ארכיון רשומות מהקטגוריה "מוסר"‏

רבים ממתנגדי העבדות במאה ה-19, למשל הרייט ביצ'ר סטואו, מחברת "אוהל הדוד תום", "האישה הקטנה שהביאה למלחמה הגדולה", בלשון אברהם לינקולן, היו נוצרים אדוקים בכל רמ"ח איבריהם. כיצד הצליחו ליישב את אמונתם בתנ"ך עם פסוקים כ"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט כה) ודיני העבדות המפורטים בפרשת משפטים?   לאמונה גמישות משלה. לפי שיטת הנוצרים אויבי העבדות, שבוטאה בארצות הברית במהלך המאה ה-19, רוחו הכללית של התנ"ך היא של אהבה לזולת וחסד, ואין היא יכולה לסבול מוסד זה.

אוהל הדוד תום

דברים דומים הביע אברהם לינקולן בנאום ההשבעה שלו לתקופת כהונתו השנייה, ששוחזר לאחרונה בסרט "לינקולן" של סטיבן שפילברג. בנאום, שנישא בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, אמר לינקולן כי גם אם יגדלו החורבן וההרס עוד ועוד, עדיין יוכלו להיחשב כתגמול האלוהי על שעבוד השחורים.  "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", ציטט את ספר תהילים (יט, י) בעוד בשדות הקרב העקובים מדם מצטברים עוד ועוד חללים. התגמול האלוהי היה נורא. במלחמה נהרגו שש מאות אלף אמריקנים, מספר דומה בערך למספר ההרוגים שהיו לארה"ב בכל שאר מלחמותיה יחד, כולל שתי מלחמות העולם.

בלב מורשתו של עם ישראל מצויה זהותו כעם עבדים משוחררים, המחזיק תודה נצחית לאורך הדורות על החירות שזכה לה. אף על פי כן, זהות זו לא תורגמה בהלכה לשלילה מוחלטת של מוסד העבדות, או לציפייה שאלוהים יגמול לקיומו בצורה האיומה שציפה לה לינקולן. ההלכה אמנם גילתה יחס נדיב למדי לעבדים כאשר פסקה את דינו של העבד העברי, אשר האדון חייב לתת לו תנאים שווים לתנאיו שלו – במאכל, במשתה, בכסות ובמגורים. ועל כך נאמר "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

העבד הכנעני

אולם דינו של העבד הלא יהודי, המכונה עבד כנעני, שונה לגמרי. בעוד עברי נעשה עבד רק אם מכר עצמו לעבד מחמת חוסר כל או גנב, הנוכרי עלול להיהפך לעבד סתם מביש מזל –  אם נשבה במלחמה או פשוט נולד לשפחה. לעבד העברי תוצע חירותו לכל היותר אחר שבע שנים, בשנת השמיטה; את העבד הכנעני לא רק שלא חייבים לשחרר בסופו של דבר, אלא שאסור לשחרר אותו, אף אם אדונו מעוניין לגלות נדיבות כלפיו. "לעולם בהם תעבודו", כתוב בתורה, וחז"ל מפרשים הוראה כזו פשוטו כמשמעו – אין לשחרר עבד גוי.  החובה לשעבד גוי ולא להוציאו לחופשי היא אחת מ-613 המצוות. מצווה מס' 235 לפי הרמב"ם. אם תיתקלו ביהודי ירא שמים ההולך עם זקן עבות וציציות בחוץ ומשתבח שהוא מקיים תרי"ג מצוות, תוכלו להתריס כנגדו – "ואת עבדך הכנעני כבר סירבת לשחרר?" .

בתלמוד נדונה השאלה האם מותר לשחרר עבד כנעני במטרה טובה, למשל כדי שישלים מניין. מקרה כזה מעלה דילמה, שכן מצוות התפילה במניין באה בעבירה – שחרור עבד נוכרי. ההלכה שנפסקה היא שאכן מותר לשחרר עבד למטרה זו, מה שמותיר מרחב תמרון רחב לבעלי עבדים בעלי נטייה ליברלית בנפשם.

העבד הכנעני נטבל ונימול וחייב בחלק מהמצוות, אותן מצוות שחייבת בהן האישה. חובותיו הדתיות כוללות גם את התביעה הנעימה לנוח בשבת. יש איסור אחד, דווקא חמור מאוד בדרך כלל, שלא חל עליו: גילוי עריות עם קרובים. הוא רשאי לשכב עם אמו, עם בתו ועם אחותו, משום שנחשב כמי שנולד מחדש והתנתק מקשריו המשפחתיים הקודמים. בניגוד לגר, שעל אף שאותה סברה נכונה גם לגביו חכמים מנעו ממנו לחטוא בגילוי עריות מחשש שהדבר יוריד קרנה של היהדות, לעבד כנעני גילוי העריות הותר.

גבולות השעבוד

חובותיו של האדון לעבדו הכנעני קלושות ביותר. קפוצי היד שבין האדונים אפילו רשאים לסרב לתת לעבד לאכול.  במקום זאת, הם יכולים לשלוח אותו לתור אחרי צדקה או לקבץ נדבות, דין יוצא דופן בקשיחותו אפילו כשמדובר בעבדים. במקרה כזה על הציבור לתת צדקה לעבד שאדונו אינו מפרנסו, ולוודא שלא ימות ברעב. על אף שהרמב"ם כותב כי מן הראוי שאדם יתייחס יפה אל עבדו, כדרך החכמים הראשונים שסירבו לאכול לפני עבדיהם ובהמותיהם, הוא מציין שאין זו חובה הלכתית, ומותר לאדם לשעבד את עבדו הגוי בפרך. מה שנקרא, נבל ברשות התורה.

עבד מוצלף

גבולות מסוימים ההלכה אכן מציבה לאדון. שלא כמו בתרבויות עבדים עתיקות אחרות, שבהן הבעלים היה אדון מוחלט גם לחייו של העבד, בהלכה ההורג את העבד דינו מיתה, אף שהוא רשאי להצליף בו הצלפה הגונה כדי לחנכו לעבודה. מערכת החינוך של העבדים התנהלה באופן מחוספס משהו באותם ימים, והיהדות מקבלת זאת בהבנה.

עבד כנעני ששיניו נעקרו בידי האדון, שיצאה עינו או שאיבד איבר מרכזי אחר – זוכה לחירותו. עבד ערמומי יכול לבקש מאדונו, למשל אם הלה הוא רופא שיניים, שיסייע לו בעקירת שן, ובסיומה של הפרוצדורה יגלה האדון שהפעולה התמימה שלו הפכה את העבד לאדם חופשי מבחינה חוקית. סיפור מעניין בתלמוד מתאר כיצד שמח רבן גמליאל כאשר באשמתו איבד טבי, עבד החביב עליו מאוד, את עינו. הוא השתוקק לשחרר את טבי, ולא יכול היה בשל איסור התורה לשחרר עבד גוי. עתה יוכל להוציאו לחירות!  את השמחה קלקל רבי יהושע, שכאשר שמע על פשר שמחתו, הפטיר ביובש שהעבד שאיבד את עינו משתחרר רק אם יש עדים שראו שהאדון גרם לו זאת. טבי, שהתעוור בעינו ללא עדים, נותר משועבד עד יום מותו. מסופר שרבן גמליאל התאבל עליו, אף שפסק שאין מקבלים תנחומים על העבדים.

מנהגים אכזריים שהיו מקובלים בהיסטוריה לגבי עבדים אינם נמצאים בהלכה. למשל, אין בהלכה מקבילה למנהג הרומאי להרוג את כל העבדים בבית, במקרה שאחד מהם הרג את אדונו. לעתים היה מוסר התורה הומאני יותר מהחוקה האמריקנית, יצירתם של האבות המייסדים המהוללים. עד מלחמת האזרחים קבעה החוקה במפורש שעבד שברח ממדינה שבה נוהגת עבדות יוסגר אליה בחזרה. כנגד ציווי מחפיר זה אמרה התורה שלושת אלפים שנה קודם לכן:"לא תסגיר עבד אל אדונו" (דברים כג טז).

למי שמעוניין להתעמק בנושא, מומלץ לקרוא גם את הרשומות של "בלוגין שאובין" בנושא עבדות ויהדות. כמדומני שאין דרך טובה יותר להבין עד כמה ראוי להעריך את החירות מאשר ללמוד על עבדות. חג חירות שמח.


לקריאה נוספת

"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" – רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכה ט

מצווה לא לשחרר עבד – רמב"ם ספר המצוות, מצוות עשה רלה

רמב"ם הלכות עבדים, פרק ט

גילוי עריות של עבד כנעני – סנהדרין נח ב, וראה רש"י שם. ראו בפרק על הגר

רמב"ם הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יב

כיצד אדון רופא שיניים ישחרר עבד בטעות – רמב"ם עבדים, פרק ה, הלכה יג

 טבי ורבן גמליאל – בבא קמא עד ב; ברכות טז ב

איסור הסגרת עבד לפי רמב"ם, ספר מצוות, מצוות לא תעשה רנד – מי שיתעקש ליישב את הסתירה בין חוקת ארה"ב בטרם התיקון השלושה עשר לבין התנ"ך, יוכל למצוא פתרון בהלכה. האיסור להסגרת עבד חל רק אם הוא ברח מחו"ל לארץ ישראל, לא כשהוא בורח מחו"ל לחו"ל

התמונה העליונה – מאיור ב"אוהל הדוד תום"

התמונה התחתונה – הצלפה בעבד

מודעות פרסומת

אחת הדמויות המעניינות שהשפיעו על היהדות במאה ה-13 היה רבי מנחם המאירי. המאירי, שחי בפרובנס, היה בעיקרו איש הלכה וכתב פירוש נרחב על התלמוד, אך היהדות שעיצב בעיני רוחו לא היתה יהדות של הלכה בלבד. הוא היה רציונליסט נלהב, דוגל בדת המבוססת על שכלתנות ומבקר חריף של אמונות טפלות. בכך היה תלמידו הנאמן של הרמב"ם, אך בדבר אחד הוא נבדל ממנו. בניגוד לרמב"ם, שהשקפותיו על הלא יהודים הן לעתים מטרידות ביותר, וזאת בלשון המעטה, אצל המאירי תורת ישראל היא תורה של סובלנות כלפי הלא יהודי. העובדה שרב חשוב זה הותיר מורשת לדורות עושה חסד גדול עם דתיים נאורים ועם חיי הנישואים המאתגרים שאמונה בתורה והשקפת עולם הומניסטית מקיימות בנפשם, שהרי ביהדות האורתודוקסית, כדי לקבל לגיטימציה להשקפה מסוימת צריך להביא לה מקור קדום, רצוי מימי הביניים. השפעתו של המאירי על היהדות לא היתה גדולה כפי שהיתה אמורה להיות, משום שחיבורו ההלכתי הגדול אבד עד המאה ה-19, אז התגלה כתב היד. בדורות האחרונים יש עניין רב בהגותו, בשל הרציונליות ובשל הסובלנות.

רציונליסט

שד

כפרשן תלמוד רציונליסט ניצב המאירי מול אתגר לא פשוט. כיצד יבאר את סיפורי השדים והרוחות שהתלמוד מלא בהם.  לעתים היה הפתרון שבחר בו נועז, ולמען האמת, אף מסלף – הוצאת דבריהם של חז"ל ממשמעותם האמיתית. כשחז"ל ייעצו לקרוא קריאת שמע לפני השינה מחשש לפגיעת השדים, "המזיקים", הסביר מאירי ש"מזיקים" אלו הם בעצם השקפות עולם שגויות, וקריאת שמע נועדה להגן מפניהן.  לעתים הסתפק המאירי בהסבר, קשה לאוזניים פונדמנטליסטיות, שלא את כל מה שחז"ל אומרים צריך לקחת ממש ברצינות, כי הם התחשבו באמונותיהם הטפלות של ההמונים.

סובלני

כאדם סובלני עמד המאירי לפני קושי גדול לא פחות.  יש שורת נושאים שבהם ההלכה עוינת את הגוי. למשל, אין להחזיר לגוי אבדה, אלא בשל מניעים תועלתיים. אסור להציל גוי בשבת. מי שהורג גוי – בית דין אינו דן אותו למיתה. אסור גם לתת מתנה לגוי, וכיום יש חרדים שחוששים שאפילו מתן טיפ למלצר או מוביל ערבי מסבך אותם עם הוראות הדת.

המאירי הפך הלכות אלו ללא רלוונטיות כשקבע שהגויים שלגביהן נאמרו הם עובדי האלילים הקדומים. לגבי הנוצרים והמוסלמים בתקופתו, סבר שכבר אינם עובדי אלילים ולפיכך דברים אלו אינם תקפים לגביהם. הדינים המפלים לא נאמרו על מי שעובד את האלוהים באיזושהי דרך, "אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו… הרי הם כישראל גמור לדברים אלו".

המאירי שולל גם את ביטויי ההתרסה שעל פי התלמוד, צריך אדם למלמל מול כנסיות ומול בתי קברות של גויים. התלמוד קובע שאל מול בית קברות של אומות העולם צריך אדם לצטט את הנביא ירמיהו:"בושה אמכם מאוד. חפרה יולדתכם. הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ יב). קל לשער איך מלמולים כאלו יולידו עלייה דרמטית במפלס האנטישמיות כשיפגשו גויים חדי אוזן. גם לגבי הלכה זו אומר המאירי שהיא צריכה להיות מוכוונת אך ורק כלפי עובדי האלילים הקדומים. שיטת המאירי רחוקה מאוד מהשקפת התלמוד ואף סותרת אותה. למשל, התלמוד מסביר שאיסור הונאה הוא רק כלפי מי שהוא "עמית בתורה ובמצוות" (בבא מציעא נט א), אין ספק שהתלמוד לא התכוון לכלול את המצטלבים בהגדרה זו, בניגוד לאופן שבו מפרש אותו המאירי.

מה יחסו לכופר הגמור?

האם יש גבול לסובלנותו של המאירי?  כן, ובאופן אירוני  הוא דווקא מצוי בקוטב הופכי מאוד לסובלנות הדתית של היהדות בת ימינו. גם השמרנים שבהוגים של היהדות האורתודוקסית המודרנית מגלים מידה של סובלנות ביחס לחילוני, אף אם הוא כופר גמור, ואינם יושבים וחורשים מזימות לארגן לו מוות אכזרי, כפי שהשולחן ערוך דורש.  תפיסה זו ביטא יפה החזון איש באומרו על עוזבי הדת בימינו:"עלינו להחזירם בעבותות אהבה ובקרן אורה". המאירי לעומת זאת, שותף במלואה להשקפת התלמוד כלפי היהודי שנטש את אמונת דתו. "האפיקורסים מותר להזיקם בידיים", הוא כותב. באיזו דרך הכופר ישפר את מעמדו, לפי המאירי? הוא יכול כמובן לחזור בתשובה, אך במפתיע מתברר מדברי המאירי שיש דרך נוספת: אם היהודי הכופר יתנצר או יתאסלם, מכיוון שיחזור להיות מחויב לדת, שוב יחול עליו יחסו האוהד של המאירי לבני הדתות, ושוב אין לפגוע בו ויש לכבדו. זהו ניגוד בולט לתפיסה הרווחת ביהדות בת ימינו, שעל פיה המרת דת היא בגידה בלתי נסבלת, אך לחילוניות ולכפירה יש להתייחס במידה של הבנה. ב-1995, לשם דוגמה, ביטא יד ושם את האיבה למתנצרים בסירובו להזמין לטקס יום השואה שלו את החשמן ז'אן מארי לוסיטז'ה, שנטש את היהדות לטובת הנצרות בגיל 14, והיה לארכיבישוף של פאריז. אולם אותו מוסד עצמו העמיד בראש אתאיסט לוחמני בדמותו של יוסף לפיד. התנהלות רחוקה מרוחו של המאירי, הסובלנית לאמונות אחרות אך לא להעדר אמונה.

ומה עם מאמיני הוויקה?

ההסתמכות על המאירי אינה פותרת את מלוא שאלת ההתייחסות לגויים.  התייחסותו לעובדי עבודה זרה מובהקים היא בהחלט לא סובלנית, ואלו קיימים גם כיום בעולם, וקרובים אלינו יותר מאי פעם בעידן הכפר הגלובאלי, בין אם אלו מיליארד המאמינים בהינדו, שסוגדים לפנתיאון אלילים מפואר, מאמיני השינטו היפני שסוגדים לאלים ולכוחות הטבע, או הדת הפאגאנית החדשה במערב המכונה ויקה ומבוססת על האמונה בקיומם של אל זכר ואל נקבה המפרים במשותף את העולם. הוויקה נפוצה בשנות החמישים בזכות פעולתו של פקיד בריטי בגמלאות, לטענתו אחרי שקיבל אותה מקבוצת מכשפות ששיתפו אותו במסורותיהן הישנות.

אחת הדרכים שהוצעו לפרש את המאירי, היא שהוא התייחס בחיוב לנוצרים בזמנו, לא רק בשל התנערותם מעבודה זרה, אלא בעיקר מחמת כפיפותם לחוקים נאורים ביחסים בין אדם לחברו.  על פי פרשנות זאת שמעוגנת היטב בדברי המאירי עצמו, ניתן להניח שלא היה פוסל גם את האתאיסטים או את מאמיני הוויקה, כל עוד יקבלו על עצמם כללים מוסריים. הוויקה קובעת בעיקרון היסוד שלה:"אם אין זה פוגע בדבר, עשה כפי שתרצה", ואפשר שהמאירי היה מסתפק במחויבות המוסרית הבסיסית עליה מורה חוק זה כדי להציל אחד מסוגדי הוויקה בשבת או סתם לתת לו תשר במסעדה.

על פי ראיה זאת, היחידים שיכולים לצאת נפגעים מהשקפתו של המאירי, הם הגויים בימי קדם, שרק אליהם, על פי דבריו, התייחס התלמוד בקשיחות לב בשל רשעותם. גם זו טענה לא הוגנת, שהרי באנושות היו מאז ומקדם אנשים טובים, כמו גם טובים פחות, אבל מאחר שהלא יהודים של העבר הפכו לעפר מזמן, ניתן לסלוח למאירי על כך שהקריב את כבודם על מנת להציג באור טוב יותר את גויי ההווה.

הנאורות של המאירי והרפורמה המקיפה שעשה בהלכות שמתייחסות לגויים אינה מותירה את הזרמים היותר חשוכים בדת מוכי הלם. הם טוענים שלא צריך להתייחס ברצינות יתרה למשנתו, מאחר שהיא נכתבה תחת איומי הצנזורה. אולם טענה זו אינה סבירה. בבירור, הסובלנות של המאירי היא משנה סדורה היטב, לא דבר מה שנאמר מהפה ולחוץ.

המאירי הפגין את נאורותו בזירה חשובה אחת. מה בדבר זירה חשובה אחרת? בקרב החוקרים נותר ויכוח האם גם ביחס לנשים היה המאירי פורץ דרך.  גדליה אורן שחיבר את עבודת הדוקטורט שלו על השקפת המאירי ביחס לאישה טוען כי המאירי נקט עמדה נדירה לאותה תקופה בכך שבניגוד לאנשי דת אחרים הכליל גם את הנשים בקרב הברואים "בצלם אלוהים" ממש כמו הגברים, שווה בשווה, גישה מרעישה באותם זמנים שוביניסטיים שבהם התפלמסו האם יש לאישה נשמה.


לקריאה נוספת:

משה הלברטל, בין תורה לחכמה: ר' מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס, מאגנס, ירושלים תש"ס

יחס לגוי – משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק יא, הלכה ג; משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יא

מתן טיפ ללא יהודי – בית הלל, קובץ תורני, ו, טבת תשס"א, דעתו של הרב אבנר קבץ. מנגד, ראה הפרדס, שנה סה חוברת ט; הפרדס, שנה סו, חוברת ב.

עמדתו של המאירי לגבי המוסלמים והנוצרים – ראה דיון נרחב אצל הלברטל, עמ' 80 ואילך. החוקר הראשון שהגדיר את ייחודה של אסכולת המאירי הוא יעקב כ"ץ, שחלק בכך על אפרים אורבך.

 דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן תכה, סעיף ה:

"כופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן: אם יש בידו כח להרגן בסיף בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".

 קירוב מתוך אהבה, בניגוד לדברי השולחן ערוך – חזון איש יורה דעה, סימן יג, אות טז

 הרב מיכאל אברהם, האם יש עבודה זרה נאורה. בתוך אקדמות י"ט, תמוז תשס"ז, הוצאת בית מורשה ירושלים. עמ' 65 – 86

האם המאירי פעל בלחץ הצנזורה? ראה  David Goldstein, A Lonely Champion of Tolerance, Talk Reason – http://www.talkreason.org/articles/meiri.cfm

על יחס המאירי לנשים – גדליה אורן, אחוות בעלי הדת הגדורים בדרכי הדתות. נכרי, גר תושב ואשה במשנת המאירי, בתוך: דעת 60, חורף תשס"ז, אוניברסיטת בר אילן. לעומתו כתב אברהם גרוסמן כי (ציון שנה סז, ג, תשס"ב) המאירי אימץ את העמדה כי "כישוריה האינטקטואליים של האישה נופלים מאלה של הגבר".

מקור תמונת השד – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Das_ist_mein_lieber_Sohn.jpg

הויכוח הנוצרי האם לאישה יש נשמה – מסתבר שהוא ברובו הגדול מיתוס בלבד. ראה:

http://www.leaderu.com/ftissues/ft9704/opinion/nolan.html

האונס הוא בן לוויה שכיח של המלחמה. הזיקה ביניהם מודחקת לעתים, בהיות האונס אפל ונתעב אפילו יותר מאימי המלחמה הרגילים, אך ההיסטוריה מודעת היטב לברית לא קדושה זו. אין זה פלא – אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת:"החיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. אונס כזה הוא גם הוכחת הניצחון וגם שכר הניצחון. בקיצור, אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני".

אונס מלחמה בהיסטוריה

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאפילו במלחמת העצמאות, למרות יומרות הצד היהודי לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של ערביות בידי חיילים יהודים שהם רק "קצה הקרחון". כמובן, אין להתעלם מההבדל הניכר בין מקרים שבהם האונס מבוצע באופן פרטי, על ידי חיילים סוררים שלא פרקו את יצרם מזה זמן ונחשפים לנשות האויב חסרות מגן, לבין מצב שבו הוא מהווה חלק מהנורמות הממסדיות של אחד הצדדים הלוחמים, כפי שאירע בשנות התשעים בבלקנים. נשים מוסלמיות נכלאו במחנות שבהן נאנסו שוב ושוב בידי שוביהן הסרביים. במלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971 מעריכים שמאתיים אלף נשים נאנסו בידי חיילים פקיסטניים.

אונס המלחמה היהודי

בין האונס ההמוני והמתוזמר מלמעלה שאירע בבלקנים או בבנגלדש לבין מעשי אונס בודדים של חיילים שייענשו בחומרה כזו או אחרת, אם יתגלו, אונס המלחמה שמאפשרת ההלכה מצוי באמצע.   ההלכה מתנגדת למעשי אונס המוניים כפי שאירע בבוסניה, אך בכל אופן פתחה פתח בפני החייל המתאווה לכפות את עצמו בהיתר על אישה ששבה.   פתח זה קרוי דין אשה יפת תואר. הפוסקים נחלקו ביניהן מה פירושו המדויק של חוק זה, שמתואר בתמציתיות בספר דברים (פרק כא) ומתאר מה צריך לעשות חייל שפגש באשת אויב יפה וחושק בה. בעשרות דורות של לימוד תורה הצטברו תלי תלים של דינים ודקויות שמתארים בדיוק האם, איך, כיצד ומתי מותר לממש את החוק הדתי ולאנוס את אשת האויב. הוראות אונס, קצוצות דק דק למרכיביהן, במילים זעירות וצפופות של ספרי הלכה, הן דבר משונה כשלעצמו, שלא לדבר על התחושה הרעה. מתווספת לכך נימה של פתאטיות – הלכות אלו לובנו בתקופה לא רלוונטית, שבה ליהודים לא היו מדינה וצבא, נשותיהם נחמסו בידי אחרים ולא ההיפך.

לאנוס לאלתר או להתאפק?

על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, החייל היהודי שמתאווה לאישה גויה, רשאי לאנוס אותה בזמן המלחמה. לאנוס ולהתאפק. הוא יוכל לבצע את זממו רק פעם אחת ויחידה. לאחר מכן יותר לו להביאה אל ביתו, לשדל אותה להתגייר, ואם תתרצה – להפוך אותה לאשתו.

 רש"י מייצג את האסכולה המרכזית השנייה. לפי הבנתו, אסור לאנוס את האישה בעת המלחמה, אך ניתן לקחת אותה בשבי ולהכריח אותה להתגייר ולהינשא לגבר אשר שבה אותה. גיור זה שונה מכל סוגי הגיורים האחרים, מאחר שהוא נכפה על השבויה, ואינו דורש את הסכמתה.

שיטת רש"י מעלה את השאלה:אם מטרת היתר השבויה היא לספק באופן מיידי את יצרו של החייל, מה הטעם לדחות את קיום יחסי המין עוד ימים רבים עד לאחר גיור הגויה. התשובה המקובלת היא שכאשר יידע הלוחם שכבר שבה את האישה שבה הוא חושק ובקרוב בקרוב יעשה בה כרצונו, הוא ירגיש כאילו הפורקן מונח אצלו בכיס, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה, הניבוי הפסיכולוגי הוא שיירגע ויוכל לחזור למערכה ביתר שאת. קשה להיות בטוח בצדקתה של התיאוריה הזו. בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו. גם הטקטיקות הרגילות להשקטת היצר המיני שנהוגות בידי הדתיים, הפרדה בין המינים במקומות ציבוריים למשל, הן בדרך כלל הקמת תריסים ומחיצות נגד מקור התאווה, לא החזקה בו.

בין לפי הרמב"ם ובין לפי רש"י, הלכות "יפת תואר" הופכות את אונס המלחמה לחלק מהחוק ונראות רע מאוד. ההיתר לקחת את השבויה בעל כורחה לאישה לכל החיים, שמשתמע משיטת רש"י, גרוע אף מהאונס החד פעמי בזמן המערכה שמתיר הרמב"ם.

דיברה תורה נגד יצר הרע

חז"ל כבר הביעו הסתייגות מדין "אשה יפת תואר", שאינה נובעת דווקא ממרכיב האונס המצוי בו, אלא מקיום יחסי המין עם גויה. יחסים בין יהודי לגויה טמאה אינם דבר רצוי כלל וכלל מבחינת הדת. הם מגונים ביותר והותרו רק בלית ברירה. לפי חז"ל, בהיתר "יפת תואר" השלימה התורה במידה מסוימת עם כוחו של יצר הרע באדם. זו הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת אצל חייל הרחוק מנשים כשרות.  בקבלה מובאת ההשקפה הטהרנית שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם, כלומר העולם ואיתו האדם נוצרו כך שיתאימו לתורה שקדמה להם. עמדת חז"ל כאן שונה לחלוטין, הרבה פחות פנאטית ויומרנית. על פי התפיסה שהם מציגים, לפעמים דווקא התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם, כפי שעשתה בעניין אונס המלחמה. יצר האדם מחייב את התורה לוותר על יישום העקרונות הדתיים במלואם ולהסתפק במקרים מסוימים ברע במיעוטו. גם אם הנכונות לראות בתורה גמישות והתחשבות ביצר האנושי, עד כדי כפיפתו של החוק האלוהי לפניו, מראה על גישה דתית ליברלית, קשה להעלות על נס ליברליות, כשהיא מביאה להתרת מעשי אונס בנשים שבויות.

 מול המוסר המודרני

הנורמות של היום הן לא מה שהיה פעם. ליברליות כלפי אונס לא קוסמת לדתיים צעירים שאינם מצפים לראות הכשר למין בכפייה בדתם. הרב אייל קרים, קצין בכיר בצה"ל ופוסק נחשב לחיילים שומרי מצוות בהלכות צבא, התאמץ לסנגר על ההלכה באתר שאלות ותשובות באינטרנט, בכותבו שהיא נובעת "מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים". "מאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל", כותב הרב. מי שלא משתכנע מהגיונו של הרב קרים, יכול לפחות להתנחם בכך שרשימת המעשים המגונים שהוצדקו בהיסטוריה בשם טובת הכלל ארוכה כל כך, שהוספת פרשיית "יפת התואר" אליה לא ממש תעלה או תוריד.

ההגבלות ההלכתיות

על פי דין התורה, הגויה שנשבית נדרשת לגלח את שערה עם הגיעה לבית השובה, ללבוש בגדים מכוערים ולהסתגר בבית, זאת במשך חודש או יותר, מבלי שהשובה יוכל להנות מגופה במשך תקופה זו. מדוע כל זאת? הוצעו שלל הסברים: אולי כדי שתשוקת הגבר תדעך מול שבויתו הלא מטופחת. אולי כדי להקצות לה זמן התאבלות ולאפשר לה להסתגל לאט אל הגבר החדש שבחייה או סתם כדי להוציאה מקלות הדעת של בנות הגויים אל כובד הראש המאפיין נשים יהודיות כשרות.

הלכות יפת תואר מכילות הגבלות נוספות. בכל מקום שנכבש מותר לכל גבר לקחת לעצמו רק אישה אחת, הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה להשיג עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. תאוות האישה ותאוות הכיבוש יצטרכו ללכת יד ביד, ואולי זו גם דרך לעורר מוטיבציה. אסור למכור את השבויה לשפחה ולהתעמר בה. גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים שמותר לבעול תוך כדי מלחמה, ואין צורך לחכות עד הבאת האישה לביתו של הלוחם, יחסי המין לא אמורים להתקיים באופן פומבי,  וכאמור, בזמן המלחמה מותר לבעול את האישה רק פעם אחת.

 במישורים אחרים ההלכה היא מתירנית. שבוית המלחמה שמותר לקחת אינה חייבת להיות רווקה, ויכולה להיות אשה נשואה. מבחינה זו, היא נחשבת לחלק משלל המלחמה, כדרך שאפשר לבזוז את רכושו של האויב, כך ניתן לבזוז את נשותיו. השבויה אינה חייבת להיות אישה מבוגרת, ויכולה להיות ילדה, אולי אפילו מתחת לגיל שלוש. דיווחים עיתונאיים מקונגו בזמן המלחמה שהתנהלה בה עד 2003 וכן מזירת רצח העם בדרפור מגלים שאין זה היתר חסר טעם. גם בזמננו ילדות בנות שלוש מהוות קורבן אטרקטיבי לאונס במלחמה.

השבויה אינה חייבת להיות דווקא יפת תואר, למרות שהתורה מתארת אותה ככזו. אם בגלל היצע דל או טעם ייחודי בבנות חשקה נפשו של לוחם דווקא במכוערת, הוא רשאי לכבוש אותה לעצמו. אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רב שישפוט את יופיין של השבויות ויחליט, על פי קריטריון הלכתי כלשהו, מי יפה מספיק כדי שתהיה כשרה להיאנס ומי לא. כנראה שאפילו בשביל הדווקנות ההלכתית זה אבסורדי מדי.

לפי אחת הדעות, ניתן לקחת שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ. במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש שכדי להחזיר את מי שנלקח בשבי, האויב יתפוס בני ערובה מהצד היהודי. במצב כזה מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של חטיפות וחטיפות שכנגד, חוכמה מדינית נאה בלי קשר לדין יפת תואר.

ההלכה אינה מסתפקת בחקיקת חוקים התקפים ליהודים, אלא מצווה גם על גויים. מה הדין לגבי  לקיחת שבויה במלחמה בין שני עמים נוכריים? בהלכה הנושא שנוי במחלוקת, יש האוסרים זאת לגויים, יש המתירים זאת בתנאי שהאישה פנויה, ויש המתירים זאת, אף אם האישה היא אשת איש. מסתבר שלא רק יהודים זכאים לניצחון רבייה המוני.

מדוע חיילי צה"ל לא אונסים ערביות?

דין יפת תואר נאמר בתקופה שבה ישראל נמצאים על אדמתם ובידם כוח צבאי. מצב זה, שכבר נשכח מההיסטוריה, חזר אחרי הקמת המדינה. אך הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים יפות תואר לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו כיון שזו מצווה שנאמרה רק בדיעבד ולא לכתחילה… אם כן אין חובה ואין מצווה להשתדל בעבור זה!!! [סימני הקריאה במקור]" כותב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, וממהר להוסיף, שמא מישהו יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו, "העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי זה – בהחלט רלוונטיים גם לימינו". הרב אליהו תולה את ההלכה של יפת תואר במצב שנדמה לו ששרר בעבר. הוא טוען שהנשק הלא קונבנציונלי של אותם ימים היה לסחרר את ראשם של לוחמי האויב באמצעות תשוקה. הוא סבור שאחת הסיבות לכך שדין זה אינו רלוונטי בכלל למלחמות ישראל היום היא ש"אין היום לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה!!", וממילא אין הנאה או תועלת כלשהי באונס הנשים שחייל יהודי ישראלי צפוי להיחשף אליהן, כל עוד אנחנו ממשיכים לנהל את מלחמותינו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. מה פשר המעצור שמטילות הערביות על הליבידו של עם ישראל? כאן הרב אליהו משתתק בנימת סוד. זהו רז שאינו יכול לכתוב עליו בפירוט רב מדי, "כיוון שהוא קשור לסתרי תורה", וכדי לפענחו "צריך ללמוד הרבה קבלה".

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, אולי לא בקיאה דיה בחוכמת הקבלה כדי להבין למה לא נמשכים לערביות, בחרה להמשיך את העיסוק בשאלה הזו מהזווית הסוציולוגית. בתזה שלה טענה ניצן כי הסיבה לנדירות אונס הערביות בידי חיילים ישראלים מקורה גם בשיקולים של מוסר, אך גם ביחס השלילי כלפיהן. הערביות לא נחשבות אפילו כאובייקט לאונס משום שעברו "דה הומניזציה". ניצן עטפה את הטענה שלה במלל הסוציולוגי הנדרש, אבל היטיב להציגה בפשטות נַגָד אחד שראיינה ותיאר בצורה פחות מלומדת את התחושות שבגללן אינו מעלה על דעתו לאנוס פלשתינית:"איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים".

ניצן הואשמה על כך שבתזה שלה רמוזה השקפה ביקורתית אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו גזענים וסולדים מערביות עד כדי כך שאין הם אונסים אותן. מי שמאוד ירצה, יוכל דווקא להשתמש בהיגיון הזה כדי לגלות בדרך עקלקלה אלמנט מפתיע לטובה בדיני יפת תואר. אם התורה מרשה לאנוס את הגויה, משמע שאינה גזענית כלפיה.  לעומת זאת, ההסתייגות הגדולה של חז"ל מדין יפת תואר נבעה לא מהבעיה המוסרית שבאונס, אלא מהיותה של השבויה גויה טמאה. בניגוד לדין התורה המקורי, אצלם בבירור הייתה הדה הומניזציה כלפי הגויים כזו שמנעה מהם לקבל אפשרות של אונס בנות גויים. באיבתם לזיווג עם שבויות מלחמה, הם קבעו שתוצאותיו יהיו עגומות, כפי שאירע לדוד המלך, שהוליד מנישואיו לשבויה יפת תואר את אבשלום, שמרד בו.


לקריאה נוספת

מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עימנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 124

 על דיני יפת תואר לפרטי פרטיהם – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ערך יפת תואר.

 העולם נברא לפי התורה – זוהר תרומה, דף קסא

 טל ניצן, גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתיני, מרכז שיין, ירושלים 2007

האם הדת מוסרית?

פורסם: 24/12/2011 ב-מוסר

התנ"ך הוא ספר הספרים של האנושות, ספר היסוד של היהדות ושל הנצרות, מקור גאווה לעם היהודי שהנחיל אותו לעולם, יצירה שעד היום מיליארדי בני אדם משוכנעים שמבטאת, יותר מכל טקסט אחר שנכתב אי פעם, את רצונו של האלוהים מגולם לתוך אותיות ומילים נהירות לבשר ודם. התנ"ך מכיל את עשרת הדיברות, שאין כמוהן לתמצת, עד עצם היום הזה, את עיקרי המוסר האנושי. הוא כולל שירת טבע יפהפייה, צמאת אלוהים. נמצאים בו כמה מהסיפורים היפים ביותר שנכתבו אי פעם, וכל דור מצליח למצוא בהם רלוונטיות מחודשת.

מה עוד אפשר להגיד על התנ"ך?  אפשר להזכיר שהתנ"ך קורא לרצח עמי כנען, מצווה להרוג את המקיימים פולחן זר, ובכללם נשים וטף, ומורה על אתיקת מלחמה מפוקפקת ביותר שמתירה את אונס נשות האויב ומתעתדת מעשי עינויים אכזריים ביותר שמבוצעים בו, אפילו אחר הכנעתו.

האתאיסטים נגד התנ"ך

התרבות המערבית אוהבת להעלות על נס את היופי של התנ"ך, אבל כיום אפשר לראות במערב רנסנס של אתיאיזם מיליטנטי, ששב לתנ"ך כדי לשלוף ממנו את מה שאחרים מעדיפים להדחיק. כותבים אתיאיסטים בולטים, המתנבאים בסגנון דומה למדי, ריצ'ארד דוקינס, סם האריס וכריסטופר היטצ'נס (שנפטר לאחרונה), אוהבים להרבות בציטוטים לא נעימים לאוזן מהתנ"ך ומהברית החדשה, שעל פי היטצ'נס "עולה ברשעותה אפילו על הברית הישנה". סם האריס כותב כי "מבט אחד בספר דברים יבהיר לכם שאלוהים נותן תשובה פסקנית ביותר לשאלה אילו פעולות עליכם לנקוט אם בנכם או בתכם יחזרו משיעור היוגה שלהם ויצהירו שבכוונתם לאמץ את פולחן קרישנה ", ומצטט את עונש המוות שמטילה התורה על המסית לעבודה זרה בסקילה באבנים .  האריס, הקורא לנטוש את הדתות המונותאיסטיות ולהסתפק ברוחניות מזרחית נטולת אל נוסח הבודהיזם, סובר כי "רק התעלמות מציוויים ברבריים כאלה היא שמאפשרת ליישב את ספר הקודש עם החיים בעולם המודרני. זאת בעייתה של 'המתינות' הדתית: ביסודה לא עומד דבר מלבד התעלמות שבשתיקה מן החוק האלוהי".

תומאס פיין

הוגה הדעות האמריקני תומס פיין, אחד מאבותיה של עצמאות ארצות הברית, מהפכן ועוכר סדרים ישנים בנשמתו, ביטא דברים דומים כבר ב-1795. את התורה הוא תיאר כיצירתם של "מתחזים נבערים וטיפשים מאוד". דמותו של משה "היא המחרידה ביותר שניתן להעלות על הדעת", כפי שהוא מסיק מהוראותיו הקוראות לרצח נשים וילדים: "ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר לא, יז – יח). "בקרב הנבלים הנתעבים שבזמן מן הזמנים הביאו חרפה על שם האדם, קשה למצוא גדול ממשה, אם תיאור זה נכון", מסכם פיין בהגזמה . נדרש אומץ לא מבוטל לכתוב דברים נוקבים אלו בשלהי המאה ה-18 ופיין שילם מחיר כבד. הוא מת בודד ושנוא, ולהלווייתו טרחו להגיע שישה אנשים בלבד. עצמותיו הוצאו מקברן לאחר מכן, לכאורה כדי לחלוק לו קבורה מכובדת יותר, אך למעשה לא זכו להיטמן שוב. הן הסתובבו בעולם והוחזקו בידי בעלים שהתפארו בחלקים מגופו של ההוגה הנועז. אנשים אדוקים אולי ייראו באקורד סיום מקאברי זה עונש הולם למנאץ נחשוני, אך אפשר לקוות בשביל פיין, שהאמין באלוהים, אך לא באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שגורל עצמותיו היה חסר משמעות עבורו.

אכזריות המלכים

דוגמאותיהם של האריס ופיין רחוקות מלמצות את צורותיה השונות של האכזריות התנ"כית.  השקפת התנ"ך על חופש הפולחן באה לביטוי עז ותמציתי אצל יהוא, מלך ישראל, אשר הכריז בעורמה שבדעתו להרחיב את פולחן הבעל והוציא קול קורא שכינס את מאמיני הבעל אל מקדשם, תחת ההבטחה "אחאב עבד את הבעל מעט. יהוא יעבדנו הרבה" (מלכים ב, י יח).   אבל הבטחה זו הייתה מלכודת. יהוא הציב שמירה בפתח מקום הכינוס שמנעה הימלטויות, ליתר ביטחון אפילו איים על השומרים שיהרוג שומר עבור כל נמלט. בפנים המקדש חייליו חיסלו בחרב את כל הבאים. אכזריותו חסרת הרסן של יהוא, שבאה לידי ביטוי גם בהכחדת משפחות מלוכה אחרות, זכתה לשבחיו של אלוהים, שהסתייג רק מכך שהותיר את עגלי הזהב בבית אל ובדן.

פרשה זו גם מלמדת משהו על יחסם של חז"ל לאירוניה. קיימת בתלמוד ובמדרש הסתייגות מהבטחתו של יהוא לעבוד את הבעל הרבה. היא אמנם הייתה הולכת שולל אירונית שבמהרה התגלה אופיה הציני, אך חז"ל, שמעריכים את כוחה של המילה המושמעת, אינם מחבבים התחכמויות מסוג זה. הבעת האמונים של יהוא לעבודה זרה, אפילו כמהתלה ערמומית במטרה לרצוח מאמיני בעל, פסולה בעיניהם. בכל מה שנוגע לאלוהים, לא כדאי לומר שום דבר פוגעני, גם לא בכאילו. לא קל לקלוע לחוש ההומור, לא שלו ולא של חז"ל.

אם נדרשים להשקפת התנ"ך על מוסר מלחמה, הרבה מלמדים עליו פסוקים בספר שמואל, המתארים מה עשה דוד, מלך בחסד האלוהים, לעיר בני עמון אחרי שנפלה בידיו:"העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן". (שמואל ב, יב לא)   גם בלי להזדקק למפרשים, די בקריאת מילות הפסוק כדי שתעלה התחושה, המלווה בצמרמורת קלה, שמה שעשה דוד המלך לבני עמון רחוק מרוח של אמנות שבויים. לפי פרשן המקרא הרלב"ג, דוד "העביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים" וחתך אותם עם "כלי ברזל גדולים שדשים בהם התבואה" ולא בחל גם בכלי ברזל גדולים המשמשים לחיתוך האבנים. מדוע האכזריות הקשה הזו?  "היה רצונו שייראו שאר האומות מלהילחם בישראל", מסביר הרלב"ג. פטנט הרתעתי אחר שיישם דוד היה הגרלה על שבויי מואב שקבעה מי מהם יילך למוות ומי, אחד לשלושה, לחיים (שמואל ב, ח ב) . זו מדיניות ההרתעה של ישראל, הגרסה המוקדמת. ספק אם הייתה יעילה, משום שמלחמות דוד לא פסקו. ההגינות מחייבת להעיר שאין זה ברור אם היא נופלת במשהו, מבחינת רשעותה, ממדיניות ההרתעה של ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה, שגרסה השמדה טוטאלית של ברית המועצות במקרה של התקפה גרעינית.

האם אלוהים מסתייג משפיכות דמים?

התנ"ך נכתב בתקופות שונות ובידי אנשים שונים, והוא מלא בסתירות ובדו משמעויות. למשל, על אף שמלחמות דוד מסוקרות באהדה, קיים גם גינוי מסוים לחייו על חרבו. בספר דברי הימים (א, כב ח) מסופר שאלוהים סירב לאפשר לו לבנות את בית המקדש משום שהרבה בשפיכות דמים. סופר דברי הימים הוא בדרך כלל מפרגן כפייתי לדוד ומשמיט כל דבר שיכול להאיר אותו באור שלילי. מאיר שלו מכנה את ספר דברי הימים "האנציקלופדיה הסובייטית של העם היהודי". אבל כאן הוא מציב שורה תחתונה שלפיה אלוהי התנ"ך אינו מנוכר כליל לשיקולים הומאניים ולדמם הניגר של נכבשי דוד. בסופו של דבר הוא לוקח אותם בחשבון כשהוא מסרב להרעיף על דוד את הכבוד הגדול מכולם בבניית בית האלוהים. לא מפתיע שרבנים מהזרם ההומאני יותר של היהדות חיבבו את הגישה הזו, וראו בה הוכחה שגם אלוהים מאמין שהכובש, אפילו דמות כבירה כמו דוד המלך, מושחת על ידי כיבושו. טענה עם השלכות אקטואליות שמגיעות עד שנת 1967 ומעבר לה.

פרשנים אחרים לא אהבו את המסר הרכרוכי מדי וניסו לשכתב את משמעותו. המדרש הופך את התמונה ומספר שאלוהים שב והרגיע את דוד ואמר שאינו זוקף לחובתו את הריגותיו. את אלו שהרג אלוהים לא ממש סופר. הם נחשבים כבהמות, "כצבי וכאייל". הסיבה האמיתית שדוד לא הקים את בית המקדש, לפי המדרש, היא שאם היה מקים אותו, הוא לא היה חרב לעולם. מה רע בכך? מכיוון שבית המקדש שימש בהיסטוריה כמעין שק חבטות של אלוהים, אם אלוהים לא היה יכול להחריבו, היו החבטות מופנות לעם ישראל עצמו. בהסבר המתחכם הזה אפשר לפקפק, לא רק משום שהוא משכתב את הנימוק התנ"כי לאי בניית בית המקדש בידי דוד, אלא גם משום שההיסטוריה הוכיחה שאף אחרי שאלוהים החריב את בית המקדש, נותר בו מספיק זעם כדי לכלות אותו בעמו בעוצמה רבה בשנות הגלות. המקדש בירושלים היה ללא ספק מקום פולחן מרכזי בעל חשיבות דתית בלתי רגילה, אך ככולא ברקים של זעם אלוהי, יעילותו הייתה, לכל היותר, קצרת טווח.

המוסריות של המקרא

העדר העקביות שבתנ"ך מאפשר, אכן עם מידה מסוימת של עצימת עיניים, להיאחז בפסוקים הנעלים שבו ולראותו לא רק כספר המכונן של המוסר המערבי, מעמד שההיסטוריה נתנה לו, אלא גם כיצירה שמשמעותה המוסרית עדיין רלוונטית לימינו, ושאפשר למנות אותה, בתשובה לשאלה הקלישאתית, כאחד הפריטים שהיו נלקחים לאי בודד. גם אם היחס בתנ"ך ל"אחר" ובפרט ל"אחר מאוד", הכופר והאויב, אינו מופת מוסרי, הרי שדברים שנכתבו בו על היחס לחבר העמית בקהילה לא נס ליחם גם היום. מפסוקי התורה הקוראים לעשות חסד עם העני והגר התושב ועד דברי התוכחה של ישעיהו על השחיתות וחוסר הצדק במערכות הממשל והמשפט.

אלוהי המקרא, שלא כאלילי המיתולוגיה היוונית למשל, הוא אל רחום וחנון, רב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים. אף אם מונחי החסד, הרחמים והסליחה של ימי התנ"ך היו שונים מימינו, כפי שמתברר מהענישה המקראית, עדיין אלו היסודות שעליהם נוצקה תפיסה הומאנית יותר של אלוהים, שנמצאת בלבם של רוב בני האדם, אפילו כאלו שמגדירים עצמם חילוניים.

בהלכה הנהוגה היום, שעברה עיבוד וריכוך מאז ימיו של התנ"ך, קיימת אותה אמביוולנטיות. מצד אחד, דינים נעלים וקפדניים האוסרים על הוצאת לשון הרע, מחייבים מתן צדקה, וכמו שכבר פירטתי בפוסט קודם, אולי אפילו מחייבים אדם למות כדי לא להעליב את חברו.   מצד שני, ההלכה מפלה נשים לעומת גברים, גויים לעומת יהודים. היא יוצרת מעמד של ממזרים, ילדים שהם פרי לניאוף, ועל אף שלא עשו רעה לאיש, נאסר עליהם להתחתן עם יהודים כשרים.

המוסר נגד הדת

ספרות ההשכלה דנה ברותחים את הפנים הלא נעימות של ההלכה. ביטוי מפורסם לכך מצוי אצל יהודה לייב גורדון. הפואמה "קוצו של יוד" שלו היא קינה על הגורל האומלל שמייעדת ההלכה לאישה, כפי שרואה זאת המשורר. שיאה של היצירה בפסילת גט בשל כתיבת שם הבעל "הילל" כ"הלל", ללא יו"ד, בידי הדיין חסר הלב, רב ופסי הכוזרי, שמותיר את המגורשת חסרת הישע עגונה על קוצו של יו"ד. מקרה ספציפי זה בדוי לחלוטין. גט כשר בין אם שם הבעל רשום כ"הילל" או כ"הלל ", אבל בהחלט ייתכן שהבדל של אות אחת בשם יפסול גט במקרים אחרים.

היום פורחים באינטרנט פורומים שבהם מתנהל דיון נוקב על הפער בין יהדות להומניזם ומשתתפיהם הם דתיים, חילוניים, חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה (וכאלו שהיו גם וגם). קיימת עמותה, "דעת אמת", המפרסמת את צדדיה המקוממים של היהדות, במטרה לעודד התחלנות והפרדת דת ממדינה, ואפילו הטמינה חוברות גינוי לדת בתוך ספרי קודש בישיבות בבני ברק עד שבית המשפט אסר עליה לעשות זאת. עד כמה משמעותי מידע מסוג זה להחלטתו של אדם לנטוש את אמונתו? נראה שהתשובה משתנה מאדם לאדם.

השופט חיים כהן

השופט חיים כהן, שהקדיש את חייו לקידום זכויות האדם ועזב את הדת בשנות השלושים לחייו כתב כי:"האמונה בתורה משמים נתערערה בי בעצם מתוך אמונה באלוהי הצדק". באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את המשבר האמוני שפקד אותו:

"מה לאפליות הפסולות והמשפילות בין בני האדם מחמת מינם או מעמדם? כיצד ניתן להאמין באלוהיותן, כשאלוהים אמור לחוקק צדק ולעשות משפט? זעקתו של אברהם אבינו, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" מהדהדת על פני כל הדורות, ועדיין מצפה לתשובה ."

כאשר דנים בביטויי איבה ללא יהודים ובהלכות המפלות נשים ונכים, כל אלו מצויים בהלכה לרוב, יש לזכור שקשה לשפוט את הימים שבהם נכתבו לפי הזמן הזה, נוהג הקרוי פרזנטיזם. הפסיכולוג דניאל גילברט, שמתייחס בלגלוג קל לנטייה האנושית להשתמש במשקפי ההווה כדי לחוות דעה שיפוטית על העבר, משווה זאת "למעצרו של מישהו היום מפני שנסע בלי חגורת בטיחות בשנת 1923".  יש לזכור שבהשוואה לתקופה שבה עוצבה לא הייתה ההלכה אכזרית במיוחד, אלא ההיפך. המצייתים להלכה לא ביצעו, לפחות בתקופה שמאז המשנה, מעשי זוועה בהיקף שחוללה האינקוויזציה או כפי שמחולל האיסלאם הג'יהאדיסטי בימינו. יש מאמץ מתמיד של רבנים להפוך את ההלכה לנוחה יותר לעיכול מוסרי ולרכך את הטקסטים העתיקים. לפעמים ספיחי המאמץ הזה יכולים להיראות קצת גרוטסקיים למתבונן מבחוץ, ובכך עסקנו ועוד נתעסק, אבל צריך להעריך את כנותו.

באשר למוסריות של התנ"ך, אפשר להעיר גם שהמחקר הארכיאולוגי הביקורתי טוען שכיבושי יהושע, אולי מעשי הג'נוסייד המתועדים הראשונים, לא היו ולא נבראו. ממצאים אלו גרמו לחסידי התנ"ך לצאת בצווחה והולידו פולמוס שהרעש שעשה עמד בניגוד למיעוט ולפיזור של הממצאים הארכיאולוגיים שעליו הוא הסתמך . מעטים שמו לב לזיכוי המוסרי ההיסטורי שאלו השוללים את אמינות כיבושי יהושע מעניקים לעם ישראל בכך שהם מכחישים את שואת עמי כנען. העובדה שהזיכוי הזה מגיע דווקא ממי שנראה כאילו הוא מערער את אושיות ההיסטוריה היהודית, יש בה קורטוב של אירוניה.


לקריאה נוספת

 C.Hitchens,"god is not Great" (New York:Twelve 2007), p. 109

 סם האריס, מהומת אלוהים, תרגמה יעל סלע-שפירו, הוצאת עברית ירושלים תשס"ו , עמ' 14

T. Paine, The Age of Reason, Part II, chapter I

 חז"ל נגד הסרקזם של יהוא – סנהדרין קב א; משנת רבי אליעזר פרשה י, ד"ה קשה היא הליצות

 על ספר דברי הימים – מאיר שלו, ראשית, עם עובד, תל אביב תשס"ח, עמ' 166

 על בית המקדש כשק חבטות – פסיקתא רבתי, פיסקא ב, מזמור שיר חנוכת

 י"ל גורדון, קוצו של  יוד, זמין באינטרנט בפרויקט בן יהודה

 כתיבת שמות ופסילת גט – שולחן ערוך אבן העזר קכט כח; ערוך השולחן אבן העזר קכט ז

 חיים כהן, מבוא אישי, דביר, אור יהודה תשס"ה, עמ' 124

 דניאל גילברט, להיתקל באושר, תרגם אסף כהן, מטר, תל אביב תשס"ז, עמ' 162

 הפולמוס הציבורי על תקפות התנ"ך התחיל בקול גדול בעקבות מאמר שפרסם זאב הרצוג במוסף הארץ (29.10.99):"התנ"ך – אין ממצאים בשטח"