ארכיון רשומות מהקטגוריה "נכים וההלכה"‏

עצוב להיות גבר נטול ביצים. גם אם העדר הביצים הוא מטאפורי ומשמעותו מיעוט אומץ ונחישות, ובוודאי ובוודאי אם הביצים החסרות הן אמיתיות ופיזיות לגמרי.  כאשר הביצים החסרות שייכות לגבר יהודי, מצבו אומלל כפליים. אלוהי היהדות אולי, כמילות השיר, מרחם על ילדי הגן וקצת פחות על ילדי בית הספר, אך אל הגברים נטולי הביצים הוא לא סימפטי כלל. הוא מגרש אותם מהקהילה. "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", אומר ספר דברים (כג ב). משמעותו המעשית של הציווי היא שאדם שנפגע באברי המין שלו אינו רשאי להתחתן עם בת ישראל כשרה (פרט לגיורת). הלכה זו מתייחסת למי שסורס בידי אדם, לא למי שהפגם באיברי מינו מולד. היא נעוצה בשאט נפשה של היהדות ממנהג הסירוס שהיה רווח בעולם העתיק. השליטים באותם ימים הקימו הרמונות נשים מפוארים, ורצו להבטיח שהאנשים שמינו לנהל אותם לא ישתמשו במעמדם בדרכים לא כשרות. סירוסם היה דרך מרושעת אך אפקטיבית להוציא מהחתול את התיאבון לשמנת. בחלק מהתרבויות, למשל בסין, הסירוס נעשה בקנה מידה רחב ולקשת שלמה של פקידי ציבור בשלל תפקידים, הרבה מעבר לשומרי נשים.

על אף הסלידה שמפגין מהם ספר דברים, המסורסים מוזכרים בתנ"ך גם בחיוב רב. ישעיהו ביקש מהסריסים שומרי השבת שלא לראות את עצמם כעצים יבשים בשל חוסר יכולתם להוליד, והבטיח להם שכפיצוי על עריריותם ינציח אותם אלוהים בביתו ובחומותיו, יקים להם "יד ושם, טוב מבנים ובנות – שם עולם" (ישעיהו נו ה). הפסוק נותר נוגע ללב היום כמו אז, אך עשה דרך ארוכה בתודעה הלאומית, ראשיתו בדברי נחמה לסריסים, ואילו היום נזכרות ממנו בעיקר שתי המילים "יד ושם", שנלקחו להנצחת השואה.

הסריסים האומללים של היום

איסור התורה על בואו בקהל של הסריס כוון נגד מנהג ברברי עתיק, אך הוא תקף גם בעת הזאת. לבד מהשפעתו על טרסנג'נדרים, שלרוב במילא אינם מתעניינים בנישואים כדת משה וישראל, הוא עלול לפגוע קשה בחולי סרטן שנמצאים בנקודה קשה בחייהם. סירוס הוא אחד הטיפולים היעילים ביותר בסרטן ערמונית מפושט, ומסוגל להעניק לחולים במחלה הזו, שעלולה בשלב מסוים להפוך מסרטן "קל", לסרטן זוועתי שטורף את הגוף לאט לאט, עוד שנים של חיים בבריאות טובה. אבל לפי ההלכה היבשה, אחרי שהחולה חוזר מניתוח כריתת אשכים, הוא נכנס לגדר "פצוע דכא" שאסור לבוא בקהל ה'. עליו לגרש את אשתו, או לפחות להפסיק לשהות איתה באותו בית – בני הזוג אסורים זה על זה באיסור תורה.

תראו איך מתמודד עם הגזרה הזו פוסק חרדי חשוב, מחמיר מאוד, שעמד בראש העדה החרדית האנטי ציונית בירושלים, הרב יצחק יעקב וייס. ההוראה הקשה הזו ודאי מעיקה עליו, אך מצד שני – לעשות שקר בנפשו אינו מסוגל. הוא יודע מה דורשת ההלכה. אך יש לו פיתרון מפתיע, שכדוגמתו אומץ באמריקה בנסיבות אחרות לגמרי – "אל תשאל. לא נספר". אם שפר מזלו של החולה ולא התנדנד יומם ולילה עם הסטנדר, כשראשו טרוד בהלכות סירוס, ייתכן שאינו יודע כלל שהניתוח שעבר מציב בעיה הלכתית קשה ליחסיו עם אשתו. במקרה כזה, הוא אינו שואל, ואין שום סיבה לספר לו שעליו להתרחק מהאישה. אם ישאל, אולי יהיה צריך להגיד לו את האמת המרה. הבעיה עם הפיתרון הזה המסתמך על בערות, היא שעצם הדפסתו על ספר הלכות שעלול להזדמן לידיו של החולה מקטינה את יעילותו.

למרבה המזל יש גם דעה מקלה יותר – הרב שלמה זלמן אויערבך סובר שסירוס בשל מחלה אינו דומה כלל לסירוס בידי אדם. מעמד המנותח מקביל למעמדו של מסורס בידי שמים, "סריס חמה", בלשון ההלכה, שלא נאסר לבוא בקהל. בשל כך אין לדעתו מניעה שמי שעבר כריתת אשכים יישאר לצד אשתו.

מסורסים בידי הנאצים

אם הפוסקים הצליחו להתמודד פחות או יותר עם הסירוס מטעמים בריאותיים, הרי שסוג אחר של סירוס מעורר בעיות קשות לא פחות. במסגרת הניסויים הרפואיים המחרידים שביצעו הנאצים ביהודים בימי השואה, הם השתעשעו בניתוח איברי הרביה שלהם. ניצול שואה שיצא עם מערכת רביה שהושחתה, עלול היה לגלות אירוניה איומה: אחרי שהיטלר מת, והפושעים שנתנו פורקן לסאדיזם שלהם בשירותו ברחו לדרום אמריקה, היהדות, שבשמה היה גופו למרמס, דווקא היא זו שאוחזת בצווארו. אסור לו להתחתן עם יהודיה (פרט לגיורת). יתרה מכך, אם הוא כבר נשוי, אסור לו להישאר עם אשתו. ואכן, נפסק במקרה אחד שפצוע דכא בעקבות ניתוח סירוס שביצעו בו הגרמנים, צריך לגרש את אשתו. עם זאת, קיימות דעות שלפיהן אם הסירוס נעשה בצורה שהעין אינה רואה: באמצעות הקרנה או בכריתת חלקים מוסתרים בתוך הגוף, הוא אינו פוסל את המסורס לנישואים. מאחר שאלו היו שיטות הסירוס המקובלות בידי הנאצים, בדרך כלל ניתן למצוא פיתרון הלכתי ליהודים שעוקרו.

ואיך זה קשור לצופן התנ"כי

הפסוק עוכר הסריסים מספר דברים נודע לא רק בשל תוכנו והשלכותיו, אלא מסיבה אחרת לגמרי – זהו אחד מהמקומות המעטים שבהם נמצא הבדל בין ספרי התורה של קהילות ישראל. אצל התימנים מכנה התורה אדם שנפגע באשכיו:"פצוע דכא", ואילו אצל שאר הקהילות נכתב:"פצוע דכה" – הבדל של אות אחת. יהודים מאמינים גאים בצדק בפלא – אחרי שנות הגלות הארוכות, כל מה שמבדיל בין ספרי התורה של עם ישראל הוא הבדל מינורי כזה, הבדל זעיר נוסף בסיפור חיי נח, ועוד הבדלים מינוריים של כתיב חסר ומלא במקומות אחרים – דבר שמעיד על איכותה המעולה של עבודת בעלי המסורה ששימרו את נוסח התורה. מחזירים בתשובה משתמשים בעובדה זו כדי לרמז על ההשגחה האלוהית המיוחדת שהתערבה בעניין. טענה מפוקפקת – גיבוש הנוסח האחיד של ספרי התורה התרחש רק בשלהי הבית השני, כך שאם אלוהים החליט לסייע לשמירת נוסח התורה האחיד, הוא התחיל בכך באיחור ניכר. התלמוד הירושלמי מספר שלשם האחדת הנוסח בדקו את כתבי היד שהיו מצויים בבית המקדש, והכריעו לפי הרוב. בין גרסאות התורה שקדמו להאחדת כתבי היד לבין גרסת התורה שבידינו קיימים הבדלים ניכרים, ואף בתקופת התלמוד ובימי הביניים היו קיימים נוסחים שאינם זהים לגמרי לנוסח שבידינו. הבדלי האותיות בין ספרי התורה, אפילו מינוריים, די בהם כדי לעשות חוכא ואיטלולא מהצופן התנ"כי, הקורא את העתיד בתוך הטקסט של התורה באמצעות דילוגי אותיות. די בשינוי זעיר בטקסט כדי לבלגן לחלוטין את התוצאה לפי שיטת הצופן. זו נחמה גדולה, כי אם הצופן לא נכון, אז אולי גם לא תתגשמנה נבואות העתיד הרווי בנשורת רדיואקטיבית שהוכרזו בהסתמך עליו.


לקריאה נוספת:

הרב וייס מתמודד עם בעיית הסירוס לחולי סרטן – שו"ת מנחת יצחק, חלק ב, סימן קכג; הרב שלמה זלמן אויערבך – דעתו מובאת בנשמת אברהם, אבן העזר, סימן ה, סעיף ה

 מסורס בידי הנאצים צריך לגרש את אשתו – הרב יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות, סימן קמג; הרב שלמה שמשון קרליץ, עטרת שלמה,  חלק א, סימן א – ד

 על סוגי הסירוס האוסרים נישואים – אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ה, ערך סריס

 האחדת נוסחי התורה – תלמוד ירושלמי תענית, פרק ד, הלכה ב

סקירה של הבדלי גרסאות בין ספרי התורה והמידה שבה הדבר סותר לעיקרי האמונה של הרמב"ם שלפיהם כל התורה שבידינו ניתנה למשה נמצאת אצל:

Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.91

מודעות פרסומת

שלושה ההלכה אינה מחשיבה כבני דעת: חירש, שוטה וקטן. אנקדוטה אמיתית מספרת על אחד מחברי הכנסת מהשמאל ששמע על כך ושלח מכתב נזעם נגד העוול שנגרם לאנשים נמוכים, אך הוא שגה. ההלכה אינה מפלה על פי סנטימטרים. הכוונה במילה "קטן" היא כמובן לקטין, זה שלא הגיע לגיל בר מצווה. החירש, השוטה והקטן נטולים כשירות משפטית.  בעוד שניתן להבין מדוע כך הדין לגבי שוטים וקטינים, הכללתם של החירשים בקבוצה זו מפתיעה. עיון בהלכה מגלה שהחרשים שאליהם מתייחסת ההלכה הם חירשים-אילמים.   ההנחה היא שאדם כזה, שאינו מדבר ואינו מבין את מה שמדובר, הוא נטול דעת.   הנחה זו נשארת בתוקפה אפילו אם החירש-אילם מסוגל להביע את עצמו בכתב או בשפת סימנים ויתברר כחריף ומתוחכם.

למה החירש נחשב טיפש?

מדוע בעצם? מדוע אובדן השמיעה ויכולת הדיבור מחייב שאבד שכלו של המתחרש והוא, בדומה למשוגע, אינו נחשב יותר לכשיר משפטית, הרי מקום השכל הוא במוח, לא באוזן? כך תוהה מן הסתם כל קורא של פוסט זה, ותהה באחד ממאמריו גם חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב זלמן נחמיה גולדברג.

הלן קלר

תשובתו של הרב היא פשוטה אך סתמית משהו: התורה גזרה שדעתו של החירש, אף שהיא קיימת, "אינה חשובה דעה". זו ודאי החלטה לא הוגנת. תעיד הלן קלר. היא איבדה את שמיעתה, וגם את כושר הראייה שלה, בגיל שנה וחצי. בחייה היא חיברה שנים עשר ספרים והייתה מסוגלת לקרוא בכתב ברייל באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ביוונית ובלטינית. אם הייתה נמשכת ליהדות לא הייתה יכולה להתגייר בשל חירשותה. למזלה, נטיות לבה היו אחרות ומנעו ממנה את התסכול הזה. היא הייתה נוצריה אדוקה והאמינה במשנתו של המיסטיקן השוודי עמנואל סוודנברג, ואחד מספריה אף מבטא את דבקותה הדתית.

ההלכה האורתודוקסית, שאינה יכולה להרשות לעצמה לפקפק בהלכות עתיקות ובחוכמתם של מחוקקיהן, אינה סרה מהכללים הנושנים שהחשיבו את החירשים למפגרים. גדול הפוסקים החרדים בדור האחרון, הרב שלמה זלמן אויערבך מגיע למסקנה שאפילו אם רואים חירש כזה שנראה בבירור נבון ופיקח, עדיין צריך לסמוך על חז"ל, שלדברי הרב אויערבך "ידעו ברוב חוכמתם", שחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו באמת אחראי על כל מעשיו.  עם זאת, במקרה האופייני שבו הצליחו ללמד את החירש לדבר עם זולתו בפה, גם אם בצורה עילגת ולא רהוטה, מחשיב אותו הרב אויערבך כפיקח, אף שיש חולקים על כך, זאת בתנאי שאנשים רגילים יכולים להבין את דיבורו.

כשחירש מחפש אישה

החשבתו של החירש–אילם כחסר דעת, אינה מניבה מבחינתו רק חסרונות. חרש זה, כמו קטין וכמו שוטה, אינו בר עונשין. כמו ילד פרא הוא יכול לעשות מה שלבו חפץ ולצאת נקי. שכרו הוא כמובן בהפסדו – הוא אינו כשיר לחתום על התחייבויות חוזיות כלשהן. אף על פי כן, יש מחויבות אחת, משמעותית מאוד לחייו של כל אדם, שהוא כן רשאי להיכנס אליה – נישואים. לחירש ולחירשת האילמים נתנו חכמים אפשרות להתחתן, על אף שעל פי דין התורה, הם לא היו אמורים להיחשב כשירים לחתונה. המטרה בהיתר החתונה הייתה למנוע הפקרות מינית שתפרח באופן בלתי נמנע בהעדר אפשרות נישואים חוקית ולהרבות פריה ורביה. כדאי לשים לב שחז"ל, לפני עשרות דורות, היו מוכנים לשנות את דין התורה כדי להרחיב את האפשרות להינשא על קבוצות שלא היו זכאיות לה, בעוד שבמדינת ישראל הנאורה והמודרנית חיים כיום מאות אלפי אזרחים שנחשבים "חסרי דת" ואינם כשירים לנישואים על פי הדין הנוהג, ומצוקתם חולפת מעל ראשם של הפוליטיקאים.

גאולת החירשת עוברת במיטה

היתר הנישואים לחירשים-אילמים אינו פותר כל.  מעמדם המשפטי הנחות אורב להם בפינה וצופן בחובו בעיות מביכות במיוחד. האישה למשל אינה כשירה לבדוק בעצמה האם היא אסורה על בעלה, מחמת דם נידה היוצא מהנרתיק, והיא צריכה להפקיד אישה אחרת על הבדיקה האינטימית הזו. זה עוד כלום לעומת המבוכה שתתעורר אם נישואי החירשת אילמת לבעלה יסתיימו במותו בלי ילדים.  במקרה כזה ההלכה מצפה מאחי הבעל המת לקחת את האלמנה לאישה ולעשות איתה ילדים, כדי להמשיך את זרעו של אחיו. זהו אקט הייבום.

תחריט טקס חליצה

בפועל,  מקובל שהאח מוותר על זכותו לייבם את האלמנה ובמקום זאת מתקיים טקס של חליצה. האישה חולצת את נעלו של האח ויורקת, לסמל את הבוז שהיא חשה למי שמסרב להעמיד זרע לאחיו. טקס לא נעים. בסרטון אחד שתיעד טקס חליצה ומצא דרכו לאינטרנט תבעו הדיינים הבני ברקים מאישה אומללה אחת לירוק שוב ושוב, אל מול המון בחורי ישיבה צופים בחטטנות, בטענה שפיה לא היה מלא דיו ברוק כדי לקיים את דרישות הדת . טקס  מהסוג הזה, מופרך, משפיל, ותובעני כלפי בלוטות הרוק ככל שיהיה, עדיין משחרר בסופו של דבר את האישה לדרכה.

המצב קשה בהרבה כאשר האלמנה היא חירשת. במקרה זה היא אינה נחשבת לכשירה להשתתף בטקס, ונותרת תקועה במחויבותה להעמיד זרע לבעלה על ידי אחיו. להינשא לאחר אסור לה, וילדים מאחר עלולים להיחשב פסולים במידה כזו או אחרת, "ממזרים מדרבנן", לפי חלק מהדעות. אם היא בכל אופן רוצה להשתחרר מהעגינות, יש לה ברירה אחת בלבד, בעלת אופי פורנוגרפי: היא צריכה לשכב בפועל עם האח. ההלכה בעניין זה נושאת תווים פרנקיסטיים: גאולת האישה מכבליה תבוא רק דרך סקס. מקרה כזה באמת אירע בשנת 1966 בבית הדין הרבני באשדוד. חירשת-אילמת נאלצה לשכב עם גיסה הנשוי, כדי לקיים את חובת הייבום. אי אפשר היה להחשיבה כבת דעת, משום שלא הייתה מסוגלת להוציא מילים מפיה אפילו באופן עילג. פסק הדין יוצא הדופן זכה לאישורם של הרבנים הראשיים. לאחר ששכבה האישה עם הגיס, הוא נתן לה גט ושילח אותה לדרכה .

ירון ידען, ראש כולל שחזר בשאלה, ונעשה למבקר חריף של ההלכה ולמייסד ארגון "דעת אמת" המעודד יציאה בשאלה, אוהב במיוחד לספר על המקרה הזה, גרוטסקה הלכתית מיוחדת במינה באמת. ידען מגנה את מה שאירע כ"ביגמיה, ניאוף ואונס" שהתקיימו שלושתם בפסק דין רבני אחד. סיפור דומה ומוזר לא פחות שאירע בקהיר מגולל הרב עובדיה יוסף . נערה צעירה שהתאלמנה, דווקא לא חירשת, הייתה אמורה לחלוץ ליבמה, אך בניגוד לרוב האנשים, רגלו  הדומיננטית של היבם הייתה רגל שמאל, דבר שהופך אותו ל"איטר רגל ימינו" ויוצר בעייתיות הלכתית. לפיכך הנערה הייתה אמורה לחלוץ לשתי הרגליים בו זמנית. הרב עובדיה חשש שהקואורדינציה הכרוכה בדבר היא מעל לכוחותיה הצעירים, ולפיכך היבם ייבם בפועל את הנערה, כלומר שכב איתה, וגירשה לאלתר.

יחסי המין שמהווים את הייבום אינם יכולים להתבצע בצורה סמלית כלשהי. ההלכה נכנסת לפרטי פרטיהם וקובעת בין השאר שלגבר המייבם חייבת להיות זקפה, ואינו יכול לקיים יחסים עם "איבר מת". עד כדי מגיע הדיון בטיבם המדויק של יחסי המין האלו שהתלמוד, באחד מקטעיו ההזויים ביותר, תוהה מה קורה כאשר הם מתרחשים בלי כל כוונה, למשל אם המייבם נופל מהגג, ואיבר מינו נתקע בנרתיקה של אלמנת אחיו שנמצאת מתחתיו (יבמות נד א).

 למה לא מומלץ להתחתן עם אח של קטוע רגליים

גם במקרה שבו חירש-אילם הוא מהצד המייבם, כלומר אם אחיו מת מבלי ילדים ונתונה לו הזכות לבוא במקומו ולקחת לעצמו את אשת האח, תהיה בעיית עגינות, למעשה חמורה הרבה יותר. כאן אפילו יחסי מין שיתקיימו בהוראת בית הדין לא יפתרו את הבעיה. אלמנת האח תצטרך להעביר את חייה עם החירש-אילם או להישאר עגונה. החירש אינו מסוגל לחלוץ אותה. אם יתקיים ייבום, דהיינו יחסי מין בינו לבין האישה, הוא לא יוכל לגרש אותה לאחריו.

 אף שאני כותב על חירש אילם כדוגמה מעניינת, הבעיה הזו אינה מיוחדת למי שמתחתנת עם אח של חירש-אילם, אלא גם למי שמתחתנת עם אח של רפה שכל מן השורה, שוטה בלשון ההלכה. בשעת הצורך כשתזדקק לחליצה ממנו, הוא לא יוכל לתת לה את מבוקשה . היא תיתקע איתו לנצח, מבחינת ההלכה. גם אם נזקקים לייבום מאח שהוא קטין, אולי זה עתה בקע מרחם החמות, זהו פח יקוש. צריך להתאזר בסבלנות ולהמתין עד שיגיע לגיל שלוש עשרה, כדי שיוכל לחלוץ את אשת אחיו . זה נשמע הרבה, אך אפשר להתנחם בכך שאם השניים ממש לא יכולים להתאפק, הקטין רשאי לשכב עם הגיסה, לפי ההלכה, כבר מגיל תשע.

הצרות לא מסתיימות בחרש, שוטה וקטן. גם להתחתן עם אח של קטוע רגליים זו לא מציאה גדולה. בשעת הצורך לא ניתן יהיה לחלוץ את נעלו, מסיבות אנטומיות ברורות, והצרה המשונה הזו עלולה להרוס את החיים לאישה שנקלעה לסיטואציה הלא נכונה שבה היא זקוקה לחליצה ממנו.


לקריאה נוספת

פירוט דיני החירש: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש שוטה וקטן,  אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש

 הרב שלמה זלמן אויערבך – שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לד

בדיקת נידה לאישה חירשת – רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ח, הלכה טו

על ההכרח ביבום – אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבמה לשוק, הערה 339 ואילך

 פסק דין של יבום בפועל של חירשת – פסקי דין רבניים, חלק ז, עמ' 83, ירון ידען, הדת קמה על יוצריה, גוונים, תל אביב תשס"ז, עמ' 66.

הרב עובדיה בעד יבום כשהחליצה מסובכת – שו"ת יביע אומר, חלק ה, אבן העזר סימן יח

 חליצה, חירש ושוטים: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרש, הערה 280; אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך חליצה, הערות 257, 274 ,363; אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך יבום, הערה 1135;

 אין לגייר חירש – טור שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רסח