התושב ועד דברי התוכחה של ישעיהו על השחיתות וחוסר הצדק במערכות הממשל והמשפט.
אלוהי המקרא, שלא כאלילי המיתולוגיה היוונית למשל, הוא אל רחום וחנון, רב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים. אף אם מונחי החסד, הרחמים והסליחה של ימי התנ"ך היו שונים מימינו, כפי שמתברר מהענישה המקראית, עדיין אלו היסודות שעליהם נוצקה תפיסה הומאנית יותר של אלוהים, שנמצאת בלבם של רוב בני האדם, אפילו כאלו שמגדירים עצמם חילוניים.
בהלכה הנהוגה היום, שעברה עיבוד וריכוך מאז ימיו של התנ"ך, קיימת אותה אמביוולנטיות. מצד אחד, דינים נעלים וקפדניים האוסרים על הוצאת לשון הרע, מחייבים מתן צדקה, וכמו שכבר פירטתי בפוסט קודם, אולי אפילו מחייבים אדם למות כדי לא להעליב את חברו. מצד שני, ההלכה מפלה נשים לעומת גברים, גויים לעומת יהודים. היא יוצרת מעמד של ממזרים, ילדים שהם פרי לניאוף, ועל אף שלא עשו רעה לאיש, נאסר עליהם להתחתן עם יהודים כשרים.
המוסר נגד הדת
ספרות ההשכלה דנה ברותחים את הפנים הלא נעימות של ההלכה. ביטוי מפורסם לכך מצוי אצל יהודה לייב גורדון. הפואמה "קוצו של יוד" שלו היא קינה על הגורל האומלל שמייעדת ההלכה לאישה, כפי שרואה זאת המשורר. שיאה של היצירה בפסילת גט בשל כתיבת שם הבעל "הילל" כ"הלל", ללא יו"ד, בידי הדיין חסר הלב, רב ופסי הכוזרי, שמותיר את המגורשת חסרת הישע עגונה על קוצו של יו"ד. מקרה ספציפי זה בדוי לחלוטין. גט כשר בין אם שם הבעל רשום כ"הילל" או כ"הלל ", אבל בהחלט ייתכן שהבדל של אות אחת בשם יפסול גט במקרים אחרים.
היום פורחים באינטרנט פורומים שבהם מתנהל דיון נוקב על הפער בין יהדות להומניזם ומשתתפיהם הם דתיים, חילוניים, חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה (וכאלו שהיו גם וגם). קיימת עמותה, "דעת אמת", המפרסמת את צדדיה המקוממים של היהדות, במטרה לעודד התחלנות והפרדת דת ממדינה, ואפילו הטמינה חוברות גינוי לדת בתוך ספרי קודש בישיבות בבני ברק עד שבית המשפט אסר עליה לעשות זאת. עד כמה משמעותי מידע מסוג זה להחלטתו של אדם לנטוש את אמונתו? נראה שהתשובה משתנה מאדם לאדם.
השופט חיים כהן, שהקדיש את חייו לקידום זכויות האדם ועזב את הדת בשנות השלושים לחייו כתב כי:"האמונה בתורה משמים נתערערה בי בעצם מתוך אמונה באלוהי הצדק". באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את המשבר האמוני שפקד אותו:
"מה לאפליות הפסולות והמשפילות בין בני האדם מחמת מינם או מעמדם? כיצד ניתן להאמין באלוהיותן, כשאלוהים אמור לחוקק צדק ולעשות משפט? זעקתו של אברהם אבינו, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" מהדהדת על פני כל הדורות, ועדיין מצפה לתשובה ."
כאשר דנים בביטויי איבה ללא יהודים ובהלכות המפלות נשים ונכים, כל אלו מצויים בהלכה לרוב, יש לזכור שקשה לשפוט את הימים שבהם נכתבו לפי הזמן הזה, נוהג הקרוי פרזנטיזם. הפסיכולוג דניאל גילברט, שמתייחס בלגלוג קל לנטייה האנושית להשתמש במשקפי ההווה כדי לחוות דעה שיפוטית על העבר, משווה זאת "למעצרו של מישהו היום מפני שנסע בלי חגורת בטיחות בשנת 1923". יש לזכור שבהשוואה לתקופה שבה עוצבה לא הייתה ההלכה אכזרית במיוחד, אלא ההיפך. המצייתים להלכה לא ביצעו, לפחות בתקופה שמאז המשנה, מעשי זוועה בהיקף שחוללה האינקוויזציה או כפי שמחולל האיסלאם הג'יהאדיסטי בימינו. יש מאמץ מתמיד של רבנים להפוך את ההלכה לנוחה יותר לעיכול מוסרי ולרכך את הטקסטים העתיקים. לפעמים ספיחי המאמץ הזה יכולים להיראות קצת גרוטסקיים למתבונן מבחוץ, ובכך עסקנו ועוד נתעסק, אבל צריך להעריך את כנותו.
באשר למוסריות של התנ"ך, אפשר להעיר גם שהמחקר הארכיאולוגי הביקורתי טוען שכיבושי יהושע, אולי מעשי הג'נוסייד המתועדים הראשונים, לא היו ולא נבראו. ממצאים אלו גרמו לחסידי התנ"ך לצאת בצווחה והולידו פולמוס שהרעש שעשה עמד בניגוד למיעוט ולפיזור של הממצאים הארכיאולוגיים שעליו הוא הסתמך . מעטים שמו לב לזיכוי המוסרי ההיסטורי שאלו השוללים את אמינות כיבושי יהושע מעניקים לעם ישראל בכך שהם מכחישים את שואת עמי כנען. העובדה שהזיכוי הזה מגיע דווקא ממי שנראה כאילו הוא מערער את אושיות ההיסטוריה היהודית, יש בה קורטוב של אירוניה.
לקריאה נוספת
C.Hitchens,"god is not Great" (New York:Twelve 2007), p. 109
סם האריס, מהומת אלוהים, תרגמה יעל סלע-שפירו, הוצאת עברית ירושלים תשס"ו , עמ' 14
T. Paine, The Age of Reason, Part II, chapter I
חז"ל נגד הסרקזם של יהוא – סנהדרין קב א; משנת רבי אליעזר פרשה י, ד"ה קשה היא הליצות
על ספר דברי הימים – מאיר שלו, ראשית, עם עובד, תל אביב תשס"ח, עמ' 166
על בית המקדש כשק חבטות – פסיקתא רבתי, פיסקא ב, מזמור שיר חנוכת
כתיבת שמות ופסילת גט – שולחן ערוך אבן העזר קכט כח; ערוך השולחן אבן העזר קכט ז
חיים כהן, מבוא אישי, דביר, אור יהודה תשס"ה, עמ' 124
דניאל גילברט, להיתקל באושר, תרגם אסף כהן, מטר, תל אביב תשס"ז, עמ' 162
הפולמוס הציבורי על תקפות התנ"ך התחיל בקול גדול בעקבות מאמר שפרסם זאב הרצוג במוסף הארץ (29.10.99):"התנ"ך – אין ממצאים בשטח"
יהודים על הירח 
