ארכיון רשומות מהקטגוריה "קבלה"‏

הצל הוא המקום אליו לא מגיעות קרני האור, חשוך, נסתר, סמל אוניברסלי לאפלה, בסרטי מתח כמו גם בפסיכולוגיה היונגיאנית. בעיניים רציונליות זו תופעה פיזיקלית תמימה, נטולת נזק, שנובעת מהגאומטריה של קרינת האור. אולם המקובלים התייחסו לאימת הצל ברצינות רבה, ומצאו בו את הסוד הקודר ביותר לכל אדם חי: זמנו הבלתי נמנע של המוות.

צל על חוף ים

לפי הרמב"ן ומקובלים אחרים, ישנה דרך שבאמצעותה יכול אדם לדעת האם הוא צפוי למות בשנה הקרובה. בליל הושענא רבה, הלילה שלפני שמיני עצרת, החג שמסיים את סוכות, מפגין צל הירח גחמה אכזרית צופה למרחוק. באותו הלילה לא יראה אדם שעתיד למות את הצל של ראשו. מי שאינו מפחד להביט נכוחה בעתיד, גם אם הוא עגום, יבחן באותו לילה היטב את מה שמספר לו הצל, ולא בהכרח אלו דברי נחמה.

מבחן הצל מבשר החיים והמוות לא נותר בספרי מיסטיקה אזוטריים, אלא מוזכר בקודקס הסמכותי של היהדות, בשולחן ערוך, אם כי שם מצוינת גם הדעה הסקפטית יותר, הסוברת שמוטב שלא לחקור עתידות.

בחוג הימי ביניימי של חסידי אשכנז היו נוהגים לצאת לקראת הירח עטופים בסדין, להתפשט ממנו, ולהתייצב ערומים אל מול אור הלבנה. לא היה זה טקס פאגאני חלילה, אלא בדיקה כמו רפואית, כמו ללכת לרופא עור בימינו. החסידים בחנו באופן מדוקדק את איברי הגוף, האם צילם מופיע. הם לא הסתפקו בצילו של איבר אחד. צל הראש קובע אם האדם יחיה או ימות, אבל גם לשאר האיברים יש סיפור לספר, מוצפן בסימבוליקה פשטנית למדי. אם יחסר צל אחד מאצבעות האדם – זהו סימן למוות של קרוב.  צל חסר ביד ימין צופן רעות לבנים הזכרים, וצל נעלם ביד שמאל מרמז על הבנות. באופן כללי, איבר שצילו אינו מושלם, הוא איבר עם פרוגנוזה להרבה ייסורים בשנה שלאחר מכן. ניתן לשער שבדיקת האיברים לאור הירח הייתה חוויה לא קלה ללוקים בהיפוכונדריה מיסטית. המקובל האיטלקי רבי מנחם הרקנאטי טען שמבחן הצל תקף גם לבעלי חיים. שמועה שמע שאפילו עופות יעבירו לילה לפני שחיטה ללא צל.

מה הדרמה שמאחורי ליל הצללים? על פי הקבלה, עד חצות ליל הושענא רבה נחתמים הפתקים המכילים את גורלות בני האדם למשך השנה הקרובה. לפיכך הצל נוהג מנהג סינדרלה ומגבש את צורתו הסופית ללילה רק מחצות והלאה. למחרת יימסרו הפתקים לביצוע המלאכים. בשל גורליותם מקובל בין חברים ערב הושענא רבה איחול ל"פתק טוב".

ליל חיתום הגורלות לא מוצא את יראי השמים אדישים. הם נוהגים לבלות אותו בלימוד תורה שקדני.  בכך מקביל לילה זה לליל שבועות, שגם בו קיים מנהג דומה של לימוד תורה לאורך הלילה.

העובדה שהדין נחתם בהושענא רבה על פי הזוהר נדמית כסותרת את דברי התורה כי כבר ביום הכיפורים, הקודם אחד עשר ימים להושענא רבה, מתכפרים החטאים. המעטת סופיותו של יום הכיפורים כיום דין היא אחת המוזרויות של הזוהר, שמתנגדי הקבלה השתמשו בה כדי להוכיח שהוא סותר את עיקרי הדת. בפועל המאמינים מראים יכולת יפה להסתגל לאינפלציה של ימי דין, ולהתייחס לכל אחד מהם בכבוד הראוי. כל יום דין מהווה הזדמנות מחודשת להשתכנע שאלוהים באמת סולח. ואפילו במקרה הרע, כאשר בליל הושענא רבה עצמו הסימנים מעידים שאינו סולח, מוקדם לתפור תכריכים. הרקאנטי מנחם אומללים שאיבדו את הצל של עצמם בלילה הלא נכון בהעידו שיש אנשים שאחרי שלא ראו צל בליל הושענא רבה, הכו על חטא, חזרו בתשובה, וצלם שב ללוותם עוד באותו הלילה. אלוהים נתן צ'אנס נוסף.


לקריאה נוספת

רמב"ן, במדבר יד ט

 מבחן הצל – רמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן תרסד, סעיף א

 ישראל וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, עמ' 253, 256. בספר נידון באריכות מנהג ההסתכלות בצל.

 רקנאטי על התורה, פרשת שלח

 הרב פנחס זביחי, שו"ת עטרת פז, חלק ראשון – כרך ג, אבן העזר, מילואים יב, עמ' רצב

 תמונת הצל על החוף – מקור בויקיפדיה

מודעות פרסומת

אדם יוצא דופן היה הרב יעקב עמדין שחי במאה ה-18 באלטונה שליד המבורג בגרמניה. הרב עמדין נחשב עד היום לגדול בפסיקה שיש חשיבות הלכתית רבה להשקפותיו, והוא מצוטט אינספור פעמים בספרות הדתית. חלק מהשקפותיו הן מקוריות ביותר, וככאלו עוד אתייחס אליהן כאן שוב ושוב. אנשי הדת רואים אותו כמאור הלכתי גדול, אבל היו מעדיפים להדחיק את הפנים בחייו שמביכים אותם.

קברו של רבי יעקב עמדין

הלוחם בשבתאות

לצד התעסקותו בהלכה התמסר הרב עמדין למלחמה טוטאלית בתנועה השבתאית. שבתאי צבי אמנם התאסלם בשנת 1666 ובכך סיים את תור הזהב הקצר של האופוריה המשיחית שעורר, אבל שיירים ממנה נותרו, שבתאים אנוסים, שעמדין רחרח אחריהם בחשדנות. אויבו הגדול של עמדין היה אדם נערץ מאוד עד ימינו על היהדות האורתודוקסית, בן תקופתו, רבן של שלוש הקהילות, אלטונה, המבורג וואנדסבק, רבי יהונתן אייבשיץ, שאותו האשים בשבתאות נסתרת. קמעות של אייבשיץ פוענחו על ידו והוא מצא בהם מסרים שבתאיים מוצפנים שאינם משתמעים לשתי פנים. אייבשיץ הכחיש את ההאשמות בתוקף ופרסם על עצמו סניגוריה. לצדו עמדה קבוצת תומכים נלהבת שהתעמתה, גם באלימות, עם עמדין וחסידיו. המחקר המודרני, שמייסדו חוקר הקבלה הדגול, גרשום שלום, משוכנע שאייבשיץ היה אכן שבתאי, ושעמדין שהבחין בכך היה צופה חד עין. על פי  שלום, לא רק שאייבשיץ היה שבתאי, אלא שברוח הרפתקנית מתחכמת, הוא הכניס רמזים שבתאיים אפילו לכתבים שבהם הוא מכחיש את שבתאיותו. דבר זה, אם כך היה, מן הסתם דרש עצבי ברזל, לאור המחיר שאייבשיץ היה משלם אם האשמתו בשבתאות הייתה מוכחת, אך גם חוש לאירוניה. האורתודוקסיה, כמו בהרבה מקרים אחרים, מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להעריץ את הרב עמדין ואת יריבו אייבשיץ בו זמנית, מבלי לקבל את האשמות הראשון על השני. ניסיונו של שלום לפורר את העוגה קומם עליו את סניגוריה של המסורת הדתית.

את מלחמתו בשבתאות, שתוארה בידי שלום כחדת עין, ואת חייו האישיים תיעד עמדין בחיבור אוטוביוגרפי מאוד לא שגרתי עבור רבנים גדולים – "מגילת ספר".  בחלק ממהדורותיו עבר החיבור צנזורה יסודית בידי מוציאיו לאור, תופעה אופיינית לספרי קודש, שמקובל להעלים מהם קטעים לא נוחים לרוח החברה. באוטוביוגרפיה של עמדין יש מקום של כבוד לנמסיס הגדול, רבי יהונתן אייבשיץ. על חיבורו ההלכתי, "כרתי ופלתי", שנחשב כיום ליצירת מופת תורנית בלתי מעורערת, כותב עמדין שלא באובייקטיביות יתרה, שהיה לשחוק ולקלס ואפילו הנערים כתבו עליו השגות. "הנחש", "התועב", "הצורר הגדול" – אלו רק חלק מהכינויים שבהם מזכה אותו עמדין. ההאשמה המטורפת ביותר שהטיח באייבשיץ הייתה על כך שנכדו נולד מגילוי עריות בתוך משפחת אייבשיץ, לדבריו אולי אפילו פרי משותף של אייבשיץ עצמו ובתו. אין בו אמפתיה רבה לצרותיו של אייבשיץ. על גורל בנו של אייבשיץ, שהיה כותב כנגד עמדין פשקווילים, ואתרע במזלו להיכנס לכלא, "והיה מדוכא ומעונה בייסורים קשים וכלוא בנחושתיים זמן רב", עמדין לא הזיל דמעה. "ככה יהיה סופם של כל החצופים!", ייחל.

 מבקר ארסי

אייבשיץ לא היו יריבו היחיד של עמדין. גם אב בית הדין בשלוש הקהילות בגרמניה, הרב יחזקאל קצנלבויגן, פוסק נחשב, זכה ממנו ללעג ולקלס. עמדין תוהה האם רב זה היה זכאי לתואר של גבאי בבית ספר. את ספרו המצוטט רבות בהלכה עד ימינו, "כנסת יחזקאל" ראוי לשרוף, לדעת עמדין, שהרי "כל השומע יצחק לו". בנימה ארסית הוא מתאר כיצד היה נהנה קצנלבויגן מצחוק קהל שומעיו, מאחר שסבר שהם שמחים על דבריו, ולא הבין כי הם צוחקים ממנו.  אפילו מיתרי הקול של קצנלבויגן לא חמקו מביקורתו האכזרית של עמדין, שלעג ליכולותיו כחזן בארסיות. הגרוע מכל, הוא האשימו בשחיתות, בשוחד ובגניבה.

 אוטוביוגרפיה חושפנית

ספרו של עמדין מרתק לא רק בשל הארס שהוא שפך על יריביו, אלא בעיקר בזכות כנותו המפתיעה לגבי מצוקות החיים שלו עצמו. הוא סיפר על הדיכאון שבו לקה, "נולדתי בעצב וגברה עלי השחורה". גם על אביו, גדול תורה בפני עצמו, "החכם צבי", מספר עמדין שהיה שרוי בדיכאון עקב הונאה כלכלית שהותירה אותו חסר כל. מאורעות חייו של עמדין סיפקו לו סיבות למרה שחורה. לצד הכבוד שזכה לו וההכרה הכללית בגדולתו, הוא חווה משברי חיים קשים. איבד ילדים, דבר שהיה שכיח למדי באותה תקופה, מתו עליו נשותיו, בריאותו הרעה לו, בעיקר הציקו לו דרכי השתן, כפי שהוא מתאר בספרו. כלולים בו גם תיאורים פיזיים פלאסטיים שבדרך כלל אדם מותיר בינו לבין רופאו. הוא מספר על תולעת שהיתה במעיו, גדולה כל כך, עד כששלף אותה התחלחל, כי היה משוכנע שהוא עוקר את קרביו.

עוד יותר חריגה נכונותו לתת לקורא דריסת רגל בחדר המיטות שלו. הוא מספר שליל נישואיו הראשונים, בהיותו בן שבע עשרה, גרם לו עוגמת נפש מרובה, מאחר שנעדר ממנו כוח גברא. "לא הייתי יודע טעם בעולה, אף לא טעם בתולה, ונאספה ממני שמחה וגילה", הוא מתלונן בחרוז. אימפוטנציה הקשתה גם על נישואים מאוחרים יותר שלו, אולם גם תאוות הבשרים לא נעדרה מחייו. אפיזודה אחת מתארת כיצד הזדמנה לו בת דודתו בנעוריו, התשוקה בערה בו "כאש בנעורת", אך הוא השתלט על יצרו, דבר קשה מנשוא, שהצלחתו בו באה רק בזכות "חסדי ה'". במקרה אחר נפל קורבן לניסיון אונס. כמו יוסף בידי אשת פוטיפר ניסתה לאנוס אותו אשת גוי, והוא הצליח לחמוק בבכי ובצעקה.

למרות שלל הטראומות המיניות, לדורות של תלמידי חכמים שביקשו הדרכה במין הוא הוריש הוראה נאורה, לפיה "אין זיווג שלא יקדים אליו חבוק ונשוק". בניגוד לרמב"ם שיחסו אל המין היה שלילי וראה את ברית המילה כאמצעי לפגום בתשוקה המינית, הרב עמדין סבר שההיפך הוא נכון ומין עם נימול מספק יותר. יהודי שנאנס בידי גויה סיפר לו שהיא נהנתה במיוחד מאיברו נטול העורלה, והרב עמדין ראה בכך הוכחה שהציווי האלוהי על הברית נועד גם להרעיף תענוגות מיטה על העם הנבחר.

החושפנות שבה נקט בספרו היתה מוזרה בקרב רבני דורו, והיא מוזרה עוד יותר בדורנו, אך אין היא זרה ליהדות. התנ"ך מספר על חיי האהבה של דוד, והתלמוד מונה את גודל איברי המין של חכמיו. על איברו של רבי ישמעאל מסופר שהיה גדול "כחמת בת תשע קבין". התלמוד גם לא נמנע מלספר על ניסיונותיהם הקשים של חכמי תקופתו, כמו הסיפור הקלאסי על רבי עמרם שלקח גרם מדרגות שבאופן רגיל דרושים עשרה אנשים להזיזו, ועשה את דרכו בתאווה אל נשים יפהפיות שהתאכסנו בקומה הגבוהה בביתו. כשהבין מה הוא עומד לעשות קרא בקול "אש בבית עמרם", כדי שחבריו יבואו לרסן אותו.  יש בין מבקריו של עמדין שרואים את מלחמתו בשבתאות על מיניותה הבלתי מרוסנת, כמעין התמודדות פסיכופתולוגית עם דחפיו המיניים שלו עצמו. גרשום שלום סירב להתרשם. "אולי הגאון הזה הוא גם עניין לרופא", הוא הודה, אך סירב לשלול משום כך את טענותיו לגופו של עניין.

מקבילו של רוסו?

זו הייתה תקופה שבה נכתבו אוטוביוגרפיות חושפניות. אברהם (ביק) שאולי, המוציא לאור של "מגילת ספר" בצורתו הבלתי מצונזרת, מקביל בין עמדין לפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו. באותו זמן כתב רוסו את ה"וידויים" שלו, חיבור שקבע סטנדרטים חדשים לאוטוביוגרפיה אותנטית. בשער ה"וידויים" שלו הצהיר רוסו בחגיגיות:"כשישמעו שופרות יום הדין אתייצב לפני השופט העליון עם ספר זה ואומר בקול:הנה מה שעשיתי, מה שחשתי, מה שהייתי, לא העלמתי את הרע ולא קישטתי את הטוב". למרות הכרזה זו קמו עוררים על כנותו של רוסו בספרו.  האמת שמגלה הפילוסוף הצרפתי, בין השאר על שנטש את חמשת ילדיו בבית יתומים ועל תשוקות מיניות מזוכיסטיות, נועדה רק לכסות על שקריו, לדברי ההיסטוריון פול ג'ונסון. "במובנים מסוימים, היושר הסלקטיבי שלו הינו ההיבט הלא ישר ביותר הן של וידויים והן של מכתביו… בהדרגה מסתבר שלא ניתן לבטוח בשום הצהרה המופיעה בוידויים, אם אינה נתמכת בראיות חיצוניות".

עמדין אמנם היה צמא לידע כללי, וקורא נלהב של ספרי חולין בשלל שפות, אך את ה"וידויים" הוא לא קרא. הוא מת לפני יציאתו לאור ולא ייתכן שהושפע ממנו, אבל הוא מצהיר על אותה מחויבות בלתי מתפשרת לאמת, וגם אותה מפתה לקבל בשל עוצמת גילוי הלב המשתקף בספר. מפתה, אך, כמו במקרה של רוסו – מסוכן. חוקר הקבלה יהודה ליבס טוען שמלוא חזונו של עמדין לגבי עצמו לא הוצהר בפירוש. על פי ליבס, עמדין האמין שבכל דור ודור קיים ניצוץ משיח, שתפקידו לתקן את העולם ולהילחם ברע. תפקיד זה נמסר, סבר עמדין, למשפחתו, בחירת האל בעולם. בעבר היה זה אביו, בהווה זהו הוא, ובעתיד יהיה זה בנו. עם יעוד פנטסטי של השתייכות לשושלת נבחרים הממלא את נפשו, כאילו הגיח מאיזו חוברת קומיקס מודרנית, לא מפתיעה נכונותו לצאת למאבקיו הנועזים.


לקריאה נוספת

גרשם שלום, מחקרי שבתאות, עם עובד, תל אביב תשנ"ב

אברהם (ביק) שאולי (מהדיר), מגילת ספר לרבי יעקב עמדין, מורשת ירושלים תשל"ט. שאולי מציין בהקדמתו את הצנזורים של מהדורת כהנא שתוקנו במהדורתו

Mortimer J.  Cohen,

., Jacob Emden – A Man of Controversy,Philadelphia 1937

ראה אצל הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן סו, שמנחה על פיו בענייני מין

על חשיבות המילה – יעקב גלאסבערג, זכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 321 – 323

 איברו של רבי ישמעאל – בבא מציעא פד א

 אש בבית עמרם – קידושין פא א

 על רוסו – פול ג'ונסון, אינטלקטואלים, תרגום: עדי גינצבורג- הירש, דביר, תל אביב תשנ"ו, עמ' 31

יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ה, עמ' 198 – 211

קברו של רבי יעקב עמדין – דף התמונה בויקיפדיה

קריאה נוספת מומלצת: מארק שפירו מזכיר את רבי יעקב עמדין, עמדותיו הכלכליות, וצאצאיו (ביניהם אברהם ביק שצוטט)

http://seforim.blogspot.com/2008/03/rabbis-and-communism-by-marc-b.html

סוד הזוהר

פורסם: 06/02/2012 ב-קבלה

חוקר התנ"ך ריצ'ארד אליוט פרידמן חקר ומצא שדתות חדשות עולות על בימת ההיסטוריה מדי שש מאות שנה. תחילה היתה זו היהדות, שהופיעה בערך במאה ה-12 לפנה"ס, לאחר מכן הגיעה בשורתם של בודהה ואחרים במאה ה-6 לפנה"ס, ישו התחיל את הספירה הנוצרית, ומוחמד בא שש מאות שנה לאחר מכן. האם כאן נעצרה המחזוריות? פרידמן טוען שלא, ואלף ומאתיים השנים שלאחר מכן המשיכו את החוקיות והולידו שתי דתות חדשות – הקבלה במאה ה-13 והקומוניזם במאה ה-19, או שמא כדת של המאה ה-19 ראוי להיחשב דווקא המדע המודרני, ויש אופציות נוספות.

בטרם הזוהר

האם באמת הקבלה ראויה להיחשב, מבחינת חדשנותה ומבחינת השפעתה, כדת חדשה? גם בתקופתנו מרמז על כך הקסם שהיא מהלכת על יהודים ולא יהודים, שלומדים אותה במנותק מעולם התכנים היהודי  שאותו באה להשלים. בהתפעמותם אין לפקפק, גם אם אפשר בהחלט להטיל ספק בטיבו, באיכותו ובעיקר באותנטיות של המוצר הסינתטי שמוגש להם על ידי מדריכיהם הרוחניים.

במאה ה-13 היתה היהדות כבר דת ממוסדת ונוקשה. במובן זה, הפריצה של הקבלה לתוכה היא מאורע היסטורי סנסציוני. אמת, תורת סוד יהודית התקיימה כבר דורות רבים קודם לכן. בין השאר היא מצאה את ביטוייה במגוון יצירות המכונות "ספרות ההיכלות".

ספרות ההיכלות מתארת מסעות אקזוטיים, לא במרחקים גיאוגרפיים רגילים, כמו מה שאפשר לקרוא היום בבלוג מן השורה על מסע לניו זילנד או לארגנטינה, אלא במרחקים שמבדילים בין ארץ בני האדם לבין ארצות האלוהים ומלאכיו . אחד מחיבורי ספרות ההיכלות הוא ספר "שיעור קומה", ספר מוזר שעונה את התשובה האולטימטיבית לשאלה למי יש יותר גדול. הוא מונה את איבריו של אלוהים ומתאר אותם כבעלי מידה פנטסטית. הזרת של אלוהים היא, על פי הספר, בגודל העולם כולו.  בין הרבנים הרציונליסטיים היו שניסו למצוא תירוצים להגשמה כה בוטה ואפילו ילדותית של האל. הרמב"ם פשוט דחה את הספר כולו כזיוף.

על אף ש"שיעור קומה" ותורות סוד אחרות שהתקיימו ביהדות בעבר לא היו נטולות השפעה ומשיכה, השפעתה של ספרות הקבלה, ובראשה ספר הזוהר שיצא אל העולם במאה ה-13, גדולה בהרבה.

ספר הזוהר

מי כתב את הזוהר?

את ספר הזוהר הוציא מקובל מקסטיליה, רבי משה די ליאון. לטענת די ליאון, הוא הניח את ידו על יצירה קדושה ועתיקה שנכתבה למעלה מאלף שנה קודם לכן על ידי רבי שמעון בר יוחאי, התנא הידוע בקדושתו, מחכמי המשנה, שעליו נאמר בתלמוד שיכול היה לשרוף כל דבר שהביט בו (שבת לג ב).

הייחוס לרבי שמעון בר יוחאי של ספר שאיש לא שמע עליו, נשמע מפוקפק על פניו, היהדות משתבחת במסורות שעברו מדור לדור, לא במסורות שצצו יש מאין. אף על פי כן גילו רבנים יהודיים במשך הדורות שלאחר מכן נכונות בלתי רגילה להאמין לטענתו של די ליאון, ולגונן עליה בחירוף נפש מול מתפלמסים.

יצחק דמן עכו לועג לאריסטו וחוקר את קדמות הזוהר

הראשון שאנו יודעים שתיעד ניסיון לחקור את מקור הזוהר היה מקובל מארץ ישראל בן זמנו של די ליאון, רבי יצחק דמן עכו. אם הרמב"ם, שמת מאה שנה קודם לכן, היה מעיין בזוהר, ודאי היה דוחה בזעף את האפשרות שספר זה, שהיה מייצג בעיניו את אמונות ההבל שלמלחמה בהן הקדיש את חייו, בא ממקור קדום וקדוש.

רבי יצחק דמן עכו, תלמידו של הרמב"ן בתורת הסוד, לעומת זאת, לא הגיע אל משימת הבילוש עם הטיה רציונליסטית דומה. למען האמת, הוא תיעב את הרציונליזם בכל מאודו. ספרו הקבלי מכיל פרק שלם שבא להתריע לפני הקורא על נזקו של לימוד הפילוסופיה. את דעתו על אריסטו, גדול פילוסופי יוון, שהרמב"ם העריץ הערצה כבירה, סיכם רבי יצחק במעשיה מוזרה שנסובה סביב תשוקתו של אריסטו לאשת מלכו, אלכסנדר מוקדון.  על פי הסיפור, המלכה העמידה פנים כאילו בדעתה להיענות להפצרותיו של אריסטו, אך בתנאי יוצא הדופן שהוא ילך על ארבע אנה ואנה, והיא תרכב עליו כאילו היה סוס. הפילוסוף הדגול, מהופנט בידי הליבידו שלו, השלים עם הדרישה המשפילה ועבר לתפקד כבהמת משא למלכה ברחבי הארמון. אולם זו הייתה רק מלכודת לאריסטו, והיא הודלפה חיש לאלכסנדר. המלך תפס את מורהו על חם במצבו צמוד הקרקע. למרות הכעס והזעם הוא חס על חיי אריסטו, החכם מכדי שניתן יהיה לוותר עליו. בכל אופן לא נמנע מלגמול לו, כך מספר רבי יצחק דמן עכו, ב"צרות רבות ויסורין קשים ".

כמקובל וכמתנגד לפילוסופיה בעל חוש הומור לעגני, כפי שהסיפור על אריסטו מעיד, לא הייתה לרבי יצחק שום מניעה עקרונית להכיר באמיתות סודות הזוהר, ובכל אופן לא בלי חקירה מוקדמת. על מנת לברר את מקורו של הספר, הוא הפליג במיוחד לספרד. דבריו על מה שמצא שם מהווים מקור יחיד שמפזר במשהו את הערפל מעל חידת הזוהר.

 בפגישתו של רבי יצחק עם די ליאון בספרד, האחרון התחייב בפניו להציג את כתב היד הקדום שממנו העתיק את הזוהר, הבטחה זו, אם היתה מתממשת, אולי יכולה היתה לשנות את תולדות המיסטיקה היהודית, אך היא לא הניבה דבר. די ליאון מת בחטף בטרם הספיק לקיימה.

מאוכזב ומדוכדך פנה רבי יצחק לחכם אחר, בקיא בסוגיית מקור הזוהר, אותו חכם ביטל את האפשרות שיש כתב יד עתיק שממנו העתיק רבי משה די ליאון. כראיה סיפר שהוצע כסף ושידוך הגון לאשתו ולבתו של די ליאון, שנותרו עניות מרודות, אם תמסורנה את כתב היד העתיק של רבי שמעון בר יוחאי שהיה בידי אבי משפחתן, אך הן נשבעו שכתב יד כזה מעולם לא היה קיים. די ליאון בדה אותו. לדבריהן הוא הסביר את הזיוף בנימוק ההגיוני שלפיו אם יודה שכתב החיבור בעצמו, איש לא יהיה מוכן לשלם לו תמורתו. רבי יצחק לא הסתפק בעדות זו ופגש חכמים נוספים בספרד, שהתווכחו ביניהם על קדמות הזוהר, ואף שמע שתלמידו של משה די ליאון, רבי יעקב, נשבע על אמיתותו.  בנקודה זו נקטעת עדותו של רבי יצחק דמן עכו, והמשכה אבד לעולמים.

עדות הנשים מותירה רושם חזק שהזוהר זויף, ואפילו לא למטרה נשגבת, אלא מתוך בצע כסף, אך נראה כי רבי יצחק דווקא התרשם בסופו של דבר שהזוהר אכן קדוש. זאת ניתן לראות מכך שעשה שימוש בספריו בציטוטים ממנו. ואולי סבר כמעין פשרה שרבי משה די ליאון אמנם כתב את הזוהר בעצמו, אך עשה זאת בטכניקה שכינה "בשם הכותב", באמצעות תקשור עם רבי שמעון בר יוחאי שהכתיב לו אותו מילה במילה .

התגובות לזוהר

הזוהר זכה למעמד הקדושה הגדול שיש לו כיום רק אחרי גירוש ספרד, בתקופה שבה רק תורת מיסתורין הרומזת על גאולה קרובה יכולה הייתה לפצות על סבלות הגלות. מעניין שבדורות האחרונים, אחרי זוועות השואה, לא נרשמה התעוררות מיוחדת של העיסוק בסוד בעם ישראל, ואדרבה, לא השתנתה המגמה בת מאות השנים לפיה הוא פופולארי יותר בקרב יהדות המזרח, שלא נפגעה כמעט. אולי משום שהקמת מדינת ישראל ספגה את המתח המשיחי והדתי שעוררו הייסורים, ואולי מסיבות אחרות.

הסתמכות השבתאים על הזוהר הביאה את רבי יעקב עמדין, דמות רבנית מיוחדת במינה במערב אירופה במאה ה-18, שנעסוק בה בקרוב, להמשיך דרכם של ספקנים קודמים ולכתוב ביקורת נועזת עליו בחיבורו "מטפחת ספרים". בין השאר ציין עמדין שהזוהר מעתיק בשגיאות פסוקי תנ"ך, משבש אמרות תלמודיות, ומערבב את כותבי המשנה עם כותבי הגמרא, כאילו חיו באותה תקופה, ולא בהפרש של מאות שנים.  מאחר שעמדין האמין בקבלה, כתיבת חיבורו הביקורתי גרמה לו ייסורי נפש רבים, ומסקנותיו פושרות ומפתיעות: הספר מאוחר, עמוס תוספות, אך אינו זיוף. אמנם רבי שמעון בר יוחאי שבזוהר אינו רבי שמעון בר יוחאי שבמשנה, אך אין זו סיבה לחשוד במעשה מרמה, וכי לא ייתכן שיהיו שני בני אדם עם שמות זהים? ואולי מדובר בגלגול נשמות של רבי שמעון בר יוחאי המקורי .

בחכמי ההשכלה עורר הזוהר רגשות עזים של זעם ואיבה. בעיניהם, הוא היה כל מה שתיעבו ביהדות ולא היה להם כל ספק בהיותו זיוף. האם היתה בו תועלת? "הנזק אשר הסב גדול הרבה יותר", פסק ההיסטוריון צבי גרץ, בן המאה ה-19.  "הזוהר חיזק את האמונה בהבלי שווא והפיצה ברבים, ביצר בלבות בני האדם את האמונה בשלטון השטן, הרוחות הרעות והשדים".

המחקר המודרני

חוקר הקבלה גרשום שלום ביצע את המחקר המעמיק ביותר על קדמות הזוהר. בתחילה לא שלל את קדמותו, אך לבסוף, אחר סקירה בלשנית ועניינית מעמיקה, הסיק שספר זה נכתב בידי רבי משה די ליאון כיצירה מקורית ופרטית משלו. למרות שגיאותיו וטעויותיו של די ליאון ששלום לא מהסס להצביע עליהן, הוא רואה בזוהר יצירת מופת מיסטית, לא כזו שנכתבה מתוך תאוות בצע, כמו שגורסת עדות אשתו ובתו.

מחקרו של שלום היה מונומנטלי. הוא הכין מילון שלם של מילים וניבים שגורים בזוהר, והשווה בינו לבין כתבים אחרים של די ליאון.

על עבודתו כתב תלמידו ישעיהו תשבי בנימה פסקנית: "יש לראות במסקנותיו הביקורתיות חתימת המחלוקת הגדולה על חיבור הזוהר ומחברו". אולם זו הייתה הערכה מופרזת.  לעומת שלום, יהודה ליבס הביע את הסברה שדי ליאון לא פעל לבד, אלא כחלק מקבוצת מקובלים בני תקופתו. לדבריו, על הזוהר שרויה רוחה של יצירה שנעשתה בחבורה.

אבי אלקיים מאוניברסיטת בר אילן, הציע פתרון אחר לשאלת מקור הזוהר, לא מה שמצפים לשמוע מאיש אקדמיה. הוא סבור שרבי משה די ליאון כתב את הזוהר על ידי תקשור עם רבי שמעון בר יוחאי.

להבדיל מתפיסת ההשכלה שראתה בזוהר קיפאון ונבערות היום רואים אותו בצבעים שונים. יהודה ליבס מצביע על הארוס שבו. "אין בספרות ישראל ספר ארוטי כספר הזוהר… השאיפה להתאחדות ארוטית היא עיקרו של הספר, שאיפה שמרווה את תבל כולה, כי תכלית כל המציאות היא הרמוניה וזיווג בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה. הזיווג הוא גם תכלית האדם ותכלית הדת, ואף שיא המסתורין". באופן פרדוקסלי דווקא החשיבות הנודעת לתחום המיני מביאה את הזוהר לשלילת המתירנות ולהתייחסות שלילית מאוד לרווקות, שהיא מעין ביטול הזיווג העליון.

המורשת האירוטית של הזוהר דבקה בחסידות. כך כתב הבעל שם טוב:"התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג יש ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה בהתחלתה ואח"כ יכול לעמוד כך בלא ניענוע ויהי דבוק להשכינה בדביקות גדול. ומכוח מה שמנענע עצמו יכול לבוא להתעוררות גדול, שיחשוב למה אני מתנענע את עצמי, כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי, ומכוח זה יבוא להתלהבות גדול". התפילה כהזדווגות. הציטוט הזה יעביר מחשבות מעניינות במוחו של מי  שיעבור בקרבת דתיים מתפללים בדבקות, עם כל התנועות האופייניות.

שבתאי צבי

רוחו הארוטית של הזוהר השפיעה על זרמים אחרים שיצאו מהקבלה וראו בעין יפה תאוות בשרים מתפרצת, השבתאים ובפרט הפרנקיסטים.  האורגיות שעשו הפרנקיסטים ידועות, אך גם על אשתו של שבתאי צבי מסופר שניסתה לפתות בחור צעיר להוריד את מלבושיה התחתונים. כששבתאי צבי עצמו שמע על כך, הוא לא הפגין מורת רוח, וטען שאם היה הבחור ממלא רצונה, "היה עושה תיקון גדול".


לקריאה נוספת

ריצ'ארד אליוט פרידמן, היעלמות האל, תרגם יוסף עמנואל (מנלה), דביר, אור יהודה תשס"ד, עמ' 323

 על ההקבלה בין סיפורי מטיילים לספרות ההיכלות ראה מאמרו של מאיר בר אילן, ספרות ההיכלות ומניעי כתיבתה.

 הרמב"ם על ספר שיעור קומה – תשובות הרמב"ם, סימן קי"ז

סיפור מוזר על אריסטו ואשת אלכסנדר – רבי יצחק דמן עכו, ספר מאירת עיניים, פרשת וישלח

לסקירת חקירתו של רבי יצחק דמן עכו ולסקירה כללית מקיפה ומרתקת של שאלת מוצא הזוהר, ראה אצל ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"א, חלק א, מבוא

 איבה עזה לזוהר – צבי גרץ, דברי ימי ישראל, תרגם ש"א קמנצקי, ת"א, כרך ד, עמ' 199

יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, בתוך: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח, תשמ"ט.

אבי אלקיים משוחח עם אלי אשד, "בניגוד למקובל", אתר NRG,

יהודה ליבס, זהר וארוס, בתוך: אלפיים, גליון 9, תשנ"ד.

מגן ברושי, בין מונותאיזם טהור לאשתו של אלוהים, הארץ

על אשת שבתאי צבי – יעקב ברנאי, שבתאות, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"א, עמ' 46