ארכיון רשומות מהקטגוריה "ענישה"‏

מוות בידי החוק

פורסם: 30/11/2013 ב-ענישה

עונש מוות נתפס כיום ברוב מדינות המערב, מחוץ למחוזות מתורבתים למחצה כמו טקסס או אלבמה, כשריד ברברי לימים עברו, אבל לעונש קשה זה יש היסטוריה ארוכה מאוד בדברי ימי האנושות, וגם בדברי ימי עמנו.
האנושות מצאה אינספור דרכים להמית בהן את אלו שנראו לה, לעתים קרובות בחוסר צדק משווע, ראויים לכך. לעתים  בדרכים אזוטריות כמו קטיעת נתחי בשר מאדם חי בזה אחד זה, עונש שהיה נהוג בסין במשך אלף שנים, או לחילופין מחיצת הראש בידי פיל, עונש שמתועד כבר בספר מקבים. חכמי התלמוד לא נסחפו כל כך בדמיונם. ארבעת הדרכים לבצע את עונש המוות ההלכתי המפורטות בתלמוד הן סטנדרטיות יותר:סקילה, שריפה, הרג בחרב וחנק.

סקילה

מבין הדרכים שבהן מבוצעת ההוצאה להורג ההלכתית, הסקילה נחשבת לקשה מכולן. סקילה נגזרת על עבירות שנחשבות לחמורות ביותר כדוגמת עבודה זרה, חילול שבת, כישוף, קללת אב ואם, מין הומוסקסואלי או קיום יחסים עם בהמה. הנידון למוות בסקילה מופשט מבגדיו, למעט ערוותו (אישה מכסים בחלוק), ומועלה למקום גבוה, אחד העדים שהעיד על העבירה שבעטייה נידון למוות דוחפו משם במו ידיו.  אם עדיין לא מת, מיידים עליו העדים אבנים, ואם גם אז לא נפח את נשמתו, העם כולו רוגם אותו באבנים עד מותו. בבירור פרטיה המדויקים של הסקילה, עושה התלמוד שימוש באמרת התורה:"ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה", קובע התלמוד ומסיק שצריך להקפיד שהנסקל לא יושלך מגובה נמוך שבו ימות באיטיות, או מגובה גבוה שבו גופתו תבוזה. קשה לחשוב על דרך אירונית יותר להשתמש באותה אמרה מפורסמת מהתורה.

שריפה, הרג בחרב וחנק

חמורה פחות מסקילה היא השריפה. שריפה מבוצעת על ידי כך ששני העדים כורכים צעיף על צווארו של הנידון ומהדקים. לחץ הצעיף מחייב את הנידון למוות לפתוח את פיו, אז משליכים לתוכו עופרת לוהטת והיא שורפת אותו מבפנים. שריפה היא עונש על יחסי גילוי עריות בין קרובים וכן עונש לבת כהן שנאפה. השריפה התלמודית שונה מעונש השריפה הרגיל, העלאה על המוקד, שבו שפטה למשל האינקיוויזציה את אנוסי ספרד, וכנראה היא אכזרית פחות.

את הנידונים בחרב הורגים על ידי עריפת הראש. זה עונשו של הרוצח. עריפת הראש קלה מסקילה ולפיכך אם לשפוט לפי חומרת העונש עליו, רצח נחשב גרוע פחות מעבירות כמו חילול שבת או משכב זכר. יש מחלוקת בין חכמי המשנה כיצד לבצע את עריפת הראש. בהתזתו בחרב או בהנחתו על סדן וחיתוכו בסכין, באופן הדומה לגיליוטינה. להלכה שיטת הגיליוטינה אינה מקובלת מאחר שהיא נחשבת למיתה מבזה. ההתחבטות שבמשנה בין מעין גיליוטינה לבין עריפת ראש בחרב או בגרזן התקיימה גם באירופה בעת החדשה. בשוודיה המשיכו להשתמש בשתי השיטות עד תחילת המאה העשרים. בגרמניה השתמשו בגיליוטינה עד 1949.  אפילו ב-1996 בארה"ב הציע חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה מטעם המפלגה הדמוקרטית להחליף את הכיסא החשמלי בגיליוטינה, כדי לאפשר למומתים לתרום את איבריהם. הנידונים בחנק, ביניהם הנואף, מומתים באמצעות כריכת צעיף על הצוואר והידוקו עד יציאת הנשמה. המוצא להורג מושקע בתוך ערימה גדולה של זבל. למה דווקא זבל? לפי אחד ההסברים, המטרה היא שהסירחון יחיש את מותו.

הוצאה להורג בגיליוטינהתנאים לביצוע הדין

הוצאה להורג מתבצעת אחרי שמתקיימת שורה של תנאים קשיחים, שמוודאים שהנידון אכן ראוי לדינו.  גם כשהוא מובל אל מותו, עדיין מוכנים לשמוע את מי שבא ללמד עליו זכות, ובטרם יבוצע גזר הדין הוא יושקה ביין, לשכך במשהו את מר המוות. בספרי חסידות, בהם מייחסים משמעות מיסטית רבה למצב האקסטטי של שכרות, רואים זאת כמצב האידיאלי לפתוח בו את המפגש בין החוטא לבוראו.

חוק מוזר הוא שבדרך כלל המתתו של הנידון מבוצעת על ידי העדים שהביאו להרשעתו. למשל, בעת חניקת הנידון, מהדקי הצעיף סביב צווארו הם שני העדים שהעידו על החטא. אחד מושך מכיוון אחד והאחר מהכיוון השני.  מבחינת עד נורמטיבי שאינו בעל יצר סדיסטי, זהו מזל ביש להיקלע בטעות לזירת עבירה כאשר משפטי התורה בתוקף, שכן חובתו כעד תחייב אותו למלא גם תפקיד מסמר שיער של תליין.

לכך שהעדים צריכים לבצע את עונש המוות במו ידיהם, יש השלכה מפתיעה, אך בעצם בלתי נמנעת. אם הם איבדו את ידיהם אחר עדותם, הנידון למוות, שעונשו אינו יכול להיות מבוצע בידי אלו שאמורים לבצעו, יוצא פטור. רב מפולפל שחי באירופה בטרם השואה, רבי מאיר שמחה מדווינסק, הקשה קושיה: ההלכה היא שאחרי שניתן גזר הדין, העדים כבר אינם יכולים לחזור בהם מעדותם, וגם אם יודו ששיקרו, עדיין דין המוות יבוצע. במקרה כזה, תהה רבי מאיר שמחה, אם באמת נוקף אותם מצפונם, מדוע שלא תהיה חובה עליהם לכרות את ידיהם, וכאמור לעיל, בכך יצילו את חיי הנידון למוות? מכאן הוא הסיק שאין אדם חייב לאבד איבר מגופו כדי להציל את חיי חברו, מסקנה הלכתית רלוונטית מאוד לימינו, שכן היא קשורה לשאלת תרומת האיברים.

הרלוונטיות של מיתות בית הדין בהעדר סנהדרין שופטת מוגבלת לאקטים סימבוליים בלבד. בקרב מקובלים בארץ ישראל היה מקובל שחבריו של אדם ערכו לו ארבע מיתות בית דין סמליות בערב ראש השנה. הטקס כלל הכאת הלב באבנים לסמל את עונש הסקילה, טפטוף נרות שעווה על הגב לבטא מעין שריפה, גרירת האדם בתוך שק אמורה הייתה להקביל להריגתו בחרב, וחניקה סמלית שלו סיימה את הטקס. הרב שך ביקש בצוואתו שהטקס יבוצע בגופתו אחרי הפטירה בידי החברא קדישא, אך לבסוף הדבר לא נעשה, מאחר שבעל פה חזר בו וחשש שהדבר יתפרש דווקא כגאווה.

דין החיות

הוצאה הלכתית להורג לא נועדה רק לבני אדם. לפי המשנה, גורל ביש זה עלול לפקוד גם נידונים אחרים, לא אנושיים. זהו דינו של שור שנגח אדם למוות ועליו נאמר בתורה:"השור ייסקל וגם בעליו יומת". איתו מונה המשנה את "הזאב והארי הדוב והנמר הברדלס והנחש". כדי לסקול חיות אלו אם המיתו אדם, נדרשת פסיקת בית דין של עשרים ושלושה שופטים. בית דין הכרחי בתהליך רק אם החיות הן מתורבתות ומצויות בידי בעלים, אחרת כל אחד רשאי להורגם לאלתר. בנוסף, בהמה חייבת מיתה לא רק אם קטלה אדם, אלא אף אם הוא השתמש בה כדי לספק את צרכיו המיניים – באופן שנשמע מאוד לא הוגן, הבהמה הנרבעת נענשת בסקילה מאחר שהביאה תקלה על הרובע.  למרות מוזרותו של הליך שפיטת בעלי חיים, הוא אינו יוצא דופן בהיסטוריה. היה זה נוהג מקובל לשפוט בעלי חיים שהרגו אדם. ברוסיה אף קרה שנפסקה על תיש הגליה לסיביר, ובאירופה, לפני פתיחת מבצע להשמדת עכברושים, היה מקובל לתת להם רשות לערער על כך בבית דין, רשות שקשה להניח שנוצלה.

הרי אפגניסטן

מיתות בית הדין שנגזרות על עבירות כמו אי שמירת שבת, גידוף ההורים או ניאוף, ופרטי הפרטים שמתארים את ביצועם אינם פניה המרשימות של היהדות. הם דומים מדי לידיעות שמביאות סוכנויות החדשות מפינותיה הלא מסבירות פנים של אפגניסטן. אף דיני החסד שבהם מלווה ההוצאה להורג היהודית, מחיפוש אחר מלמדי זכות לנאשם ועד מניעת ניוול גופתו, אינם ממתיקים את הגלולה.

תחושת אי הנוחות מדינים אלו התבטאה כבר בתלמוד, המתאר את עונש המוות כדין נדיר שניתן לכל היותר פעם בשבע שנים או אף בשבעים שנה. לדברי רבי עקיבא, אילו הדבר היה תלוי בו, הוא היה מצליח בפלפולים משפטיים להביא לביטולו של עונש המוות כליל. ואכן, התנאים שנדרשים, על פי התלמוד, כדי להוציא יהודי להורג הם בלתי סבירים. שני עדים צריכים לראות אותו בחטאו, להתרות בו שהוא צפוי לדין מוות, והוא מצדו צריך להשיב ולומר להם שהוא מקבל את התראתם ובתוך שלוש שניות לערך לבצע את מעשה העבירה.

ראיה זו של עונש המוות, כדין הנוהג להלכה ולא למעשה, היא ריכוך הומאני ביותר של לשונה הנוקשה של התורה, ומבטאת את אותה השקפה שהביאה את חז"ל להפוך את ציווי "עין תחת עין" המקראי לענישה ממונית.   אמנם נראה שהומניזם זה חל רק לגבי חלק קטן מהאנושות, יהודים. גוי ניתן להוציא להורג מבלי שיתקיימו כל התנאים המסורבלים שלעיל.  בכל אופן מגמתה הראויה לציון של ההלכה היא להפוך את עונש המוות הקבוע בה לבלתי ישים עבור יהודים. זו עובדה שאוהבים להזכיר הסניגורים של ההלכה כדוגמה לכך שהיא בעצם נושאת איתה רק חסד ושלום, אף על פי שמהמקרא, כפי שהוא מובן פשוטו כמשמעו, משתמעת מדיניות של יד קשה ולא הססנית.

אז מה עושים עם הרעים?

ההומאניות שביטאו חז"ל ברצונם לעקור את עונש המוות אכן מעוררת השתאות בהתחשב באופייה של התקופה שבה חיו ופעלו. אפילו היום עונש המוות נוהג כדבר שבשגרה ברבות ממדינות ארצות הברית, ורק בקושי ועל חודו של קול בבית המשפט העליון הפדרלי הצליחו פעילי זכויות אדם לבטל שם בעשור האחרון את עונש המוות לקטינים ולמפגרים.  אולם מיאוסם של חז"ל בגזר דין מוות לא היה בעל השפעה מוחלטת, שכן הוא עורר קושי חריף. דרך הפרשנות שאימצו, שדרשה התקיימות תנאים בלתי סבירים כדי לדון אדם בפלילים, לא אפשרה מתן סנקציות לפושעים, וכתוצאה הייתה עלולה להפוך דווקא את חייהם של בני אדם הגונים לבלתי נסבלים.  ההלכה הגיבה בצורה מפתיעה לבעיה זו. היא הודתה בכך שאינה מספקת מענה של ממש לצורך בענישה מרתיעה, ופינתה מרצון את מקומה למשפט חלופי  ומחמיר יותר. דבר זה די מדהים, אם זוכרים כיצד רבנים ואפילו סתם חובשי כיפה מן השורה טוענים לפעמים באמונה תמימה שההלכה היא המרפא לכל תחלואיה של החברה. והנה, ההלכה עצמה, כפי שעוצבה ופורשה בידי גדולי לומדיה, ויתרה על עצמה לטובת מערכת כללים אחרת ושונה. בסופו של דבר, כפי שנפסק בשולחן ערוך וכפי שיושם בחלק מקהילות ישראל בימי הביניים, עונשים קשים שאין להם בסיס בהלכה נחשבו ללגיטימיים כשנפסקו מחוץ למשפט הדתי הרגיל, תחת הגבלות מועטות בהרבה מאלו שהוטלו על ארבע מיתות בית דין המקוריות.   למה? כי הדין הדתי פשוט לא מתאים למציאות. כן, כן – כך הודו ואמרו בפה מלא גדולי הרבנים.

דין רודף

חז"ל כבר נתנו פתח מסוים להחלת דין מוות ללא משפט בדין רודף. דין זה הוא טבעי והגיוני – מותר להרוג ללא דיחוי אדם שרודף אחרי חברו במטרה לרצוח אותו, כמובן בלי צורך במשפט. מאחר שדין רודף מאפשר ליטול את החוק לידיים פרשנות רחבה שלו היא הרת אסון, והיא מה שעמד מאחורי רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר. בימי הביניים הורחב דין רודף במטרה לכלול מלשינים על הקהילה, שמותר ורצוי להמיתם, משום שהם מהווים סכנה מוחשית לקהילה כאילו היו רודפים אחריה להורגה. דין המוות בוצע במגוון דרכים, שונות מדרכי ההמתה המתוארות בתלמוד. למשל, בהקזת דם מהזרועות, או בהטבעה בנהר . אולם הענישה שאימצו רבני ימי הביניים לא היתה רק בגדר הרחבה של דין רודף, אלא אף הגיעה למקומות שבהם דין רודף בבירור אינו רלוונטי. ענישה זו ביטלה למעשה ורוקנה מתוכן הרבה מכללי העונשין הדתיים.

דין התורה לא חשוב?

כפי שהציג זאת הרשב"א, חשיבותם המעשית של דיני העונשין הפליליים בתורה מועטה. התורה שוללת עדות קרובים, הפללה עצמית, ענישה ללא התראה וגזר דין מוות על ידי פחות מעשרים ושלושה דיינים, ואילו הרשב"א אומר:"נהרג אפילו על פי קרובים ואפילו על פי עצמו, ושלא בהתראה ושלא בעשרים ושלושה".   ועוד מוסיף הרשב"א:

"כי אם אין אתה אומר כן, אלא שאתה מעמיד הכול על דין תורה כדין סנהדרין, היה העולם שמם שירבו הרצחנים וחבריהם".

בשל התנאים הנוקשים הנדרשים להפעלתו, קבע הרשב"א שמשמעות יישומו של המשפט הדתי כהלכתו היא חורבן העולם. ביקורת זו של אחד מגדולי פוסקי היהדות על החוק הדתי ועל השלכותיו הקטסטרופליות והעדפת הפסיקה שלא על פי החוק, נראית מדהימה. הרשב"א לא המציא דברים אלו יש מאין, אלא ביטא דעות שראשיתן מצויה כבר בתלמוד. למעשה, הדברים קיבלו אופן מרחיק לכת בהרבה מזה שמצייר הרשב"א. לא רק דינם של רוצחים ושל מלשינים, שאין מנוס מלהרתיע אותם, נגזר בחומרה ובלי קשר לכללי השפיטה הדתיים, אלא אף דינם של מי שחטאם בוצע כלפי אלוהים, לא בוצע בהתאם לכללים הדתיים.

אל הרא"ש, שחי בספרד, נשלחה שאלה בעניין אדם שתיאר בפני חבריו במרמור תקופה שבה שהה בין סורג ובריח, ואגב כך העתיר קללות עסיסיות בערבית כלפי אלוהים. הקהילה בספרד ביקשה את עלבונו של האל ורצתה להוציא את המקלל להורג. היא שאלה מהרא"ש את הסכמתו לכך.  תחילה הביע הרא"ש השתוממות מכך שדנים בארץ זו דיני נפשות שלא על פי סנהדרין ובדרך שבה אמורים לדון על פי ההלכה. אף על פי כן הביע לבסוף הסכמתו לפסיקת הקהילה. לחילופין, הציע שיסתפקו בענישה תכליתית – כריתת לשונו של המגדף, כך שלא יוכל עוד לדבר.   במקרה אחר הרא"ש אף היה מוכן להמית רב שחלק עליו בדיני עירוב בשבת, זאת אם הנידוי והקנס הכספי הכבד לא יועילו לשנות את עמדתו, הכול כדי "שלא יבוא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת משה רבנו".

במקרה שהובא לפני רבי יהודה, בנו של הרא"ש, אדם תקף דיין שחייב אותו ופצע אותו. הראיות נגד אותו תוקף היו חזקות, אך נסיבתיות בלבד, ולא היו עדים שראו את המחזה, לפיכך מיאן רבי יהודה להטיל עליו עונש מוות, אך הורה לכרות את ידיו. אם כללי הדין הדתי הרגיל היו נשארים בתוקף – "על פי שני עדים יקום דבר", לא הייתה דרך למצות את הדין עם הנאשם.

קטיעת איברים

עונש קטיעת האיברים מזוהה כיום עם המשפט המוסלמי ויהודים אינם מעלים כלל על הדעת שיש לו מקורות הלכתיים מרשימים כל כך. גם כשהתורה מזכירה אותו במפורש, בקביעה הנחרצת:"עין תחת עין, שן תחת שן", הוציאו אותו חכמי התלמוד מפשוטו. הם מצאו נימוקים מפולפלים להסביר מדוע התורה מתכוונת לעונש ממוני בלבד, אף שפרשנות זו בלתי סבירה לפי הלשון הפשוטה.  בין השאר טענו שאם דין זה יקוים פשוטו כמשמעו, לא ייעשה על ידיו צדק אם עיוור יוציא עין לאדם פיקח, כי אז הענישה, הוצאת העין לעבריין העיוור, לא תשיג מאומה. גם לא ניתן לווסת את חומרת העונש, כי לפעמים ניסיון להוציא עין לאדם כדי לגמול לו על עין שהוציא הוא עצמו, יסתיים במותו של המוענש. ההבנה שהענישה "עין תחת עין" היא למעשה ענישה ממונית, לא היתה בגדר קונצנזוס בעם מאז ומעולם. יוסף בן מתתיהו, למשל, מבין אותה כפשוטה.

כשאחד העם קונן על התאבנות ההלכה, ועל כך שהרבנים כבר אינם מעזים לשנות את דברי קודמיהם באותו אומץ שהיה לחכמי התלמוד, כתב כי דין "עין תחת עין" השתנה רק משום שההתמודדות איתו היתה בידיו של התלמוד. אם רבנים מאוחרים יותר היו צריכים להיאבק עימו, היו מקבלים אותו בהכנעה:

"אין ספק, כי לוּ היה 'עין תחת עין' כתוב לא בתורת משה, כּי אם בתלמוד בבלי, וביאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקדמונים, כי אם למפרשי התלמוד – אז היו הם מקבּלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משַׁתּקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבם, לבל ישמיע קולו נגד הלכה מפורשת, והיו חושבים להם זאת לצדקה".

למעשה מתברר שבכל הנוגע לקטיעת איברים, המציאות היתה אף מרחיקת לכת מהקיפאון שציפה לו אחד העם. הרבנים שאחרי התלמוד לא הסתפקו בשימור ההלכה כפי שהיא, אלא הרחיבו את השימוש בעונש קטיעת האיברים, שמוזכר בתלמוד עצמו רק פעמיים – ניקור עיניים מצוין כעונש שהוטל על רוצח וקטיעת ידיים מתוארת כעונש לאדם אלים. מהר"י ווייל, מגדולי התורה בגרמניה בסוף ימי הביניים, סבר שגדיעת איברים יפה לא רק לאנשים אלימים אלא אף לחוטאים סתם, ופסק שיש לנקר עיניו של מי שחילל שבת ויום כיפור. קיימת פסיקה מפולין המעידה על כך שגם על גנבים נגזר דין גדיעת איברים. לא קטיעת ידיים כמו באיסלאם, אלא אוזניים.

עונשי ביזוי

עונש אחר היה כליאה בשלשלאות ב"קונע" – פינת בית הכנסת. כפי שתיאר זאת שמחה אסף, רב ושופט ההרכב הראשון של בית המשפט העליון, שכתב ספר בנושא הענישה ההלכתית:

"היו מעמידים את החוטא ושלשלאות של ברזל היו רותקות אותו על פסי הברזל. עוד שלשלת אחת הייתה נתונה על צווארו ורותקת אותו אל הקיר. בקונע היה החוטא מוצג לראווה בשעת תפילה כשכל הקהל יוצא ונכנס לבית הכנסת. והכול – ביחוד, כמובן, הנערים השובבים – היו מתקלסים בו או גם יורקים בפניו, ואין לך בושת יותר גדולה מזו. עד היום נשמרו עוד, כזכר לימי שלטון הקהל, בקצת בתי כנסיות, בלבוב וערים אחרות, פסי הברזל של הקונע".

כלואי הקונע, למשל נשים נואפות שנתפסו בקלקלתן, היו זוכים למטר של פירות מעופשים, ביצים סרוחות וסמרטוטים מזוהמים הישר לפרצוף.

העונשים המקובלים ביותר בקהילות ישראל על חטאים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו היו מלקות ונידוי. עונשי מיתה וקטיעת איברים היו נדירים למדי. אמנם גם מלקות חזקות טמנו בחובן סכנות נפשות, כפי שקרה ליהודים ספרדים שהולקו למוות משום שנחשדו בכפירה. גם לצורך עונש המלקות לא נדרשו דיני הראיות המחמירים שדורשת התורה.

את מידת ההומאניות של הענישה שהייתה נהוגה בקהילות ישראל, יש לבחון אל מול הנורמות שהתקיימו במקומות אחרים. השוואה כזו מלמדת שהענישה היהודית לא הייתה ברברית במיוחד. מי שהורשע בניסיון הרעלה באנגליה של המאה ה-16 עלול היה למצוא עצמו מועלה ומורד לתוך סיר מים רותחים חליפות, עד שתצא נשמתו.  בטנם של נזירים אנגלים מאותה תקופה שסירבו להישבע אמונים לשלטון המלך נפתחה בעודם חיים, מעיהם הוצאו החוצה ונשרפו לנגד עיניהם. רק אז המיתו אותם בעריפת ראש .

משפט האל

עד המאה ה-13 הייתה מקובל באירופה "משפט האל", שיטה שבה אנשים שנאשמו בעבירה נדרשו ליטול אבן רותחת, והיו נחשבים לזכאים אם הפצעים בידם היו מגלידים אחרי שלושה ימים, ומורשעים במקרה שלא. ההנחה הייתה שאלוהים יעשה חסד עם הצדיקים ויוכיח את חפותם. במקרה שבו אדם האשים אדם אחר ברצח היה פתרון משפטי שהופעל מתוך הגיון דומה. השניים ערכו ביניהם קרב, והמפסיד, שאלוהים הוכיח כי האמת אינה לצדו, היה נתלה, אם לא מת כבר בקרב עצמו. ייאמר לזכותה של ההלכה שלא השתמשה בטכניקות אלו כדי להכריע חפות או אשמה . בתורה יש דוגמה אחת למשפט האל. אם אישה נחשדת על ידי בעלה בזנות, האישה "הסוטה" נאלצת לשתות מים המוכנים על ידי הכהן בטקס מאגי. אם היא נותרת בחיים אחרי שתייתם, היא מוכרזת כזכאית.  הבדל משמעותי בין חוק זה לבין משפטי האל של ימי הביניים הוא שנדרש נס כדי שהאישה האשמה תמות משתיית מים שאין סיבה מיוחדת שיהיו קטלניים, ואילו בימי הביניים נדרש נס, או לפחות מזל לא מועט, דווקא כדי שהחף מפשע יצלח את משפטי האל בשלום. בסוף תקופת בית שני ראה רבי יוחנן בן זכאי שהסוטות יוצאות זכאיות, והמים איבדו את יכולתם לקטול נואפות. הוא הפסיק את משפט הסוטה ונימק את חוסר יעילותו בכך שהוא עובד רק בתקופה שבה הניאוף אינו שכיח.


לקריאה נוספת

דיני נפשות – משנה סנהדרין מט ב; רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק יג הלכה ב; רמב"ם שם, פרק טו, הלכה א; רמב"ם שם, פרק טו, הלכה ג

על מורכבותו של ההליך והניסיון למצוא צד זכות לנאשם ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך דיני נפשות

העדים מבצעים את דין המוות – על פי האמור בדברים יז ז:"יד העדים תהיה בו בראשונה".

דין המוות ושכרות – אהרן שמואל בן נפתלי הירץ, אבן הרא"ש, ירושלים תשכ"א, עמ' כז

פלפולו של רבי מאיר שמחה מדווינסק – אור שמח על הרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז

"ברור לו מיתה יפה" – סנהדרין מה א

עריפת ראש מול גיליוטינה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך הרג, פרק ב

ערך Guillotine ב-Wikipedia

על חניקה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ערך חנק, ראה גם הערה 22

עונשים סמליים – דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרך ג, עמ' קס

אבישי בן חיים, "צוואתו של הרב שך: לקיים ד' מיתות", YNET, 17.11.01

עונש מוות לבעלי חיים – סנהדרין ב א; סנהדרין טו ב; סנהדרין נד א. ראה גם – זאב לוי ונדב לוי, אתיקה, רגשות ובעלי חיים, ספריית פועלים, אוניברסיטת חיפה, חיפה תשס"ב, עמ' 69

שור שהרג – שמות כא כח. הפסוק פורש בהלכה בניגוד למשמעותו הפשוטה, ולפיכך הבעלים אינו נידון במוות אלא חייב בתשלום כופר בלבד

על ביטול עונש מוות כליל – מכות ז א

התראה לרוצח – אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך התראה, פרק ה. המעשה צריך להתבצע "תוך כדי דיבור" מההתראה. "תוך כדי דיבור" פירושו: בזמן הנדרש לאמירת "שלום עליך מורי ורבי".

ענישה מחוץ למסגרת הרגילה – שולחן ערוך חושן משפט סימן ב; שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב

דברי הרשב"א – שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד), סימן שמה

יעקב בזק, משפט והלכה – אנתלוגיה של ספרות השו"ת, יבנה, 1971, עמ' 92 ואילך

 תשובות הרא"ש, כלל כא, סימן ט

עין תחת עין – שמות כא כד; בבא קמא פג ב

"מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף, ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה מי שנעשה לבעל מום לקבל כסף". יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ד, ספר רביעי, עמ' 136

אחד העם, תורה שבלב – פרויקט בן יהודה.

קטיעת איברים – סנהדרין כז א; סנהדרין נח ב; מהר"י וייל, חידושי דינין והלכות נח

ענישה אכזרית באנגליה – John Briggs, Christopher Harrison, Angus McInnes, David Vincent, Crime and Punishment in England, St. Martin's Press, New York, 1996

דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, עמ' 48 – 58. ראה לגבי משפט האל, ועל הקשר בינו לבין המשפט העברי ודין "כל דאלים גבר".

דין הסוטה – סוטה מז א. על טקס השקאת הסוטה ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך השקאת סוטה

תמונות ההוצאה להורג בידי פיל וההוצאה להורג בגיליוטינה – מוויקיפדיה

אות קלון

פורסם: 08/06/2012 ב-הלבנת פנים, ענישה

ספרו של הסופר האמריקני בן המאה ה-19, נתניאל הות'ורן, "אות השני" מגולל קורותיה של אישה שהגיעה לאמריקה ללא בעלה, והולידה ילד פרי ניאוף עם הכומר. במושבה הפוריטנית בוסטון מוקיעים את הנואפת ומחייבים אותה לסמן עצמה באות קלון שמכריזה על חטאה.  הות'ורן עצמו היה צאצא של אחד משופטי המכשפות בסיילם, והרומן מבטא ביקורת על המורשת הפוריטנית הנוקשה שהנחילו אבותיו.

אבותינו, כאבותיו, היו פוריטנים במספר לא מועט של דרכים, ואחת מהן הייתה השימוש באות קלון.

בספר בראשית חרץ יהודה את פסק דינה של כלתו תמר, שהרתה מחוץ לנישואים:"הוציאוה ותישרף" (לח כד). הפירוש המקובל, הפשוט והמתחייב מהמקרא הוא שיהודה דן את תמר לעלות על המוקד. אך עונש זה סותר את דיני ההלכה, משום שתמר הייתה אלמנה, ולפיכך לא חייבת במיתה על ניאופה. קיימת פרשנות שמסבירה את דבריו של יהודה באופן אחר: תמר לא נדונה לשריפה ממש, אלא לכך שישרפו חלק בפניה לסמן את התנהגותה הזנותית. כך באמת עשו בקהילת היהודים בפראג במאה ה-16 – סימנו בכוויות במצח את הזונות האומללות. גם פרשן המקרא הרד"ק מציין שמשפט אישה שזינתה בהשחתת הפרצוף, אך בסכין במקום בלהבות – על ידי הסרת האזניים והנחיריים.

ברוח זאת פסק הרא"ש, כשהובא לפניו מקרה באישה אלמנה שנפוצה הידיעה ששכבה עם מוסלמי, והתעברה ממנו. הוא הורה לחתוך את חוטמה, וכך להבטיח שתהיה מספיק מכוערת כדי שאיש לא ירצה בה יותר, מה שנקרא ענישה תכליתית. עונש אחר על ניאוף, מקובל יותר מגדיעת איברים, היה גילוח ראש הנואפים וקריעת הכתובה בפומבי בבית הכנסת. במקרה אחד מתואר כיצד השמש נטל את שיער האישה והציג אותו בכל הבתים והחצרות.

מקובל היה לגלח את זקנו של הגבר הנואף, ובושה זו היתה כל כך גדולה שהיא יכולה הייתה להוות מניע לעזיבת הקהילה ולהתנצרות.  כך אירע בהונגריה במאה ה-16 ליהודי רם מעלה ששכב עם גויה. בשל רצונם של פרנסי הקהילה לגלח את זקנו כעונש, הוא המיר דתו.  אלא שלסיפור זה יש דווקא סוף טוב ומפתיע. כנוצרי ומקורב לשלטונות, פעל אותו יהודי, שניאור בן רבי אפרים, כמיטב יכולתו למען אחיו היהודים, עשה מעשי הצלה מרובים, ואף התוודה בבכי לפני מותו ושב בכך לקהל ישראל .

בירושלים של המאה ה-19 נתפס פקיד יהודי אשכנזי בבית חרושת במשגל הומוסקסואלי עם אחד הפועלים, או שאולי סתם טפלו עליו אשמה משיקולים פוליטיים. בית הדין הטיל עליו עונש שיש עימו קלון:  הפקיד הופרש מן העדה במשך שלושים יום, ובאותו זמן התחייב ללכת לבית המדרש בלבוש אבל ולכרוך צעיף שחור על פיו, ואז לעלות על הבימה ולקרוא: "חטאתי לה' אלוהי ישראל, והנני מתחרט ושב בתשובה". זו לא הייתה תקופה טובה להיות בה הומו.

קין
פרט לעונשים על מעשים שבינו לבינה או בינו לבינו היו עונשים לא קלים גם על הלשנה ובוגדנות. בקסטיליה במאה ה-15 יהודי שנתפס בהלשנה על יהודי אחר היה נידון להתוויית אות קלון על המצח בכוויה. כמו שהיה מקובל לעשות גם במשפט האנגלי. שם סימנו (T (Thief על מצחו של גנב, ו-(M (Murderer  על מצחו של רוצח. ענישת החוטאים בחטאים הסקסואליים על ידי אות קלון, שהייתה מקובלת באותם ימים, בוודאי קסמה לקהילה בכך שהפכה את פרצופם למדור רכילות, אך דווקא סימון הרוצחים שנהגו בו האנגלים הוא פעולה שאלוהים נתן לה את ברכתו במפורש כשהחל בכך עם קין.

לקריאה נוספת:

 תמר נדונה באות קלון – פירוש רבינו יהודה החסיד, מובא אצל בעל הטורים שם

 משפט אישה שזנתה – רד"ק יחזקאל כג כה, שו"ת הרא"ש כלל יח סימן יג, רבי שמעון דוראן, שו"ת יכין ובועז, חלק ב, סימן נז

 שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב, עמ' 118, 132

 אברהם אופיר שמש, "עד כמה היה גדול תוקף הבד"ץ בימים ההם", בתוך: עת-מול, גיליון 188, הוצאת יד בן צבי

אהרן קירשנבאום, עונשי גוף שלאחר חתימת התלמוד, מאזני משפט – כרך ד, מכללת נתניה, 2005

תמונת פסל קין בגני טווילרי – באדיבות (Marie-Lan Nguyen / Wikimedia Commons (Public Domain