ארכיון רשומות מהקטגוריה "עתידות"‏

הצל הוא המקום אליו לא מגיעות קרני האור, חשוך, נסתר, סמל אוניברסלי לאפלה, בסרטי מתח כמו גם בפסיכולוגיה היונגיאנית. בעיניים רציונליות זו תופעה פיזיקלית תמימה, נטולת נזק, שנובעת מהגאומטריה של קרינת האור. אולם המקובלים התייחסו לאימת הצל ברצינות רבה, ומצאו בו את הסוד הקודר ביותר לכל אדם חי: זמנו הבלתי נמנע של המוות.

צל על חוף ים

לפי הרמב"ן ומקובלים אחרים, ישנה דרך שבאמצעותה יכול אדם לדעת האם הוא צפוי למות בשנה הקרובה. בליל הושענא רבה, הלילה שלפני שמיני עצרת, החג שמסיים את סוכות, מפגין צל הירח גחמה אכזרית צופה למרחוק. באותו הלילה לא יראה אדם שעתיד למות את הצל של ראשו. מי שאינו מפחד להביט נכוחה בעתיד, גם אם הוא עגום, יבחן באותו לילה היטב את מה שמספר לו הצל, ולא בהכרח אלו דברי נחמה.

מבחן הצל מבשר החיים והמוות לא נותר בספרי מיסטיקה אזוטריים, אלא מוזכר בקודקס הסמכותי של היהדות, בשולחן ערוך, אם כי שם מצוינת גם הדעה הסקפטית יותר, הסוברת שמוטב שלא לחקור עתידות.

בחוג הימי ביניימי של חסידי אשכנז היו נוהגים לצאת לקראת הירח עטופים בסדין, להתפשט ממנו, ולהתייצב ערומים אל מול אור הלבנה. לא היה זה טקס פאגאני חלילה, אלא בדיקה כמו רפואית, כמו ללכת לרופא עור בימינו. החסידים בחנו באופן מדוקדק את איברי הגוף, האם צילם מופיע. הם לא הסתפקו בצילו של איבר אחד. צל הראש קובע אם האדם יחיה או ימות, אבל גם לשאר האיברים יש סיפור לספר, מוצפן בסימבוליקה פשטנית למדי. אם יחסר צל אחד מאצבעות האדם – זהו סימן למוות של קרוב.  צל חסר ביד ימין צופן רעות לבנים הזכרים, וצל נעלם ביד שמאל מרמז על הבנות. באופן כללי, איבר שצילו אינו מושלם, הוא איבר עם פרוגנוזה להרבה ייסורים בשנה שלאחר מכן. ניתן לשער שבדיקת האיברים לאור הירח הייתה חוויה לא קלה ללוקים בהיפוכונדריה מיסטית. המקובל האיטלקי רבי מנחם הרקנאטי טען שמבחן הצל תקף גם לבעלי חיים. שמועה שמע שאפילו עופות יעבירו לילה לפני שחיטה ללא צל.

מה הדרמה שמאחורי ליל הצללים? על פי הקבלה, עד חצות ליל הושענא רבה נחתמים הפתקים המכילים את גורלות בני האדם למשך השנה הקרובה. לפיכך הצל נוהג מנהג סינדרלה ומגבש את צורתו הסופית ללילה רק מחצות והלאה. למחרת יימסרו הפתקים לביצוע המלאכים. בשל גורליותם מקובל בין חברים ערב הושענא רבה איחול ל"פתק טוב".

ליל חיתום הגורלות לא מוצא את יראי השמים אדישים. הם נוהגים לבלות אותו בלימוד תורה שקדני.  בכך מקביל לילה זה לליל שבועות, שגם בו קיים מנהג דומה של לימוד תורה לאורך הלילה.

העובדה שהדין נחתם בהושענא רבה על פי הזוהר נדמית כסותרת את דברי התורה כי כבר ביום הכיפורים, הקודם אחד עשר ימים להושענא רבה, מתכפרים החטאים. המעטת סופיותו של יום הכיפורים כיום דין היא אחת המוזרויות של הזוהר, שמתנגדי הקבלה השתמשו בה כדי להוכיח שהוא סותר את עיקרי הדת. בפועל המאמינים מראים יכולת יפה להסתגל לאינפלציה של ימי דין, ולהתייחס לכל אחד מהם בכבוד הראוי. כל יום דין מהווה הזדמנות מחודשת להשתכנע שאלוהים באמת סולח. ואפילו במקרה הרע, כאשר בליל הושענא רבה עצמו הסימנים מעידים שאינו סולח, מוקדם לתפור תכריכים. הרקאנטי מנחם אומללים שאיבדו את הצל של עצמם בלילה הלא נכון בהעידו שיש אנשים שאחרי שלא ראו צל בליל הושענא רבה, הכו על חטא, חזרו בתשובה, וצלם שב ללוותם עוד באותו הלילה. אלוהים נתן צ'אנס נוסף.


לקריאה נוספת

רמב"ן, במדבר יד ט

 מבחן הצל – רמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן תרסד, סעיף א

 ישראל וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, עמ' 253, 256. בספר נידון באריכות מנהג ההסתכלות בצל.

 רקנאטי על התורה, פרשת שלח

 הרב פנחס זביחי, שו"ת עטרת פז, חלק ראשון – כרך ג, אבן העזר, מילואים יב, עמ' רצב

 תמונת הצל על החוף – מקור בויקיפדיה

מודעות פרסומת

ביהדות התפתחו שתי אמונות מרכזיות על טיבו של החסד שאלוהים יגמול עם אנשים טובים. טובים על פי הגדרת היהדות, כלומר מאמינים ושומרי מצוות דקדקניים. מצד אחד קיימת התקווה שיום יבוא והם יקומו לתחייה וישובו לנהל את חייהם בעולם הזה, ובכך תיעלם כלא הייתה אלימות המוות שגזל אותם מהחיים. מצד שני התפתחה האמונה בקיומו של העולם הבא, עולם נשמות רוחני, הקיים במימד אלוהי בלתי נתפס כלשהו, שאליו מגיעים הצדיקים אחר המוות ומשוכנים בו בגן עדן, שם הם זוכים לחוות את נוכחותה של השכינה לצדם.

ברור למדי שהאמונות האלו סותרות זו את זו מבחינת הגיונן הפנימי. אם הדבר הטוב באמת הוא להגיע למעון רוחני תחת כנפיו של האל במקום שהחושים אינם משיגים אותו, תחיית המתים היא אירוע אומלל. אפשר לצפות מהמתים שוכני העולם הבא רק לצווח ולבעוט לכל עבר, כשיחזירו אותם ליקומנו החומרי, הדל בנוכחות אלוהית, יהיו תנאיו משופרים ככל שיהיו.

תחיית המתים

הישארות הנפש לסוגיה

לא ניתן להסתמך על התורה כדי להכריע בין שתי האפשרויות, משום שבה אין זכר לא לעולם הבא ולא לתחיית המתים. אחד העם כבר העיר שההסבר הפשוט לכך הוא התפיסה העתיקה של מושג הגמול שהיא קולקטיבית לחלוטין. הישארות הנפש בעיני התורה מושגת על ידי המשך קיומו ושגשוגו של עם ישראל כולו, שיושב על אדמתו ברווחה, נהנה מגשמים בעתם וגובר על אויביו. אין לתורה התחייבות לתגמול נצחי לפרט. היא שולחת את הבטחותיה וקללותיה לכל עם ישראל יחד. הצורך בגמול פרטי התחדד רק כשהעם נפרד ליחידים, שכל אחד מהם גלה לדרכו ולגורל משלו. ובאמת, בניגוד לתורה, בספר דניאל, בתלמוד ובמדרשים, כבר יש אמירה על שכר ועונש אינדיבידואלים שיבואו אחרי המוות.  רבני ימי הביניים, שניצבו מול ההשקפות הסותרות שהובעו במקורות, ניסו לעשות סדר בעניינים.

הרמב"ם העדיף לראות בדמיונו עולם גמול רוחני אחרי המוות, ואילו את תחיית המתים הפך למושג זניח יחסית. הוא אמנם הדגיש, באגרת מיוחדת שכתב לשם כך, "אגרת תחיית המתים", שהוא מאמין בשובם של המתים אל העולם הזה, ורואה זאת כאחד האירועים של אחרית הימים, אך לפי השקפתו, גם המתים שיתעוררו מרבצם באותה עת ימותו מחדש, כך שבסופו של דבר שובם יהיה רק אפיזודה חולפת, ומבחינתו של הרמב"ם כנראה גם די נטולת פואנטה. הישארות הנפש האמיתית של הרמב"ם משמעותה פילוסופית ומבטאת, בצורה מעורפלת כזו או אחרת, את הישארותן של ההשגות השכליות שאדם קנה בחייו גם אחרי מותו. תחיית מתים פשוטה כמשמעה, בתי קברות שלפתע שוקקים חיים, היא גידול זר, ואפילו אינפנטילי, במשנתו הרציונאלית, ויש רואים את ההכרה שהסכים להעניק למושג הזה כבוטנים שהשליך להמונים הנבערים.

הדעה האחרת גורסת שתחיית המתים היא היא הדבר האמיתי, הזירה הגדולה שבה יתגשמו ההבטחות הנדיבות שפיזר אלוהים על הצדיקים. חשיבותו של עולם הנשמות שאחרי המוות היא רק בהיותו מחסן שמאכלס נשמות בתקופת הביניים שבין המוות לבין התחייה. ובמחסן כמו במחסן, לא שם קורים הדברים המעניינים. הדברים הטובים באמת ילבשו אופן גשמי ויקרו לצדיקים כשישובו מעולם הנשמות אל חיי בשר ודם נצחיים.

מאיפה יילקחו האיברים?

בין אם תחיית המתים היא העיקר או רק עניין משני, עולה השאלה איזה גוף ילבשו המתים לכשיתעוררו, ומה יקרה לפיסחים, לגידמים, למי שחסרו להם איברים בחייהם, האם יקומו איתם או בלעדיהם. זו שאלה שמטרידה גם את בני דודנו המוסלמים. סופר שמחבל מתאבד אחד הקדים ועטף את איבר מינו בנייר טואלט קודם הפיצוץ כדי שהוא לפחות יישאר שלם כשיתעורר לחיים שאחר כך, לפגישה עם שבעים ושתיים הבתולות. להבדיל, אולי זו גם הסיבה הסמויה שמקשה כל כך על ישראלים להסכים לתרום את איבריהם אחר המוות. לפחות ברובד תת הכרתי הם מאמינים שעוד יצטרכו אותם שלמים ומלאים בעתיד.

חלק מפוסקי ההלכה שותפים לקו המחשבה הזה. קיימת אמונה שבתחיית המתים איבריו של האדם, אם הופרדו, יזחלו מתחת לאדמה עד שיתחברו להם כולם ביחד בארץ ישראל, ובה יקום האדם לתחייה. הרב מנשה קליין מביע חשש שאדם שיותיר איבר מאיבריו בגופו של אדם אחר עלול לחבל בסיכויי התהליך הזה המכונה "גלגול מחילות", ונחשב בלאו הכי למכאיב וקשה מאוד, כמו שאפשר לצפות מנדודים של חלקי איברים במנהרות אפלות. ומלבד זאת, מה נאמר על הסיטואציה הטראגית שבה אדם שאיבריו נלקחו להשתלה באחרים, יתעורר לתחייה, ויגלה שהוא נטול איבר. הגילוי העצוב הזה שילווה את תחיית המתים של תורם האיברים מצדיק, לדעת הרב עובדיה הדאיה, שהיה חבר בית הדין הרבני הגדול, הימנעות מהשתלה. גם תחושות של בושה והשפלה יהיו בלתי נמנעות, כשאחרים שהיו נדיבים פחות בהרעפת איברי גופם על הזולת, יחזו  בתורם האיברים המצוי במצב המביך של תחיית מתים אפויה למחצה.

דילמות התחייה

אבל עם כל הכבוד לרבנים קליין והדאיה, דבריהם גורמים לשומע אי נוחות. אם איברים חסרים הם בעיה כה גדולה בתחיית המתים, מה ייאמר על מי שכל גופו הפך לאפר כשנשרף על קידוש השם במדורת האוטו-דה-פה של האינקוויזיציה, או על אלו שגופם התכלה בקרמטוריום של אושוויץ ובמדורות של טרבלינקה. ובכלל, ההשערה שבעידן של תחייה אלוהית פנטסטית מה שיפריע יהיה העדרו של איבר, בפרט אם נתרם למטרה נעלה, נשמעת פשוט ילדותית. אומרים שעוד מעט המדע יידע להצמיח איברים חדשים מדנ"א קיים. קרוב לוודאי שאלוהים כבר מיומן בכך. רוב הרבנים אכן אינם מוטרדים מהקשיים האנטומיים שמציבה תחיית המתים. השתלות הן אכן סוגיה דתית טעונה, אך השאלה שבאמת מקשה על מתנגדי ההשתלות לתמוך בהן, שלא כאן המקום לדון בה, היא אחרת: האם הוצאת איברים מאדם שכשיר לתרום איברים, אדם שמת מוות מוחי, אך עדיין לבו פועם, אינה רצח.

אפילו אם איברים חסרים אינם מוקש רציני לזמן התחייה, יש קשיים אחרים, הלכתיים. אציין קושי אחד עיקרי: בניגוד לזכויות דתיות אחרות, התחייה לא אמורה להפלות בין מגדרים – גם נשים צדקניות תקומנה. בהחלט מגיע להן, אך שובן מן המתים יחולל תסבוכת. הרבנים של אותה תקופה יצטרכו להחליט מה דינה של מתעוררת לתחייה שבחייה הקודמים התאלמנה מבעלה הראשון והתחתנה עם בעל שני. שניהם צדיקים, שניהם קמו לתחייה יחד איתה, שניהם נוצרים את זכר אהבת העבר. מי מהם הוא הבעל הלגיטימי בחיים החדשים? ואולי מותר לה להינשא לגבר שלישי? כמה קל יהיה למצוא חומרים לתעשיית הסרטים של אחרית הימים.

וחוץ מזה, שנה טובה לקוראי הבלוג

לקריאה נוספת

 חיים נחמן ביאליק, "על אחד העם", טבת תרפ"ח, http://benyehuda.org/bialik/dvarim_shebeal_peh79.html

 דיון נרחב בנושא תחיית המתים נמצא אצל Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.149-156

מוזכרת שם פרשנות מוזרה במיוחד להשקפת הרמב"ם שמציע הרב יוסף קאפח. לדבריו גופות המתים צפויות לקום לתחיה, אך הן יתקיימו בלי שום קשר לנפשות שאכלסו קודם.

 השקפת הרמב"ן המובאת בשער הגמול.

 גלגולי מחילות – שו"ת משנה הלכות, סימן יב, סעיף תסב

 השתלות – הרב הדאיה התייחס להשתלת קרנית עין, ואפשר שלגבי איברים אחרים דעתו הייתה שונה. שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, יורה דעה, סימן כו. ראה גם חלק ח, יורה דעה, סימן לג, סעיף ב.

 תרומת איברים ומוות מוחי – ראה אצל הרב אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ב, ערך השתלת איברים, הוצאת המכון ע"ש שלזינגר, ירושלים תשנ"א, עמ' 191

ציור תחיית המתים של לוקה סיניורלי, נלקח מאתר ויקימדיה

יהודים על הירח

פורסם: 24/05/2012 ב-עתידות

ב-21 ביולי, 1969 ירד ניל ארמסטרונג מהחללית "אפולו" ופסע על אדמת הירח. היה זה צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות ועבור ההלכה – מאומה מעבר לדריכה במקום.  ההגעה לירח לא שינתה דבר בעולם הדתי היהודי, על אף שהותירה חותם, לא אחיד באופיו, על כמה מהרבנים.

אדם על הירח

האם הירח חי וקדוש?

בקרב הממהרים להזדעזע הגעת בני אדם אל "הלבנה הקדושה" נראתה בגדר חילול הקודש ממש. היהדות מעולם לא ציפתה לקרבה הדוקה כזו בין יצורי אנוש לבין הירח. אל הלבנה פונים יהודים מדי חודש בחודשו, בעת התחדשותה, ומתפללים שכשם שאינם יכולים לגעת בה, כך לא יוכלו אויביהם לגעת בהם לרעה. המטאפורה העתיקה הזו פתאום הועמדה במבחן. אחרים הופתעו מכך שאדם הגיע אל הירח ומצא בו קרקע סלעית שנראית נטולת כל ניצוץ נשמה, בניגוד לדעת הרמב"ם שמקורה באריסטו, לפיה הירח, כמו גרמי שמים אחרים, הוא יצור חי בעל נפש.

יצוין שגן החיות הפלנטרי שראה הרמב"ם בעיני רוחו לא התקבל על דעת רבים מחכמי היהדות הרבה לפני שכף רגלו של ארמסטרונג נחה על הירח. עשרות שנים לפני אפולו 11 כבר התווכח ההיסטוריון הדתי זאב יעבץ עם הרב קוק בשאלה האם קביעתו של הרמב"ם שהירח הוא יצור חי היא טענה מוזרה הסוטה ממסורת היהדות. יעבץ טען שכן. הרב קוק הגן כמובן על הרמב"ם, והביא ראיה שטענתו לגבי חיות הירח היא סבירה – מהחיידקים. כמו הירח, חיותם לא נראית לעין אדם, ובכל אופן אין עוררין שהם יצורים חיים, וחייהם מניעים את התהליכים המרכזיים של הבריאה.

מצוות על הירח

בלי קשר למידת החיות של הלבנה, שאלה שרלוונטית בעיקר לשחקני "ארץ, עיר, חי, צומח", נעשתה שאלה אחרת מתבקשת בעקבות הנחיתה, רלוונטית יותר: האם אדם חייב במצוות על הירח.

בתורה קיימות מצוות רבות התלויות במקום ובזמן. הירח רחוק שלוש מאות אלף קילומטרים מכל מקום על פני הארץ, וזמני היום בו שונים לגמרי מזמני הארץ. לפיכך, "אם היתה תורה ניתנת בשמים, היתה מתכונתה צריכה להיות שונה במקצת דברים ממתכונתה זו שניתנה על הארץ", כתב הרב בן ציון פירר, והגיע למסקנה הנועזת למדי שהתורה ניתנה על הארץ בלבד, ואין חובה לקיימה על הירח. אף שחלק מהמצוות דווקא כן ניתן לקיים בירח, "אין תורה לחצאין", אין להוסיף או לגרוע מהתורה, ולפיכך לא ניתן לומר שרק חלק מהתורה יישמר. למעשה, טוען הרב פירר, הדברים כתובים בתורה במפורש – "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות… כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יב), על האדמה ורק על פני האדמה. הירח אינו קרוי "אדמה" אלא "שמים".

דעתו של הרב שלמה גורן, הייתה לעומת זאת, שאף על פי שאין קיום תורה על הירח, הרי שבני אדם שיבואו לגור בו, ישתמשו במתקנים סגורים שיאפשרו להם קיום חיים בתוכם, מתקנים אלו יכולים להיחשב כשלוחה של הארץ, ולפיכך בני האדם יחיו למעשה במעין שגרירות של כדור הארץ על הירח ודיני כדור הארץ וזמניו עדיין יחייבו אותם. הרב פירר אינו מסכים. הוא מביא הקבלה מבריקה מהדינים הנוהגים לגבי ספינה שבאה אל ארץ ישראל. כמו שחיים על פני הירח אינם דבר אפשרי לבן אדם, לא ניתן לחיות על קרקעית נהר בארץ ישראל, שמעליה מים. ניתן לחיות מעליה רק בספינה. אך אף אם הספינה נחשבת מתקן שהגיע מחוץ לארץ, בכל אופן הנמצא בספינה כזו מתחייב בדיני הארץ. הקרקעית קובעת, אף על פי שבשל היותה טבולה במים, לא ניתן לקיים מעליה חיים מבלי מתקן עזר.  גם בירח, מסיק הרב פירר, קרקעיתו קובעת, אף על פי שלא ניתן לקיים עליו חיים עצמאיים.  הרב פירר מסייג את דבריו באומרם שהם רק בגדר "הרהור ראשון", ואינו מפרט מה דינם של "לא תרצח", "לא תגנוב" ו"לא תנאף", והאם גם הם מתבטלים על הירח.

הרב מנחם כשר הגיב בחריפות לפטור הקוסמי ממצוות, "איך אפשר לחדש דבר תמוה כזה" הוא תוהה, ושואל לאן נעלמה קדושתו של היהודי שהגיע אל הירח. לגבי הקושי לחשב זמני יממה על הירח, ולקיים מצוות התלויות בזמנים, בראש ובראשונה השבת, אומר הרב כשר שקושי זה קיים כבר בקרבת הקטבים, מקומות שבהם יהודים הם נוכחים קבועים כבר דורות רבים, ואינו מיוחד לירח.

מגדל בבל החדש

בספרות המדע הפופולארי מרבים להעלות ספקולציות על כך שבעתיד האדם, שמחריב בשיטתיות את כדור הארץ, יצטרך לחפש לו מקומות מחיה אחרים בשביל החלב. גישתו של הרב פירר יכולה להפוך את הבריחה מכדור הארץ גם לבריחה מאלוהים ומציווייו הנוקשים. גם לפי הרב גורן, אם יימצא גורם שמים שבו יכולים יהודים לנהל חיים בלי מכשירי עזר, הם יהיו חופשיים מההלכה. אם האמת עם הרבנים פירר וגורן, בניגוד ליונה הנביא שניסה הימלטות דומה, נכשל בה והגיע לבטן הלווייתן, לשומר המצוות היהודי בטן החללית עשויה להיות הדרך המבטיחה לחיים משוחררים מההוראות הקפדניות והטוטאליטאריות מדי של האל. זו אף תהיה הגשמה מדהימה, בחסות ההלכה, של הרצון האנושי שהשתקף בבניית מגדל בבל, לטפס מעלה מעלה כדי להשתחרר מהכפיפות לאלוהים. כמו מגדל בבל, גם יציאה המונית מכדור הארץ צפויה להיות פרויקט משותף שיאגד את כל כוחותיה של האנושות, וידרוש שימוש בשפה אחת משותפת, שפת הנוסחאות של המדע.

כשאילן רמון טס 

השאלות על הלכה בחלל צפו מחדש בעקבות שאלתו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון מה עליו לעשות כאשר יהיה בחלל בשבת.  על אף שלא היה אדם שומר מצוות, היה חשוב לרמון לכבד את המסורת בעת שליחותו מטעם המדינה.  אולם הרבנים שהשיבו לו לא אחזו בשיטתו של הרב פירר ולא סברו שהוא פטור משמירת שבת בחלל, אלא השתמשו בהלכות שכבר נדונו זמן רב קודם ועסקו במקומות על כדור הארץ, בקרבת הקטבים, שבהם אין מהלך היום והלילה שגרתי.  מסקנתם השכיחה הייתה שהאסטרונאוט יספור לעצמו שישה פרקי זמן שכל אחד מהם הוא בן עשרים וארבע שעות, ובסיומם ישמור את השבת, פסיקה שמקורה כבר ברבי יעקב עמדין.

אחד הרבנים אמנם תהה האם ייתכן שמכיוון שהלוויין מקיף את כדור הארץ מדי שעה וחצי, הרי ששעה וחצי מהווים יום אחד. מדי עשר וחצי שעות על האסטרונאוט לשמור שבת לשעה וחצי, ומדי עשרים ושלושה ימים לציין את יום הכיפורים לשעה וחצי. אך לבסוף הוא מסיק שאין זה פתרון הלכתי סביר.

נסיעתו של אילן רמון הסתיימה בצורה טראגית. וכמחווה לזכרו החליט השר בני אלון לחלק בישיבת הממשלה חוברת שדנה במצוות בחלל. השרים, כך דיווח ynet, שפשפו את עיניהם בתימהון מול החיבור ההלכתי שנאמר בו שאין לאישה כל אפשרות לטבול לטהרה בחלל, ושברית מילה ניתן לקיים מחוץ לאטמוספירה רק בשעות מוגדרות הנחשבות לשעות יום.  עבור יוסי פריצקי, שאז ייצג בממשלה את מפלגת שינוי, זו הייתה הרמה להנחתה. הוא הציע לשלוח את המתנחלים, שולחיו של בני אלון, להקים מאחזים במאדים ובנגה, ובא לציון גואל.

מעבר לענייני המסע בחלל שרלוונטיים כבר היום, עולה שאלה מרתקת נוספת לגבי תקפותה של התורה בחלל. המדע לא שולל את האפשרות שיצורים תבוניים חיים על כוכבים אחרים. מה יקרה אם יהודים יתקלו בהם במסעות בין כוכביים. האם דיני הגויים יוחלו עליהם? האם יידרשו לקיים שבע מצוות בני נח? האם יוכלו להתגייר? ואם כן, איך מניחים תפילין על צינורות ירוקים? כר פורה לספרות תורנית.


לקריאה נוספת

על "הלבנה הקדושה" – הרב מנחם כשר, האדם על הירח, תש"ל, פרק ו. התפרסם גם בנעם יג. הרב כשר עצמו מתנגד להכתרת הלבנה כקדושה.

על הרמב"ם – שם, פרק ד

 האם לירח יש נפש – מאמרי הראיה א, עמ' 110. ראה: http://tinyurl.com/kook19

הרב בן ציון פירר, "חיוב או פטור בקיום המצוות על הירח", בתוך נעם יג תש"ל. ראה: http://www.kby.org/ikhs/space

 דעתו של הרב גורן – הצופה, י' באב, התשכ"ט

 הרב כשר מתנגד לפטור ממצוות – האדם על הירח, פרק ה

 תשובות הרבנים באינטרנט:http://www.kby.org/space/

ווינט על מצוות בחלל – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2661319,00.html

2012? 2239!

פורסם: 16/01/2012 ב-עתידות

סוף העולם מתקרב, וזהו ניבוי מדעי. בעוד כמה מיליארדי שנה תתנפח השמש, יותר ויותר דווקא ככל שמאגרי הדלק שלה יידלדלו, החום על כדור הארץ ייעשה בלתי נסבל, ולבסוף – הארץ עצמה תיבלע בתוך השמש. לחיים, לא משנה כיצד עוד יתפתחו, לא יהיה סיכוי על כדור הארץ. אם תתגלה טכניקת מסע בין כוכבי שתאפשר לבני אדם או לגזעים תבוניים אחרים שיתפתחו מהם או לצידם למצוא כוכבים אחרים, יהיה זה פתרון, אך נראה שגם הבריחה מכדור הארץ תניב תועלת זמנית בלבד, משום שעתידו של היקום כולו לוט בערפל. החוק השני של התרמודינמיקה קובע שאנרגיה הולכת ומתפזרת, ולפיכך מצפה ליקום מוות אנרגטי שיביא איתו דממת נצח. הנחמה היא שתהליכי ההתקררות וההתכלות של היקום יתנהלו בצעדי צב שטווחי הזמן שלהם לא ניתנים לתפיסה אנושית בכלל.

היקום בצעירותו

בנוסף ישנה תיאוריה מתחרה – תיאוריית הניתור הגדול (Big Bounce) חוזה שהיקום יתכווץ בסופו של דבר לנקודה סינגולרית שממנה יתחיל מפץ גדול חדש שיביא עמו יקום חדש. כך או כך, הידיעה שכל מה שהאדם יצר יתאדה בנצח שלא יותיר אפילו אפר ואבק, יכולה לעורר רגש עז של ענווה. הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל ראה זאת כהוכחה לחוסר המשמעות של הקיום:"כל עמל הדורות, כל המסירות, כל ההשראה, כל ברק הגניוס האנושי נועד לכיליון".

מה הדתות אומרות

בציפייה לסוף העולם הדת והמדע אינם כל כך שונים. הרבה יחסי ציבור ניתנו לסוף העולם של בני המאיה שמנבאים שכולנו לא נשלים את שנתנו הנוכחית, שנת 2012, אבל לא רק דת המאיה אלא גם היהדות רואה את סוף העולם מתקרב, ובאופן שמזכיר את תיאוריית הניתור הגדול, גם היא רואה בכך הזדמנות לשחר של עולם חדש.

הדד ליין של היהדות קרוב הרבה יותר, אם כי מבחינת האנשים החיים היום ההבדל קלוש. גם אותו לא נזכה לראות בעיניים, גם לא נכדינו. אבל נכדיהם של הנכדים בהחלט עשויים לחיות בתקופה הגורלית הזו. לפי הנטען בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין (צז א), העולם יסיים דרכו אחרי 6,000 שנה בדיוק. בשעת כתיבת שורות אלו חלפו כבר 5,772 שנים מבריאת העולם, על פי ספירת היהדות. 228 שנה מפרידים בינינו לבין שנת הקץ.

עד שנת ששת אלפים אמורים להתרחש שלל מאורעות אפוקליפטיים: מלחמת גוג ומגוג, בוא המשיח, תחיית המתים, ולסיום, תקופה שלווה שבה צדיקים יתענגו על בשר לוויתן כשר.   ככל שחולפות השנים ללא משיח, לקראת סיום האלף השישי, מתגבר החשש שלא יהיה די זמן בין הגעת המשיח לבין החורבן בסוף המילניום היהודי השביעי כדי לענג את הצדיקים כיאות בימי המשיח.  אל לתת לאכזבה להתגנב ללב. אומרים שהימים צפויים להתארך, ובתקופה שלפני סוף האלף, כל יום יהיה ארוך בהרבה מהימים כפי שהם בתקופתנו.

חורבן או שינוי?

אין תמימות דעים האם בשנה הששת אלפים לבריאה ייחרב העולם ויחזור לתוהו ובוהו, או שמא הוא רק ישתנה בצורה דרמטית ויהפוך לגן עדן שבו ישכנו הצדיקים בשלווה מוחלטת.

המקובלים מחזיקים בהשקפת החורבן, אך נותנים לה נופך מחזורי. הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבם, ולפיכך העולם אמנם חרב מדי ששת אלפים שנה, אך כמו ביקום מאסכולת הניתור הגדול, החורבן הוא רק פתיח להתחלה מחודשת. עולם חדש ייבנה מבראשית, והמעגל יימשך. ברוח זאת יש רבנים שמסבירים את מאובני הדינוזאורים וכל מיני יצורים שלא היו אמורים להתקיים לפי סיפורי המקרא, כאילו הגיעו מעולמות חרבים שקדמו לעולם שבו אנו חיים.

מה פשר ארגז החול הקוסמי הזה? איזו תכלית יש במעגל בנייה והרס מתמשך? הרב יוסף דב סולובייצ'יק, כדרכו של דרשן גדול, מצא בכך לקח נאה מאלוהים לבני האדם. גם אם לא הולך להם בחיים, הם יכולים להרוס הכול ולהתחיל לבנות מחדש.

השאלה המסקרנת שמעלה התיאוריה המחזורית של המקובלים על עולם נבנה על גבי עולם חרב, היא האם הלולאה של העולמות המתחלפים נמשכת עד אין קץ, או שהיא קצרה בזמן. כרגיל, יש השקפות שונות בנושא. יש טוענים שאחרי 49 אלף שנה, כעבור שבע עולמות, יגיע זמן היובל, ויסיים את מעגל הלידה והמוות של העולמות. ההשקפה הזו מקבילה בין העולמות המתחלפים לבין המחזור החקלאי שבו מדי שבע שנים מוכרזת שנת השמיטה, בה האדמה שובתת מעבודה חקלאית, ומדי שבע שמיטות, כעבור 49 שנים, מגיעה שנת היובל, שנה שבה המשחק  הכלכלי חוזר לנקודת האפס.

זה די קרוב!

בסופו של דבר שנת ששת אלפים היא מעבר לפינה, במונחים היסטוריים, למרות שאף אחד מאיתנו, החיים כיום, לא יהיה שם. היא תחול בסוף שנת 2239, עוד לפני ש-2240 תיכנס.  הטענה שסוף העולם הוא, בסך הכול, די קרוב, לא מופרכת. האסטרונום המלכותי הבריטי, מרטין ריס, העיר שייתכן מאוד שבמרחב הזמן העצום בן מיליארדי השנים שחוקרים הקוסמולוגים, הזמן החשוב ביותר הוא כאן ועכשיו. סיכויי ההישרדות של הציביליזציה שלנו במאה הנוכחית הם בעיניו לא יותר מפיפטי פיפטי. הטכנולוגיה המודרנית נותנת לאנושות יכולות הרס שמאפשרות לשנות כליל את סיפורה של הפלאנטה שלנו. חיידקים משובטים עלולים לצאת מכלל שליטה, הרובוטים שניצור עלולים להשתלט עלינו, צאצאיו הרוחניים של אוסאמה בין לאדן יניחו את ידם על הטכנולוגיה שמובילה לפצצה התרמו-גרעינית האולטימטיבית או שמאיץ חלקיקים חזק מדי יחולל חור שחור שיבלע את כולנו.

אף על פי כן, מבלי להיות אופטימיים יתר על המידה, מותר לקוות שבשנת ששת אלפים תתקיים עדיין ציביליזציה אנושית.

יהיו אז דתיים?

בהחלט גם ייתכן שהיהודים המאמינים יהיו מרכיב משמעותי בפלנטה בשנת ששת אלפים. בקצב ההתרבות הנוכחי של החברה החרדית, 7 ילדים לאישה, בשנת 2239 יחיו למעלה מעשרה מיליארד חרדים. מספר קצת קשה לתפיסה, בהתחשב בעובדה שכיום המספר הכולל של האנשים החיים על כדור הארץ נמוך בהרבה מעשרה מיליארד.   המספר עשרה מיליארד הוא לא אומדן רציני לדמוגרפיה החרדית של העתיד, אלא רק בא להדגים את משמעויותיו של גידול אקספוננציאלי במימדים הנוכחיים. עד כמה שניתן לחזות, המשכו של גידול אוכלוסיה אצל החרדים בקצב הנוכחי לאורך שנים יביא לקריסת המערכות הכלכליות, הרפואיות, החברתיות והאקולוגיות שמאפשרות אותו, הרבה קודם העשרה מיליארד, המיליארד, או כנראה אף העשרה מיליון. עם כל זאת, העובדה שאצל היהודים החרדים, וגם אצל חלק מהדתיים, קיימת תרבות של הולדה מרובה לצד תוחלת חיים גבוהה, באופן שמעטים כמותו קיימים בעולם כיום, יכולה לרמז שיהיה להם משקל משמעותי בעולם של העתיד הרחוק. אחרי הכול, זהו אל"ף בי"ת של אבולוציה: מי שמוליד יותר צאצאים שורדים, הופך את העתיד לבן דמותו. אולי יהיו הרבה יהודים דתיים בעולם בשנת 2239.

מה יעשו מול אכזבה?

נותר לתהות איך יגיבו המאמינים בפתח שנת ו' אלפים א', אם משיח יתבושש להגיע. אחד מגדולי ראשי הישיבות בליטא הצהיר פעם כי לא תתרופף אמונתו אפילו ביום האחרון של האלף השישי, אם משיח לא יגיע. אך מה היה קורה ביום למחרת? האם בראש השנה בשנת 2239 תתחולל האכזבה הדתית המוחצת ביותר בתולדות היהדות מאז התאסלמותו של שבתאי צבי? מן הסתם זו תהיה אווירה נוחה למשיחי שקר, בדומה למה שקרה בסוף המילניום הראשון אצל הנוצרים. ההיסטוריון ישראל יעקב יובל טוען שדי היה במתח המשיחי שהקדים את שנת חמשת אלפים לספירה היהודית כדי לחולל השפעות היסטוריות הרות גורל. שנת ששת אלפים נחשבה מאז ומתמיד לגורלית הרבה יותר.

ובכל אופן, על אף מרכזיות שנת ששת אלפים כשנת קץ העולם במקורות היהדות, גם אם לא תבוא אז גאולה שתשיב את כדור הארץ למצבו הבתולי, זה לא סוף העולם, תרתי משמע.

ראשית, שלא כמו רוב חכמי היהדות, לרמב"ם דעה משלו. הוא מקדיש כמה פרקים ב"מורה נבוכים", כדי להדגיש שהעולם הוא נצחי ולא צפוי לו שום חורבן, ואת הדעה על החורבן בשנת ששת אלפים הוא פוטר כדעת יחיד. יצוין שלחכמים אחרים לא היה קל לשמוע את דברי הרמב"ם, שנשמעו להם סותרים את עיקרי האמונה, ורבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, היה משוכנע שהרמב"ם דווקא כן האמין בחורבן, ולא ממש התכוון כשכתב אחרת.

שנית, היהדות כבר ידעה הרבה תחזיות על קץ מתקרב, שלא הולידו דבר. לפעמים אפילו התחולל אסון גדול בדיוק באותה שנה שציפו בה לגאולה, מה שנתפס בידי המאמינים לא כנוק אאוט של צחוק גורל מרושע, אלא כסימן לכך שאכן השנה הייתה מועדת לאירועים יוצאי דופן שהתהפכו לרע מטוב בגלל עוונות הדור.

כשלונות העבר

בין החוזים הכושלים ניתן למנות את רבני העבר הרחוק שנקבו בשנה 1648 כשנת הגאולה. בפועל התחילו בה הפרעות בהנהגת חמלינצקי, האסון הגדול ביותר שקרה ליהודים מאז מרד בר כוכבא. מאות שנים אחר כך חזה פרשן המקרא המלבי"ם את שנת 1914 כשנת הגאולה, אך זו תיזכר בהיסטוריה רק כשנת פריצתה של המלחמה האיומה ביותר עד אותו זמן. מצד שני, אפשר, עם מעט יצירתיות, לסנגר על החישוב הזה, אם זוכרים שהמלחמה הולידה את הצהרת בלפור.

הזוהר קבע שבשנת 1840, כאשר יחלפו שש מאות שנה באלף השישי, ייפתחו מעיינות החוכמה מלמעלה ומלמטה. מאחר שלא קרה אז שום דבר מרעיש במיוחד בתחום הרוחני, מסביריו נאלצו לתת לאמרה הזו פרשנות חילונית באופן יוצא דופן, וקבעו שהכוונה היא להישגים המדעיים והטכנולוגיים שאכן הושגו מאז, בקצב מסחרר (ההישג המדעי הבולט ביותר הסמוך לאותו זמן היה התגבשות תורת האבולוציה במוחו של צ'רלס דארווין. יהיה מוזר אם דווקא על הישג כופרני זה בחר ספר הזוהר לבשר כמעיין חוכמה) .

החשש מפגיעה באמונה אם ינקבו בזמן לגאולה וזמן זה יתבדה, הביא את חז"ל לקלל את מי שעוסק בחישובי קץ, אך הדבר לא הניא את גדולי הרבנים מלעסוק בחישובים. אפילו הרמב"ם, רציונליסטי כל כך, שכאמור לא ראה את שנת ששת אלפים כשנת סוף העולם והיה עוין לחישובי קץ מאין כמוהו, לא התאפק ובאגרת שלו ליהודי תימן שהתייסרו אז בגזרות קשות נקב בתאריך שקיבל מאבותיו לחזרת הנבואה בישראל שתביא איתה את תחילת ימי המשיח, שנת  1216. הרמב"ן, שחי מאוחר יותר, נקב בשנת 1358 כתאריך לביאת המשיח, והסביר את נכונותו לחשב בנימוק אופטימי: הגאולה קרובה, ולכן חישובים בתקופתו כבר אינם מעוררים יאוש, כפי שחששו חז"ל, אלא תקווה.

למרות כשלונות העבר המנהג לחשב קצין נמשך עד לימינו. אפילו אדם מתון ופוסק זהיר כמו הרב חיים דוד הלוי, רבה הספרדי של תל אביב שהיה מזוהה עם הציונות הדתית, התעסק בהן והגיע למסקנה שהגאולה צפויה בסביבות שנת 1990. גם תחזית זו התבדתה אף על פי שמלחמת המפרץ שאירעה בסמוך עוררה תקוות רגעיות שהגיעה העת. מה עוד שג'ורג', שמו הפרטי של הנשיא בוש האב, דומה למדי לשם גוג, אחד הצדדים במלחמת גוג ומגוג.

ניוטון

נותר לבדוק אם יצדק דווקא מחשב קץ לא יהודי, שנודע בגאונותו בתחומים רציונאליים יותר, אייזיק ניוטון, בן המאה ה-17. האיש שאלברט איינשטיין אמר עליו כי "הטבע היה עבורו ספר פתוח, והוא ידע לקרוא ממנו ללא מאמץ". מכתביו האזוטריים שנמצאים בבית הספרים הלאומי בירושלים מתברר שהוא סבר שקץ העולם יגיע בשנת 2060. התחזית הזו, שהתבססה על פרשנותו לספר דניאל ולברית החדשה, מצביעה על אישיות סבלנית במיוחד, מאחר שבניגוד לו, רוב מחשבי הקץ נוטים להאמין שהגאולה תדפוק בדלת עוד בימי חייהם.


לקריאה נוספת:

ריצ'ארד דוקינס דן בהשלכות של תיאוריות העולמות המקבילות למיניהן על שאלת קיום אלוהים. ראה "יש אלוהים?", תרגמה עדי מרקוזה-הס, ספרי עליית הגג, ירושלים 2008, עמ' 210 והלאה

 Russell, B., Why I'm not a Christian, Allen and Unwin,New York, 1957, p. 107

 על הארכת הימים אחרי הגאולה – רבי פנחס אליהו מווילנה, ספר הברית השלם, חלק ב, מאמר יב, פרק ט.

 סיכום הדעות באשר לאופיה של הגאולה – אצל הרב יהודה חיון, אוצרות אחרית הימים, חלק א, פרק יד,

האם היו קיימים עולמות קודמים? הסבר זה עורר את התנגדותו של הרבי מחב"ד, שקבע לפי שיטת האר"י, כי העולמות הקדומים היו רוחניים בלבד. ראה אגרות קודש יג, ד'תיד

דרשתו של הרב סולובייצ'יק – נפש הרב, עמ' סח

 מחזורי העולמות – משה חלמיש, מבוא לקבלה, ספרית אלינר, ירושלים תשנ"א, עמ' 62

 סכנות קרובות של השמדה – Martin Rees, Our Final Hour: How Terror, Error, and Environmental Disaster Threaten Humankind’s Future in this Century, On Earth and Beyond,New York: Basic Books, 2003

חיים אפרים זייטשיק, המאורות הגדולים, ירושלים, תשכ"ט, עמ' קנז – על הסבא מנובהרדוק שלא היה מאבד אמונתו

על המתח המשיחי באלף הקודם: ישראל יעקב יובל, "שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים", עלמא, עם עובד, תל אביב תש"ס, פרק שישי

הרמב"ם במורה נבוכים מכחיש חורבן. חלק ב, פרקים כז – כט

 משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ח, הלכה ח. ראה ראב"ד וכסף משנה, נגד הכחשת החורבן.

 התחזית ל-1648 על פי ספר הזוהר, מדרש הנעלם, בראשית קלט ב

 התחזית ל-1914 במלבי"ם, ספר דניאל, יב יב

 מה קרה ב-1840? ראה אצל הרב יהודה חיון, אוצרות אחרית הימים, חלק א, פרק טו א

 תחזית הרמב"ם, אגרת תימן. באתר דעת: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/teyman-2.htm

 תחזית ל-1358: הרמב"ן, ספר הגאולה, מאמר רביעי

 תחזית ל-1990: שו"ת עשה לך רב, כרך א, סימן ב

 אייזיק ניוטון חוזה את סוף העולם ב-2060

תמונת היקום בצעירותו מקורה בנאס"א ובאס"א (סוכנויות החלל האמריקנית והאירופאית). צולמה בידי טלסקופ החלל האבל – http://en.wikipedia.org/wiki/File:Hubble_ultra_deep_field_high_rez_edit1.jpg