ארכיון רשומות מהקטגוריה "נישואים"‏

חוזרים בתשובה אינם מבוקשים בשוק השידוכים החרדי. פעמים רבות הם נאלצים להתחתן בינם לבין עצמם מאחר שחרדים מלידה מתבוננים בהם בחשד. גישה סנובית כזו אולי סותרת כליל את השקפתה של היהדות כי "במקום שבו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים", אבל החרדים אוהבים הולכים בתלם, ואילו חוזרים בתשובה הם בני אדם שהעזו לבצע שינוי דרמטי בחייהם. הם חשודים בחוסר יציבות, וזה דבר שהחברה השמרנית הזו, לא סובלנית לכל סוג של חריגה, מזכה בהעוויית פנים לא סימפטית.

מקווה

חוצפתם של בני נידה

אך ישנו גם נימוק הלכתי אותנטי להסתייגות המסוימת מחוזרים בתשובה. חוזרים בתשובה נולדו על פי רוב לנשים חילוניות, שאין סיבה להניח ששמרו על דיני המקווה. על פי התיאוריה הפסיכולוגית של היהדות, שלפעמים, כמו זיגמונד פרויד והפסיכואנליטיקנים, גם היא גולשת להאשמת ההורים בכל הצרות, אדם שנהרה ברחם אישה נידה צפוי להפוך ל"עז פנים", כלומר מחוצף. אדם כזה הוא פגום ומוטב שלא להתחתן איתו. אמנם לא אסור, אבל ממש לא מומלץ. חוזר בתשובה נושא בנפשו את זרעי החוצפה מהלילה שבו אמו לא טרחה ללכת למקווה, וזו בעיה.

הפוסק האמריקני ממוצא הונגרי, הרב מנשה קליין, אכן לא מקל ראש בבעיה הזו. הוא אומר על בעלי התשובה כי "חס ושלום אין אני אני מוציא לעז על כולם אבל כמה מהם אני מכיר שמתנהגים בעזות וחוצפה", ומציין שבעבר, מכיוון שהחוזרים בתשובה באו מבתים דתיים ומאמהות ששמרו על טהרת המשפחה, הם היו מחוצפים פחות.

לפי דבריו, המזכירים מעט את המשנה הקלוויניסטית הגורסת שחלק מבני האדם נולדו מטבעם לאבדון, ושום דבר לא יועיל בנידון, גם חזרה בתשובה אינה מועילה לפגם כדוגמת פגם הנידה "שאותה הטומאה לא יכול לזרוק מעצמו בשום פנים ואופן". הרב קליין אינו היחיד בציבור החרדי שמתייחס בהסתייגות לבני נידה. הרב אלי שוסהיים, יו"ר אגודת אפרת הנאבקת בהפלות, סיפר שהוא שומע חרדים שמתנגדים לפועלו מאחר שהם לא מתלהבים מהצלת התינוקות שהוא פועל למענם, בני נידה ופגומים הלכתית אחרים. כנראה כמו שהרבה חילונים חושבים שמוטב להפיל מפגרים, אוטיסטים ובעלי תסמונת דאון, יש חרדים שמאמינים שצריך להביא את דרכם של בני נידה בעולם לסיומה מוקדם ככל האפשר. זו אמנם אינה דעת הרבנים. מנהיג הציבור הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, חיזק את ידיו של שוסהיים וכתב לו שיש למנוע הפלות של כל התינוקות, בני נידה כמו גם תינוקות לנשים לא נשואות או בני כהן מגרושה. בכל אופן, ברור שילדים שלא באו מטהרה אינם כה פופולאריים ברחוב החרדי.

פיתרון מתוך חשבון מעריכי

האם אכן אימהות אכלו בוסר, ושיני בני נידה תקהינה? האם בני נידה פסולים לשידוך? הרב יעקב ישראל קנייבסקי שכונה "הסטייפלער", קודמם של הרב שך ושל הרב אלישיב בהנהגת החרדים הליטאים, הוא בעל השקפה אחרת מזו של הרב מנשה קליין, הרבה יותר מתוחכמת. דעתו היא שפגם בן הנידה חודר עמוק לתוך הגנים, ולדורי דורות. אפילו אם בניו, נכדיו, ניניו וצאצאי צאצאיו של בן הנידה נולדו בקדושה ובטהרה, גם הם פגומים בפגם זה, בשל חטאי הסבתא רבה. אלפי טבילות במקווה במשך הדורות, ואף אחת מהן לא מעלימה את מה שעוללה אם קדומה חוטאת אחת.

לכאורה, טענה זו רק מעצימה את חומרת העניין ומגדילה את החובה להתרחק ככל האפשר מבן נידה. אולם הרב קנייבסקי, ב"הפוך על הפוך" מופתי, משתמש בה כדי ללמד זכות על בעלי התשובה. מכיוון שלכל אדם יש שני הורים, ולכל אחד מהם יש גם כן שני הורים וכן הלאה, הרי שמספר אבות אבותיו של אדם גדל באופן אקספוננציאלי, בקצב מסחרר שהדעת מתקשה לתפוס, ככל שמפשפשים יותר בעץ המשפחה. להערכת הרב קנייבסקי, אם מסתכלים על מרחק של ארבעים דורות, פחות מאלף וחמש מאות שנה, הרי שמספר אבותיו ואמהותיו של אדם מגיע לכל הפחות למיליונים. [על פי החשבון המתמטי, המספר מגיע לכאורה למיליארדים רבים, אך מכיוון שהחתן והכלה חולקים לפעמים אבות קדומים משותפים, האומדן נמוך יותר ממה שהעלאת שתיים בחזקה מראה].

בשל מספרם העצום של ההורים הקדומים שיש לכל יהודי, ודאי לחלוטין מבחינה הסתברותית שאחד מהם היה בן נידה או בעל פגם דתי אחר, והוא הדביק את צאצאיו אחריו במומו. משכך, כל יהודי הוא בחזקת בן נידה תורשתי, נטול זכות להתנשא על משנהו. חוזרים בתשובה אינם נופלים בנידתיותם מחרדים מדורי מדורות, ואין מניעה להשתדך.

אין ספק שהרב קנייבסקי רקם הוכחה יפה. מי היה מאמין שמתמטיקה מעריכית תקים לחוזרים בתשובה בית כשר בישראל.

האם האם יודעת לשחות?

באופן פחות מתמטי ומבלי לערב דורות שאבד עליהם כלח, מתייחס לנושא הרב משה פייינשטיין מארה"ב, מגדולי הפוסקים החרדים במאה ה-20. אין הוא מזלזל בחומרת בעיית בן הנידה. לדבריו, "חס וחלילה לפקפק בדברי חז"ל". בכל אופן עלה בו רעיון מקורי המשכך את הקושי.

אנשים רוחצים בים

לדברי הרב פיינשטיין, אפשר שאמו של הבחור החשוד כבן הנידה היא חובבת שחייה והזדמן לה לרחוץ בים להנאתה בטרם הרתה אותו, והים, כך ההלכה, מועיל לטהר כמקווה. אף שבמקווה הנשים רוחצות עירומות, ובים מן הסתם לבשה האם בגד ים, הבגד לא מונע את הטהרה. מאחר שהתרחשות כזו אינה בלתי סבירה, אם אכן רואים שהחוזר בתשובה אינו חצוף מחוצף, ניתן לנחש שטבילת ים צוננת הקדימה את הפרייתו, ולהתחתן איתו ללא חשש. למרות מעמדו ההלכתי הרם של הרב פיינשטיין, הרציונל שהציג בעניין זה לא חלחל עמוקות. על אף שבשוק השידוכים החרדי מחטטים וחוקרים כמעט בכל דבר הקשור לחייו של השידוך המיועד, השאלה האם אמו יודעת לשחות עדיין אינה פופולארית בקרב השדכנים העמלים על חיתון חוזר או חוזרת בתשובה.


לקריאה נוספת

 על בן הנידה כעז פנים – מסכת כלה רבתי פרק ב הלכה א

דעתו של הרב קליין וויכוחו עם הרב קנייבסקי – בשו"ת משנה הלכות, חלק ז סימן ריא – ריב

דעתו של הרב יוסף שלום אלישיב מובאת בקבץ תשובות, חושן משפט סימן רכא

ראה גם דעתו של הרב יצחק יעקב וייס, שו"ת מנחת יצחק חלק ז, סימן קז, שסובר שהפגם אינו עובר יותר משלוש דורות, ולפיכך מתבטלת טענתו של הרב קנייבסקי. הרב וייס, מנהיגה של "העדה החרדית" האנטי ציונית בירושלים, נוקט עמדת ביניים – הפגם קיים, אך ייתכן שהנישואים יצליחו

 השקפתו של הרב פיינשטיין בנושא – שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן כג

תמונת החוף פורסמה בויקיפדיה – Photo by DAVID ILIFF. License: CC-BY-SA 3.0 

מודעות פרסומת

מתי אין לשדך

פורסם: 04/12/2011 ב-נישואים

מצווה גדולה לשדך, לסייע בהקמת בית ומשפחה בישראל. אפילו פופולארי לטעון, אף שאין לכך למיטב ידיעתי מקור קדום, שלמצליח במלאכת השידוך מובטח שליש שלם מגן העדן, וזהו ללא ספק שכר נאה. אך מה בדבר מעשה שידוך שמוליד חטא? למשל מה קורה כשמסייעים לגבר ואישה חילונים למצוא זה בזה את שאהבה נפשם? הרי שידוך בין בני זוג שטבילה במקווה אינה חלק משגרתם הרומנטית יוביל לבעילות נידה רבות מסבור, וזהו אקט שההלכה מגנה בכל תוקף.  פוסק חשוב שדן בסוגיה, הרב צבי יהודה ברלין, הגיע למסקנה כי מותר לאדם להתפרנס כשדכן מקצועי על ידי זיווג חילונים – פרנסה מתירה הרבה שרצים – אך אם השידוך נעשה בחינם, ותירוץ הפרנסה אינו תקף, אין ראוי להכיר בין שני בני הזוג והמעשה אף עלול להיחשב אסור.

חתונה יהודית

לא רק זאת אלא שמתברר שיש רבנים שמעלים מדרגה את התנגדותם לשידוכיו של זוג חילוני. כאשר מזמינים אותם לערוך חופה לציבור שחובש כיפה רק לכבוד האירוע, הם מקפידים לעשות שימוש בעדים פסולים על מנת לוודא שהנישואים לא ייחשבו נישואים. קשה להעלות על הדעת אירוניה גדולה מזו. הזוג הצעיר, אולי בלחץ ההורים, מסכים להתחתן כדת משה וישראל, אך דווקא הרב שאמור להיות נציג ההלכה באירוע, מוליך שולל את החתן והכלה, ומקיים טקס שאין לו משמעות מבחינה הלכתית והוא בעל אופי תיאטרלי לגמרי.

הרב אליהו בקשי דורון, הרב הראשי לישראל לשעבר, מספר שנתקל בהתנהגות כזו אצל רבנים, שהניחו שאישה חילונית עלולה לנאוף, בפרט זו הייתה הסטיגמה שהייתה להם לגבי נשות הקיבוצים. הם רצו למנוע ממנה את הניאוף, פשוט על ידי זה שיימנעו מלהפוך אותה לאשת איש. כך גם אם תוליד ילדים מגבר אחר, הם לא ייחשבו ממזרים. הרבנים שבמכוון חיתנו בעדים פסולים טענו שקיבלו הוראה לעשות כך מפוסק בכיר.  הרב בקשי דורון שלל את התנהגותם שתיאר כגנבת דעת וחילול השם. במקום לעסוק במעשי רמייה הוא הציע לאפשר נישואים אזרחיים בישראל, הצעה שלא הפכה אותו לחביבן של המפלגות הדתיות, על אף יתרונותיהם ההלכתיים של הנישואים האזרחיים.

בעד נישואים אזרחיים

בטעות מקובל בציבור לסבור שנישואים אזרחיים עלולים לפלג את העם, וליצור שני מעמדות שלא יתחתנו ביניהם, אך אין זה נכון. ההשקפה המקובלת על הפוסקים היא שנישואים אזרחיים אינם נחשבים בכלל נישואים, אין הם מחייבים גט ואין חשש שייצרו ממזרים. ילד שנולד מנישואים אזרחיים ויחזור בתשובה, יוכל להתערות בחוגים החרדיים מבלי בעיות מלבד בעיותיו הרגילות של החוזר בתשובה בחברה החרדית. כבר כיום חלק ניכר מבני העם היהודי מתחתן בנישואים אזרחיים, או נישואים רפורמים וקונסרבטיבים, הדומים להם מבחינת ההלכה, אבל הציבור הדתי אינו נמנע מלקלוט ילדים לנישואים כאלו. אם הם רוצים לשוב למורשתם, ישראל סבא מחכה להם וזרועותיו פתוחות לרווחה.

דווקא נישואים דתיים אורתודוקסיים מעוררים בעיית ניאוף וממזרות. כשאישה מתחתנת בנישואי קפריסין, היא יכולה, מבחינת ההלכה, לשכב עם בעלה או עם גבר זר, ואין הבדל משמעותי בין שתי האפשרויות. בעלה אינו באמת בעלה, ולכן גם היחסים עם גבר זר אינם באמת ניאוף והילדים שיוולדו ממנו לא יהיו ממזרים. לעומת זאת, כשאישה מתחתנת בחתונה יהודית כשרה, אבל לא מחויבת לקודי ההתנהגות של ההלכה, אין קץ לסיבוכים ולעבירות ההלכתיות החמורות שעלולים להיגרם מכך. רב שמחתן אישה כזאת ומקפיד שהכול יהיה כפי שצריך, עלול לעשות עוול גדול לרבנים שיבואו אחריו וינסו למצוא דרכים לפתור את בעיות הממזרות שהנישואים יצרו.

הרב עובדיה יוסף נוהג לפתור מקרי נישואים שהולידו צרות על ידי פסילת עדי הטקס בשל היותם חילוניים, מה שמוביל לביטול תוקפם של הנישואים רטרואקטיבית. לכן רב מרחיק ראות שיתחשב באפשרות שהרב עובדיה   וממשיכי מורשתו יצטרכו להידרש לביטול הנישואים, ינהג כמו הרבנים שהרב בקשי דורון הוקיע, לא יקפיד על עדים ראויים דווקא, וימצא דרך להפוך את החתונה הכשרה למשחק תפקידים סתמי מבחינה הלכתית.

ענידת טבעת

שידוך בין גויים

אחרי כל זאת עדיין אפשר לטפוח על כתפו של שדכן בין חילונים. הוא יכול להשתבח בכך שעל אף הבעיות ההלכתיות שעורר, צפויים להיוולד בזכותו ילדים יהודים, אך מה לגבי שידוך מסוג אחר, שלא מעורר בעיות הלכתיות מיוחדות, אך גם לא ינפיק יהודים חדשים – שידוך בין זוג גויים?

חלק מפוסקי ההלכה התירו עשיית שידוך כזה, חלק אסרו. בספרד במאה ה-13 היה הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, רופא מיילד בספרד לנשים לא יהודיות, וננזף על כך בידי רב בן תקופתו שהתלונן על שהוא מרבה את זרעו של עמלק. על אותו משקל, היו רבנים שהתנגדו לזיווג גויים בידי יהודי, משום שהשידוך ירבה את זרע הגויים בעולם. חשש נוסף שעלה הוא שהשדכן יוזמן להשתתף בחתונת הזוג הלא יהודי, דבר שההלכה אינה רואה בעין יפה. בעניין זה הושמעה גם דעה סובלנית שמבדילה בין הגויים בעת העתיקה שאסור לעסוק בשידוכים בקרבם, לבין הגויים בימינו שהיחס אליהם יכול להיות ליברלי יותר. ככלות הכול, הם פחות ברבריים.

בספרו האוטוביוגרפי של ישראל סגל על נעוריו החרדיים, "וכי נחש ממית",  הוא מתאר סצנה, אמיתית או פרי דמיון, שבה הייתה משפחתו ישובה לשולחן והוא הועמד לפני קושיה הלכתית שהציב לו אחיו, מעין חידת הגיון: מדוע, אם אסור לשדך גויים מחשש שמא יתרבו, אסור לשדך גם גבר ואישה גויים עקרים. הרי במקרה כזה אין חשש להבאת צאצאים כתוצאה מהשידוך. המשפחה המתינה בדריכות לתשובתו המחוכמת, וזו לא התמהמה לבוא. "ייתכן שהגוי העקר יתחתן עם גוייה פוריה והזיווג יהיה עקר, וייתכן שהגויה העקרה תינשא לגוי פורה וגם אז לא יהיו ילדים. ואם ישדך ביניהם, בעצם מעשה השידוך הוא מצמצם את האפשרויות. במקום שני זוגות של גויים עקרים יהיה רק זוג אחר". לפי התיאור בספר, אחיו של סגל, לימים אחד הצדיקים המפורסמים של החברה החרדית הליטאית, הגיב בהתלהבות למענה המפולפל: "'אתם לא יודעים מי הבן שלכם" אמר ומחא כף.

ההלכה שסגל תיאר ונימוקה השנון נראים כמו פארפראזה פרטית על מכתם שנון של סמואל באטלר. באטלר תיאר את חיי הנישואים של הסופר הסקוטי תומס קרלייל במשפט:"אלוהים היטיב לעשות כשחיתן את גברת קארלייל עם מר קארלייל וכך גרם שיהיו רק שני אומללים במקום שיכולים היו להיות ארבעה". באופן מקביל, אך מהופך, אלוהים על פי סגל מעדיף שלא לחתן זוג עקרים, וליצור ארבעה גויים עקרים במקום שניים. נימוקו של סגל כנראה לא נבדה מלבו, שכן הוא צוטט בשם אלוף הלמדנות הליטאית, רבי חיים מבריסק, בספר חרדי.


לקריאה נוספת

הסתייגות משידוך בין חילוניים – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שו"ת משיב דבר, חלק ב, סימן לב

 הרב אליהו בקשי-דורון, "חוק נישואין וגירושין – היצא שכרו בהפסדו", בתוך: תחומין כה תשס"ה

הרב שמואל ת. הלוי רובינשטיין, נישואים אזרחיים בהלכה, סיני מח תשכ"א. באתר דעת:

 ביטול נישואין למפרע – למשל שו"ת יביע אומר חלק ג, אבן העזר סימן ח

 לשדך גויים – על הדעות בנושא ראה: שו"ת חוות יאיר, סימן קפה; שו"ת יהודה יעלה, יורה דעה, סימן רל

אליהו מונק, ציץ שלמה – דיני הנהגות עם העכו"ם, בני ברק תשס"ג, עמ' 143

ישראל סגל, וכי נחש ממית, כתר, ירושלים 2004, עמ' 93

מקור תמונת נתינת הטבעת – http://en.wikipedia.org/wiki/File:Weddingring-JH.jpg

אל תאנוס את אשתך

בחוקי מדינות המערב היה מקובל, עד לא מכבר, שהאשמה באונס יכולה להיות מופנית רק כלפי אדם זר ולא כלפי הבעל. בעל אינו יכול לאנוס. הוא רק יכול לממש את זכותו, כך לפי התפיסה הישנה. עם גבור המודעות לזכויות האישה, חלה עלייה תלולה בערך ה"לא" שהיא מוציאה מפיה מול הבעל. אף על פי כן, גם כיום, נשים, שממילא נוטות שלא לדווח על תקיפה מינית באופן כללי, ממעטות מאוד להתלונן על תקיפה מינית בידי בעל. זו עבירה שיש נשים שמשלימות איתה למרות ואולי בגלל שכיחותה, אולם אלו מהן שקשובות להלכה היו יכולות לשאוב ממנה את ההכרה שלבעל אין זכות להשתמש בגופן כרצונו. עמדת ההלכה עתיקה, מפורשת ונאורה למדי.  "לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה", כותב השולחן ערוך (אבן העזר, כה, ב).

כפי שכותב אברהם וינרוט בלשון משפטנים מודרנית, "אף על פי שהנישואים יוצרים מסגרת הסכמית של בני הזוג לספק זה את זה בחיי המין, הרי שלאור העובדה שהאישה אינה קניינו של בן זוגה לשום דבר ועניין, ברור שמדובר בהסכם הדדי שאינו ניתן לאכיפה בכוח. אין שום היתר לבעל לאנוס את אשתו או לכפות עליה את הזכות לחיי אישות, גם משום העובדה שדבר זה לא נכלל מעולם בהסכם הנישואים, והיא לא הסכימה בעת נישואיה להתיר לבעלה לקיים עמה יחסי אישות גם בכפייה, תוך רמיסת כבודה העצמי, שהוא הבסיס ליחסיהם ”.

אך התמונה יותר אמביוולנטית מאשר מציג אותה וינרוט, אחיו של הפרקליט החרדי המפורסם, שמגמתו הברורה והשקופה למדי היא להראות את הגינותה של ההלכה כלפי האישה. מרוב המקורות התלמודיים אכן משתמע שאונס האישה הוא דבר מגונה ביותר, וכראוי לדבר בזוי, גנותו תשתקף בפירותיו – ילדים בעלי מומים, שקלקולי גופם יזכירו תמיד להוריהם את חרפת היווצרותם.

ומה עם להרביץ פה ושם?

מצד שני, אלימות שבאה להבטיח שהאישה תספק את הנחוץ לבעלה אינה דבר זר ליהדות. הרמב"ם מרשה לדיינים להורות להצליף באשה, אפילו כאשר היא לא מספקת לגבר שלה צרכים פחותים בחשיבותם ממין, למשל לא רוחצת פניו ורגליו (הלכות אישות, כא, הלכה י) . הראב"ד, בר הפלוגתא הקבוע של הרמב"ם, מתנגד לענישה בשוטים, אך מציע במקום זאת להפחית במזונה של האישה עד שתכנע. עצה זו יושמה בהצלחה דווקא בידי פטרויקו, מאלף הסוררת של שייקספיר, "הנץ שלי שבע רוגז ורעב. עד יִכָּנַע אַכְרִית טַרְפוֹ מפיהו, שאם לא כן לא יציית לי נצח ", אמר והתווה אסטרטגיה לטיפול ברעיה מרדנית, דומה מאוד להצעתו של הראב"ד.

הסוררת של שייקספיר

ומתי יתירו לאנוס?

הרב נח חיים צבי ברלין, פוסק מהמאה ה-18, בעל החיבור ההלכתי החשוב "עצי ארזים", מתיר במפורש לאנוס אישה (אבן העזר כה). לדעתו האיסור התלמודי לאנוס הוא רק כאשר סירובה של האישה לרצות את בעלה הוא חד פעמי, מעין תירוצים מזדמנים פה ושם על כאב ראש. לעומת זאת, מותר לבעל לכפות את עצמו על אישה המוצאת תירוץ קבוע להתרחק ממיטתו, שהרי היא משתמטת מחובתה הבסיסית ביותר כלפיו.  השאלה שעדיין טורדת אותו היא מה קורה כאשר מדובר במין אנאלי. אם האישה מסרבת בקביעות רק לסוג זה של יחסי מין, האם גם אותו מותר לכפות עליה?

בתלמוד מסופר על אישה שבאה לרב והתלוננה לפניו שהיא ערכה שולחן לפני בעלה והוא הפכו.  האישה נקיית הלשון נתנה מטאפורה ציורית לכך שבעלה דרש ממנה קיום יחסים אנאליים אף על פי שהיא הציעה לו עצמה ליחסים כדרך הטבע בלבד.  רב אמר לה שאין בידו לסייע לה, שכן התורה התירה לבעל לדרוש זאת.  מכאן מבין הרב ברלין שמותר לאנוס אישה אפילו למין אנאלי. לטענתו, זו לא השקפתו שלו, אלא זאת אף דעתם של הרמב"ם והשולחן ערוך. לעומת זאת, פוסקים אחרים, כמו רבי יעקב בעל הטורים, טוענים בפירוש שלמין אנאלי אין אדם יכול לאנוס את אשתו.

אם כך, אם יש היתר אונס, האם הוא תקף גם למין אנאלי? עוד דילמה מוזרה להפליא שאפשר למצוא בכתבים העתיקים של עמנו. כך או כך, עצם התרת סוג כלשהו של אונס נשמעת חריג ליחס הרעות שהיהדות מטיפה לו בדרך כלל בין איש ואישה, אך באופן מפתיע או מאכזב, פוסקים אחרים לא הסתערו על הפסיקה. באנציקלופדיית הפסיקה בת זמננו המקיפה ביותר בנושאים מעין אלו, "אוצר הפוסקים", שחוברה לשימושם של פוסקים ודיינים רבניים, מובאת דעתו של הרב ברלין ללא ציון דעה חולקת, על אף שהעורכים, כנראה לא מנוכרים לחלוטין להשקפות מודרניות על מעמד האישה, חשו חובה יוצאת דופן להעיר על החולשות בנימוקיו ההלכתיים. בדרך כלל הם לא מתווכחים עם הפוסקים שהם מצטטים.

מקודשת בעל כורחה

יש היתר הלכתי שהוא אף גרוע מההיתר שניתן לאנוס אישה, והוא להשיא אישה בעל כורחה.  הנישואים היהודיים מוגדרים במשנה כפעולה של "קניה". מהמינוח השוביניסטי ניתן היה להבין שהבעל קונה את אשתו באותו אופן שבו הוא קונה מצרכים בסופרמרקט, אבל קניית אישה, בניגוד לקניית מזון קפוא, דורשת, על פי היהדות, את הסכמת הצד הנקנה. נתינת טבעת על אצבע אישה לא תועיל, אם היא מביעה התנגדותה. אך לכל כלל יש יוצא מהכלל. היוצא מהכלל הראשון הוא במקרה של שבוית מלחמה, שאותה מותר לאנוס. בשל כך, לדעת כמה מהפוסקים, מותר לשאת אותה בכפייה . היוצא מהכלל השני הוא במקרה של ילדה. עד גיל שתים עשרה וחצי אביה יכול להשיא אותה מבלי צורך לשאול את רשותה (רמ"א בשולחן ערוך אבן העזר, סימן לז, סעיף ח) . הלכה זו הייתה מקובלת בקהילות ישראל, מאחר שאם השיגה ידו של האב נדוניה, הוא לא רצה להסתכן בכך שתאבד לו בעתיד.

בקיאות בהלכה היא נשק מסוכן כשהוא ניתן בידי אנשים מרושעים. במקרה מהשנים האחרונות גבר שנקלע לסכסוך גירושים מכוער עם אשתו, החליט לנצל את ההלכה הזו, וכנקמה באשתו החליט לקדש את בתו הקטנה לאדם אלמוני ולהותיר את הילדה עגונה לנצח. זה יכול היה להיות גזר דין של בדידות נצחית לילדה מאחר שאותו אלמוני לא צפוי להימצא. עגונות הן לפעמים נשים שאינן יודעות היכן בעלן ואם הוא בחיים. תמי ארד הדוגמה הטראגית לכך. מקרה עגינות זה נורא עוד יותר, כי לא רק שלא ידוע היכן הבעל, לא ידוע כלל מיהו הבעל!
אולם בסופו של דבר הצליח בית הדין להציל את הבת מחיי עגינות, כשפסק שמאחר שהאב לא נקב בשמות עדי הקידושין, דבריו אינם אמינים, וככל הנראה הוא לא חיתן את בתו . מה היה קורה אם אכן היה מתברר שהאב מימש את יכולתו והפך את ילדתו הקטנה לאישה נשואה? אולי הייתה הילדה האומללה נופלת בידיו של רב נוקשה ושמרן שהיה מעדיף לחטוא כלפיה מאשר כלפי אלוהי ההלכה, אך אני נוטה להאמין שהיה נמצא פוסק נועז שהיה מצליח למצוא פתרון לבעייתה.

מה הרבנים אומרים היום

ראינו שאישה עלולה להינתן לבעלה בכפיה בעודה ילדה. אם תסרב לספק את צרכיו השונים, הוא זכאי לתבוע אותם בכוח. אין זה הכול, בחיי הנישואים שמור לבעל תפקיד חינוכי, והחינוך כולל מרכיבים ברוטליים. מותר לחבוט באישה שמקללת או, כה אופייני לכלות רעות, מזלזלת בכבוד החמות. באופן כללי, מותר להכות אישה עוברת עבירות כדי להכריחה לקיים את הוראות הדת. בפרפארזה על ניטשה אפשר לומר: בלכתך אל אישה חוטאת, קח עמך את השוט.

כדי שהלכות אלו לא יתפרשו, באופן לא הוגן, כהיתר סיטונאי לאלימות במשפחה, חייבים לציין שרבנים, למשל הפוסק החרדי הספרדי הבכיר, הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה, מאוד מסתייגים מהשימוש בהן כיום , וכן שכבר בימים עברו נקטו רבנים אמצעים חריפים כדי למנוע יחס אלים במשפחה, חריפים אף משמקדמים הצעקנים שבארגונים הפמיניסטיים והקולניות שבמנהיגותיהן. מהר"ם מרוטנברג, הרב הגרמני בן המאה ה-13, גינה הכאת אישה כדבר שגויים עושים, ותבע נקיטת אמצעים מחמירים כלפי הבעל האלים: "יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו".  אם במלקות אין די, הוא היה מוכן להרחיק לכת אף יותר. האמצעי הדרמטי שהציע לענישת בעל המכה את אשתו דרך שגרה הוא קיצוץ ידו. הוא הקדים את לורנה בוביט, אמריקנית מוירג'יניה שהגיעה, אף היא, ביום קיץ אחד בשנת 1993, למסקנה שקיצוץ איברים הוא הפיתרון לאלימות ולמעשי האונס שהיו מנת חלקה מידי בעלה ג'ון. היא בחרה לקצוץ את האיבר האחד שיקר לגבר אפילו מידו והפכה לגיבורה פמיניסטית בעלת שם עולמי. במשפטה יצאה זכאית בטענה של אי שפיות זמנית.


 לקריאה נוספת

 הרב יוסף חיים אסייג, אב שקידש את בתו בעקבות סכסוך משפחתי, תחומין כו (תשס"ו), עמ' 148

 על הכאת אישה: רמ"א שולחן ערוך אבן העזר קנד ג. מובאת שם גם דעה חולקת, אף על פי שהרמ"א לא פסק כמותה. וכן רמ"א שולחן ערוך חושן משפט, סימן תכא, סעיף יג; שו"ת תרומת הדשן סימן ריח

התנגדות להכאת אישה: הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף – כיבוד אב ואם, אש פיתוחים, ירושלים תשס"ה, פרק יב, עמ' תקסא

כריתת ידו של בעל מכה בתשובות מהר"ם מרוטנברג, סימן פא