ארכיון רשומות מהקטגוריה "מיניות"‏

אחת מהמהפכות התרבותיות המשמעותיות שהתחוללו במערב בעשורים האחרונים נסובה סביב מעמדה של הומוסקסואליות. כיום יחסים חד מיניים בין בגירים אינם נחשבים עוד לבלתי הגונים או לבלתי מוסריים בחברה המערבית.  בעבר אסר החוק על יחסים אלו בין גברים, אך כבר בשנות החמישים לא נאכף חוק זה בישראל. חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, יקה במוצאו, אמר שכפי שניתן היה לצפות משופטי גרמניה שלא יאכפו את חוקיהם הבלתי מוסריים של הנאצים, כך לא היה בדעתו לאפשר הנהגתו של חוק בלתי מוסרי בארץ.  החוק בוטל רשמית ביוזמת שולמית אלוני ב-1988. בארצות הברית המתינו חוקים דומים עד ל-2003, אז ביטל אותם בית המשפט העליון של ארצות הברית, אך לא פה אחד. גם אז, בפתח המאה ה-21 באמריקה, חלק מהשופטים סברו, בדעת מיעוט, שהחוקה מאפשרת לדון הומואים בפלילים על התנהגותם המינית.

מצעד הגאווה

משכב זכור בהלכה

ההלכה קובעת ליחסים הומוסקסואליים בין גברים את העונש האולטימטיבי: מוות בסקילה.  חטא ההומוסקסואליות יוחס לבני דור המבול. עוונם זה אינו מוזכר בפירוש בתורה, אך כנראה חז"ל לא יכולים היו להעלות על דעתם שחברתם המושחתת כל כך לא תתהולל גם במשכבי זכור. לפי המדרש, את ההחלטה הסופית לשטוף אותם בזעמו קיבל אלוהים רק אחרי שהתחילו לחתן גברים זה עם זה או עם בהמות. בניגוד לאלו שנשא אותם המבול, או לאנשי העיר סדום אחריהם, יהודים לא נחשבים לשטופים במשכב זכור. "לא נחשדו ישראל על משכב זכור", כותב הרמב"ם, בקביעה שמזכירה אסוציאטיבית את טענתו של נשיא איראן שאין הומוסקסואליות בארצו.  בהתאם לכך מרשה הרמב"ם לשני גברים בני ישראל לשהות יחד בחדר סגור, אך ממליץ, ליתר ביטחון, להימנע מכך.

ההלכה אפילו מצאה צורך להתייחס בחומרה להומואיות נרקסיסטית – אם גבר שוכב עם עצמו.  במקרה שבו הוא מצליח בגמישות אנטומית מופלאה להחדיר את איבר מינו לתוכו, הוא עלול להיות חייב מיתה פעמיים. פעם בגלל היותו הצד החודר ופעם בגלל היותו הצד הנחדר.

ההלכה מתרככת

הדינים הקשוחים האלו משקפים התנגדות מוחלטת להומוסקסואליות,  אולם בשנים האחרונות חל שינוי מסוים אפילו באורתודוקסיה. לאור ההכרה הכללית בכך שהומוסקסואליות היא תכונה טבועה באדם, שאינה פרי בחירה, מצוקתם של הומואים דתיים זכתה להתייחסות רבנית נרחבת, לעתים אמפתית במידת מה, בפרט מהרב יובל שרלו, הרב הבולט ביותר כיום בציונות הדתית המתונה, שמרבה לענות תשובות באינטרנט בנושא לפונים אנונימיים. הרב שרלו קורא להומואים הדתיים לצאת מהארון ולספר לסביבתם על נטייתם המינית, אך גם הוא אינו מעוניין ואינו יכול, עם כל נאורותו, להתיר להם לממש את מיניותם המנוגדת להלכה.

צעירים דתיים הנמשכים לבני מינם, בעלי "נטייה הפוכה", בלשון החברה הדתית, אינם יכולים להסתפק ברצון הטוב. הם זקוקים להיתר הלכתי רלוונטי. בפורומים באינטרנט שבהם ניתן לגלוש באנונימיות הם מחפשים בן זוג דתי ולא חפיפניק, מתחבטים בסתירה שבין נטייתם המינית לאמונתם, חולקים סיפורים מהווי חייהם, למשל על סטוץ שהניב חברותא קבועה ללימוד אמונה, ובעיקר מנהלים ויכוחים בינם לבין עצמם, בין השמרנים שבהם המגלים הבנה להומופוביה שבה הם מוקפים בחברה הדתית לאלו שמלאים עליה בזעם.

יש פיתרון?

הומואים דתיים רבים מצאו דרך לעקוף את איסור התורה. איסור זה, על פי הבנתם, הוא רק על יחסים אנאליים, ולפיכך הם מקיימים יחסים אינטימיים מסוגים אחרים, בפרט מין אוראלי. בסוף המאה הקודמת הסעירה שאלה דומה את העולם המערבי. האם ביל קלינטון שיקר כשטען שלא קיים יחסי מין עם מוניקה לוינסקי, והתכוון לכך שקיים איתה מין אוראלי בלבד. ההלכה אכן לא מתייחסת למין כזה כמין של ממש, והוא פטור מהעונשים החמורים המוטלים על יחסי מין אסורים רגילים. אומנם, עדיין קיים איסור מסוים, גם אם לא חמור יחסית,  על קרבה פיזית אל מי שאסור מינית, גם אם הקרבה היא על ידי חיבוק, נישוק או סוגים שונים של גילויי אינטימיות שאינם יחסי מין סטנדרטיים, מה שמכונה בהלכה "ביאה דרך איברים". בנוסף, כל יחסי מין שכרוכים בהוצאת זרע לבטלה מעוררים גם את בעיית איסור האוננות.

לכאורה ניתן היה למצוא פתרון הלכתי אחר המתיישב היטב עם בהלת האיידס – מין בטוח מבוצע על ידי חציצת קונדום. האם מעורבות הקונדום, בשל טבעו החוצץ, מונעת מיחסי המין בין גברים להיחשב כיחסי מין אסורים ממש? כפי שהוא מונע מוות ממחלת מין, כך הוא מציל ממוות על פי ההלכה? בפוסט הקודם בנושא החור בסדין כבר התייחסתי לשאלה הזו. אף שאין תמימות דעים מוחלטת בסוגיה זו, ההשקפה המקובלת היא שמין עם קונדום הוא מין לכל דבר, ולפיכך המין הבטוח החד מיני הוא עדיין מין שאסור כליל.

מצוקתם של הומואים דתיים זכתה להתייחסות, אמנם מצומצמת ביותר, כבר בכתביו של הרב קוק. באופן אירוני, הפתרון שהרב קוק מציע להומואים הדתיים הפוך כליל לפתרון שגיבשו לעצמם רבים מהם. אם הומו דתי משקיט את מצפונו על ידי יחסים עם גבר, אך התנזרות מסוג מסוים של מין – מין אנאלי, הרב קוק מציע לו לספק את יצריו על ידי מין אנאלי עם אשתו, "הפיכת שולחן", בלשון חז"ל. נראה שהרב קוק סבר שאם יותר להם לשכב עם האישה בדרך ששוכבים עם הגבר, יוכלו ההומוסקסואלים למצוא נחמה. האמנם זהו פתרון פסיכולוגי מעמיק למצוקתם של אלו שנמשכים לבני מינם? ספק רב. למרות דבקותם במשנתו של הרב קוק, רבני הציונות הדתית שבאו אחריו והתמודדו עם הסוגיה ביתר עוצמה, הדגישו פתרונות אחרים. המלצה מקובלת אחת היא על טיפול פסיכולוגי, פתרון פרדוקסלי שכן הפסיכולוגיה עצמה אינה מאמינה באפשרות לשנות נטייה מינית. פתרון זה מקודם במיוחד בידי הרב שלמה אבינר, אחד הרבנים הבולטים באגף השמרני של הדתיות הלאומית, שאף תומך בארגון בשם "עצת נפש" שמקדם כל מיני שיטות פסיכולוגיות, משונות יותר ופחות, שאמורות לגאול את המטופל ההומו מהמשיכה לבני מינו ולעורר בו תחושות של גבריות הטרוסקסואלית מוצקה ובטוחה. למרבה המבוכה, אחד מתומכיו של המיזם היה הרב מוטי אלון. אחרי שנחשפו החשדות שלרב אלון עצמו היו קשרים בלתי ראויים עם צעירים, מכתב תמיכתו הוסר מהאתר של הארגון.

פתרון חילופי שמציעים רבנים, שיש בו משום הרמת ידיים מסוימת מול חוסר היכולת לתת מענה לקונפליקט, הוא להציע לפונה ההומו הצעיר התנזרות והקדשת החיים ללימוד תורה ולעשיית חסד. רעיון אחר שהועלה הוא חיפוש בחורה יראת שמים, אולי לסבית, שתסכים לחלוק חיים של זוגיות והולדת ילדים, גם ללא סיפוק אינטימי ורגשי.  הרב ארלה הראל, ראש ישיבת הסדר בעברו, יזם לשם כך אתר המשדך בין לסביות להומואים, והתהדר בתמיכתם של בכירי רבני הציונות הדתית.

הזווית החרדית

זווית אחרת על ההומוסקסואליות, חרדית יותר ומיושנת יותר, הציע הרב משה פיינשטיין. לדברי הרב פיינשטיין, תאווה הומוסקסואלית אינה קיימת כלל וכלל, שהרי היא סותרת את הטבע. על פי רוב, רשעים יכולים לתרץ את פשעיהם בטענה שיצרם גבר עליהם, אבל כלשונו, "על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו".  מדוע בכל אופן יש הומוסקסואלים בעולם? רק משום שהם מעוניינים לבצע את מעשיהם כהתרסה כנגד אלוהים.  באופן שאינו עקבי לחלוטין עם השקפה זו, עדיין מתאמץ הרב פיינשטיין למצוא דרכים לסייע להומוסקסואל לגבור על יצרו. בין השאר הוא מזכיר לו שההומו מבצע מעשה "נגד האנושיות שנעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות", ואפילו "הרשע השני שעושה איתו את העבירה" בז לו.

עוד מכביר הרב פיינשטיין מילים חריפות על ההומוסקסואלים:  "אף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם… ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל".   מאז כתב את דבריו השתנו הזמנים, וברוב המדינות הנאורות דווקא הומופוביה מהסוג שהביע הייתה נראית כדבר שאינו מן הישוב כלל, אולם האיבה התהומית של החרדים להומוסקסואליות לא השתנתה. היא התסיסה מחדש את ירושלים כל פעם שהתעתד לצעוד בה מצעד הגאווה, ואף הביאה בעבר לפציעתו של צועד בידי דוקר חרדי. עם זאת, חשוב לומר שאין כיום רבנים שקוראים לרצח הומואים, גם לא בשוליים הקיצוניים. לא ידוע אם פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב באוגוסט 2009 נבע ממשטמה דתית.

מה קורה בישיבות?

בחברה החילונית קיים מיתוס על קשרים אירוטיים חד מיניים הרווחים בישיבות, בהיותן על טהרת הזכרים. גם במחקרי יוצאים בשאלה צוינה שכיחותם של סיפורים על קיום קשרים הומוסקסואליים בישיבה אצל יוצאים. קשה לדעת כמה באמת נפוצה תופעה זו, יש הטוענים שמגזימים בה ויש הטוענים שהיא אופיינית, משום מה, בעיקר לזרמים החרדים החסידיים. העיתונאי חנוך דאום, בוגר החינוך הדתי לאומי האליטיסטי, חזר בספרו האוטוביוגרפי החושפני מאוד לרגעי האושר שגרמה לו אהבת החברותא שלו, בתקופת הבדידות הגדולה בפנימיה הישיבתית. הייתה ביניהם, כך תיאר, "רומנטיקה מקסימה, ספק פיזית, ספק נפשית".

דעת המדע

אין הוכחות שחינוך מופרד תורם לפיתוח זהות הומוסקסואלית בבגרות. אדרבה, על פי תיאוריה של הפסיכולוג דריל בם, האדם נמשך לבני המין שנראה לו בילדותו אקזוטי ומרוחק יותר. ילד שנודה מחברת הבנים ושיחק עם הבנות, יגדל לאדם שבנים נראים לו אקזוטיים, מרוחקים, ולפיכך הרבה יותר אטרקטיביים. לעומת זאת, ילד הרגיל לשחק עם בני מינו יראה את הבנות כאקזוטיות ויימשך אליהן בבגרות. אם זה כך, יהיה הגיוני להסיק מהתיאוריה של בם שחינוך נפרד מקטנות הוא דווקא חממה לגידולם של הטרוסקסואלים. ילדים יתרגלו לחברתם המוכרת של בני מינם, אך את הסקרנות והמשיכה הם ישמרו לבני המין השני, שלא ניתנו להם שום הזדמנויות להתראות איתם. מכאן סלולה הדרך להקמת משפחה ברוח ישראל סבא.

כנגד השיקול הזה, יש סיבה מדעית משכנעת למדי להניח ששיעור ההומוסקסואלים אצל החרדים בכל אופן גדול יותר מבחברה החילונית. מתברר שככל שלילד היו יותר אחים זכרים, כך סיכוייו לצאת הומו גדולים יותר, זאת בשל סיבות הקשורות לפעילות ההורמונלית ברחם האישה. בחברה החרדית מרובת הילדים רבים הבנים שיש להם מספר רב של אחים גדולים. אם הסטטיסטיקה אינה משקרת, כתוצאה מכך חיים בה המוני הומואים. בכורח הנסיבות החברתיות, אלו הומואים לטנטים שנושאים בשתיקה את סבלם.

לסביות

הנימוק המסורתי השכיח כנגד הומוסקסואליות הוא שהיא מביאה להתדלדלותו של המין האנושי, מאחר שאינה כרוכה בהולדת ילדים. מבחינה זו נראה שלאורך הדורות דווקא הלסביות הייתה בעייתית יותר מהומוסקסואליות גברית. אישה שלא מקיימת יחסים עם גבר מבזבזת את פוטנציאל ההולדה שברחם שלה, לפחות בתקופה שלפני בנק הזרע וההפריה המלאכותית. גבר שלא מקיים יחסים עם אישה לא הקטין למעשה את פוטנציאל ההולדה בעולם, מאחר שאת מקומו, בעולם העבר שהתאפשר בו ריבוי נשים, יכול היה לתפוס בנקל גבר אחר. אף על פי כן, האיסור על יחסים לסביים בהלכה, אף שהוא קיים, דווקא קל יותר מהאיסור על הומוסקסואליות בין גברים ואינו כרוך בענישה חמורה. איסור זה נובע מהחשבת המשגל הלסבי כ"מעשה ארץ מצרים". יש מחלוקת אם איסורו הוא מהתורה או מדברי חכמים. כך או כך, השולחן ערוך קורא לבעל למנוע מאשתו להימצא במחיצת נשים הידועות בחיבתן לאקטים לסביים, וכן מורה לבית הדין להכות נשים אלו. הדיון ההלכתי התמקד יותר במרוצת השנים בהומוסקסואליות גברית, כנראה משום שהיא נתפסת כאיסור חמור יותר.  עם זאת, בעולם הדתי האורתודוקסי לסביות זוכות בסופו של דבר לאותו יחס כמו הומואים כיום. ההודאה בקיומן עדיין מהווה כמעט טאבו מוחלט בחברה החרדית, אך היחס אליהן נעשה סובלני יותר ויותר בחלקים המתונים של החברה הדתית לאומית.


לקריאה נוספת

 חיים כהן על חוקים נגד הומוסקסואליות – מיכאל ששר, חיים כהן – שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר, כתר, ירושלים 1989, עמ' 236

 Lawrence v. Texas, 539 U.S. 558  2003 , פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב. שלושה מבין תשעת שופטים התנגדו למסקנת הרוב שמנעה הפללה של הומוסקסואלים

 עונש על הומוסקסואליות – רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טו, הלכה יב

 עונש דור המבול – מדרש ויקרא רבה, פרשה כ"ג

 ייחוד של גבר עם גבר – רמב"ם, איסורי ביאה, פרק כב, הלכה ב

 גבר שוכב עם עצמו – סנהדרין נה א

 הרב שרלו, "עדיף לצאת מהארון", ynet

מיניות הומוסקסואלית שאינה כרוכה במשכב זכור – לפי הרמב"ם, ביאה דרך איברים ואיסורי קרבה הם מהתורה, ואילו לפי הרמב"ן איסורים אלו הם מדרבנן בלבד. ראה ספר המצוות לרמב"ם, מצווה שנג, והשגות הרמב"ן שם. דעת השולחן ערוך (אבן העזר סימן כ סעיף א) היא כרמב"ם.

הרב קוק על הומוסקסואליות – שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה צט

עירית קורן, ארון בתוך ארון – כתבה בעיתון הארץ

ערוץ 1, כתבה על לסביות דתיות

הרב פיינשטיין על הומוסקסואליות – שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן קטו; שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קטו

הרב אלון תומך בארגון עצת נפש, nrg

שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים, ידיעות אחרונות, תל אביב 2004, עמ' 166

 חנוך דאום, אלוהים לא מרשה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2007, עמ' 24

 Bem, D. J. (1996). Exotic becomes erotic: A developmental theory of sexual orientation. Psychol. Rev. 103: 320–335

David A. Puts, Cynthia L. Jordan, & S. Marc Breedlove. O brother, where art thou? The fraternal birth-order effect on male sexual orientation, PNAS 2006 103:10531-10532

Wikipedia, Fraternal birth order and sexual Orientation

תמונת מצעד הגאווה מוויקיפדיה

מודעות פרסומת

בחברה החרדית שורר פחד כה גדול מתשוקות הבשר ומפיתויי הגוף שכמעט שום חרדי, צעיר או קשיש, לא יעז לשבת בתחבורה הציבורית לצידה של שום אישה שאינה אשתו. גברים יותירו ריק אפילו את המושב שליד ישישה עטופה מכף רגל ועד ראש. הבסיס ההלכתי לפוביה הזו קלוש, אך ממנה קצרה הדרך לצעקה האחרונה בצניעות, חידוש שהתפשט בעשור האחרון: אוטובוסי מהדרין שבהם יושבים הגברים מלפנים, והנשים מאחור.

חומרות הצניעות

תמונות של נשים אינן מוצגות בעיתונים החרדיים. העורכים הגראפיים שלהם מאומנים היטב על מלאכת מחשבת בפוטושופ, למשל כדי שיוכלו להציג את תמונת ממשלת ישראל מבלי להכליל בה את השרות. בחלק מהעיתונים החרדיים אפילו שמות פרטיים של נשים הן הס מלהזכיר, כנראה פן מדובר באישה כדוגמת רחב הזונה, שהתלמוד מספר שדי היה באזכור שמה כדי להביא גבר לאביונה. שום ספר קריאה חרדי לא יזכיר מגע כלשהו בין גבר לאישה. ספריו של סופר חרדי גרמני מפורסם מהמאה ה-19, הרב מאיר להמן, הורחקו או צונזרו, על אף המסר האורתודוקסי השמרני הבלתי משתמע לשתי פנים שיוצא מהם. זאת משום שהייתה בהם רומנטיקה קלה, זכר לתקופה שבה אלמנט כזה בספר חרדי עדיין היה דבר שיעלה על הדעת. אם אפשר היה לצנזר מהתנ"ך אי אלו קטעים, אפילו את הנשיקה התמימה שהצמיד יעקב לרחל כשפגש בה לראשונה (בראשית כט יא) , חוצות בני ברק ומאה שערים היו מתמלאות בגזירי כתבי קודש שחינם סר בעיניהם של טהרני צניעות.

ככל שהם מתאמצים יותר לדכא כל אפשרות לגירוי מיני אקראי, כך גובר בחרדים התסכול על כך שאינם עושים מספיק. אחרי הפיגוע הקשה בקו 2 בירושלים ב-2003, שבו נהרגו למעלה מ-20 חרדים, שבעה מהם ילדים, רבנים חרדים הזדרזו לתלות את האסון בחוסר צניעות. במקרה ההוא הייתה בכך אירוניה, משום שאחותו של המחבל המתאבד סיפרה לדיילי טלגרף שאחיה, אימאם מוסלמי שלעולם לא היה מישיר מבט לנשים, העדיף לפגע בין חרדים, כי לא יכול היה לשאת את המראה של הנשים החשופות החילוניות.

אחד המחסומים היחידים שעוד נותרו בתחום תגבור הצניעות הוא הרעלה. קבוצת הנשים החרדיות שהתחילו ללבוש רעלות וזכתה לחשיפה עיתונאית ב-2008 עוררה את החשש שזה הדבר הרע הבא בתחום. נשים חרדיות הביעו את החשש שעוד תיווצר נורמה חדשה, שתיכפה עליהן בסופו של דבר. בפועל "הטליבניות" דווקא נרדפו והוקעו על ידי החברה החרדית, וכשהתברר שמנהיגת כת הרעלות התעללה בילדיה, נמוג כל סיכוי שעשרים ושבע שכבות הביגוד שעל גופה יהיו לצו האופנה במגזר.

אישה עם שאל

האם יש חור בסדין?

לאור אובססיית הצניעות החרדית, אין פלא שצמח המיתוס על תפקידו של החור בסדין ביחסי המין בין בני זוג חרדים. לא היה זה מפתיע אם הרתיעה מקשר בין גבר ואישה וממגע גוף בגוף הייתה מגיעה גם לדרגה כזו שתצמצם את קיומו, אפילו בין בני זוג נשואים, אל חריץ צר והכרחי. אולם אין אלו פני הדברים ולא כך מתנהלת האינטימיות האדוקה. גם בחוגים החרדיים הקיצוניים אין מקובל להתעלס בדרך זו. מסבירנים דתיים מציגים את תיאוריית הסדין כסמל לבורות החילונית שמייצרת מיתוסים לעגניים שאין להם בסיס.

"אין, וכנראה לא היה אף פעם, סדין כזה. אף קבוצה חרדית שפגשתי, כולל המחמירות ביותר כמו חסידי גור וחסידי "תולדות אהרון", אינה מקיימת את המנהג המוזר הזה", כותב העיתונאי אמנון לוי, מתבונן חילוני בחרדים, שהקדיש פרק נרחב בספרו לדיון בפרקטיקת המין החרדית. "אף אחד מהחרדים גם לא שמע על המנהג הזה בעבר. פשוט 'אין סדין עם חור' בשום מקום, להוציא אולי את דמיונם הפרוע של החילונים", הוא מוסיף.  "איך נולדה המעשייה על הסדין?", שואל לוי, ומשיב: "היא נולדה מתוך החשאיות הרבה האופפת את נושא המין אצל החרדים, חשאיות שהולידה אמונות טפלות לגביהם".

שורות נחרצות אלו מותירות את הסדין להתגולל יחד עם אגדות אורבניות אחרות, אולם הן עושות איתו עוול.  האמת מורכבת יותר. אף שהסדין אינו תופס מקום מרכזי ביחסי המין ההלכתיים, עדיין יש לו מקום כלשהו, ואף במקורות קדומים למדי.

מקורות לסדין מחורר

בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יוסי בר חלפתא, שהיה עליו לייבם את אשת אחיו שנפטר ערירי. מסופר עליו שהוא בעל אותה דרך סדין. ועשה זאת חמש פעמים. חלקו של הסדין בסיפור הזה זכה לפרשנויות שונות ומשונות. לפי חלקן, זהו ממש החור בסדין מהאגדה האורבנית. כפי שתיאר זאת אחד הרבנים – "היה בסדין חור ודרך החור בעל שהאבר חדר דרך החור ההוא… האבר דש בפנים כדרך כל הארץ ורק בשר גופו לא נגע בבשר גופה" . רבי יוסי בר חלפתא קיים יחסים בדרך זו, כדי להבטיח שמטרתו לא תהיה הנאתו, אלא קיום מצוות היבום והעמדת צאצאים לאחיו.   הסיבה שזהירות קיצונית נדרשת ביבום היא שבאופן רגיל אשת האח אסורה באיסור חמור מאוד, גם אחרי מותו. היבום הוא דין מיוחד במינו שמאפשר להתיר, בנסיבות שבהן אין לאח ילדים, איסור חמור זה. אולם אם כוונתו של מקיים היבום אינה לשם המצווה שבדבר, הוא מסתכן בכך שייחשב כמי שמקיים את העבירה החמורה שמהווה בעילת אשת אח בדרך כלל. לכן רבי יוסי נשמר כל כך והצטייד בסדין. מה קורה כשאימת אשת האח אינה מרחפת ממעל? האם החור בסדין רלוונטי גם ליחסי מין רגילים בין בעל ואשה? יש סיבה לחשוב כך, שכן כך עשה רבי אליעזר. בתלמוד נאמר עליו שהיה משמש עם אשתו בזהירות רבה, כאילו כפאו שד. לפי אחת הפרשנויות, הוא קיים יחסי מין דרך סדין, ולדעת פוסקים מסוימים כך יפה לתלמיד חכם לתנות אהבים.

פרשנות רדיקלית זו, שלפיה החור בסדין הוא הנחייה ליחסי מין בין בעל ואישה סותרת סוגיה אחרת שלפיה סירוב להתערטל במיטה לא רק שאינו מומלץ, אלא הוא עילה לגירושים. תירוץ מקובל שמיישב את הקונפליקט הוא שלא ניתן לדרוש מין מתווך בסדין כאשר הבעל והאישה אינם מסכימים עליו, אולם אם בני הזוג רוצים בו שניהם, הדבר ראוי לשבח. כך או כך, ואף על פי שדבר זה אולי ישתנה מעט אחרי כתיבת שורות אלו לאור המהירות המסחררת שבה חומרות צניעות צוברות תאוצה ברחוב החרדי, סדינים עדיין שלמים שם.

השלכות לקונדום

יש כאלו שאפילו החור בסדין לא נראה להם צנוע מספיק, הרחיקו לכת ופירשו שרבי יוסי בר חלפתא עשה צעד נוסף במאמציו שלא להנות מהמין, ובעל לא על ידי חור בסדין, אלא על ידי סדין שאינו מחורר בכלל, אטום כדבעי, סתום למעבר נוזלי גוף.  תיאוריה מוזרה – אך כדאי לשים אליה לב, מכיוון שהיא משליכה על שאלה הלכתית מרתקת – מה דינו של נואף חבוש קונדום.

תארו לעצמכם אדם דתי, שיצרו גדול, מציק ומתגרה מוביל אותו לרעות במיטות זרות, אך רגשות האשמה עמוקים ומכבידים. איזו הקלה תהיה זו עבורו אם יתבשר שבשל החציצה בין גוף לגוף, מין עם קונדום לא ממש נחשב ליחסי מין, ולא נאמרו לגביו האיסורים האיומים שהיהדות הטילה על המין ועל הניאוף. כמה מתוקה תהיה לו התגלית שהוא יכול לעטות על עצמו קונדום, לקיים מין בטוח ובעת ובעונה אחת לגלגל עיניים השמימה כאילו הוא עומד בתומתו, לא עשה דבר, שמור מחרון אף האל כפי שהוא שמור מאימת מחלות המין. באמת קיימות דעות בהלכה שמשתעשעות בהשקפה שלפיה הקונדום מציל מחטא (פרט לכך שיש בשימוש בו מידה של הוצאת זרע לבטלה. ראו בפוסט על אוננות). האם אם כן סקס עם קונדום הוא סקס כשר הלכתית ויכול להצטרף למועדון המכובד של פתרונות הלכתיים נפתלים – ממכירת חמץ לגוי ועד מתקני השבת של מכון צומת? רוב הפוסקים לא מתלהבים מהאפשרות ויש להם ראיה מפולפלת. אם רבי יוסי קיים יחסים עם סדין אטום, זו מכה ניצחת לכל מי שיסבור שהקונדום מונע את העבירה. כי אם רבי יוסי עדיין ראה עצמו, על אף הבד המפריד בין איברי המין, כמי שקיים את מצוות הייבום שדורשת יחסי מין מלאים עם אלמנת האח, מתחייב שמין עם חציצה גם הוא נחשב מין, על כל ההשלכות שבדבר – גם משגל חוטא עם קונדום ייענש בידי אלוהים ככל משגל אחר.


לקריאה נוספת

האם מותרת ישיבת גבר ליד אישה באוטובוס – סיכום הדעות אצל הרב יונה מצגר, שו"ת מים ההלכה, חלק ב, סימן נב

 על השפעת שמה של רחב על גברים – מגילה טו א

 אמנון לוי, חרדים, כתר, ירושלים, עמ' 120

 רבי יוסי בר חלפתא מייבם – תלמוד ירושלמי, יבמות פרק א, הלכה ה; הרב יעקב עדס, שו"ת חדות יעקב, אבן העזר, סימן מג

 המלצות לתשמיש מיטה צנוע עם סדין – נדרים כ, ב. והרא"ש שם; אחת הדעות בשולחן ערוך, אורח החיים, סימן רמ, סעיף ח. לפי ביאור הגר"א שם

 התנגדות ליחסי מין עם בגדים – כתובות מח ב; יישוב הקושי – מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רמ, סעיף ח

 קונדום מציל מחטא – מגוון הדעות מובאות באוצר הפוסקים על אבן העזר, הלכות אישות, סימן כ, סעיף א; דיון בנושא עם מסקנה מחמירה מובא גם אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן ז

 תמונת האישה המכוסה בשחור – מויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Shalim.JPG

האונס הוא בן לוויה שכיח של המלחמה. הזיקה ביניהם מודחקת לעתים, בהיות האונס אפל ונתעב אפילו יותר מאימי המלחמה הרגילים, אך ההיסטוריה מודעת היטב לברית לא קדושה זו. אין זה פלא – אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ' גיליירי היטיב לנסח זאת:"החיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. אונס כזה הוא גם הוכחת הניצחון וגם שכר הניצחון. בקיצור, אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני".

אונס מלחמה בהיסטוריה

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאפילו במלחמת העצמאות, למרות יומרות הצד היהודי לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של ערביות בידי חיילים יהודים שהם רק "קצה הקרחון". כמובן, אין להתעלם מההבדל הניכר בין מקרים שבהם האונס מבוצע באופן פרטי, על ידי חיילים סוררים שלא פרקו את יצרם מזה זמן ונחשפים לנשות האויב חסרות מגן, לבין מצב שבו הוא מהווה חלק מהנורמות הממסדיות של אחד הצדדים הלוחמים, כפי שאירע בשנות התשעים בבלקנים. נשים מוסלמיות נכלאו במחנות שבהן נאנסו שוב ושוב בידי שוביהן הסרביים. במלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971 מעריכים שמאתיים אלף נשים נאנסו בידי חיילים פקיסטניים.

אונס המלחמה היהודי

בין האונס ההמוני והמתוזמר מלמעלה שאירע בבלקנים או בבנגלדש לבין מעשי אונס בודדים של חיילים שייענשו בחומרה כזו או אחרת, אם יתגלו, אונס המלחמה שמאפשרת ההלכה מצוי באמצע.   ההלכה מתנגדת למעשי אונס המוניים כפי שאירע בבוסניה, אך בכל אופן פתחה פתח בפני החייל המתאווה לכפות את עצמו בהיתר על אישה ששבה.   פתח זה קרוי דין אשה יפת תואר. הפוסקים נחלקו ביניהן מה פירושו המדויק של חוק זה, שמתואר בתמציתיות בספר דברים (פרק כא) ומתאר מה צריך לעשות חייל שפגש באשת אויב יפה וחושק בה. בעשרות דורות של לימוד תורה הצטברו תלי תלים של דינים ודקויות שמתארים בדיוק האם, איך, כיצד ומתי מותר לממש את החוק הדתי ולאנוס את אשת האויב. הוראות אונס, קצוצות דק דק למרכיביהן, במילים זעירות וצפופות של ספרי הלכה, הן דבר משונה כשלעצמו, שלא לדבר על התחושה הרעה. מתווספת לכך נימה של פתאטיות – הלכות אלו לובנו בתקופה לא רלוונטית, שבה ליהודים לא היו מדינה וצבא, נשותיהם נחמסו בידי אחרים ולא ההיפך.

לאנוס לאלתר או להתאפק?

על פי שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים, החייל היהודי שמתאווה לאישה גויה, רשאי לאנוס אותה בזמן המלחמה. לאנוס ולהתאפק. הוא יוכל לבצע את זממו רק פעם אחת ויחידה. לאחר מכן יותר לו להביאה אל ביתו, לשדל אותה להתגייר, ואם תתרצה – להפוך אותה לאשתו.

 רש"י מייצג את האסכולה המרכזית השנייה. לפי הבנתו, אסור לאנוס את האישה בעת המלחמה, אך ניתן לקחת אותה בשבי ולהכריח אותה להתגייר ולהינשא לגבר אשר שבה אותה. גיור זה שונה מכל סוגי הגיורים האחרים, מאחר שהוא נכפה על השבויה, ואינו דורש את הסכמתה.

שיטת רש"י מעלה את השאלה:אם מטרת היתר השבויה היא לספק באופן מיידי את יצרו של החייל, מה הטעם לדחות את קיום יחסי המין עוד ימים רבים עד לאחר גיור הגויה. התשובה המקובלת היא שכאשר יידע הלוחם שכבר שבה את האישה שבה הוא חושק ובקרוב בקרוב יעשה בה כרצונו, הוא ירגיש כאילו הפורקן מונח אצלו בכיס, כמו "פת בסלו" בלשון חז"ל. במצב כזה, הניבוי הפסיכולוגי הוא שיירגע ויוכל לחזור למערכה ביתר שאת. קשה להיות בטוח בצדקתה של התיאוריה הזו. בדרך כלל, ככל שאדם קרוב יותר להשגת מטרתו, הוא מתוסכל יותר כשהיא נמנעת ממנו. גם הטקטיקות הרגילות להשקטת היצר המיני שנהוגות בידי הדתיים, הפרדה בין המינים במקומות ציבוריים למשל, הן בדרך כלל הקמת תריסים ומחיצות נגד מקור התאווה, לא החזקה בו.

בין לפי הרמב"ם ובין לפי רש"י, הלכות "יפת תואר" הופכות את אונס המלחמה לחלק מהחוק ונראות רע מאוד. ההיתר לקחת את השבויה בעל כורחה לאישה לכל החיים, שמשתמע משיטת רש"י, גרוע אף מהאונס החד פעמי בזמן המערכה שמתיר הרמב"ם.

דיברה תורה נגד יצר הרע

חז"ל כבר הביעו הסתייגות מדין "אשה יפת תואר", שאינה נובעת דווקא ממרכיב האונס המצוי בו, אלא מקיום יחסי המין עם גויה. יחסים בין יהודי לגויה טמאה אינם דבר רצוי כלל וכלל מבחינת הדת. הם מגונים ביותר והותרו רק בלית ברירה. לפי חז"ל, בהיתר "יפת תואר" השלימה התורה במידה מסוימת עם כוחו של יצר הרע באדם. זו הרמת ידיים מול התאווה המשתוללת אצל חייל הרחוק מנשים כשרות.  בקבלה מובאת ההשקפה הטהרנית שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם, כלומר העולם ואיתו האדם נוצרו כך שיתאימו לתורה שקדמה להם. עמדת חז"ל כאן שונה לחלוטין, הרבה פחות פנאטית ויומרנית. על פי התפיסה שהם מציגים, לפעמים דווקא התורה היא זו שצריכה להתאים את עצמה לטבע האדם, כפי שעשתה בעניין אונס המלחמה. יצר האדם מחייב את התורה לוותר על יישום העקרונות הדתיים במלואם ולהסתפק במקרים מסוימים ברע במיעוטו. גם אם הנכונות לראות בתורה גמישות והתחשבות ביצר האנושי, עד כדי כפיפתו של החוק האלוהי לפניו, מראה על גישה דתית ליברלית, קשה להעלות על נס ליברליות, כשהיא מביאה להתרת מעשי אונס בנשים שבויות.

 מול המוסר המודרני

הנורמות של היום הן לא מה שהיה פעם. ליברליות כלפי אונס לא קוסמת לדתיים צעירים שאינם מצפים לראות הכשר למין בכפייה בדתם. הרב אייל קרים, קצין בכיר בצה"ל ופוסק נחשב לחיילים שומרי מצוות בהלכות צבא, התאמץ לסנגר על ההלכה באתר שאלות ותשובות באינטרנט, בכותבו שהיא נובעת "מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים". "מאחר שהצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל", כותב הרב. מי שלא משתכנע מהגיונו של הרב קרים, יכול לפחות להתנחם בכך שרשימת המעשים המגונים שהוצדקו בהיסטוריה בשם טובת הכלל ארוכה כל כך, שהוספת פרשיית "יפת התואר" אליה לא ממש תעלה או תוריד.

ההגבלות ההלכתיות

על פי דין התורה, הגויה שנשבית נדרשת לגלח את שערה עם הגיעה לבית השובה, ללבוש בגדים מכוערים ולהסתגר בבית, זאת במשך חודש או יותר, מבלי שהשובה יוכל להנות מגופה במשך תקופה זו. מדוע כל זאת? הוצעו שלל הסברים: אולי כדי שתשוקת הגבר תדעך מול שבויתו הלא מטופחת. אולי כדי להקצות לה זמן התאבלות ולאפשר לה להסתגל לאט אל הגבר החדש שבחייה או סתם כדי להוציאה מקלות הדעת של בנות הגויים אל כובד הראש המאפיין נשים יהודיות כשרות.

הלכות יפת תואר מכילות הגבלות נוספות. בכל מקום שנכבש מותר לכל גבר לקחת לעצמו רק אישה אחת, הגבלה שמגבילה את המוניותו של האונס. מי שירצה להשיג עשר נשים, יצטרך לכבוש עשר ערים. תאוות האישה ותאוות הכיבוש יצטרכו ללכת יד ביד, ואולי זו גם דרך לעורר מוטיבציה. אסור למכור את השבויה לשפחה ולהתעמר בה. גם לדעת הרמב"ם ואחרים, הסבורים שמותר לבעול תוך כדי מלחמה, ואין צורך לחכות עד הבאת האישה לביתו של הלוחם, יחסי המין לא אמורים להתקיים באופן פומבי,  וכאמור, בזמן המלחמה מותר לבעול את האישה רק פעם אחת.

 במישורים אחרים ההלכה היא מתירנית. שבוית המלחמה שמותר לקחת אינה חייבת להיות רווקה, ויכולה להיות אשה נשואה. מבחינה זו, היא נחשבת לחלק משלל המלחמה, כדרך שאפשר לבזוז את רכושו של האויב, כך ניתן לבזוז את נשותיו. השבויה אינה חייבת להיות אישה מבוגרת, ויכולה להיות ילדה, אולי אפילו מתחת לגיל שלוש. דיווחים עיתונאיים מקונגו בזמן המלחמה שהתנהלה בה עד 2003 וכן מזירת רצח העם בדרפור מגלים שאין זה היתר חסר טעם. גם בזמננו ילדות בנות שלוש מהוות קורבן אטרקטיבי לאונס במלחמה.

השבויה אינה חייבת להיות דווקא יפת תואר, למרות שהתורה מתארת אותה ככזו. אם בגלל היצע דל או טעם ייחודי בבנות חשקה נפשו של לוחם דווקא במכוערת, הוא רשאי לכבוש אותה לעצמו. אחרת היה נדרש להצמיד ללוחמים רב שישפוט את יופיין של השבויות ויחליט, על פי קריטריון הלכתי כלשהו, מי יפה מספיק כדי שתהיה כשרה להיאנס ומי לא. כנראה שאפילו בשביל הדווקנות ההלכתית זה אבסורדי מדי.

לפי אחת הדעות, ניתן לקחת שבויות רק במלחמות שהסתיימו בניצחון מוחץ. במלחמות שבהן יחסי הכוחות שקולים קיים חשש שכדי להחזיר את מי שנלקח בשבי, האויב יתפוס בני ערובה מהצד היהודי. במצב כזה מוטב לוותר על כניסה למעגל קסמים של חטיפות וחטיפות שכנגד, חוכמה מדינית נאה בלי קשר לדין יפת תואר.

ההלכה אינה מסתפקת בחקיקת חוקים התקפים ליהודים, אלא מצווה גם על גויים. מה הדין לגבי  לקיחת שבויה במלחמה בין שני עמים נוכריים? בהלכה הנושא שנוי במחלוקת, יש האוסרים זאת לגויים, יש המתירים זאת בתנאי שהאישה פנויה, ויש המתירים זאת, אף אם האישה היא אשת איש. מסתבר שלא רק יהודים זכאים לניצחון רבייה המוני.

מדוע חיילי צה"ל לא אונסים ערביות?

דין יפת תואר נאמר בתקופה שבה ישראל נמצאים על אדמתם ובידם כוח צבאי. מצב זה, שכבר נשכח מההיסטוריה, חזר אחרי הקמת המדינה. אך הרעיון לאפשר לחיילי צה"ל לאנוס נשים יפות תואר לא הועלה בידי הפוסקים. "את ההלכה הזאת אין צורך לקיים בימינו כיון שזו מצווה שנאמרה רק בדיעבד ולא לכתחילה… אם כן אין חובה ואין מצווה להשתדל בעבור זה!!! [סימני הקריאה במקור]" כותב רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, וממהר להוסיף, שמא מישהו יחשוד בו ביופי נפש שלא במקומו, "העקרונות המוסריים שעומדים מאחורי זה – בהחלט רלוונטיים גם לימינו". הרב אליהו תולה את ההלכה של יפת תואר במצב שנדמה לו ששרר בעבר. הוא טוען שהנשק הלא קונבנציונלי של אותם ימים היה לסחרר את ראשם של לוחמי האויב באמצעות תשוקה. הוא סבור שאחת הסיבות לכך שדין זה אינו רלוונטי בכלל למלחמות ישראל היום היא ש"אין היום לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה!!", וממילא אין הנאה או תועלת כלשהי באונס הנשים שחייל יהודי ישראלי צפוי להיחשף אליהן, כל עוד אנחנו ממשיכים לנהל את מלחמותינו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. מה פשר המעצור שמטילות הערביות על הליבידו של עם ישראל? כאן הרב אליהו משתתק בנימת סוד. זהו רז שאינו יכול לכתוב עליו בפירוט רב מדי, "כיוון שהוא קשור לסתרי תורה", וכדי לפענחו "צריך ללמוד הרבה קבלה".

מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, אולי לא בקיאה דיה בחוכמת הקבלה כדי להבין למה לא נמשכים לערביות, בחרה להמשיך את העיסוק בשאלה הזו מהזווית הסוציולוגית. בתזה שלה טענה ניצן כי הסיבה לנדירות אונס הערביות בידי חיילים ישראלים מקורה גם בשיקולים של מוסר, אך גם ביחס השלילי כלפיהן. הערביות לא נחשבות אפילו כאובייקט לאונס משום שעברו "דה הומניזציה". ניצן עטפה את הטענה שלה במלל הסוציולוגי הנדרש, אבל היטיב להציגה בפשטות נַגָד אחד שראיינה ותיאר בצורה פחות מלומדת את התחושות שבגללן אינו מעלה על דעתו לאנוס פלשתינית:"איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים".

ניצן הואשמה על כך שבתזה שלה רמוזה השקפה ביקורתית אבסורדית על צה"ל, כאילו חייליו גזענים וסולדים מערביות עד כדי כך שאין הם אונסים אותן. מי שמאוד ירצה, יוכל דווקא להשתמש בהיגיון הזה כדי לגלות בדרך עקלקלה אלמנט מפתיע לטובה בדיני יפת תואר. אם התורה מרשה לאנוס את הגויה, משמע שאינה גזענית כלפיה.  לעומת זאת, ההסתייגות הגדולה של חז"ל מדין יפת תואר נבעה לא מהבעיה המוסרית שבאונס, אלא מהיותה של השבויה גויה טמאה. בניגוד לדין התורה המקורי, אצלם בבירור הייתה הדה הומניזציה כלפי הגויים כזו שמנעה מהם לקבל אפשרות של אונס בנות גויים. באיבתם לזיווג עם שבויות מלחמה, הם קבעו שתוצאותיו יהיו עגומות, כפי שאירע לדוד המלך, שהוליד מנישואיו לשבויה יפת תואר את אבשלום, שמרד בו.


לקריאה נוספת

מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עימנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 124

 על דיני יפת תואר לפרטי פרטיהם – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ערך יפת תואר.

 העולם נברא לפי התורה – זוהר תרומה, דף קסא

 טל ניצן, גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתיני, מרכז שיין, ירושלים 2007

אדם יוצא דופן היה הרב יעקב עמדין שחי במאה ה-18 באלטונה שליד המבורג בגרמניה. הרב עמדין נחשב עד היום לגדול בפסיקה שיש חשיבות הלכתית רבה להשקפותיו, והוא מצוטט אינספור פעמים בספרות הדתית. חלק מהשקפותיו הן מקוריות ביותר, וככאלו עוד אתייחס אליהן כאן שוב ושוב. אנשי הדת רואים אותו כמאור הלכתי גדול, אבל היו מעדיפים להדחיק את הפנים בחייו שמביכים אותם.

קברו של רבי יעקב עמדין

הלוחם בשבתאות

לצד התעסקותו בהלכה התמסר הרב עמדין למלחמה טוטאלית בתנועה השבתאית. שבתאי צבי אמנם התאסלם בשנת 1666 ובכך סיים את תור הזהב הקצר של האופוריה המשיחית שעורר, אבל שיירים ממנה נותרו, שבתאים אנוסים, שעמדין רחרח אחריהם בחשדנות. אויבו הגדול של עמדין היה אדם נערץ מאוד עד ימינו על היהדות האורתודוקסית, בן תקופתו, רבן של שלוש הקהילות, אלטונה, המבורג וואנדסבק, רבי יהונתן אייבשיץ, שאותו האשים בשבתאות נסתרת. קמעות של אייבשיץ פוענחו על ידו והוא מצא בהם מסרים שבתאיים מוצפנים שאינם משתמעים לשתי פנים. אייבשיץ הכחיש את ההאשמות בתוקף ופרסם על עצמו סניגוריה. לצדו עמדה קבוצת תומכים נלהבת שהתעמתה, גם באלימות, עם עמדין וחסידיו. המחקר המודרני, שמייסדו חוקר הקבלה הדגול, גרשום שלום, משוכנע שאייבשיץ היה אכן שבתאי, ושעמדין שהבחין בכך היה צופה חד עין. על פי  שלום, לא רק שאייבשיץ היה שבתאי, אלא שברוח הרפתקנית מתחכמת, הוא הכניס רמזים שבתאיים אפילו לכתבים שבהם הוא מכחיש את שבתאיותו. דבר זה, אם כך היה, מן הסתם דרש עצבי ברזל, לאור המחיר שאייבשיץ היה משלם אם האשמתו בשבתאות הייתה מוכחת, אך גם חוש לאירוניה. האורתודוקסיה, כמו בהרבה מקרים אחרים, מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להעריץ את הרב עמדין ואת יריבו אייבשיץ בו זמנית, מבלי לקבל את האשמות הראשון על השני. ניסיונו של שלום לפורר את העוגה קומם עליו את סניגוריה של המסורת הדתית.

את מלחמתו בשבתאות, שתוארה בידי שלום כחדת עין, ואת חייו האישיים תיעד עמדין בחיבור אוטוביוגרפי מאוד לא שגרתי עבור רבנים גדולים – "מגילת ספר".  בחלק ממהדורותיו עבר החיבור צנזורה יסודית בידי מוציאיו לאור, תופעה אופיינית לספרי קודש, שמקובל להעלים מהם קטעים לא נוחים לרוח החברה. באוטוביוגרפיה של עמדין יש מקום של כבוד לנמסיס הגדול, רבי יהונתן אייבשיץ. על חיבורו ההלכתי, "כרתי ופלתי", שנחשב כיום ליצירת מופת תורנית בלתי מעורערת, כותב עמדין שלא באובייקטיביות יתרה, שהיה לשחוק ולקלס ואפילו הנערים כתבו עליו השגות. "הנחש", "התועב", "הצורר הגדול" – אלו רק חלק מהכינויים שבהם מזכה אותו עמדין. ההאשמה המטורפת ביותר שהטיח באייבשיץ הייתה על כך שנכדו נולד מגילוי עריות בתוך משפחת אייבשיץ, לדבריו אולי אפילו פרי משותף של אייבשיץ עצמו ובתו. אין בו אמפתיה רבה לצרותיו של אייבשיץ. על גורל בנו של אייבשיץ, שהיה כותב כנגד עמדין פשקווילים, ואתרע במזלו להיכנס לכלא, "והיה מדוכא ומעונה בייסורים קשים וכלוא בנחושתיים זמן רב", עמדין לא הזיל דמעה. "ככה יהיה סופם של כל החצופים!", ייחל.

 מבקר ארסי

אייבשיץ לא היו יריבו היחיד של עמדין. גם אב בית הדין בשלוש הקהילות בגרמניה, הרב יחזקאל קצנלבויגן, פוסק נחשב, זכה ממנו ללעג ולקלס. עמדין תוהה האם רב זה היה זכאי לתואר של גבאי בבית ספר. את ספרו המצוטט רבות בהלכה עד ימינו, "כנסת יחזקאל" ראוי לשרוף, לדעת עמדין, שהרי "כל השומע יצחק לו". בנימה ארסית הוא מתאר כיצד היה נהנה קצנלבויגן מצחוק קהל שומעיו, מאחר שסבר שהם שמחים על דבריו, ולא הבין כי הם צוחקים ממנו.  אפילו מיתרי הקול של קצנלבויגן לא חמקו מביקורתו האכזרית של עמדין, שלעג ליכולותיו כחזן בארסיות. הגרוע מכל, הוא האשימו בשחיתות, בשוחד ובגניבה.

 אוטוביוגרפיה חושפנית

ספרו של עמדין מרתק לא רק בשל הארס שהוא שפך על יריביו, אלא בעיקר בזכות כנותו המפתיעה לגבי מצוקות החיים שלו עצמו. הוא סיפר על הדיכאון שבו לקה, "נולדתי בעצב וגברה עלי השחורה". גם על אביו, גדול תורה בפני עצמו, "החכם צבי", מספר עמדין שהיה שרוי בדיכאון עקב הונאה כלכלית שהותירה אותו חסר כל. מאורעות חייו של עמדין סיפקו לו סיבות למרה שחורה. לצד הכבוד שזכה לו וההכרה הכללית בגדולתו, הוא חווה משברי חיים קשים. איבד ילדים, דבר שהיה שכיח למדי באותה תקופה, מתו עליו נשותיו, בריאותו הרעה לו, בעיקר הציקו לו דרכי השתן, כפי שהוא מתאר בספרו. כלולים בו גם תיאורים פיזיים פלאסטיים שבדרך כלל אדם מותיר בינו לבין רופאו. הוא מספר על תולעת שהיתה במעיו, גדולה כל כך, עד כששלף אותה התחלחל, כי היה משוכנע שהוא עוקר את קרביו.

עוד יותר חריגה נכונותו לתת לקורא דריסת רגל בחדר המיטות שלו. הוא מספר שליל נישואיו הראשונים, בהיותו בן שבע עשרה, גרם לו עוגמת נפש מרובה, מאחר שנעדר ממנו כוח גברא. "לא הייתי יודע טעם בעולה, אף לא טעם בתולה, ונאספה ממני שמחה וגילה", הוא מתלונן בחרוז. אימפוטנציה הקשתה גם על נישואים מאוחרים יותר שלו, אולם גם תאוות הבשרים לא נעדרה מחייו. אפיזודה אחת מתארת כיצד הזדמנה לו בת דודתו בנעוריו, התשוקה בערה בו "כאש בנעורת", אך הוא השתלט על יצרו, דבר קשה מנשוא, שהצלחתו בו באה רק בזכות "חסדי ה'". במקרה אחר נפל קורבן לניסיון אונס. כמו יוסף בידי אשת פוטיפר ניסתה לאנוס אותו אשת גוי, והוא הצליח לחמוק בבכי ובצעקה.

למרות שלל הטראומות המיניות, לדורות של תלמידי חכמים שביקשו הדרכה במין הוא הוריש הוראה נאורה, לפיה "אין זיווג שלא יקדים אליו חבוק ונשוק". בניגוד לרמב"ם שיחסו אל המין היה שלילי וראה את ברית המילה כאמצעי לפגום בתשוקה המינית, הרב עמדין סבר שההיפך הוא נכון ומין עם נימול מספק יותר. יהודי שנאנס בידי גויה סיפר לו שהיא נהנתה במיוחד מאיברו נטול העורלה, והרב עמדין ראה בכך הוכחה שהציווי האלוהי על הברית נועד גם להרעיף תענוגות מיטה על העם הנבחר.

החושפנות שבה נקט בספרו היתה מוזרה בקרב רבני דורו, והיא מוזרה עוד יותר בדורנו, אך אין היא זרה ליהדות. התנ"ך מספר על חיי האהבה של דוד, והתלמוד מונה את גודל איברי המין של חכמיו. על איברו של רבי ישמעאל מסופר שהיה גדול "כחמת בת תשע קבין". התלמוד גם לא נמנע מלספר על ניסיונותיהם הקשים של חכמי תקופתו, כמו הסיפור הקלאסי על רבי עמרם שלקח גרם מדרגות שבאופן רגיל דרושים עשרה אנשים להזיזו, ועשה את דרכו בתאווה אל נשים יפהפיות שהתאכסנו בקומה הגבוהה בביתו. כשהבין מה הוא עומד לעשות קרא בקול "אש בבית עמרם", כדי שחבריו יבואו לרסן אותו.  יש בין מבקריו של עמדין שרואים את מלחמתו בשבתאות על מיניותה הבלתי מרוסנת, כמעין התמודדות פסיכופתולוגית עם דחפיו המיניים שלו עצמו. גרשום שלום סירב להתרשם. "אולי הגאון הזה הוא גם עניין לרופא", הוא הודה, אך סירב לשלול משום כך את טענותיו לגופו של עניין.

מקבילו של רוסו?

זו הייתה תקופה שבה נכתבו אוטוביוגרפיות חושפניות. אברהם (ביק) שאולי, המוציא לאור של "מגילת ספר" בצורתו הבלתי מצונזרת, מקביל בין עמדין לפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו. באותו זמן כתב רוסו את ה"וידויים" שלו, חיבור שקבע סטנדרטים חדשים לאוטוביוגרפיה אותנטית. בשער ה"וידויים" שלו הצהיר רוסו בחגיגיות:"כשישמעו שופרות יום הדין אתייצב לפני השופט העליון עם ספר זה ואומר בקול:הנה מה שעשיתי, מה שחשתי, מה שהייתי, לא העלמתי את הרע ולא קישטתי את הטוב". למרות הכרזה זו קמו עוררים על כנותו של רוסו בספרו.  האמת שמגלה הפילוסוף הצרפתי, בין השאר על שנטש את חמשת ילדיו בבית יתומים ועל תשוקות מיניות מזוכיסטיות, נועדה רק לכסות על שקריו, לדברי ההיסטוריון פול ג'ונסון. "במובנים מסוימים, היושר הסלקטיבי שלו הינו ההיבט הלא ישר ביותר הן של וידויים והן של מכתביו… בהדרגה מסתבר שלא ניתן לבטוח בשום הצהרה המופיעה בוידויים, אם אינה נתמכת בראיות חיצוניות".

עמדין אמנם היה צמא לידע כללי, וקורא נלהב של ספרי חולין בשלל שפות, אך את ה"וידויים" הוא לא קרא. הוא מת לפני יציאתו לאור ולא ייתכן שהושפע ממנו, אבל הוא מצהיר על אותה מחויבות בלתי מתפשרת לאמת, וגם אותה מפתה לקבל בשל עוצמת גילוי הלב המשתקף בספר. מפתה, אך, כמו במקרה של רוסו – מסוכן. חוקר הקבלה יהודה ליבס טוען שמלוא חזונו של עמדין לגבי עצמו לא הוצהר בפירוש. על פי ליבס, עמדין האמין שבכל דור ודור קיים ניצוץ משיח, שתפקידו לתקן את העולם ולהילחם ברע. תפקיד זה נמסר, סבר עמדין, למשפחתו, בחירת האל בעולם. בעבר היה זה אביו, בהווה זהו הוא, ובעתיד יהיה זה בנו. עם יעוד פנטסטי של השתייכות לשושלת נבחרים הממלא את נפשו, כאילו הגיח מאיזו חוברת קומיקס מודרנית, לא מפתיעה נכונותו לצאת למאבקיו הנועזים.


לקריאה נוספת

גרשם שלום, מחקרי שבתאות, עם עובד, תל אביב תשנ"ב

אברהם (ביק) שאולי (מהדיר), מגילת ספר לרבי יעקב עמדין, מורשת ירושלים תשל"ט. שאולי מציין בהקדמתו את הצנזורים של מהדורת כהנא שתוקנו במהדורתו

Mortimer J.  Cohen,

., Jacob Emden – A Man of Controversy,Philadelphia 1937

ראה אצל הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן סו, שמנחה על פיו בענייני מין

על חשיבות המילה – יעקב גלאסבערג, זכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 321 – 323

 איברו של רבי ישמעאל – בבא מציעא פד א

 אש בבית עמרם – קידושין פא א

 על רוסו – פול ג'ונסון, אינטלקטואלים, תרגום: עדי גינצבורג- הירש, דביר, תל אביב תשנ"ו, עמ' 31

יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה, עמ' 198 – 211

קברו של רבי יעקב עמדין – דף התמונה בויקיפדיה

קריאה נוספת מומלצת: מארק שפירו מזכיר את רבי יעקב עמדין, עמדותיו הכלכליות, וצאצאיו (ביניהם אברהם ביק שצוטט)

http://seforim.blogspot.com/2008/03/rabbis-and-communism-by-marc-b.html

עמנואל קאנט

הרבה דברים השתנו מאז עמנואל קאנט, מאבות האתיקה המודרנית, הוקיע את האוננות כפעולה המהווה "הפרה של חובת האדם לעצמו… וללא ספק נוגדת את המוסר בדרגה הגבוהה ביותר". לאונן, יאמר כל איש מקצוע בתחום המיניות כיום, זה דבר לגיטימי וטבעי לגמרי. אולם הידיעה הזו פסחה על החברה הדתית, שבה איסור האוננות הוא עדיין סיוט לבני עשרה. הם פונים לרבנים במכתבים או באינטרנט ומבקשים עצה כיצד להתגבר על הדחף המביש שמטביל אותם עד צוואר בטומאה וחרפה. זהו סבל שזוכה לפחות תהודה מסוגים אחרים של מצוקה נפשית, אבל הוא קיים. לרגשות האשמה על האוננות יש הצדקה דתית מלאה. על פי השולחן ערוך , הוצאת זרע לבטלה היא לא סתם חטא אלא "עוון חמור מכל העבירות שבתורה" ו"העושה כן כאילו שופך דמים". האשמה ברצח היא עול כבד לנער בן שתים עשרה או שלוש עשרה, הנושא לבד את בושתו, ואינו יודע שהחטא הפרטי שלו משותף גם לחבריו.

היהדות נגד האוננות

בתורה דווקא לא מוזכר איסור האוננות, ואונן, על שמו קרויה פרקטיקה זו, לא אונן אלא ביצע משגל נסוג, כשלא חפץ להכניס להריון את תמר , סיפור שהזכרנו בפוסט קודם. אולם חז"ל ראו באוננות שפיכות דמים, מאחר שמושמד בה פוטנציאל חיים. בלשון ציורית, קופירייטינג תלמודי לא אופייני, הם מכנים את המאוננים:"סוחטי ילדים" על משקל "שוחטי ילדים". סביב איסור האוננות עצמו הצטברו חומרות שהגיעו הרחק. אסור לרווק לאחוז באיבר מינו כשהוא משתין מחשש להוצאת זרע לבטלה. מאותו חשש נאסר לשכב על הגב . האגדה מספרת שאחד מחכמי דורו של שבתאי צבי הגיע למסקנה שהוא אינו המשיח אחרי שראה שאינו מקפיד שלא לישון על הגב כשהוא פורש ליצועו.

הזוהר הגדיל עשות וקבע כי הוצאת זרע לבטלה היא חטא שאין עליו כפרה, זו סתירה לכלל שאין דבר שעומד בפני התשובה.

לפי הקבלה, מהזרע המבוזבז נוצרים שדונים ומשחיתים. נשאב מכך המנהג הירושלמי שהילדים אינם באים לבית הקברות להלוויית אביהם. המטרה היא למנוע גם מהילדים האחרים, הפחות לגיטימיים, השדונים שנוצרו מפליטות הזרע של האב בחייו, להגיע ולחולל צרות.

זה באמת כל כך רע?

"הרגיל בחטא זה נעשה נשבר, ועצביו מתוחים, ואין לו נחת בחייו", ציין הרב יעקב ישראל קנייבסקי במכתב לנער מאונן והוסיף שמידע זה שאוב מספרי רפואה אחרונים. על פי ספרי רפואה עדכניים אחרים, נפוצים יותר, אין באוננות כל רע. המדע ערער את הגישה העוינת לאוננות, שקידשה את הישארותו של הזרע באשכים. תאי זרע מתחדשים ללא הרף, בניגוד לתפיסה הקדומה כאילו יש מאגר קבוע של זרע שדלדול בו מביא לחולי, לעיוורון ולרובם המכריע של מקרי המוות. האמונה במאגר זרע קבוע נמצאת בכתבי הרמב"ם ומצוטטת ממנו אפילו בחוברות המקדמות טנטרה, פראקטיקת מין מזרחית שאינה מסתיימת באורגזמה ובשפיכה.

עם פיתוחה של טכנולוגיית השיבוט ברור שלכל תא בגוף יש פוטנציאל חיים, לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר לזרע. כל תא מכיל את כל הכרומוזומים הנדרשים ליצירת עובר, בעוד שתא הזרע מכיל רק מחצית מהם. שריטה, אם כך, אינה מהווה השחתת חיים פחותה מאוננות.

על פי המחקר העכשווי, אוננות פוטרת את הגוף מזרע מתיישן ומקטינה באופן משמעותי את הסיכון לסרטן ערמונית בזקנה.   "תשעים אחוז מהגברים מאוננים, והשאר משקרים", קבעה הרופאה הראשית של ממשל קלינטון, מיני ג'ויסלין אלדרס. כשהמליצה ללמד אוננות בבתי הספר, הנשיא נאלץ לבקש ממנה להתפטר.

פולמוס האוננות

חלק מהרבנים, חרדים וחרדים לאומיים, עדיין עוסקים בפעילות נמרצת  במטרה למנוע את האוננות. אחרים מעדיפים שלא לדבר על הנושא, ולהותירו, כמו נושאים מיניים אחרים בחברה האדוקה, כטאבו שוכן עלטה. "מדוע אין מדברים על כך", שאל חסיד חב"ד את רבו. "גם על זה לא מדברים", הוא השיב לו.

אך אולי הותירה ההלכה איזשהו פתח לגבר שרוצה להשאיר את תאוותו בידו. אחד הפוסקים, "העזר מקודש", העלה את האפשרות שאיסור זרע לבטלה נאמר בתקופה שבה גבר יכול היה לשאת כמה נשים שירצה, לפני שרבנו גרשום מנע אפשרות זו בימי הביניים בחרם שלו. אחרי החרם, לגבר שאשתו אינה זמינה ליחסי מין, בפרט בזמן הנידה שלה, אין אלטרנטיבה לאוננות, ולכן אפשר לסבול את השחתת הזרע שלו. בביטאון אגודת רבני צוהר הליברלים יחסית, הועלתה האפשרות שגישה מתירנית זו נכונה גם לנער רווק, שנישואים עדיין אינם אפשרות סבירה עבורו.

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן ומחבר ספר בעד מה שמכונה "שמירת הברית", כלומר בגנות האוננות, הגיב בתדהמה לרעיון הליברלי:"כל בר דעת מבין את גודל האסון שעלול לצאת כשמאמר כזה מתפרסם בבימה מכובדת".

כשהרפואה דורשת זרע

איסור הוצאת זרע לבטלה אינו משליך רק על מאוננים. מה יעשה נשא איידס, שיחפוץ להתחתן? כדי שלא יסכן את רעייתו, הוא חייב להשתמש בקונדום ביחסי המין ביניהם. זרע שמשוגר לתוך קונדום הוא זרע שנשפך לבטלה לפי ההלכה. הרב שלמה זלמן אויערבך, פוסק שדווקא נחשב למקל על פי נורמות חרדיות, קבע כי בשל כך נשא איידס אינו יכול להתחתן, ונידון להעביר את חייו ערירי. הרב משה פיינשטיין, לעומת זאת, מתיר שימוש בקונדום למען שלום בית. מה קורה אם האישה מסכימה להימנע מקונדום ומהוצאת זרע לבטלה, ומוכנה להסתכן באיידס ביחסי מין בלתי מוגנים? במקרה כזה מרשה הפוסק החרדי הרב נויבירט לזוג להישאר ביחד, על אף הסיכון הכרוך בדבר, משום שאינו ודאי. אחרים אסרו .

גם גברים דתיים שצריכים לתת זרע מסיבות רפואיות נתקלים בבעיה.   האוננות, אפילו לצורך ראוי זה, לא נחשבת כשרה למהדרין אלא פסולה כהוצאת זרע לבטלה. פיתרון אחד לבעיה זאת היה להקצות חדר במרפאה להוצאת זרע כשרה. זוג יעשה שם את מה שיעשה, ומייד כשיבוא הגבר על סיפוקו, הוא יזעיק את הרופא שיוציא את הזרע שנותר בנרתיק של האישה. אפשר לנחש שיהיו שם הרבה חיוכים נבוכים, אבל האם הפרו ורבו לא מצדיק את האמצעים? ההצעה אכן אושרה בידי הפוסקים והייתה בשימוש אצל רופאים שטיפלו בדתיים. ברם, גם היא אינה פתרון מושלם. בעיה קרדינלית אחת שאובחנה הייתה פסיכולוגית ונובעת מכך שתינוי אהבים ולחץ לעולם אינם חברים טובים. התברר שמין באווירת בדיקה רפואית לא מוציא מהגבר שפע זרע ולכן לא יעיל למטרתו. עלתה גם התנגדות דתית. הרב משה פיינשטיין סבר שקיום האקט באופן כזה מהווה "פריצות גדולה". במקום זאת הוא הציע לקיים בבית יחסי מין עם קונדום ואת הקונדום עם תכולתו להביא לרופא. גם זה פתרון לא מושלם, כי הרי המין עם הקונדום הוא עצמו כאמור סוג של הוצאת זרע לבטלה, גם אם טובה יותר מאוננות ידנית. על כן מקובל לחורר את הקונדום, כך שחלק מהזרע ייכנס לגופה של האישה ולא יתכלה סתם. זה עוד לא הכול. לפי אחת הדעות, למנוע כל שמץ של בזבוז זרע, מן הראוי יהיה להחזיר את מה שנותר אחר הבדיקה לרחמה של האישה, אולי באמצעות קטטר. אגב, פתרון הקונדום עם החורים מומלץ גם על ידי הכנסייה הקתולית. כפי שאומר הפתגם האנגלי, מוחות דגולים חושבים באופן דומה.

בבית חולים שערי צדק, מקום שבו הרופאים רגישים מאוד להתחבטויותיה של ההלכה, עלו על פתרון נטול חורים ונטול קטטר, קל ופשוט לעומת כל התסבוכת הזו. הבעל יקיים יחסי מין בביתו ובצנעתו כדת וכדין, יפריש שתן לצלוחית ואז ימהר לבית החולים עם הדגימה. מתברר שבשתן הראשון אחרי יחסי מין נמצאת כמות של זרע.

אוננות נשית

מה דינה של אוננות נשית? פוסקי ההלכה לא הרבו לתת דעתם על הנוהג הזה. הפוסק הגדול של יהודי עיראק, הבן איש חי, נשאל על אישה שמשחק מקדים עם בעלה גרם לה לפלוט את הזרע שלה, והאם הדבר הוא חטא. השאלה נשאלה מתוך הנחה מוקדמת, אך מופרכת, שלאישה יש זרע. הבן איש חי לא מצא בהלכה איסור ברור על השחתת זרע של נשים, אך ציטט את האר"י שטען שאישה מאוננת עלולה לברוא יצורים מזיקים כמו הגבר המשחית זרעו. מכאן הסיק הבן איש חי שהדבר בעייתי והמליץ לקצר את המשחק המקדים, כדי למנוע זרע נשי שייצא לבטלה.

נערה מלאת רגשי אשמה על ההנאות שהיא מפיקה מגופה הפנתה שאלה בנושא באינטרנט לרב יוסף אלנקווה, שהיה, קודם ההתנתקות, רבם של יישובי עזה. "הכישלון הורס אותי מן היסוד, מרוקן אותי נפשית", כתבה בעצב. בתשובתו שלל הרב אלנקווה את האוננות הנקבית, בעקבות הבן איש חי. הוא הביע את דעתו "שזו איננה בכלל תאוות אישה טבעית, אלא שאולי בפתיחות התקשורת והזוהמה הטלוויזיונית מלמדים דברים חדשים, ואנשים חווים אותם" והמליץ לבחורה עצה רבנית קלאסית: מצאי חתן.


לקריאה נוספת:

 על קאנט ואוננות – בן עמי שרפשטיין, פילוסופים כבני אדם, תרגם גבי דאור, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ד, עמ' 163. שרפשטיין מקשר בין השקפותיו של קאנט בסוגיה זו ובאחרות למאפייני אישיותו ולקורות חייו

ההלכה ואוננות – שולחן ערוך אבן העזר סימן כג, סעיף א, ג-ד

 מעשה אונן – בראשית לח, ז-י

חז"ל ואוננות – נדה יג א

שבתאי צבי ודרך השינה שלו – ישראל מאיר המניק, אבני שלמה – ממורשתו של המשגיח רבי שלמה וולבה, ירושלים תשס"ו, עמ' יב

 הזוהר ואוננות – זוהר ויחי דף ריט עמ' ב

 אין דבר העומד בפני התשובה – משנה תורה, הלכות תשובה פרק ג, הלכה יד

הליכה להלוויית האב – ראה אצל משה צוריאל, מנהגי אבלות שאינם ראויים. בתוך:שנה בשנה תשס"א, היכל שלמה ירושלים

 עצות לנער מאונן נמצאות אצל – הרב ישראל יעקב קנייבסקי, קריינא דאגרתא, חלק א, מכתב טו

 במשנה תורה, הלכות דעות פרק ד הלכה יט:"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים…  אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש"

 תועלת רפואית של אוננות – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2696795,00.html. יצוין שהמחקר שנוי במחלוקת.

גישה הלכתית ליברלית יחסית לאוננות – יצחק רונס, התמודדות חינוכית והלכתית עם איסור הוז"ל בתוך:צהר- כתב עת תורני, גליון 21. זמין באינטרנט באתר צהר

 תגובה ליצחק רונס – הרב יהושע שפירא, חמור מכל עבירות שבתורה, בתוך:צהר- כתב עת תורני, גליון 22. זמין באינטרנט באתר צהר

 על נישואים ואיידס ראה אצל הרב יהושע י. נויבירט, חיי נישואין עם חולה איידס – שו"ת, בתוך : הכינוס הבינלאומי לרפואה, אתיקה והלכה, עורך:מ' הלפרין, מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 170-173.; הרב צדוק ש. סושארד, מחלת איידס במשפחה בתוך: אסיא סא-סב, ניסן תשנ"ח, מכון שלזינגר ירושלים.

 הוצאת זרע לצורך בדיקה – הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט, סימן נא, קונטרס רפואה במשפחה, פרק ב; שו"ת אגרות משה אבן  העזר חלק א סימן ע. הציץ אליעזר (שם) אינו מסכים איתו שמין במרפאה הוא פריצות

החזרת הזרע בקטטר – חנה קטן, הערה מעשית על עדיפויות בשיטת בדיקת זרע. היא מבקרת את השיטה בשל סכנת זיהום ובעיות נוספות.  העורך מעיר שם שלפי הבנתו לא נדרש שההחזרה תהיה דווקא בקטטר. אסיא עט-פ, עמ' 211-213 (2007).  לרוב הדעות, החזרת הזרע מיותרת לחלוטין. ראה ציץ אליעזר (שם).

הקונדום עם החורים והכנסיה הקתולית – http://www.usccb.org/prolife/issues/nfp/treatment.htm

 פיתרון בבי"ח שערי צדק – http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3593141,00.html

 אוננות נשית – שו"ת תורה לשמה, סימן תקד, וכן באתר מורשת – תשובה מתאריך כ"ג בתמוז התשס"ג

תומר פרסיקו על עבודת הדוקטורט של שילה פכטר בנושא:

שלושה ההלכה אינה מחשיבה כבני דעת: חירש, שוטה וקטן. אנקדוטה אמיתית מספרת על אחד מחברי הכנסת מהשמאל ששמע על כך ושלח מכתב נזעם נגד העוול שנגרם לאנשים נמוכים, אך הוא שגה. ההלכה אינה מפלה על פי סנטימטרים. הכוונה במילה "קטן" היא כמובן לקטין, זה שלא הגיע לגיל בר מצווה. החירש, השוטה והקטן נטולים כשירות משפטית.  בעוד שניתן להבין מדוע כך הדין לגבי שוטים וקטינים, הכללתם של החירשים בקבוצה זו מפתיעה. עיון בהלכה מגלה שהחרשים שאליהם מתייחסת ההלכה הם חירשים-אילמים.   ההנחה היא שאדם כזה, שאינו מדבר ואינו מבין את מה שמדובר, הוא נטול דעת.   הנחה זו נשארת בתוקפה אפילו אם החירש-אילם מסוגל להביע את עצמו בכתב או בשפת סימנים ויתברר כחריף ומתוחכם.

למה החירש נחשב טיפש?

מדוע בעצם? מדוע אובדן השמיעה ויכולת הדיבור מחייב שאבד שכלו של המתחרש והוא, בדומה למשוגע, אינו נחשב יותר לכשיר משפטית, הרי מקום השכל הוא במוח, לא באוזן? כך תוהה מן הסתם כל קורא של פוסט זה, ותהה באחד ממאמריו גם חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב זלמן נחמיה גולדברג.

הלן קלר

תשובתו של הרב היא פשוטה אך סתמית משהו: התורה גזרה שדעתו של החירש, אף שהיא קיימת, "אינה חשובה דעה". זו ודאי החלטה לא הוגנת. תעיד הלן קלר. היא איבדה את שמיעתה, וגם את כושר הראייה שלה, בגיל שנה וחצי. בחייה היא חיברה שנים עשר ספרים והייתה מסוגלת לקרוא בכתב ברייל באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ביוונית ובלטינית. אם הייתה נמשכת ליהדות לא הייתה יכולה להתגייר בשל חירשותה. למזלה, נטיות לבה היו אחרות ומנעו ממנה את התסכול הזה. היא הייתה נוצריה אדוקה והאמינה במשנתו של המיסטיקן השוודי עמנואל סוודנברג, ואחד מספריה אף מבטא את דבקותה הדתית.

ההלכה האורתודוקסית, שאינה יכולה להרשות לעצמה לפקפק בהלכות עתיקות ובחוכמתם של מחוקקיהן, אינה סרה מהכללים הנושנים שהחשיבו את החירשים למפגרים. גדול הפוסקים החרדים בדור האחרון, הרב שלמה זלמן אויערבך מגיע למסקנה שאפילו אם רואים חירש כזה שנראה בבירור נבון ופיקח, עדיין צריך לסמוך על חז"ל, שלדברי הרב אויערבך "ידעו ברוב חוכמתם", שחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו באמת אחראי על כל מעשיו.  עם זאת, במקרה האופייני שבו הצליחו ללמד את החירש לדבר עם זולתו בפה, גם אם בצורה עילגת ולא רהוטה, מחשיב אותו הרב אויערבך כפיקח, אף שיש חולקים על כך, זאת בתנאי שאנשים רגילים יכולים להבין את דיבורו.

כשחירש מחפש אישה

החשבתו של החירש–אילם כחסר דעת, אינה מניבה מבחינתו רק חסרונות. חרש זה, כמו קטין וכמו שוטה, אינו בר עונשין. כמו ילד פרא הוא יכול לעשות מה שלבו חפץ ולצאת נקי. שכרו הוא כמובן בהפסדו – הוא אינו כשיר לחתום על התחייבויות חוזיות כלשהן. אף על פי כן, יש מחויבות אחת, משמעותית מאוד לחייו של כל אדם, שהוא כן רשאי להיכנס אליה – נישואים. לחירש ולחירשת האילמים נתנו חכמים אפשרות להתחתן, על אף שעל פי דין התורה, הם לא היו אמורים להיחשב כשירים לחתונה. המטרה בהיתר החתונה הייתה למנוע הפקרות מינית שתפרח באופן בלתי נמנע בהעדר אפשרות נישואים חוקית ולהרבות פריה ורביה. כדאי לשים לב שחז"ל, לפני עשרות דורות, היו מוכנים לשנות את דין התורה כדי להרחיב את האפשרות להינשא על קבוצות שלא היו זכאיות לה, בעוד שבמדינת ישראל הנאורה והמודרנית חיים כיום מאות אלפי אזרחים שנחשבים "חסרי דת" ואינם כשירים לנישואים על פי הדין הנוהג, ומצוקתם חולפת מעל ראשם של הפוליטיקאים.

גאולת החירשת עוברת במיטה

היתר הנישואים לחירשים-אילמים אינו פותר כל.  מעמדם המשפטי הנחות אורב להם בפינה וצופן בחובו בעיות מביכות במיוחד. האישה למשל אינה כשירה לבדוק בעצמה האם היא אסורה על בעלה, מחמת דם נידה היוצא מהנרתיק, והיא צריכה להפקיד אישה אחרת על הבדיקה האינטימית הזו. זה עוד כלום לעומת המבוכה שתתעורר אם נישואי החירשת אילמת לבעלה יסתיימו במותו בלי ילדים.  במקרה כזה ההלכה מצפה מאחי הבעל המת לקחת את האלמנה לאישה ולעשות איתה ילדים, כדי להמשיך את זרעו של אחיו. זהו אקט הייבום.

תחריט טקס חליצה

בפועל,  מקובל שהאח מוותר על זכותו לייבם את האלמנה ובמקום זאת מתקיים טקס של חליצה. האישה חולצת את נעלו של האח ויורקת, לסמל את הבוז שהיא חשה למי שמסרב להעמיד זרע לאחיו. טקס לא נעים. בסרטון אחד שתיעד טקס חליצה ומצא דרכו לאינטרנט תבעו הדיינים הבני ברקים מאישה אומללה אחת לירוק שוב ושוב, אל מול המון בחורי ישיבה צופים בחטטנות, בטענה שפיה לא היה מלא דיו ברוק כדי לקיים את דרישות הדת . טקס  מהסוג הזה, מופרך, משפיל, ותובעני כלפי בלוטות הרוק ככל שיהיה, עדיין משחרר בסופו של דבר את האישה לדרכה.

המצב קשה בהרבה כאשר האלמנה היא חירשת. במקרה זה היא אינה נחשבת לכשירה להשתתף בטקס, ונותרת תקועה במחויבותה להעמיד זרע לבעלה על ידי אחיו. להינשא לאחר אסור לה, וילדים מאחר עלולים להיחשב פסולים במידה כזו או אחרת, "ממזרים מדרבנן", לפי חלק מהדעות. אם היא בכל אופן רוצה להשתחרר מהעגינות, יש לה ברירה אחת בלבד, בעלת אופי פורנוגרפי: היא צריכה לשכב בפועל עם האח. ההלכה בעניין זה נושאת תווים פרנקיסטיים: גאולת האישה מכבליה תבוא רק דרך סקס. מקרה כזה באמת אירע בשנת 1966 בבית הדין הרבני באשדוד. חירשת-אילמת נאלצה לשכב עם גיסה הנשוי, כדי לקיים את חובת הייבום. אי אפשר היה להחשיבה כבת דעת, משום שלא הייתה מסוגלת להוציא מילים מפיה אפילו באופן עילג. פסק הדין יוצא הדופן זכה לאישורם של הרבנים הראשיים. לאחר ששכבה האישה עם הגיס, הוא נתן לה גט ושילח אותה לדרכה .

ירון ידען, ראש כולל שחזר בשאלה, ונעשה למבקר חריף של ההלכה ולמייסד ארגון "דעת אמת" המעודד יציאה בשאלה, אוהב במיוחד לספר על המקרה הזה, גרוטסקה הלכתית מיוחדת במינה באמת. ידען מגנה את מה שאירע כ"ביגמיה, ניאוף ואונס" שהתקיימו שלושתם בפסק דין רבני אחד. סיפור דומה ומוזר לא פחות שאירע בקהיר מגולל הרב עובדיה יוסף . נערה צעירה שהתאלמנה, דווקא לא חירשת, הייתה אמורה לחלוץ ליבמה, אך בניגוד לרוב האנשים, רגלו  הדומיננטית של היבם הייתה רגל שמאל, דבר שהופך אותו ל"איטר רגל ימינו" ויוצר בעייתיות הלכתית. לפיכך הנערה הייתה אמורה לחלוץ לשתי הרגליים בו זמנית. הרב עובדיה חשש שהקואורדינציה הכרוכה בדבר היא מעל לכוחותיה הצעירים, ולפיכך היבם ייבם בפועל את הנערה, כלומר שכב איתה, וגירשה לאלתר.

יחסי המין שמהווים את הייבום אינם יכולים להתבצע בצורה סמלית כלשהי. ההלכה נכנסת לפרטי פרטיהם וקובעת בין השאר שלגבר המייבם חייבת להיות זקפה, ואינו יכול לקיים יחסים עם "איבר מת". עד כדי מגיע הדיון בטיבם המדויק של יחסי המין האלו שהתלמוד, באחד מקטעיו ההזויים ביותר, תוהה מה קורה כאשר הם מתרחשים בלי כל כוונה, למשל אם המייבם נופל מהגג, ואיבר מינו נתקע בנרתיקה של אלמנת אחיו שנמצאת מתחתיו (יבמות נד א).

 למה לא מומלץ להתחתן עם אח של קטוע רגליים

גם במקרה שבו חירש-אילם הוא מהצד המייבם, כלומר אם אחיו מת מבלי ילדים ונתונה לו הזכות לבוא במקומו ולקחת לעצמו את אשת האח, תהיה בעיית עגינות, למעשה חמורה הרבה יותר. כאן אפילו יחסי מין שיתקיימו בהוראת בית הדין לא יפתרו את הבעיה. אלמנת האח תצטרך להעביר את חייה עם החירש-אילם או להישאר עגונה. החירש אינו מסוגל לחלוץ אותה. אם יתקיים ייבום, דהיינו יחסי מין בינו לבין האישה, הוא לא יוכל לגרש אותה לאחריו.

 אף שאני כותב על חירש אילם כדוגמה מעניינת, הבעיה הזו אינה מיוחדת למי שמתחתנת עם אח של חירש-אילם, אלא גם למי שמתחתנת עם אח של רפה שכל מן השורה, שוטה בלשון ההלכה. בשעת הצורך כשתזדקק לחליצה ממנו, הוא לא יוכל לתת לה את מבוקשה . היא תיתקע איתו לנצח, מבחינת ההלכה. גם אם נזקקים לייבום מאח שהוא קטין, אולי זה עתה בקע מרחם החמות, זהו פח יקוש. צריך להתאזר בסבלנות ולהמתין עד שיגיע לגיל שלוש עשרה, כדי שיוכל לחלוץ את אשת אחיו . זה נשמע הרבה, אך אפשר להתנחם בכך שאם השניים ממש לא יכולים להתאפק, הקטין רשאי לשכב עם הגיסה, לפי ההלכה, כבר מגיל תשע.

הצרות לא מסתיימות בחרש, שוטה וקטן. גם להתחתן עם אח של קטוע רגליים זו לא מציאה גדולה. בשעת הצורך לא ניתן יהיה לחלוץ את נעלו, מסיבות אנטומיות ברורות, והצרה המשונה הזו עלולה להרוס את החיים לאישה שנקלעה לסיטואציה הלא נכונה שבה היא זקוקה לחליצה ממנו.


לקריאה נוספת

פירוט דיני החירש: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש שוטה וקטן,  אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש

 הרב שלמה זלמן אויערבך – שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לד

בדיקת נידה לאישה חירשת – רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ח, הלכה טו

על ההכרח ביבום – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבמה לשוק, הערה 339 ואילך

 פסק דין של יבום בפועל של חירשת – פסקי דין רבניים, חלק ז, עמ' 83, ירון ידען, הדת קמה על יוצריה, גוונים, תל אביב תשס"ז, עמ' 66.

הרב עובדיה בעד יבום כשהחליצה מסובכת – שו"ת יביע אומר, חלק ה, אבן העזר סימן יח

 חליצה, חירש ושוטים: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש, הערה 280; אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חליצה, הערות 257, 274 ,363; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבום, הערה 1135;

 אין לגייר חירש – טור שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסח

בפוסט הקודם כתבתי על הסוגיה של אונס אישה בידי בעלה. האם דבר זה מותר או אסור לפי היהדות. בפוסט הזה אעסוק בשאלה אחרת באותו נושא, גם היא די מעוררת קבס. השאלה שאציג היא האם קורבן האונס נהנה ממנו,  לפחות על פי תפיסת היהדות? זו שאלה מזעזעת ואטומה בעיני בן זמננו, ולמען האמת שאלה מזעזעת באופן כללי. ובכל אופן יש עניין בלגלות ששאלה מטרידה זו הייתה נראית בימי קדם מושא הולם לדיון מפולפל.

אבשלום ותמר

איזה אנס ראוי לעונש חמור

אין זה שהיחס של הדת אל האונס הוא קל דעת. התורה דנה למוות אדם שאנס נערה מאורסת, ואת אסונה של הנערה היא משווה לאסונו של קורבן רצח – בלשונו של ספר דברים:"כי כאשר יקום איש על רעהו וירצחו נפש – כן הדבר הזה". מילים אלו קולעות לתחושתן של נאנסות רבות, המתארות את אימת האונס כמעין רצח, התנקשות בנפש שאין לה מרפא.   בדימוי זה מצטייר האונס במלוא זוועתו, כפי שהוא נתפס בחברה המודרנית. אולם התבוננות מעמיקה מגלה כי ההתייחסות המקראית לאונס, ובעקבותיה ההתייחסות ההלכתית, היא מורכבת יותר ממה שנדמה כאן. המקרא מייחד את הגינוי החריף לאונס ואת הענישה החמורה של האנס למקרה של נערה מאורסת, השייכת לגבר אחר, וקיום יחסי מין איתה, בכפייה אך גם ברצון, הוא מעשה שדינו מיתה. ההלכה קובעת שאף מותר להרוג אדם העומד לאנוס אשת איש, כדי למנוע ממנו לבצע את זממו, כפי שמותר להרוג אדם העומד להרוג אדם אחר בהתאם ל"דין רודף".

להתחתן עם הנאנסת

הדין שונה בתכלית במקרה שהנאנסת היא פנויה. העונש שהאנס יצטרך להתמודד איתו אחרי שיבוא על סיפוקו, הוא אחד מהמוזרים ביותר.  הוא צריך לשאת את הנערה שאנס, בנוסף לתשלום פיצוי לאביה. זהו עונש תמוה, והנאנסת רשאית לפטור את האנס ממנו. היא אינה חייבת להסכים להקים בית בישראל שאבניו נוסדו על ברוטליות כזו. בידיה ההחלטה אם להמשיך ברווקותה, אך היא רשאית גם להתחיל לחפש אולם. יצוין שלמי שחוותה אונס קבוצתי ממתינה התחבטות כפולה ומכופלת – היא יכולה לגרור לחופה אחד מהאנסים לפי בחירתה או אף אחד מהם.

בצורה זו נדמה שאונס יכול להוות אפילו כלי להשגת הבחורה הנחשקת. אחר שתיאנס, אף שאינה חייבת להתייצב לצד האנס בשמלה לבנה, כבר לא יישארו לה יותר מדי ברירות אחרות. ואם בלחץ משפחתה וסביבתה תסכים לעסקה המוזרה, כבר לא תהיה בת חורין לצאת ממנה, כאשר לא תעלה יפה. ככל אישה, היא תזדקק לשם כך לגט מהבעל.

בימינו נראה מופרך להעלות על הדעת שנערה שגבר כפה עצמו עליה, תרצה לחלוק עמו את יצועה מדי לילה, וסביר שהרבה אלימות ואומללות יהיו בזוגיות זו.  מכיוון שלגבר האנס אסור לגרש את אשתו שאנס, הוא עלול בסופו של דבר לצערה כדי להכריחה לתבוע את הגירושים בעצמה. התלמוד מודע לאפשרות זו, אך נמנע מלחייב את הבעל לתת כתובה במצב כזה. לפיכך הנאנסת שהתחתנה עם האנס נמצאת מבחינה זו במצב גרוע יותר מכל אישה אחרת.

למה נאנסת מסכנה?

מדוע, לאור כל זאת, הנישואים עם הבתולה שנאנסה נראים למקרא פתרון לחטא האונס?   התשובה לכך נעוצה בצורה שבה ראו את האונס בימי קדם. בחברה המסורתית הוא נתפס כפשע נגד הנאנסת, אם היא בתולה, לא משום שהוא מכוון כנגד שליטתה האוטונומית בגופה. במילא שליטה כזו לא ממש הייתה בנמצא. אלא משום שהוא ממיט חרפה על משפחתה, מוזיל את ערך גופה ומקטין בצורה דרמטית את סיכוייה למצוא בעל. הפתרון שנתנה התורה לסוגיה מתעמת היטב עם הבעיה. על הפחתת הסיכוי לשידוך יכפר האנס בצורה שתבטל את הקושי מכל וכול – הוא עצמו יינשא לאישה שאנס.  על הוזלת ערך גופה וביזוי משפחתה יפצה האנס בכסף. פיצוי זה נדרש רק אם מדובר בנערה בתולה.  דיונים הלכתיים ערים התנהלו על שלל מקרים גבוליים. מה קורה אם הנערה אינה בתולה מחמת מכה חזקה שגרמה לה לאבד את בתוליה, ולא משום שבאמת קיימה יחסי מין בעבר? הפוסקים חלוקים האם נערה כזו זכאית לפיצוי כספי מידי האנס . שאלה נוספת שעוררה מחלוקת: האם מי שאנס נערה בתולה "שלא כדרכה", כלומר במין אנאלי, מחויב לשאת אותה לאישה ולשלם לה קנס.

האם נאנסת מצטערת?

ייאמר לזכותה של ההלכה שאינה מסתפקת בתשלום עבור אובדן בתולים וירידת ערך בשוק השידוכין בלבד, אלא גם נוקבת במרכיב פיצוי נוסף שחייב האנס: תשלום על הצער שגרם לנאנסת. תשלום זה מעורר את תמיהתו של התלמוד . התלמוד מתקשה להבין מדוע צריך לשלם האנס לנאנסת, לפי דיני התורה, דמי צער, ומדוע לנאנסת יש צער בכלל.   שאלה מוזרה זו זוכה לפרשנויות. לפי הסבר אחד, שאלת התלמוד נובעת מכך שבשעת האונס יש לאישה "תאוות תשמיש" ואינה סובלת.  הצער מגיע רק אחר כך. אפשרות אחרת להסבר תמיהת התלמוד היא שלכאורה אין טעם לחייב את האנס בתשלום צער על הבעילה, מאחר שעל ידי זה שהוא פטר את הנאנסת מבתוליה, הוא מנע ממנה לחוש אותו צער של אובדן בתולים בליל הכלולות עם בעלה. בחשבון הסופי יוצא שהיא לא הפסידה דבר .

השקפות אלו תואמות למיתוסים הרווחים עד ימינו אצל גברים, כאילו נשים נהנות להיאנס, אבל הן עושות עוול גדול עם קורבן האונס. לא רק שעל פי רוב אין האונס מלווה בשום עוררות מינית אצל זו שאיתרע במזלה לחוות אותו, אלא אף במקרים המסוימים שבהם גוף הקורבן מגיב בצורה מינית, אין תגובה זו מלמדת על הנאה אמיתית כלשהי. אונס יכול לגרום רק לסבל טראומטי ומתמשך.  על תופעה של עוררות מינית אצל אישה באונס, ועל כך שאינה מקהה כלל את ייסורי הקורבן מעידה נאנסת:"זה בלבל אותי קשות, כי זה היה כמו פנטסיה ואני גמרתי. אבל כל מה שהרגשתי היה פחד ובחילה מהמנוול ההוא. זה היה כל כך נורא, ובכל זאת היתה לי הרגשה מציקה כאילו ביקשתי את זה "

לעתים דווקא תגובה של גירוי אצל הקורבן מעצימה את הסבל, מאחר שהיא מעלה בו רגשי אשמה ותחושה שהוא היה שותף לאסונו. תגובה כזו ידועה גם אצל גברים שהיו קורבן לאונס, ולעתים הופיעה אצלם זקפה ושפיכה במהלכו.    גם בתופעה הזו התלמוד אינו מכיר וטוען שזקפה מושגת רק באופן רצוני. "אין קישוי אלא לדעת",  וכפי שמתאר זאת רבי יוסף קארו, מחבר  "שולחן ערוך", בביאורו על הרמב"ם כשהוא מסביר מדוע גבר שהכריחו אותו, כנגד רצונו, לשכב עם אשת איש חייב מיתה:"כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב".

לא מאשימים את הנאנסת על ההנאה

את השקפותיהם המטרידות של פוסקי ההלכה על האונס ניתן היה לפטור כשוביניזם ובערות אופייניות לתקופתם, כזו שאף בתקופתנו לא נכחדה כליל, אך התמונה היא יותר מורכבת מזאת.   חכמי התלמוד אכן האמינו שקורבן אונס עלול להפיק ממנו הנאה, אבל דווקא בשל מודעותם לאפשרות זו עשו מאמצים רבים להצדיק אישה נאנסת ולדון אותה לכף זכות.  רוח דבריהם הייתה שאף שהנאנסת נהנית, הנאה זו היא טבעית ובלתי ניתנת לשליטה ולא ניתן להאשימה על כך. השקפותיהם על האופן שבו האישה חווית את האונס היו אולי משונות, אך בסופו של דבר למרות השקפות אלו, הם השתדלו ברובם להיות הוגנים כלפי קורבן האונס. זו מורכבות, שלמרות מוזרותה לבן זמננו, מעידה על רגישות. באופן ציורי מתוארת תפיסה זו אצל חז"ל בדו שיח בין חכם תלמודי לבין נאנסת:

"אשה אחת באה אצל רבי, אמרה לו: נאנסתי. אמר לה: ולא ערב לך?  אמרה לו: ואם יטבול אדם אצבעו ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך, ובסוף אינו ערב לך ? וקבלה" (במדבר רבה פרשה ט, סימן י)

עם זאת, היו גם דעות אחרות, מחמירות יותר כלפי קורבן האונס. בתלמוד מובאת ההשקפה שאישה שנאנסה אסורה לבעלה כדין נואפת, בשל החשש שאף שבתחילה נאנסה, בסופו של דבר התרצתה לאנס וחפצה ביחסי המין. לפי דעה זו, רק אם יש עדים שהאישה משמיעה צווחות התנגדות לכל אורך האונס, היא תהיה מותרת לבעלה (כתובות נא ב) . דעה זו לא נפסקה להלכה. הנאנסת אינה נחשבת לנואפת שאסורה על בעלה. התלמוד עדיין גורס שקיימת אפשרות מסתברת שנאנסת תחשוק במי שאונס אותה אולם התקבלה דעתו של רבא, שהיצר השתלט על האישה, ואין להאשימה במאומה אף אם היא צווחת שיתנו לאנס להשלים את מלאכתו, ואומרת שאם לא היה כופה עצמו עליה, הייתה שוכרת ממנו שירותי מין בכסף. להשקפת רבא, אין זה מן הנמנע שהאונס עורר בה תאווה כה גדולה שהיא איבדה שליטה על התנהגותה . הנימפומניה הכפויה הזו היא מובנת ונסלחת. יצוין שההנחות שהרבנים עושים לנאנסות רלוונטיות לאשתו של יהודי מן השורה, אך אשתו של מי שהוא כהן נמצאת במצב גרוע יותר. אשת הכהן ששכבה עם גבר אחר, אפילו באונס, אסורה על בעלה, והוא מחויב לגרשה.  כפי שמסביר המחזיר בתשובה הרב מרדכי נויגרשל, המשך הקשר בין הכהן לבין רעייתו האומללה שעברה אונס יגרום "נזק רוחני רחב טווח שגם אם אין אנו מסוגלים לראותו הוא קיים".

למעשה גם מעמדה ההלכתי של בתולה רגילה שנאנסה אינו נותר יציב לחלוטין. אחת ההשלכות היא בהלכות כיסוי ראש. אישה יהודיה צריכה, על פי ההלכה, לכסות שיערות ראשה. רק בתולה פטורה מכך. הפוסק בן המאה ה-16, רבי יעקב רישר, התחבט מה דינה של בתולה שנאנסה. האם אחרי האונס, מאחר שאינה בתולה, היא מחויבת להקפיד על צנעת שערותיה? זהו דין לא נעים, מאחר שבכך תיידע הנאנסת את הציבור על חרפתה. תארו לעצמכם את ההתלחשויות בסביבה דתית יכנעית כאשר בחורה רווקה תופיע יום אחד, עצובה ומושפלת מבט, ומטפחת לראשה. רעיון גרוע במיוחד לסצנה בסדרת הטלוויזיה "סרוגים". אף על פי כן, רבי יעקב רישר הגיע למסקנה שאכן על נאנסת להתחיל לחבוש כיסוי ראש לאלתר ומוצא הוכחה בתנ"ך. כך נהגה תמר ששמה אפר על ראשה מייד אחרי שנאנסה בידי אחיה אמנון . מיותר לציין שבפועל רווקות דתיות שאיבדו את בתוליהן בימינו, אינן נוהגות להצהיר על כך בפומבי בשום דרך, בין אם הדבר קרה ברצון ובין אם קרה באונס.


לקריאה נוספת:

אורית קמיר, האם קרבנות נהנות מאונס, והאם להדיח שופטים שכך סברו?

אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אונס (בועל), פרקים א, ד-ה

תוספות כתובות לט א, ד"ה צער דמאי. מסקנת הסוגיה מדוע בכל אופן צריך לשלם דמי צער אינה ברורה כל צרכה, ורבו לגביה הפרשנויות.

 מייקל פ' גיליירי, הצד האפל של הגבר, תרגם עמנואל לוטם, משרד הביטחון, תשס"א, עמ' 119– מצטט מספרה של שרי הייט "נשים ואהבה".

כסף משנה על רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ג

 במדבר רבה פרשה ט, סימן י

 תלמוד בבלי, כתובות נא ב

על כיסוי ראש לנאנסת רווקה ראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קג