ארכיון רשומות מהקטגוריה "מיניות"‏

אל תאנוס את אשתך

בחוקי מדינות המערב היה מקובל, עד לא מכבר, שהאשמה באונס יכולה להיות מופנית רק כלפי אדם זר ולא כלפי הבעל. בעל אינו יכול לאנוס. הוא רק יכול לממש את זכותו, כך לפי התפיסה הישנה. עם גבור המודעות לזכויות האישה, חלה עלייה תלולה בערך ה"לא" שהיא מוציאה מפיה מול הבעל. אף על פי כן, גם כיום, נשים, שממילא נוטות שלא לדווח על תקיפה מינית באופן כללי, ממעטות מאוד להתלונן על תקיפה מינית בידי בעל. זו עבירה שיש נשים שמשלימות איתה למרות ואולי בגלל שכיחותה, אולם אלו מהן שקשובות להלכה היו יכולות לשאוב ממנה את ההכרה שלבעל אין זכות להשתמש בגופן כרצונו. עמדת ההלכה עתיקה, מפורשת ונאורה למדי.  "לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה", כותב השולחן ערוך (אבן העזר, כה, ב).

כפי שכותב אברהם וינרוט בלשון משפטנים מודרנית, "אף על פי שהנישואים יוצרים מסגרת הסכמית של בני הזוג לספק זה את זה בחיי המין, הרי שלאור העובדה שהאישה אינה קניינו של בן זוגה לשום דבר ועניין, ברור שמדובר בהסכם הדדי שאינו ניתן לאכיפה בכוח. אין שום היתר לבעל לאנוס את אשתו או לכפות עליה את הזכות לחיי אישות, גם משום העובדה שדבר זה לא נכלל מעולם בהסכם הנישואים, והיא לא הסכימה בעת נישואיה להתיר לבעלה לקיים עמה יחסי אישות גם בכפייה, תוך רמיסת כבודה העצמי, שהוא הבסיס ליחסיהם ”.

אך התמונה יותר אמביוולנטית מאשר מציג אותה וינרוט, אחיו של הפרקליט החרדי המפורסם, שמגמתו הברורה והשקופה למדי היא להראות את הגינותה של ההלכה כלפי האישה. מרוב המקורות התלמודיים אכן משתמע שאונס האישה הוא דבר מגונה ביותר, וכראוי לדבר בזוי, גנותו תשתקף בפירותיו – ילדים בעלי מומים, שקלקולי גופם יזכירו תמיד להוריהם את חרפת היווצרותם.

ומה עם להרביץ פה ושם?

מצד שני, אלימות שבאה להבטיח שהאישה תספק את הנחוץ לבעלה אינה דבר זר ליהדות. הרמב"ם מרשה לדיינים להורות להצליף באשה, אפילו כאשר היא לא מספקת לגבר שלה צרכים פחותים בחשיבותם ממין, למשל לא רוחצת פניו ורגליו (הלכות אישות, כא, הלכה י) . הראב"ד, בר הפלוגתא הקבוע של הרמב"ם, מתנגד לענישה בשוטים, אך מציע במקום זאת להפחית במזונה של האישה עד שתכנע. עצה זו יושמה בהצלחה דווקא בידי פטרויקו, מאלף הסוררת של שייקספיר, "הנץ שלי שבע רוגז ורעב. עד יִכָּנַע אַכְרִית טַרְפוֹ מפיהו, שאם לא כן לא יציית לי נצח ", אמר והתווה אסטרטגיה לטיפול ברעיה מרדנית, דומה מאוד להצעתו של הראב"ד.

הסוררת של שייקספיר

ומתי יתירו לאנוס?

הרב נח חיים צבי ברלין, פוסק מהמאה ה-18, בעל החיבור ההלכתי החשוב "עצי ארזים", מתיר במפורש לאנוס אישה (אבן העזר כה). לדעתו האיסור התלמודי לאנוס הוא רק כאשר סירובה של האישה לרצות את בעלה הוא חד פעמי, מעין תירוצים מזדמנים פה ושם על כאב ראש. לעומת זאת, מותר לבעל לכפות את עצמו על אישה המוצאת תירוץ קבוע להתרחק ממיטתו, שהרי היא משתמטת מחובתה הבסיסית ביותר כלפיו.  השאלה שעדיין טורדת אותו היא מה קורה כאשר מדובר במין אנאלי. אם האישה מסרבת בקביעות רק לסוג זה של יחסי מין, האם גם אותו מותר לכפות עליה?

בתלמוד מסופר על אישה שבאה לרב והתלוננה לפניו שהיא ערכה שולחן לפני בעלה והוא הפכו.  האישה נקיית הלשון נתנה מטאפורה ציורית לכך שבעלה דרש ממנה קיום יחסים אנאליים אף על פי שהיא הציעה לו עצמה ליחסים כדרך הטבע בלבד.  רב אמר לה שאין בידו לסייע לה, שכן התורה התירה לבעל לדרוש זאת.  מכאן מבין הרב ברלין שמותר לאנוס אישה אפילו למין אנאלי. לטענתו, זו לא השקפתו שלו, אלא זאת אף דעתם של הרמב"ם והשולחן ערוך. לעומת זאת, פוסקים אחרים, כמו רבי יעקב בעל הטורים, טוענים בפירוש שלמין אנאלי אין אדם יכול לאנוס את אשתו.

אם כך, אם יש היתר אונס, האם הוא תקף גם למין אנאלי? עוד דילמה מוזרה להפליא שאפשר למצוא בכתבים העתיקים של עמנו. כך או כך, עצם התרת סוג כלשהו של אונס נשמעת חריג ליחס הרעות שהיהדות מטיפה לו בדרך כלל בין איש ואישה, אך באופן מפתיע או מאכזב, פוסקים אחרים לא הסתערו על הפסיקה. באנציקלופדיית הפסיקה בת זמננו המקיפה ביותר בנושאים מעין אלו, "אוצר הפוסקים", שחוברה לשימושם של פוסקים ודיינים רבניים, מובאת דעתו של הרב ברלין ללא ציון דעה חולקת, על אף שהעורכים, כנראה לא מנוכרים לחלוטין להשקפות מודרניות על מעמד האישה, חשו חובה יוצאת דופן להעיר על החולשות בנימוקיו ההלכתיים. בדרך כלל הם לא מתווכחים עם הפוסקים שהם מצטטים.

מקודשת בעל כורחה

יש היתר הלכתי שהוא אף גרוע מההיתר שניתן לאנוס אישה, והוא להשיא אישה בעל כורחה.  הנישואים היהודיים מוגדרים במשנה כפעולה של "קניה". מהמינוח השוביניסטי ניתן היה להבין שהבעל קונה את אשתו באותו אופן שבו הוא קונה מצרכים בסופרמרקט, אבל קניית אישה, בניגוד לקניית מזון קפוא, דורשת, על פי היהדות, את הסכמת הצד הנקנה. נתינת טבעת על אצבע אישה לא תועיל, אם היא מביעה התנגדותה. אך לכל כלל יש יוצא מהכלל. היוצא מהכלל הראשון הוא במקרה של שבוית מלחמה, שאותה מותר לאנוס. בשל כך, לדעת כמה מהפוסקים, מותר לשאת אותה בכפייה . היוצא מהכלל השני הוא במקרה של ילדה. עד גיל שתים עשרה וחצי אביה יכול להשיא אותה מבלי צורך לשאול את רשותה (רמ"א בשולחן ערוך אבן העזר, סימן לז, סעיף ח) . הלכה זו הייתה מקובלת בקהילות ישראל, מאחר שאם השיגה ידו של האב נדוניה, הוא לא רצה להסתכן בכך שתאבד לו בעתיד.

בקיאות בהלכה היא נשק מסוכן כשהוא ניתן בידי אנשים מרושעים. במקרה מהשנים האחרונות גבר שנקלע לסכסוך גירושים מכוער עם אשתו, החליט לנצל את ההלכה הזו, וכנקמה באשתו החליט לקדש את בתו הקטנה לאדם אלמוני ולהותיר את הילדה עגונה לנצח. זה יכול היה להיות גזר דין של בדידות נצחית לילדה מאחר שאותו אלמוני לא צפוי להימצא. עגונות הן לפעמים נשים שאינן יודעות היכן בעלן ואם הוא בחיים. תמי ארד הדוגמה הטראגית לכך. מקרה עגינות זה נורא עוד יותר, כי לא רק שלא ידוע היכן הבעל, לא ידוע כלל מיהו הבעל!
אולם בסופו של דבר הצליח בית הדין להציל את הבת מחיי עגינות, כשפסק שמאחר שהאב לא נקב בשמות עדי הקידושין, דבריו אינם אמינים, וככל הנראה הוא לא חיתן את בתו . מה היה קורה אם אכן היה מתברר שהאב מימש את יכולתו והפך את ילדתו הקטנה לאישה נשואה? אולי הייתה הילדה האומללה נופלת בידיו של רב נוקשה ושמרן שהיה מעדיף לחטוא כלפיה מאשר כלפי אלוהי ההלכה, אך אני נוטה להאמין שהיה נמצא פוסק נועז שהיה מצליח למצוא פתרון לבעייתה.

מה הרבנים אומרים היום

ראינו שאישה עלולה להינתן לבעלה בכפיה בעודה ילדה. אם תסרב לספק את צרכיו השונים, הוא זכאי לתבוע אותם בכוח. אין זה הכול, בחיי הנישואים שמור לבעל תפקיד חינוכי, והחינוך כולל מרכיבים ברוטליים. מותר לחבוט באישה שמקללת או, כה אופייני לכלות רעות, מזלזלת בכבוד החמות. באופן כללי, מותר להכות אישה עוברת עבירות כדי להכריחה לקיים את הוראות הדת. בפרפארזה על ניטשה אפשר לומר: בלכתך אל אישה חוטאת, קח עמך את השוט.

כדי שהלכות אלו לא יתפרשו, באופן לא הוגן, כהיתר סיטונאי לאלימות במשפחה, חייבים לציין שרבנים, למשל הפוסק החרדי הספרדי הבכיר, הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה, מאוד מסתייגים מהשימוש בהן כיום , וכן שכבר בימים עברו נקטו רבנים אמצעים חריפים כדי למנוע יחס אלים במשפחה, חריפים אף משמקדמים הצעקנים שבארגונים הפמיניסטיים והקולניות שבמנהיגותיהן. מהר"ם מרוטנברג, הרב הגרמני בן המאה ה-13, גינה הכאת אישה כדבר שגויים עושים, ותבע נקיטת אמצעים מחמירים כלפי הבעל האלים: "יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו".  אם במלקות אין די, הוא היה מוכן להרחיק לכת אף יותר. האמצעי הדרמטי שהציע לענישת בעל המכה את אשתו דרך שגרה הוא קיצוץ ידו. הוא הקדים את לורנה בוביט, אמריקנית מוירג'יניה שהגיעה, אף היא, ביום קיץ אחד בשנת 1993, למסקנה שקיצוץ איברים הוא הפיתרון לאלימות ולמעשי האונס שהיו מנת חלקה מידי בעלה ג'ון. היא בחרה לקצוץ את האיבר האחד שיקר לגבר אפילו מידו והפכה לגיבורה פמיניסטית בעלת שם עולמי. במשפטה יצאה זכאית בטענה של אי שפיות זמנית.


 לקריאה נוספת

 הרב יוסף חיים אסייג, אב שקידש את בתו בעקבות סכסוך משפחתי, תחומין כו (תשס"ו), עמ' 148

 על הכאת אישה: רמ"א שולחן ערוך אבן העזר קנד ג. מובאת שם גם דעה חולקת, אף על פי שהרמ"א לא פסק כמותה. וכן רמ"א שולחן ערוך חושן משפט, סימן תכא, סעיף יג; שו"ת תרומת הדשן סימן ריח

התנגדות להכאת אישה: הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף – כיבוד אב ואם, אש פיתוחים, ירושלים תשס"ה, פרק יב, עמ' תקסא

כריתת ידו של בעל מכה בתשובות מהר"ם מרוטנברג, סימן פא