השפעתו של הרמב"ם, הנשר הגדול, על היהדות היתה עצומה, ובכל אופן, בבחינה היסטורית, כמה מתוכניותיו ומיוזמותיו החשובות ביותר, לא רק שלא עלו יפה, אלא אף הולידו תוצאה הפוכה.
שני חיבוריו המרכזיים של הרמב"ם הם המשנה תורה והמורה נבוכים. המשנה תורה מסכם באופן שיטתי ובעברית צחה ובהירה את הדינים שמגובבים בתלמוד באסופה לא סדורה של פרוטוקולי בית מדרש. המורה נבוכים הוא יצירה פילוסופית דתית מעמיקה המתבססת על מורשת הפילוסופיה היוונית והפילוסופיה הערבית. אף שלא תמיד העז לומר זאת במפורש, ברור למדי שהרמב"ם ראה את המורה נבוכים כמשמעותי יותר. את המשנה תורה חיבר על מנת שאדם לא יצטרך להתייגע בתלמוד כדי לדעת מהן ההלכות שעל פיהן ינהג. בזמן שיתפנה, האמין הרמב"ם, אפשר יהיה לעשות את הדבר האמיתי – דהיינו לימוד פיזיקה ופילוסופיה. הרמב"ם ציין במפורש, באגרת לאחד מתלמידיו, שלדעתו התעמקות יתרה בפלפולי התלמוד היא:"איבוד הזמן ומיעוט התועלת". לדעת הרמב"ם, אין טעם רב ללמוד את פרטי המחלוקות של חכמי התלמוד, אפשר להסתפק בידיעת הדינים היוצאים ממסקנותיהם ויישומם למעשה. במקומות אחרים נזהר מלהצהיר במפורש על השקפה זו, ביודעו שהוא תקומם לא מעטים מבני דורו.
מפלפלי הרמב"ם
הזלזול שהפגין הרמב"ם בהשתקעות בתלמוד לובש אופי אירוני בזמננו, בישיבות החרדיות ואף הדתיות שמתמסרות ללימוד מעמיק של התלמוד יומם ולילה ושתלמידיהן מעבירים את חייהם בבירור דיניו הכה לא עדכניים של השור שנגח את הפרה, מוקדש חלק ניכר מהזמן לבחינת פסיקותיו של הרמב"ם, למציאת סתירות בינן לבין עצמן ובינן לבין התלמוד, ולפתרונות דקיקים ומתוחכמים יותר ופחות לסתירות אלו. במקום שהסדר שעשה הרמב"ם בהלכה יניח את דעתם של הלומדים ויאפשר להם להתרווח בכורסא עם כוס קפה וספר פילוסופיה משובח, הוא רק מושך אותם יותר ויותר אל פלפולים משפטיים מסובכים בחוקים ארכאיים.
בפרט מתמחים בפלפולים בהלכות הרמב"ם אלו הלומדים בשיטתו הפופולארית של רבי חיים מבריסק. רבי חיים, שמלבד היותו גדול בתורה היה גם אנטי ציוני קנאי, גרס שהלכות מורכבות משני רעיונות מרכזייים, ופירוק זהיר של ההלכות לרעיונות היסודיים העומדים מאחוריהן, באופן שמזכיר כימיה, יכול לפתור כל קושי. שיטה זו מאפשרת כמעט לכל תלמיד, גם בינוני בכשרונותיו ובידיעותיו, לחדש חידושים משל עצמו על פי תבנית ידועה מראש של חלוקת כל מושג לשני מושגים נפרדים. כך נעשתה נפוצה בדור האחרון, שבו הלימוד האינטנסיבי הפך נחלת ציבור דתי המוני, וגם הבינוניים שביושבי הישיבות מצפים לשבלונה שתקל עליהם להיעשות למדנים יצירתיים.
הפילוסופיה נדחקה הצידה
אכן, הפלפולים הבריסקאיים שהתחברו סביב חיבורו של הרמב"ם, המשנה תורה, רחוקים מלהיות ההכרעה ההלכתית הברורה שתאפשר לתלמידי חכמים להרפות מהיגיעה המשפטית, מה שאליו חתר הרמב"ם בחברו את ספרו. הרמב"ם נכשל כאן, ולכישלון זה מתלווה כישלון צורב לא פחות – בעוד שספר ההלכה שלו משמש למטרות אחרות לחלוטין משתכנן, ספר הפילוסופיה שכתב, המורה נבוכים, נדחק הצידה. הוא לא ממש עומד במרכז עולמם של לומדי התורה. מדוע זה אירע? בעיקר משום שהרעיונות הפילוסופיים המצויים בו לא מצאו חן בעיני הרבנים. למשל, נראה שהרמב"ם לא ממש האמין בהשגחה פרטית להמונים, אמונת יסוד בקרב הדתי האדוק, שסבור שיד אלוהים מכוונת את מאורעות חייו, כולל מכה קלה שחטף ברגל. שלא לדבר על איבתו התהומית לשדים ולקמעות, שהתלמוד עמוס בהם, וכך גם ספר הזוהר.
הרמב"ם עצמו הבין את חומר הנפץ שדעותיו מהוות ולעתים נזהר מלהסגיר בלשון מפורשת מדי את עמדותיו. הוא עשה זאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, כדי להגן על קורא תמים וקלוש שכל מהיחשפות להשקפות מרחיקות לכת מדי שהוא אינו מסוגל להבינן ויקשו עליו את האמונה התמימה, הדבר היחיד שהוא מסוגל לו. שנית, וכנראה חשוב עוד יותר, הרמב"ם נאלץ להסוות את עוקצה של משנתו, כדי להגן על עצמו ועל משנתו מהתנכלותם של קנאים שהיו עלולים לנדות אותו מהיהדות, כפי שנידו רציונליסטים אחרים בימי הביניים .
חיבור ה"משנה תורה", החיבור ההלכתי המונומנטלי, אמנם נתן לרמב"ם אשראי חברתי רחב. בכך ציית לכלל הקובע שמנהיג החפץ להוביל שינוי, צריך להפגין קודם כל דבקות בחוקים המוכרים, ולצבור קרדיט שיאפשר לו לבצע את השינוי לאחר מכן. אך האשראי שרכש הרמב"ם לא היה גדול מספיק. למרות נסיונות ההסתרה והעיטוף שלו, התנהל נגדו, לאחר מותו, פולמוס נמרץ בידי הקנאים האשכנזים של אותה תקופה. המורה נבוכים הוחרם, ולבסוף נשרפו כתבי הרמב"ם בידי הנוצרים, שהחליטו להיכנס לוויכוח לא להם. השריפה עוררה רגשי אשמה בקרב המתנגדים, בפרט מאחר ששנים ספורות לאחר מכן הבעירו הנוצרים גם את ספרי התלמוד, כמעט כעונש אלוהי על ההתאנות למורה נבוכים, והפולמוס שכך. עם זאת, החשדנות כלפי יצירתו הפילסופית של הרמב"ם לא פסה מהיהדות גם דורות רבים לאחר מכן. על אי אמונו בשדים, בכשפים ובלחשים, כתב הגאון מוילנא בזעף:"הפילוסופיה הארורה היטתה אותו ברוב לקחה", וציין כי על כך "כבר היכו אותו על קודקודו".
ההוגה ברמב"ם היה אחד מהמגורשים מהישיבה בפואמה "המתמיד" של ביאליק:
הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,
הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,
הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר
מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,
הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר
בַּעֲלִיָּה
לא רלוונטי?
לא רק בשל חששם של הקנאים ממנו התמעט העיסוק בספרו הפילוסופי של הרמב"ם אצל לומדי התורה, וגם לא בשל לשונו הבלתי אפשרית בתרגומו הימי ביניימי של רבי שמואל אבן תיבון. המורה נבוכים התיישן יותר מספרים דתיים אחרים מימי הביניים, דווקא בשל הסתמכותו על פילוסופיה נוכרית והתעסקותו בפיזיקה. אבד כלח על תפיסת העולם האריסטוטלית שהתוותה את חשיבתו של הרמב"ם. בזמן שבו המפץ הגדול הוא עובדה ידועה לכל (אם כי דווקא ממש לאחרונה קמו עליו עוררים), השאלה האם העולם קדום או לא כבר מאבדת את טעמה, כך גם הדיון האם לכוכבים יש דעת ונפש, או אם תנועתם משמיעה בשמים מוזיקה. אף התפיסה שמקדשת את התבונה ורואה את העולם הבא כמין התאחדות, מעורפלת במשמעותה, של השגות השכל האנושי עם השכל האלוהי, אבד טעמה ונס ליחה בחוגים הדתיים. פנאטים של שכלתנות כבר אינם צריכים למצוא תירוצים להישאר בגבולות הדת ולצפות לכך שהאינטלקט שלהם יגיע לגן עדן. הם יכולים למצוא את שביקשה נפשם במדע המודרני.
המורה נבוכים נחקר רבות. בהגותו מתעסקים באקדמיה באופן אינטנסיבי, אך ללא הכרע. לא נפתר הוויכוח המחקרי הגדול, שלמעשה התחיל עם כתיבת הספר, באיזו מידה הרמב"ם התכוון לעמדות רדיקליות בהרבה מאלו שכתב במפורש, למשל שאין הישארות נפש אחרי המוות בכלל. כשהרמב"ם הצפין את השקפותיו האמיתיות, הוא עשה כנראה עבודה טובה משתיכנן, שכן גם עבודת נמלים אקדמית בת דורות לא פתרה את חידתו.
אבל הרמב"ם לא כתב את יצירתו הפילוסופית כדי שתיחקר באקדמיה אלא כדי שתהווה יצירה סמכותית ובסיס לחיים דתיים, ובכך לא צלח, לפחות בפרספקטיבה עכשווית. נראה שרבי משה דה ליאון, מחבר הזוהר, מקובל שלא נמנה על השורה הראשונה, הצליח לנצח בקרב על לבה של היהדות המסורתית את רבי משה בן מימון, ענק היהדות לדורותיה. איש העסקים דודי אפל סיפר פעם בראיון עיתונאי כיצד נעלמה הדיסלקציה הקשה שלו בקריאת דפי הזוהר. מעולם לא סופר סיפור מופתים דומה על המורה נבוכים. זהו פשר עלייתה של תורת הסוד וירידתו של הרציונליזם.
את המלחמה במיסטיקה, בשדים ובקמעות בתוך היהדות הדתית מנהלת כיום בעיקר כת תימנית זעירה, תמהונית למחצה, שרואה את הקבלה כעבודה זרה, ולפיכך מנודה בידי פלגים אחרים. פורסם שדווקא בקרב בני קבוצה זו, הדרדעים, חסידיו הנלהבים של הרמב"ם, חושד השב"כ בקיומה של התארגנות חבלנית יהודית נגד המסגדים בהר הבית. אולי משום שאפשר לפרש את הרציונליזם הרמב"מיסטי כאומר שלא ניתן לחכות לכך שבית המקדש יירד מהשמים, צריך להחיש את בואו בצעדים מעשיים.
האם דיוקנו של הרמב"ם אמיתי – ראה ויקיפדיה
על הדרך הרדיקלית להבין את הרמב"ם במשנה תורה, ועל דרך שמרנית יותר – ראה משה הלברטל, מהו 'משנה תורה'? בתוך על פי הבאר, מחקרים בהגות יהודית ובמחשבת ההלכה, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע תשס"ח
הרמב"ם נגד פלפולי התלמוד יצחק שילת, איגרות הרמב"ם, מעליות, ירושלים תשמ"ז, כרך א, עמ' שיב – שיג
במורה נבוכים, חלק ג, פרקים יז – יח, מסביר הרמב"ם שאדם מושגח רק במידה שבה הוא קרוב לאלוהים.
סודו של הרמב"ם – ראה אצל אביעזר רביצקי, 'סתרי תורתו של מורה הנבוכים: הפרשנות בדורותיו ובדורותינו', בתוך: על דעת המקום: מחקרים בהגות היהודית ובתולדותיה, ירושלים 1991, עמ' 157
הגאון מוילנא נגד הרמב"ם – ביאור הגר"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעט, סעיף ו
הדרדעים מנסים להקים את בית המקדש – נדב שרגאי, במהרה בימינו, מוסף הארץ, 31.12.04 – ראה דיון ב"בחדרי חרדים" בנושא
יהודים על הירח 