עצוב להיות גבר נטול ביצים. גם אם העדר הביצים הוא מטאפורי ומשמעותו מיעוט אומץ ונחישות, ובוודאי ובוודאי אם הביצים החסרות הן אמיתיות ופיזיות לגמרי. כאשר הביצים החסרות שייכות לגבר יהודי, מצבו אומלל כפליים. אלוהי היהדות אולי, כמילות השיר, מרחם על ילדי הגן וקצת פחות על ילדי בית הספר, אך אל הגברים נטולי הביצים הוא לא סימפטי כלל. הוא מגרש אותם מהקהילה. "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", אומר ספר דברים (כג ב). משמעותו המעשית של הציווי היא שאדם שנפגע באברי המין שלו אינו רשאי להתחתן עם בת ישראל כשרה (פרט לגיורת). הלכה זו מתייחסת למי שסורס בידי אדם, לא למי שהפגם באיברי מינו מולד. היא נעוצה בשאט נפשה של היהדות ממנהג הסירוס שהיה רווח בעולם העתיק. השליטים באותם ימים הקימו הרמונות נשים מפוארים, ורצו להבטיח שהאנשים שמינו לנהל אותם לא ישתמשו במעמדם בדרכים לא כשרות. סירוסם היה דרך מרושעת אך אפקטיבית להוציא מהחתול את התיאבון לשמנת. בחלק מהתרבויות, למשל בסין, הסירוס נעשה בקנה מידה רחב ולקשת שלמה של פקידי ציבור בשלל תפקידים, הרבה מעבר לשומרי נשים.
על אף הסלידה שמפגין מהם ספר דברים, המסורסים מוזכרים בתנ"ך גם בחיוב רב. ישעיהו ביקש מהסריסים שומרי השבת שלא לראות את עצמם כעצים יבשים בשל חוסר יכולתם להוליד, והבטיח להם שכפיצוי על עריריותם ינציח אותם אלוהים בביתו ובחומותיו, יקים להם "יד ושם, טוב מבנים ובנות – שם עולם" (ישעיהו נו ה). הפסוק נותר נוגע ללב היום כמו אז, אך עשה דרך ארוכה בתודעה הלאומית, ראשיתו בדברי נחמה לסריסים, ואילו היום נזכרות ממנו בעיקר שתי המילים "יד ושם", שנלקחו להנצחת השואה.
הסריסים האומללים של היום
איסור התורה על בואו בקהל של הסריס כוון נגד מנהג ברברי עתיק, אך הוא תקף גם בעת הזאת. לבד מהשפעתו על טרסנג'נדרים, שלרוב במילא אינם מתעניינים בנישואים כדת משה וישראל, הוא עלול לפגוע קשה בחולי סרטן שנמצאים בנקודה קשה בחייהם. סירוס הוא אחד הטיפולים היעילים ביותר בסרטן ערמונית מפושט, ומסוגל להעניק לחולים במחלה הזו, שעלולה בשלב מסוים להפוך מסרטן "קל", לסרטן זוועתי שטורף את הגוף לאט לאט, עוד שנים של חיים בבריאות טובה. אבל לפי ההלכה היבשה, אחרי שהחולה חוזר מניתוח כריתת אשכים, הוא נכנס לגדר "פצוע דכא" שאסור לבוא בקהל ה'. עליו לגרש את אשתו, או לפחות להפסיק לשהות איתה באותו בית – בני הזוג אסורים זה על זה באיסור תורה.
תראו איך מתמודד עם הגזרה הזו פוסק חרדי חשוב, מחמיר מאוד, שעמד בראש העדה החרדית האנטי ציונית בירושלים, הרב יצחק יעקב וייס. ההוראה הקשה הזו ודאי מעיקה עליו, אך מצד שני – לעשות שקר בנפשו אינו מסוגל. הוא יודע מה דורשת ההלכה. אך יש לו פיתרון מפתיע, שכדוגמתו אומץ באמריקה בנסיבות אחרות לגמרי – "אל תשאל. לא נספר". אם שפר מזלו של החולה ולא התנדנד יומם ולילה עם הסטנדר, כשראשו טרוד בהלכות סירוס, ייתכן שאינו יודע כלל שהניתוח שעבר מציב בעיה הלכתית קשה ליחסיו עם אשתו. במקרה כזה, הוא אינו שואל, ואין שום סיבה לספר לו שעליו להתרחק מהאישה. אם ישאל, אולי יהיה צריך להגיד לו את האמת המרה. הבעיה עם הפיתרון הזה המסתמך על בערות, היא שעצם הדפסתו על ספר הלכות שעלול להזדמן לידיו של החולה מקטינה את יעילותו.
למרבה המזל יש גם דעה מקלה יותר – הרב שלמה זלמן אויערבך סובר שסירוס בשל מחלה אינו דומה כלל לסירוס בידי אדם. מעמד המנותח מקביל למעמדו של מסורס בידי שמים, "סריס חמה", בלשון ההלכה, שלא נאסר לבוא בקהל. בשל כך אין לדעתו מניעה שמי שעבר כריתת אשכים יישאר לצד אשתו.
מסורסים בידי הנאצים
אם הפוסקים הצליחו להתמודד פחות או יותר עם הסירוס מטעמים בריאותיים, הרי שסוג אחר של סירוס מעורר בעיות קשות לא פחות. במסגרת הניסויים הרפואיים המחרידים שביצעו הנאצים ביהודים בימי השואה, הם השתעשעו בניתוח איברי הרביה שלהם. ניצול שואה שיצא עם מערכת רביה שהושחתה, עלול היה לגלות אירוניה איומה: אחרי שהיטלר מת, והפושעים שנתנו פורקן לסאדיזם שלהם בשירותו ברחו לדרום אמריקה, היהדות, שבשמה היה גופו למרמס, דווקא היא זו שאוחזת בצווארו. אסור לו להתחתן עם יהודיה (פרט לגיורת). יתרה מכך, אם הוא כבר נשוי, אסור לו להישאר עם אשתו. ואכן, נפסק במקרה אחד שפצוע דכא בעקבות ניתוח סירוס שביצעו בו הגרמנים, צריך לגרש את אשתו. עם זאת, קיימות דעות שלפיהן אם הסירוס נעשה בצורה שהעין אינה רואה: באמצעות הקרנה או בכריתת חלקים מוסתרים בתוך הגוף, הוא אינו פוסל את המסורס לנישואים. מאחר שאלו היו שיטות הסירוס המקובלות בידי הנאצים, בדרך כלל ניתן למצוא פיתרון הלכתי ליהודים שעוקרו.
ואיך זה קשור לצופן התנ"כי
הפסוק עוכר הסריסים מספר דברים נודע לא רק בשל תוכנו והשלכותיו, אלא מסיבה אחרת לגמרי – זהו אחד מהמקומות המעטים שבהם נמצא הבדל בין ספרי התורה של קהילות ישראל. אצל התימנים מכנה התורה אדם שנפגע באשכיו:"פצוע דכא", ואילו אצל שאר הקהילות נכתב:"פצוע דכה" – הבדל של אות אחת. יהודים מאמינים גאים בצדק בפלא – אחרי שנות הגלות הארוכות, כל מה שמבדיל בין ספרי התורה של עם ישראל הוא הבדל מינורי כזה, הבדל זעיר נוסף בסיפור חיי נח, ועוד הבדלים מינוריים של כתיב חסר ומלא במקומות אחרים – דבר שמעיד על איכותה המעולה של עבודת בעלי המסורה ששימרו את נוסח התורה. מחזירים בתשובה משתמשים בעובדה זו כדי לרמז על ההשגחה האלוהית המיוחדת שהתערבה בעניין. טענה מפוקפקת – גיבוש הנוסח האחיד של ספרי התורה התרחש רק בשלהי הבית השני, כך שאם אלוהים החליט לסייע לשמירת נוסח התורה האחיד, הוא התחיל בכך באיחור ניכר. התלמוד הירושלמי מספר שלשם האחדת הנוסח בדקו את כתבי היד שהיו מצויים בבית המקדש, והכריעו לפי הרוב. בין גרסאות התורה שקדמו להאחדת כתבי היד לבין גרסת התורה שבידינו קיימים הבדלים ניכרים, ואף בתקופת התלמוד ובימי הביניים היו קיימים נוסחים שאינם זהים לגמרי לנוסח שבידינו. הבדלי האותיות בין ספרי התורה, אפילו מינוריים, די בהם כדי לעשות חוכא ואיטלולא מהצופן התנ"כי, הקורא את העתיד בתוך הטקסט של התורה באמצעות דילוגי אותיות. די בשינוי זעיר בטקסט כדי לבלגן לחלוטין את התוצאה לפי שיטת הצופן. זו נחמה גדולה, כי אם הצופן לא נכון, אז אולי גם לא תתגשמנה נבואות העתיד הרווי בנשורת רדיואקטיבית שהוכרזו בהסתמך עליו.
לקריאה נוספת:
הרב וייס מתמודד עם בעיית הסירוס לחולי סרטן – שו"ת מנחת יצחק, חלק ב, סימן קכג; הרב שלמה זלמן אויערבך – דעתו מובאת בנשמת אברהם, אבן העזר, סימן ה, סעיף ה
מסורס בידי הנאצים צריך לגרש את אשתו – הרב יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות, סימן קמג; הרב שלמה שמשון קרליץ, עטרת שלמה, חלק א, סימן א – ד
על סוגי הסירוס האוסרים נישואים – אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ה, ערך סריס
האחדת נוסחי התורה – תלמוד ירושלמי תענית, פרק ד, הלכה ב
סקירה של הבדלי גרסאות בין ספרי התורה והמידה שבה הדבר סותר לעיקרי האמונה של הרמב"ם שלפיהם כל התורה שבידינו ניתנה למשה נמצאת אצל:
Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.91
יהודים על הירח 