רבים ממתנגדי העבדות במאה ה-19, למשל הרייט ביצ'ר סטואו, מחברת "אוהל הדוד תום", "האישה הקטנה שהביאה למלחמה הגדולה", בלשון אברהם לינקולן, היו נוצרים אדוקים בכל רמ"ח איבריהם. כיצד הצליחו ליישב את אמונתם בתנ"ך עם פסוקים כ"ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט כה) ודיני העבדות המפורטים בפרשת משפטים? לאמונה גמישות משלה. לפי שיטת הנוצרים אויבי העבדות, שבוטאה בארצות הברית במהלך המאה ה-19, רוחו הכללית של התנ"ך היא של אהבה לזולת וחסד, ואין היא יכולה לסבול מוסד זה.
דברים דומים הביע אברהם לינקולן בנאום ההשבעה שלו לתקופת כהונתו השנייה, ששוחזר לאחרונה בסרט "לינקולן" של סטיבן שפילברג. בנאום, שנישא בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, אמר לינקולן כי גם אם יגדלו החורבן וההרס עוד ועוד, עדיין יוכלו להיחשב כתגמול האלוהי על שעבוד השחורים. "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", ציטט את ספר תהילים (יט, י) בעוד בשדות הקרב העקובים מדם מצטברים עוד ועוד חללים. התגמול האלוהי היה נורא. במלחמה נהרגו שש מאות אלף אמריקנים, מספר דומה בערך למספר ההרוגים שהיו לארה"ב בכל שאר מלחמותיה יחד, כולל שתי מלחמות העולם.
בלב מורשתו של עם ישראל מצויה זהותו כעם עבדים משוחררים, המחזיק תודה נצחית לאורך הדורות על החירות שזכה לה. אף על פי כן, זהות זו לא תורגמה בהלכה לשלילה מוחלטת של מוסד העבדות, או לציפייה שאלוהים יגמול לקיומו בצורה האיומה שציפה לה לינקולן. ההלכה אמנם גילתה יחס נדיב למדי לעבדים כאשר פסקה את דינו של העבד העברי, אשר האדון חייב לתת לו תנאים שווים לתנאיו שלו – במאכל, במשתה, בכסות ובמגורים. ועל כך נאמר "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".
העבד הכנעני
אולם דינו של העבד הלא יהודי, המכונה עבד כנעני, שונה לגמרי. בעוד עברי נעשה עבד רק אם מכר עצמו לעבד מחמת חוסר כל או גנב, הנוכרי עלול להיהפך לעבד סתם מביש מזל – אם נשבה במלחמה או פשוט נולד לשפחה. לעבד העברי תוצע חירותו לכל היותר אחר שבע שנים, בשנת השמיטה; את העבד הכנעני לא רק שלא חייבים לשחרר בסופו של דבר, אלא שאסור לשחרר אותו, אף אם אדונו מעוניין לגלות נדיבות כלפיו. "לעולם בהם תעבודו", כתוב בתורה, וחז"ל מפרשים הוראה כזו פשוטו כמשמעו – אין לשחרר עבד גוי. החובה לשעבד גוי ולא להוציאו לחופשי היא אחת מ-613 המצוות. מצווה מס' 235 לפי הרמב"ם. אם תיתקלו ביהודי ירא שמים ההולך עם זקן עבות וציציות בחוץ ומשתבח שהוא מקיים תרי"ג מצוות, תוכלו להתריס כנגדו – "ואת עבדך הכנעני כבר סירבת לשחרר?" .
בתלמוד נדונה השאלה האם מותר לשחרר עבד כנעני במטרה טובה, למשל כדי שישלים מניין. מקרה כזה מעלה דילמה, שכן מצוות התפילה במניין באה בעבירה – שחרור עבד נוכרי. ההלכה שנפסקה היא שאכן מותר לשחרר עבד למטרה זו, מה שמותיר מרחב תמרון רחב לבעלי עבדים בעלי נטייה ליברלית בנפשם.
העבד הכנעני נטבל ונימול וחייב בחלק מהמצוות, אותן מצוות שחייבת בהן האישה. חובותיו הדתיות כוללות גם את התביעה הנעימה לנוח בשבת. יש איסור אחד, דווקא חמור מאוד בדרך כלל, שלא חל עליו: גילוי עריות עם קרובים. הוא רשאי לשכב עם אמו, עם בתו ועם אחותו, משום שנחשב כמי שנולד מחדש והתנתק מקשריו המשפחתיים הקודמים. בניגוד לגר, שעל אף שאותה סברה נכונה גם לגביו חכמים מנעו ממנו לחטוא בגילוי עריות מחשש שהדבר יוריד קרנה של היהדות, לעבד כנעני גילוי העריות הותר.
גבולות השעבוד
חובותיו של האדון לעבדו הכנעני קלושות ביותר. קפוצי היד שבין האדונים אפילו רשאים לסרב לתת לעבד לאכול. במקום זאת, הם יכולים לשלוח אותו לתור אחרי צדקה או לקבץ נדבות, דין יוצא דופן בקשיחותו אפילו כשמדובר בעבדים. במקרה כזה על הציבור לתת צדקה לעבד שאדונו אינו מפרנסו, ולוודא שלא ימות ברעב. על אף שהרמב"ם כותב כי מן הראוי שאדם יתייחס יפה אל עבדו, כדרך החכמים הראשונים שסירבו לאכול לפני עבדיהם ובהמותיהם, הוא מציין שאין זו חובה הלכתית, ומותר לאדם לשעבד את עבדו הגוי בפרך. מה שנקרא, נבל ברשות התורה.
גבולות מסוימים ההלכה אכן מציבה לאדון. שלא כמו בתרבויות עבדים עתיקות אחרות, שבהן הבעלים היה אדון מוחלט גם לחייו של העבד, בהלכה ההורג את העבד דינו מיתה, אף שהוא רשאי להצליף בו הצלפה הגונה כדי לחנכו לעבודה. מערכת החינוך של העבדים התנהלה באופן מחוספס משהו באותם ימים, והיהדות מקבלת זאת בהבנה.
עבד כנעני ששיניו נעקרו בידי האדון, שיצאה עינו או שאיבד איבר מרכזי אחר – זוכה לחירותו. עבד ערמומי יכול לבקש מאדונו, למשל אם הלה הוא רופא שיניים, שיסייע לו בעקירת שן, ובסיומה של הפרוצדורה יגלה האדון שהפעולה התמימה שלו הפכה את העבד לאדם חופשי מבחינה חוקית. סיפור מעניין בתלמוד מתאר כיצד שמח רבן גמליאל כאשר באשמתו איבד טבי, עבד החביב עליו מאוד, את עינו. הוא השתוקק לשחרר את טבי, ולא יכול היה בשל איסור התורה לשחרר עבד גוי. עתה יוכל להוציאו לחירות! את השמחה קלקל רבי יהושע, שכאשר שמע על פשר שמחתו, הפטיר ביובש שהעבד שאיבד את עינו משתחרר רק אם יש עדים שראו שהאדון גרם לו זאת. טבי, שהתעוור בעינו ללא עדים, נותר משועבד עד יום מותו. מסופר שרבן גמליאל התאבל עליו, אף שפסק שאין מקבלים תנחומים על העבדים.
מנהגים אכזריים שהיו מקובלים בהיסטוריה לגבי עבדים אינם נמצאים בהלכה. למשל, אין בהלכה מקבילה למנהג הרומאי להרוג את כל העבדים בבית, במקרה שאחד מהם הרג את אדונו. לעתים היה מוסר התורה הומאני יותר מהחוקה האמריקנית, יצירתם של האבות המייסדים המהוללים. עד מלחמת האזרחים קבעה החוקה במפורש שעבד שברח ממדינה שבה נוהגת עבדות יוסגר אליה בחזרה. כנגד ציווי מחפיר זה אמרה התורה שלושת אלפים שנה קודם לכן:"לא תסגיר עבד אל אדונו" (דברים כג טז).
למי שמעוניין להתעמק בנושא, מומלץ לקרוא גם את הרשומות של "בלוגין שאובין" בנושא עבדות ויהדות. כמדומני שאין דרך טובה יותר להבין עד כמה ראוי להעריך את החירות מאשר ללמוד על עבדות. חג חירות שמח.
לקריאה נוספת
"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" – רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכה ט
מצווה לא לשחרר עבד – רמב"ם ספר המצוות, מצוות עשה רלה
רמב"ם הלכות עבדים, פרק ט
גילוי עריות של עבד כנעני – סנהדרין נח ב, וראה רש"י שם. ראו בפרק על הגר
רמב"ם הלכות רוצח, פרק ב, הלכה יב
כיצד אדון רופא שיניים ישחרר עבד בטעות – רמב"ם עבדים, פרק ה, הלכה יג
טבי ורבן גמליאל – בבא קמא עד ב; ברכות טז ב
איסור הסגרת עבד לפי רמב"ם, ספר מצוות, מצוות לא תעשה רנד – מי שיתעקש ליישב את הסתירה בין חוקת ארה"ב בטרם התיקון השלושה עשר לבין התנ"ך, יוכל למצוא פתרון בהלכה. האיסור להסגרת עבד חל רק אם הוא ברח מחו"ל לארץ ישראל, לא כשהוא בורח מחו"ל לחו"ל
יהודים על הירח 
