ארכיון רשומות מהקטגוריה "שחורים"‏

רבים ממתנגדי העבדות במאה ה-19, למשל הרייט ביצ'ר סטואו, מחברת "אוהל הדוד תום", "האישה הקטנה שהביאה למלחמה הגדולה", בלשון אברהם לינקולן, היו נוצרים אדוקים בכל רמ"ח איבריהם. כיצד הצליחו ליישב את אמונתם בתנ"ך עם פסוקים כ"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט כה) ודיני העבדות המפורטים בפרשת משפטים?   לאמונה גמישות משלה. לפי שיטת הנוצרים אויבי העבדות, שבוטאה בארצות הברית במהלך המאה ה-19, רוחו הכללית של התנ"ך היא של אהבה לזולת וחסד, ואין היא יכולה לסבול מוסד זה.

אוהל הדוד תום

דברים דומים הביע אברהם לינקולן בנאום ההשבעה שלו לתקופת כהונתו השנייה, ששוחזר לאחרונה בסרט "לינקולן" של סטיבן שפילברג. בנאום, שנישא בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, אמר לינקולן כי גם אם יגדלו החורבן וההרס עוד ועוד, עדיין יוכלו להיחשב כתגמול האלוהי על שעבוד השחורים.  "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", ציטט את ספר תהילים (יט, י) בעוד בשדות הקרב העקובים מדם מצטברים עוד ועוד חללים. התגמול האלוהי היה נורא. במלחמה נהרגו שש מאות אלף אמריקנים, מספר דומה בערך למספר ההרוגים שהיו לארה"ב בכל שאר מלחמותיה יחד, כולל שתי מלחמות העולם.

בלב מורשתו של עם ישראל מצויה זהותו כעם עבדים משוחררים, המחזיק תודה נצחית לאורך הדורות על החירות שזכה לה. אף על פי כן, זהות זו לא תורגמה בהלכה לשלילה מוחלטת של מוסד העבדות, או לציפייה שאלוהים יגמול לקיומו בצורה האיומה שציפה לה לינקולן. ההלכה אמנם גילתה יחס נדיב למדי לעבדים כאשר פסקה את דינו של העבד העברי, אשר האדון חייב לתת לו תנאים שווים לתנאיו שלו – במאכל, במשתה, בכסות ובמגורים. ועל כך נאמר "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

העבד הכנעני

אולם דינו של העבד הלא יהודי, המכונה עבד כנעני, שונה לגמרי. בעוד עברי נעשה עבד רק אם מכר עצמו לעבד מחמת חוסר כל או גנב, הנוכרי עלול להיהפך לעבד סתם מביש מזל –  אם נשבה במלחמה או פשוט נולד לשפחה. לעבד העברי תוצע חירותו לכל היותר אחר שבע שנים, בשנת השמיטה; את העבד הכנעני לא רק שלא חייבים לשחרר בסופו של דבר, אלא שאסור לשחרר אותו, אף אם אדונו מעוניין לגלות נדיבות כלפיו. "לעולם בהם תעבודו", כתוב בתורה, וחז"ל מפרשים הוראה כזו פשוטו כמשמעו – אין לשחרר עבד גוי.  החובה לשעבד גוי ולא להוציאו לחופשי היא אחת מ-613 המצוות. מצווה מס' 235 לפי הרמב"ם. אם תיתקלו ביהודי ירא שמים ההולך עם זקן עבות וציציות בחוץ ומשתבח שהוא מקיים תרי"ג מצוות, תוכלו להתריס כנגדו – "ואת עבדך הכנעני כבר סירבת לשחרר?" .

בתלמוד נדונה השאלה האם מותר לשחרר עבד כנעני במטרה טובה, למשל כדי שישלים מניין. מקרה כזה מעלה דילמה, שכן מצוות התפילה במניין באה בעבירה – שחרור עבד נוכרי. ההלכה שנפסקה היא שאכן מותר לשחרר עבד למטרה זו, מה שמותיר מרחב תמרון רחב לבעלי עבדים בעלי נטייה ליברלית בנפשם.

העבד הכנעני נטבל ונימול וחייב בחלק מהמצוות, אותן מצוות שחייבת בהן האישה. חובותיו הדתיות כוללות גם את התביעה הנעימה לנוח בשבת. יש איסור אחד, דווקא חמור מאוד בדרך כלל, שלא חל עליו: גילוי עריות עם קרובים. הוא רשאי לשכב עם אמו, עם בתו ועם אחותו, משום שנחשב כמי שנולד מחדש והתנתק מקשריו המשפחתיים הקודמים. בניגוד לגר, שעל אף שאותה סברה נכונה גם לגביו חכמים מנעו ממנו לחטוא בגילוי עריות מחשש שהדבר יוריד קרנה של היהדות, לעבד כנעני גילוי העריות הותר.

גבולות השעבוד

חובותיו של האדון לעבדו הכנעני קלושות ביותר. קפוצי היד שבין האדונים אפילו רשאים לסרב לתת לעבד לאכול.  במקום זאת, הם יכולים לשלוח אותו לתור אחרי צדקה או לקבץ נדבות, דין יוצא דופן בקשיחותו אפילו כשמדובר בעבדים. במקרה כזה על הציבור לתת צדקה לעבד שאדונו אינו מפרנסו, ולוודא שלא ימות ברעב. על אף שהרמב"ם כותב כי מן הראוי שאדם יתייחס יפה אל עבדו, כדרך החכמים הראשונים שסירבו לאכול לפני עבדיהם ובהמותיהם, הוא מציין שאין זו חובה הלכתית, ומותר לאדם לשעבד את עבדו הגוי בפרך. מה שנקרא, נבל ברשות התורה.

עבד מוצלף

גבולות מסוימים ההלכה אכן מציבה לאדון. שלא כמו בתרבויות עבדים עתיקות אחרות, שבהן הבעלים היה אדון מוחלט גם לחייו של העבד, בהלכה ההורג את העבד דינו מיתה, אף שהוא רשאי להצליף בו הצלפה הגונה כדי לחנכו לעבודה. מערכת החינוך של העבדים התנהלה באופן מחוספס משהו באותם ימים, והיהדות מקבלת זאת בהבנה.

עבד כנעני ששיניו נעקרו בידי האדון, שיצאה עינו או שאיבד איבר מרכזי אחר – זוכה לחירותו. עבד ערמומי יכול לבקש מאדונו, למשל אם הלה הוא רופא שיניים, שיסייע לו בעקירת שן, ובסיומה של הפרוצדורה יגלה האדון שהפעולה התמימה שלו הפכה את העבד לאדם חופשי מבחינה חוקית. סיפור מעניין בתלמוד מתאר כיצד שמח רבן גמליאל כאשר באשמתו איבד טבי, עבד החביב עליו מאוד, את עינו. הוא השתוקק לשחרר את טבי, ולא יכול היה בשל איסור התורה לשחרר עבד גוי. עתה יוכל להוציאו לחירות!  את השמחה קלקל רבי יהושע, שכאשר שמע על פשר שמחתו, הפטיר ביובש שהעבד שאיבד את עינו משתחרר רק אם יש עדים שראו שהאדון גרם לו זאת. טבי, שהתעוור בעינו ללא עדים, נותר משועבד עד יום מותו. מסופר שרבן גמליאל התאבל עליו, אף שפסק שאין מקבלים תנחומים על העבדים.

מנהגים אכזריים שהיו מקובלים בהיסטוריה לגבי עבדים אינם נמצאים בהלכה. למשל, אין בהלכה מקבילה למנהג הרומאי להרוג את כל העבדים בבית, במקרה שאחד מהם הרג את אדונו. לעתים היה מוסר התורה הומאני יותר מהחוקה האמריקנית, יצירתם של האבות המייסדים המהוללים. עד מלחמת האזרחים קבעה החוקה במפורש שעבד שברח ממדינה שבה נוהגת עבדות יוסגר אליה בחזרה. כנגד ציווי מחפיר זה אמרה התורה שלושת אלפים שנה קודם לכן:"לא תסגיר עבד אל אדונו" (דברים כג טז).

למי שמעוניין להתעמק בנושא, מומלץ לקרוא גם את הרשומות של "בלוגין שאובין" בנושא עבדות ויהדות. כמדומני שאין דרך טובה יותר להבין עד כמה ראוי להעריך את החירות מאשר ללמוד על עבדות. חג חירות שמח.


לקריאה נוספת

"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" – רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכה ט

מצווה לא לשחרר עבד – רמב"ם ספר המצוות, מצוות עשה רלה

רמב"ם הלכות עבדים, פרק ט

גילוי עריות של עבד כנעני – סנהדרין נח ב, וראה רש"י שם. ראו בפרק על הגר

רמב"ם הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יב

כיצד אדון רופא שיניים ישחרר עבד בטעות – רמב"ם עבדים, פרק ה, הלכה יג

 טבי ורבן גמליאל – בבא קמא עד ב; ברכות טז ב

איסור הסגרת עבד לפי רמב"ם, ספר מצוות, מצוות לא תעשה רנד – מי שיתעקש ליישב את הסתירה בין חוקת ארה"ב בטרם התיקון השלושה עשר לבין התנ"ך, יוכל למצוא פתרון בהלכה. האיסור להסגרת עבד חל רק אם הוא ברח מחו"ל לארץ ישראל, לא כשהוא בורח מחו"ל לחו"ל

התמונה העליונה – מאיור ב"אוהל הדוד תום"

התמונה התחתונה – הצלפה בעבד

מודעות פרסומת

היהודים והשחורים היו שניהם קורבנותיה של גזענות אכזרית, ששיעבדה ורצחה רבים מהם. יותר רצחה את היהודים מאשר שיעבדה אותם, יותר שיעבדה את השחורים מאשר רצחה אותם. היחסים בין שתי קבוצות אתניות אלו לא תמיד צייתו לאחוות העשוקים המתבקשת. בקרב השחורים בארה"ב היו גילויי אנטישמיות לא מעטים לאורך השנים, ואילו היהודים מצידם השתתפו, כחלק מקבוצת הרוב הלבנה, בדיכויים של השחורים במהלך ההיסטוריה. אנטישמים כמו מנהיג אומת האיסלאם לואיס פאראחן, אוהבים להדגיש את חלקם של היהודים בסחר בעבדים. כמו בכל סוג אפשרי אחר של מסחר, גם בו יהודים לא בחלו. אולם יהודים גם נטלו חלק לא פרופורציונלי במאבק לשחרורם של  השחורים.

אומת האיסלאם מציגה היהודים כסוחרי עבדים

מקורות מהתנ"ך

בתנ"ך ניתן למצוא נישואים מעורבים ראשונים בין יהודי לאשה שחורה, ובדרג הגבוה ביותר: משה רבנו נשא אישה כושית. כמו במקרים רבים בימינו, גם אז הנישואים בין הגזעים עוררו את חמת המשפחה – אהרן ומרים אחי משה זעמו.  בהופעה נדירה כמגן הפוליטיקלי קורקט העניש אלוהי התנ"ך את מרים בצרעת, והביא את הויכוח לסיומו (במדבר י"ב). יצוין שתיאור זה של הסיפור, אף שהוא ברור מהטקסט, לא התקבל על דעת המפרשים, שנישואי משה עם כושית כנראה עלו על סף הסבל שלהם, והם הסבירו ש"כושית" זהו כינוי אלגורי ליופיה של ציפורה בת יתרו, אשתו הידועה זה מכבר של משה, וזעמה של המשפחה נבע דווקא מהתנזרותו של משה מיחסי אישות איתה. לעומת הכושית אשת משה, שצבע עורה שנוי במחלוקת, אין מחלוקת על גזעו של שחור תנ"כי נכבד אחר, עבד מלך הכושי, שהציל את חייו של ירמיהו הנביא. דמות חיובית שחורה זו עוררה בחז"ל התפעמות ועל כן פסקו שהוא מהצדיקים שנכנסו לגן העדן עוד בחייהם. אגב, זו קבוצה שזכתה לתהילת עולם באחת מסצינות הסרט "חגיגה בסנוקר" בשל התמיהה שעוררה בחכם חנוכה – "מה, עוד בחייהם נכנסו ככה חופשי?!".

גזענות של פעם והיום

לעומת גישתו החיובית של התנ"ך, מאוחר יותר, בימי הביניים, הגזענות חלחלה לספרות היהודית.  בפרט ניתן למצוא אותה ברמב"ם שדעתו על השחורים שילבה בין אנתרופולוגיה לזאולוגיה: "והכושים…  אין אלה לדעתי בדרגת האדם, והם מן דרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם ומעל לדרגת הקופים". הרמב"ם מנמק את תיאורו בכך שהכושים, כמו קבוצות אתניות אחרות, נטולים לדבריו אמונה דתית כלשהי. במידה מסוימת הנימוק הזה מקהה את עוקצה של הגזענות. ייתכן מאוד שקבלת עולן של הנצרות או האיסלאם בידי השחורים היו משנות את דעתו של הרמב"ם בנושא, והוא היה משווה אותם לגויים אחרים.

השחורים בזמננו אכן משתייכים על פי רוב לדתות המונותאיסטיות.  הפעילות המסיונרית באפריקה הפכה את רוב שחורי היבשת לנוצרים, ולאחר מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני אף הועלתה האפשרות, שלא התממשה לבסוף, שממשיכו יבוא מאפריקה.  הארכיבישופים השחורים דווקא נוטים להביע עמדות שמרניות יותר מעמיתיהם מאירופה ומצפון אמריקה, מאחר שהם מושפעים פחות מהם ממגמות של ליברליזציה וחילון. אולי הרמב"ם היה רואה את דתיותם האדוקה באור חיובי, לעומת המתירנות של הדת באירופה. כך התפלגה הכנסייה האנגליקנית על רקע היחס להומוסקסואליות. הפלגים האפריקניים שלה נקטו בעמדה השמרנית יותר שהוקיעה הכרה בזוגיות חד מינית, למעט הפלג הדרום אפריקני שהושפע מרוחו הנאורה של הארכיבישוף דזמונד טוטו. בארצות הברית רוב השחורים הם פרוטסטנטים ויש מהם גם מוסלמים רבים. אחד הזרמים הפופולאריים הוא הנצרות הפנטקוסטית, שסימן ההיכר המובהק שלה הוא הדיבור בלשונות זרות ולא ידועות לדוברן במהלך הטקס הדתי. בהאיטי ובמערב אפריקה הנצרות מעורבת לעתים קרובות עם פולחנים אפריקניים מסורתיים הידועים כוודו.

לא רק העדר הדת של השחורים בני זמנו הביא להתייחסותו של  הרמב"ם אליהם כאל שוכני גן חיות פוטנציאליים. הוא הושפע מתיאוריית האקלימים היוונית, לפיה בני האדם הנמצאים באזורי הארץ הרחוקים נחותים. מלים לא נעימות על השחורים, בתקופה מאוחרת בהרבה, כשאזורי מגוריהם כבר לא נחשבו רחוקים כל כך, נכתבו בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. "מרבית העבדים היו תמיד מבני חם", הוא מציין, ומסביר זאת בכך שבגזעו "תתגבר אותה השפלות ודלדול הכוחות הרוחניים המביאים לידי עבדות", אך אין זה רע כל כך – מאחר שמוטב "לירודים שבבני אדם… להיות עבדים לאנשי מעלה".

חובות הברכה

האדם השחור מוזכר בהלכה הרבה בהקשר לחובה לברך. מי שרואה אדם שחור צריך לברך "ברוך משנה הבריות", כפי שמברכים כשרואים ננס, לבקן או מי שבטנו גדולה באופן מפלצתי. ברכה זו מעטים מברכים כיום, אולי מחמת העלבון שהמשונים עלולים להרגיש, אם כל הנתקל בהם ימלמל את משונותם, ואולי אף, כדרכם של מברכים, יצפה מסביבתו לומר אמן. אכן, כל זה באדם שחור שנולד לאב לבן, אך אם רואים כושי שנולד לכושי, מסביר רבי יעקב חגיז, כבר אין לברך על שינוי הבריות, כי זה טבעו של עולם, ששחור יוליד שחור. ומה, תוהה רבי יעקב חגיז, קורה כששחור הוליד לבן, מה מברכים כשרואים את הילד הלבן? ובכן, אז יש לברך "ברוך הטוב והמטיב".

אלו שהם גם וגם

היהדות מתייחסת לאדם השחור כאל גוי, ולא סתם כאל גוי, אלא כאל המשונה ואולי אף הנחות שבגויים. אולם יש שחורים שהם יהודים לכל דבר מבחינת ההלכה. המועמדים הידועים ביותר לתואר זה הם יהודי אתיופיה, שהועלו לארץ בשנות השמונים והתשעים. אבל קיימים גם יהודים שחורים ממוצא לא אתיופי, חלקם התגיירו, בחלקם התמזג דם יהודי עם דם שחור.  בתחומי הכתיבה, הבידור והספורט, בעיקר בארה"ב ובבריטניה, פעילים שחורים יהודים לא מעטים, חלקם שומרי מצוות. אחרי בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארה"ב גילתה העיתונות שבן דודה של אשתו, אדם שחור כמוה, הוא גר, יהודי חם ורב קהילת יהודים שחורים.

בחוצות השכונות החרדיות בירושלים מפורסמות מודעות המשווקות את הרצאותיו של נתן גמזדה, גר חרדי, שהוא צאצא למשפחת מלוכה אפריקנית מסווזילנד. לגמזדה אין קושי להצדיק טקסטים ביהדות שמתארים את השחורים בצורה מעליבה. הוא מאמין שההתייחסות השלילית הזו נובעת מהחושניות הטבועה באופי השחור, והיהדות לא אוהבת חושניות מופגנת מדי.

יהדות אתיופיה

מדינת ישראל העלתה לתחומיה במהלך השנים עשרות אלפי בני "ביתא ישראל" מאתיופיה. בשנות השבעים התנהל ויכוח על יהדותם. הרב עובדיה יוסף הכריע את הכף ופסק לטובתם. בעקבות החלטתו הועלו יהודי אתיופיה לארץ במסגרת חוק השבות. ליתר ביטחון הנהיגה להם הרבנות גיור לחומרה. לעמדתו של הרב עובדיה התנגדו חלק מהפוסקים החרדים האשכנזים. הם סברו שאפילו גיור לא יועיל ליהודי אתיופיה, כי ייתכן שהם ממזרים. באופן פרדוקסלי, דווקא אם יהודי אתיופיה הם יהודים כשרים מדורי דורות, צאצאי שבט דן, ההלכה מחמירה איתם. כיהודים הם עלולים להיחשב ממזרים, כי לקידושים שערכו באתיופיה היה תוקף, אך סביר שהגירושים שלהם לא נעשו על פי ההלכה הרבנית, שעליה לא ידעו דבר. לעומת זאת, אם היו גויים, גם לנישואיהם לא הייתה תחולה וגיור יכול להכניסם לקהל ישראל ללא קושי וחששות.

עוד פרדוקס הקשור בחריצת דינה של יהדות אתיופיה הוא שפוסקים טהרנים ושמרנים שהטילו ספקות במוצאה הסתמכו, דווקא הם, על חוקרים שגם להם עמדה סקפטית בנושא ואינם סבורים שבני ביתא ישראל הם צאצאים אותנטיים של העם היהודי, ואילו הרב עובדיה יוסף שנקט עמדה נאורה יותר והכליל את ביתא ישראל בעם היהודי היה צריך לשם כך לבטא זלזול בממצאי המחקר המדעי הסותרים לדעתו ולהתלונן על העמדת "עדות גאוני עולם" מול "חוקרים אשר דבריהם מהבל ימעטו".

בתחילת המאה הועלו, בתמיכתו הנלהבת של ראש הממשלה אריאל שרון, גם מומרים נוצרים מאתיופיה, בני הפלשמורה. לקהילות הרפורמיות הליברליות בארה"ב האפשרות לשלב בין ציונות לבין אהדה לשחורים הייתה פיתוי שאין לעמוד בו והם הפעילו לחץ גדול להעלותם. החרדים האשכנזים היו נלהבים פחות ושפכו קיתונות של רותחים על ש"ס, שתמכה בהעלאת הפלשמורה ואולי ציפתה גם לעשות הון אלקטורלי בקרבם.


לקריאה נוספת:

נכנסו לגן העדן עוד בחייהם – מסכת דרך ארץ פרק א

 הרמב"ם ושחורים – מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא, תרגום הרב יוסף קאפח

 תאוריית האקלימים – ראה אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו, זמורה ביתן, 2002, עמ' 165

 הרב קוק ושחורים – אגרות הראיה, חלק א, סימן צ

 ברכת משנה הבריות – שולחן ערוך אורח חיים, סימן רכה, סעיף ח

 ברכה על אדם שחור – שו"ת הלכות קטנות, חלק א, סימן רמ

 פולמוס העלייה האתיופית – שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן מח

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1219955 – קהילה גדלה של אפרו אמריקנים יהודים בברוקלין