סגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה מצוטט בדה מרקר כאומר:"לא כתוב בשום מקום שהגבר צריך לעבוד. מספיק טוב אם האישה עובדת". ואני תוהה: האם מעולם לא קרא או שמע נוסח כתובה?

אחת מהמהפכות התרבותיות המשמעותיות שהתחוללו במערב בעשורים האחרונים נסובה סביב מעמדה של הומוסקסואליות. כיום יחסים חד מיניים בין בגירים אינם נחשבים עוד לבלתי הגונים או לבלתי מוסריים בחברה המערבית.  בעבר אסר החוק על יחסים אלו בין גברים, אך כבר בשנות החמישים לא נאכף חוק זה בישראל. חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, יקה במוצאו, אמר שכפי שניתן היה לצפות משופטי גרמניה שלא יאכפו את חוקיהם הבלתי מוסריים של הנאצים, כך לא היה בדעתו לאפשר הנהגתו של חוק בלתי מוסרי בארץ.  החוק בוטל רשמית ביוזמת שולמית אלוני ב-1988. בארצות הברית המתינו חוקים דומים עד ל-2003, אז ביטל אותם בית המשפט העליון של ארצות הברית, אך לא פה אחד. גם אז, בפתח המאה ה-21 באמריקה, חלק מהשופטים סברו, בדעת מיעוט, שהחוקה מאפשרת לדון הומואים בפלילים על התנהגותם המינית.

מצעד הגאווה

משכב זכור בהלכה

ההלכה קובעת ליחסים הומוסקסואליים בין גברים את העונש האולטימטיבי: מוות בסקילה.  חטא ההומוסקסואליות יוחס לבני דור המבול. עוונם זה אינו מוזכר בפירוש בתורה, אך כנראה חז"ל לא יכולים היו להעלות על דעתם שחברתם המושחתת כל כך לא תתהולל גם במשכבי זכור. לפי המדרש, את ההחלטה הסופית לשטוף אותם בזעמו קיבל אלוהים רק אחרי שהתחילו לחתן גברים זה עם זה או עם בהמות. בניגוד לאלו שנשא אותם המבול, או לאנשי העיר סדום אחריהם, יהודים לא נחשבים לשטופים במשכב זכור. "לא נחשדו ישראל על משכב זכור", כותב הרמב"ם, בקביעה שמזכירה אסוציאטיבית את טענתו של נשיא איראן שאין הומוסקסואליות בארצו.  בהתאם לכך מרשה הרמב"ם לשני גברים בני ישראל לשהות יחד בחדר סגור, אך ממליץ, ליתר ביטחון, להימנע מכך.

ההלכה אפילו מצאה צורך להתייחס בחומרה להומואיות נרקסיסטית – אם גבר שוכב עם עצמו.  במקרה שבו הוא מצליח בגמישות אנטומית מופלאה להחדיר את איבר מינו לתוכו, הוא עלול להיות חייב מיתה פעמיים. פעם בגלל היותו הצד החודר ופעם בגלל היותו הצד הנחדר.

ההלכה מתרככת

הדינים הקשוחים האלו משקפים התנגדות מוחלטת להומוסקסואליות,  אולם בשנים האחרונות חל שינוי מסוים אפילו באורתודוקסיה. לאור ההכרה הכללית בכך שהומוסקסואליות היא תכונה טבועה באדם, שאינה פרי בחירה, מצוקתם של הומואים דתיים זכתה להתייחסות רבנית נרחבת, לעתים אמפתית במידת מה, בפרט מהרב יובל שרלו, הרב הבולט ביותר כיום בציונות הדתית המתונה, שמרבה לענות תשובות באינטרנט בנושא לפונים אנונימיים. הרב שרלו קורא להומואים הדתיים לצאת מהארון ולספר לסביבתם על נטייתם המינית, אך גם הוא אינו מעוניין ואינו יכול, עם כל נאורותו, להתיר להם לממש את מיניותם המנוגדת להלכה.

צעירים דתיים הנמשכים לבני מינם, בעלי "נטייה הפוכה", בלשון החברה הדתית, אינם יכולים להסתפק ברצון הטוב. הם זקוקים להיתר הלכתי רלוונטי. בפורומים באינטרנט שבהם ניתן לגלוש באנונימיות הם מחפשים בן זוג דתי ולא חפיפניק, מתחבטים בסתירה שבין נטייתם המינית לאמונתם, חולקים סיפורים מהווי חייהם, למשל על סטוץ שהניב חברותא קבועה ללימוד אמונה, ובעיקר מנהלים ויכוחים בינם לבין עצמם, בין השמרנים שבהם המגלים הבנה להומופוביה שבה הם מוקפים בחברה הדתית לאלו שמלאים עליה בזעם.

יש פיתרון?

הומואים דתיים רבים מצאו דרך לעקוף את איסור התורה. איסור זה, על פי הבנתם, הוא רק על יחסים אנאליים, ולפיכך הם מקיימים יחסים אינטימיים מסוגים אחרים, בפרט מין אוראלי. בסוף המאה הקודמת הסעירה שאלה דומה את העולם המערבי. האם ביל קלינטון שיקר כשטען שלא קיים יחסי מין עם מוניקה לוינסקי, והתכוון לכך שקיים איתה מין אוראלי בלבד. ההלכה אכן לא מתייחסת למין כזה כמין של ממש, והוא פטור מהעונשים החמורים המוטלים על יחסי מין אסורים רגילים. אומנם, עדיין קיים איסור מסוים, גם אם לא חמור יחסית,  על קרבה פיזית אל מי שאסור מינית, גם אם הקרבה היא על ידי חיבוק, נישוק או סוגים שונים של גילויי אינטימיות שאינם יחסי מין סטנדרטיים, מה שמכונה בהלכה "ביאה דרך איברים". בנוסף, כל יחסי מין שכרוכים בהוצאת זרע לבטלה מעוררים גם את בעיית איסור האוננות.

לכאורה ניתן היה למצוא פתרון הלכתי אחר המתיישב היטב עם בהלת האיידס – מין בטוח מבוצע על ידי חציצת קונדום. האם מעורבות הקונדום, בשל טבעו החוצץ, מונעת מיחסי המין בין גברים להיחשב כיחסי מין אסורים ממש? כפי שהוא מונע מוות ממחלת מין, כך הוא מציל ממוות על פי ההלכה? בפוסט הקודם בנושא החור בסדין כבר התייחסתי לשאלה הזו. אף שאין תמימות דעים מוחלטת בסוגיה זו, ההשקפה המקובלת היא שמין עם קונדום הוא מין לכל דבר, ולפיכך המין הבטוח החד מיני הוא עדיין מין שאסור כליל.

מצוקתם של הומואים דתיים זכתה להתייחסות, אמנם מצומצמת ביותר, כבר בכתביו של הרב קוק. באופן אירוני, הפתרון שהרב קוק מציע להומואים הדתיים הפוך כליל לפתרון שגיבשו לעצמם רבים מהם. אם הומו דתי משקיט את מצפונו על ידי יחסים עם גבר, אך התנזרות מסוג מסוים של מין – מין אנאלי, הרב קוק מציע לו לספק את יצריו על ידי מין אנאלי עם אשתו, "הפיכת שולחן", בלשון חז"ל. נראה שהרב קוק סבר שאם יותר להם לשכב עם האישה בדרך ששוכבים עם הגבר, יוכלו ההומוסקסואלים למצוא נחמה. האמנם זהו פתרון פסיכולוגי מעמיק למצוקתם של אלו שנמשכים לבני מינם? ספק רב. למרות דבקותם במשנתו של הרב קוק, רבני הציונות הדתית שבאו אחריו והתמודדו עם הסוגיה ביתר עוצמה, הדגישו פתרונות אחרים. המלצה מקובלת אחת היא על טיפול פסיכולוגי, פתרון פרדוקסלי שכן הפסיכולוגיה עצמה אינה מאמינה באפשרות לשנות נטייה מינית. פתרון זה מקודם במיוחד בידי הרב שלמה אבינר, אחד הרבנים הבולטים באגף השמרני של הדתיות הלאומית, שאף תומך בארגון בשם "עצת נפש" שמקדם כל מיני שיטות פסיכולוגיות, משונות יותר ופחות, שאמורות לגאול את המטופל ההומו מהמשיכה לבני מינו ולעורר בו תחושות של גבריות הטרוסקסואלית מוצקה ובטוחה. למרבה המבוכה, אחד מתומכיו של המיזם היה הרב מוטי אלון. אחרי שנחשפו החשדות שלרב אלון עצמו היו קשרים בלתי ראויים עם צעירים, מכתב תמיכתו הוסר מהאתר של הארגון.

פתרון חילופי שמציעים רבנים, שיש בו משום הרמת ידיים מסוימת מול חוסר היכולת לתת מענה לקונפליקט, הוא להציע לפונה ההומו הצעיר התנזרות והקדשת החיים ללימוד תורה ולעשיית חסד. רעיון אחר שהועלה הוא חיפוש בחורה יראת שמים, אולי לסבית, שתסכים לחלוק חיים של זוגיות והולדת ילדים, גם ללא סיפוק אינטימי ורגשי.  הרב ארלה הראל, ראש ישיבת הסדר בעברו, יזם לשם כך אתר המשדך בין לסביות להומואים, והתהדר בתמיכתם של בכירי רבני הציונות הדתית.

הזווית החרדית

זווית אחרת על ההומוסקסואליות, חרדית יותר ומיושנת יותר, הציע הרב משה פיינשטיין. לדברי הרב פיינשטיין, תאווה הומוסקסואלית אינה קיימת כלל וכלל, שהרי היא סותרת את הטבע. על פי רוב, רשעים יכולים לתרץ את פשעיהם בטענה שיצרם גבר עליהם, אבל כלשונו, "על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו".  מדוע בכל אופן יש הומוסקסואלים בעולם? רק משום שהם מעוניינים לבצע את מעשיהם כהתרסה כנגד אלוהים.  באופן שאינו עקבי לחלוטין עם השקפה זו, עדיין מתאמץ הרב פיינשטיין למצוא דרכים לסייע להומוסקסואל לגבור על יצרו. בין השאר הוא מזכיר לו שההומו מבצע מעשה "נגד האנושיות שנעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות", ואפילו "הרשע השני שעושה איתו את העבירה" בז לו.

עוד מכביר הרב פיינשטיין מילים חריפות על ההומוסקסואלים:  "אף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם… ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל".   מאז כתב את דבריו השתנו הזמנים, וברוב המדינות הנאורות דווקא הומופוביה מהסוג שהביע הייתה נראית כדבר שאינו מן הישוב כלל, אולם האיבה התהומית של החרדים להומוסקסואליות לא השתנתה. היא התסיסה מחדש את ירושלים כל פעם שהתעתד לצעוד בה מצעד הגאווה, ואף הביאה בעבר לפציעתו של צועד בידי דוקר חרדי. עם זאת, חשוב לומר שאין כיום רבנים שקוראים לרצח הומואים, גם לא בשוליים הקיצוניים. לא ידוע אם פיגוע הירי בבר נוער בתל אביב באוגוסט 2009 נבע ממשטמה דתית.

מה קורה בישיבות?

בחברה החילונית קיים מיתוס על קשרים אירוטיים חד מיניים הרווחים בישיבות, בהיותן על טהרת הזכרים. גם במחקרי יוצאים בשאלה צוינה שכיחותם של סיפורים על קיום קשרים הומוסקסואליים בישיבה אצל יוצאים. קשה לדעת כמה באמת נפוצה תופעה זו, יש הטוענים שמגזימים בה ויש הטוענים שהיא אופיינית, משום מה, בעיקר לזרמים החרדים החסידיים. העיתונאי חנוך דאום, בוגר החינוך הדתי לאומי האליטיסטי, חזר בספרו האוטוביוגרפי החושפני מאוד לרגעי האושר שגרמה לו אהבת החברותא שלו, בתקופת הבדידות הגדולה בפנימיה הישיבתית. הייתה ביניהם, כך תיאר, "רומנטיקה מקסימה, ספק פיזית, ספק נפשית".

דעת המדע

אין הוכחות שחינוך מופרד תורם לפיתוח זהות הומוסקסואלית בבגרות. אדרבה, על פי תיאוריה של הפסיכולוג דריל בם, האדם נמשך לבני המין שנראה לו בילדותו אקזוטי ומרוחק יותר. ילד שנודה מחברת הבנים ושיחק עם הבנות, יגדל לאדם שבנים נראים לו אקזוטיים, מרוחקים, ולפיכך הרבה יותר אטרקטיביים. לעומת זאת, ילד הרגיל לשחק עם בני מינו יראה את הבנות כאקזוטיות ויימשך אליהן בבגרות. אם זה כך, יהיה הגיוני להסיק מהתיאוריה של בם שחינוך נפרד מקטנות הוא דווקא חממה לגידולם של הטרוסקסואלים. ילדים יתרגלו לחברתם המוכרת של בני מינם, אך את הסקרנות והמשיכה הם ישמרו לבני המין השני, שלא ניתנו להם שום הזדמנויות להתראות איתם. מכאן סלולה הדרך להקמת משפחה ברוח ישראל סבא.

כנגד השיקול הזה, יש סיבה מדעית משכנעת למדי להניח ששיעור ההומוסקסואלים אצל החרדים בכל אופן גדול יותר מבחברה החילונית. מתברר שככל שלילד היו יותר אחים זכרים, כך סיכוייו לצאת הומו גדולים יותר, זאת בשל סיבות הקשורות לפעילות ההורמונלית ברחם האישה. בחברה החרדית מרובת הילדים רבים הבנים שיש להם מספר רב של אחים גדולים. אם הסטטיסטיקה אינה משקרת, כתוצאה מכך חיים בה המוני הומואים. בכורח הנסיבות החברתיות, אלו הומואים לטנטים שנושאים בשתיקה את סבלם.

לסביות

הנימוק המסורתי השכיח כנגד הומוסקסואליות הוא שהיא מביאה להתדלדלותו של המין האנושי, מאחר שאינה כרוכה בהולדת ילדים. מבחינה זו נראה שלאורך הדורות דווקא הלסביות הייתה בעייתית יותר מהומוסקסואליות גברית. אישה שלא מקיימת יחסים עם גבר מבזבזת את פוטנציאל ההולדה שברחם שלה, לפחות בתקופה שלפני בנק הזרע וההפריה המלאכותית. גבר שלא מקיים יחסים עם אישה לא הקטין למעשה את פוטנציאל ההולדה בעולם, מאחר שאת מקומו, בעולם העבר שהתאפשר בו ריבוי נשים, יכול היה לתפוס בנקל גבר אחר. אף על פי כן, האיסור על יחסים לסביים בהלכה, אף שהוא קיים, דווקא קל יותר מהאיסור על הומוסקסואליות בין גברים ואינו כרוך בענישה חמורה. איסור זה נובע מהחשבת המשגל הלסבי כ"מעשה ארץ מצרים". יש מחלוקת אם איסורו הוא מהתורה או מדברי חכמים. כך או כך, השולחן ערוך קורא לבעל למנוע מאשתו להימצא במחיצת נשים הידועות בחיבתן לאקטים לסביים, וכן מורה לבית הדין להכות נשים אלו. הדיון ההלכתי התמקד יותר במרוצת השנים בהומוסקסואליות גברית, כנראה משום שהיא נתפסת כאיסור חמור יותר.  עם זאת, בעולם הדתי האורתודוקסי לסביות זוכות בסופו של דבר לאותו יחס כמו הומואים כיום. ההודאה בקיומן עדיין מהווה כמעט טאבו מוחלט בחברה החרדית, אך היחס אליהן נעשה סובלני יותר ויותר בחלקים המתונים של החברה הדתית לאומית.


לקריאה נוספת

 חיים כהן על חוקים נגד הומוסקסואליות – מיכאל ששר, חיים כהן – שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר, כתר, ירושלים 1989, עמ' 236

 Lawrence v. Texas, 539 U.S. 558  2003 , פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב. שלושה מבין תשעת שופטים התנגדו למסקנת הרוב שמנעה הפללה של הומוסקסואלים

 עונש על הומוסקסואליות – רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טו, הלכה יב

 עונש דור המבול – מדרש ויקרא רבה, פרשה כ"ג

 ייחוד של גבר עם גבר – רמב"ם, איסורי ביאה, פרק כב, הלכה ב

 גבר שוכב עם עצמו – סנהדרין נה א

 הרב שרלו, "עדיף לצאת מהארון", ynet

מיניות הומוסקסואלית שאינה כרוכה במשכב זכור – לפי הרמב"ם, ביאה דרך איברים ואיסורי קרבה הם מהתורה, ואילו לפי הרמב"ן איסורים אלו הם מדרבנן בלבד. ראה ספר המצוות לרמב"ם, מצווה שנג, והשגות הרמב"ן שם. דעת השולחן ערוך (אבן העזר סימן כ סעיף א) היא כרמב"ם.

הרב קוק על הומוסקסואליות – שמונה קבצים, קובץ ו, פסקה צט

עירית קורן, ארון בתוך ארון – כתבה בעיתון הארץ

ערוץ 1, כתבה על לסביות דתיות

הרב פיינשטיין על הומוסקסואליות – שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן קטו; שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קטו

הרב אלון תומך בארגון עצת נפש, nrg

שרית ברזילאי, לפרוץ מאה שערים, ידיעות אחרונות, תל אביב 2004, עמ' 166

 חנוך דאום, אלוהים לא מרשה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2007, עמ' 24

 Bem, D. J. (1996). Exotic becomes erotic: A developmental theory of sexual orientation. Psychol. Rev. 103: 320–335

David A. Puts, Cynthia L. Jordan, & S. Marc Breedlove. O brother, where art thou? The fraternal birth-order effect on male sexual orientation, PNAS 2006 103:10531-10532

Wikipedia, Fraternal birth order and sexual Orientation

תמונת מצעד הגאווה מוויקיפדיה

הצל הוא המקום אליו לא מגיעות קרני האור, חשוך, נסתר, סמל אוניברסלי לאפלה, בסרטי מתח כמו גם בפסיכולוגיה היונגיאנית. בעיניים רציונליות זו תופעה פיזיקלית תמימה, נטולת נזק, שנובעת מהגאומטריה של קרינת האור. אולם המקובלים התייחסו לאימת הצל ברצינות רבה, ומצאו בו את הסוד הקודר ביותר לכל אדם חי: זמנו הבלתי נמנע של המוות.

צל על חוף ים

לפי הרמב"ן ומקובלים אחרים, ישנה דרך שבאמצעותה יכול אדם לדעת האם הוא צפוי למות בשנה הקרובה. בליל הושענא רבה, הלילה שלפני שמיני עצרת, החג שמסיים את סוכות, מפגין צל הירח גחמה אכזרית צופה למרחוק. באותו הלילה לא יראה אדם שעתיד למות את הצל של ראשו. מי שאינו מפחד להביט נכוחה בעתיד, גם אם הוא עגום, יבחן באותו לילה היטב את מה שמספר לו הצל, ולא בהכרח אלו דברי נחמה.

מבחן הצל מבשר החיים והמוות לא נותר בספרי מיסטיקה אזוטריים, אלא מוזכר בקודקס הסמכותי של היהדות, בשולחן ערוך, אם כי שם מצוינת גם הדעה הסקפטית יותר, הסוברת שמוטב שלא לחקור עתידות.

בחוג הימי ביניימי של חסידי אשכנז היו נוהגים לצאת לקראת הירח עטופים בסדין, להתפשט ממנו, ולהתייצב ערומים אל מול אור הלבנה. לא היה זה טקס פאגאני חלילה, אלא בדיקה כמו רפואית, כמו ללכת לרופא עור בימינו. החסידים בחנו באופן מדוקדק את איברי הגוף, האם צילם מופיע. הם לא הסתפקו בצילו של איבר אחד. צל הראש קובע אם האדם יחיה או ימות, אבל גם לשאר האיברים יש סיפור לספר, מוצפן בסימבוליקה פשטנית למדי. אם יחסר צל אחד מאצבעות האדם – זהו סימן למוות של קרוב.  צל חסר ביד ימין צופן רעות לבנים הזכרים, וצל נעלם ביד שמאל מרמז על הבנות. באופן כללי, איבר שצילו אינו מושלם, הוא איבר עם פרוגנוזה להרבה ייסורים בשנה שלאחר מכן. ניתן לשער שבדיקת האיברים לאור הירח הייתה חוויה לא קלה ללוקים בהיפוכונדריה מיסטית. המקובל האיטלקי רבי מנחם הרקנאטי טען שמבחן הצל תקף גם לבעלי חיים. שמועה שמע שאפילו עופות יעבירו לילה לפני שחיטה ללא צל.

מה הדרמה שמאחורי ליל הצללים? על פי הקבלה, עד חצות ליל הושענא רבה נחתמים הפתקים המכילים את גורלות בני האדם למשך השנה הקרובה. לפיכך הצל נוהג מנהג סינדרלה ומגבש את צורתו הסופית ללילה רק מחצות והלאה. למחרת יימסרו הפתקים לביצוע המלאכים. בשל גורליותם מקובל בין חברים ערב הושענא רבה איחול ל"פתק טוב".

ליל חיתום הגורלות לא מוצא את יראי השמים אדישים. הם נוהגים לבלות אותו בלימוד תורה שקדני.  בכך מקביל לילה זה לליל שבועות, שגם בו קיים מנהג דומה של לימוד תורה לאורך הלילה.

העובדה שהדין נחתם בהושענא רבה על פי הזוהר נדמית כסותרת את דברי התורה כי כבר ביום הכיפורים, הקודם אחד עשר ימים להושענא רבה, מתכפרים החטאים. המעטת סופיותו של יום הכיפורים כיום דין היא אחת המוזרויות של הזוהר, שמתנגדי הקבלה השתמשו בה כדי להוכיח שהוא סותר את עיקרי הדת. בפועל המאמינים מראים יכולת יפה להסתגל לאינפלציה של ימי דין, ולהתייחס לכל אחד מהם בכבוד הראוי. כל יום דין מהווה הזדמנות מחודשת להשתכנע שאלוהים באמת סולח. ואפילו במקרה הרע, כאשר בליל הושענא רבה עצמו הסימנים מעידים שאינו סולח, מוקדם לתפור תכריכים. הרקאנטי מנחם אומללים שאיבדו את הצל של עצמם בלילה הלא נכון בהעידו שיש אנשים שאחרי שלא ראו צל בליל הושענא רבה, הכו על חטא, חזרו בתשובה, וצלם שב ללוותם עוד באותו הלילה. אלוהים נתן צ'אנס נוסף.


לקריאה נוספת

רמב"ן, במדבר יד ט

 מבחן הצל – רמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן תרסד, סעיף א

 ישראל וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, עמ' 253, 256. בספר נידון באריכות מנהג ההסתכלות בצל.

 רקנאטי על התורה, פרשת שלח

 הרב פנחס זביחי, שו"ת עטרת פז, חלק ראשון – כרך ג, אבן העזר, מילואים יב, עמ' רצב

 תמונת הצל על החוף – מקור בויקיפדיה

בחברה החרדית שורר פחד כה גדול מתשוקות הבשר ומפיתויי הגוף שכמעט שום חרדי, צעיר או קשיש, לא יעז לשבת בתחבורה הציבורית לצידה של שום אישה שאינה אשתו. גברים יותירו ריק אפילו את המושב שליד ישישה עטופה מכף רגל ועד ראש. הבסיס ההלכתי לפוביה הזו קלוש, אך ממנה קצרה הדרך לצעקה האחרונה בצניעות, חידוש שהתפשט בעשור האחרון: אוטובוסי מהדרין שבהם יושבים הגברים מלפנים, והנשים מאחור.

חומרות הצניעות

תמונות של נשים אינן מוצגות בעיתונים החרדיים. העורכים הגראפיים שלהם מאומנים היטב על מלאכת מחשבת בפוטושופ, למשל כדי שיוכלו להציג את תמונת ממשלת ישראל מבלי להכליל בה את השרות. בחלק מהעיתונים החרדיים אפילו שמות פרטיים של נשים הן הס מלהזכיר, כנראה פן מדובר באישה כדוגמת רחב הזונה, שהתלמוד מספר שדי היה באזכור שמה כדי להביא גבר לאביונה. שום ספר קריאה חרדי לא יזכיר מגע כלשהו בין גבר לאישה. ספריו של סופר חרדי גרמני מפורסם מהמאה ה-19, הרב מאיר להמן, הורחקו או צונזרו, על אף המסר האורתודוקסי השמרני הבלתי משתמע לשתי פנים שיוצא מהם. זאת משום שהייתה בהם רומנטיקה קלה, זכר לתקופה שבה אלמנט כזה בספר חרדי עדיין היה דבר שיעלה על הדעת. אם אפשר היה לצנזר מהתנ"ך אי אלו קטעים, אפילו את הנשיקה התמימה שהצמיד יעקב לרחל כשפגש בה לראשונה (בראשית כט יא) , חוצות בני ברק ומאה שערים היו מתמלאות בגזירי כתבי קודש שחינם סר בעיניהם של טהרני צניעות.

ככל שהם מתאמצים יותר לדכא כל אפשרות לגירוי מיני אקראי, כך גובר בחרדים התסכול על כך שאינם עושים מספיק. אחרי הפיגוע הקשה בקו 2 בירושלים ב-2003, שבו נהרגו למעלה מ-20 חרדים, שבעה מהם ילדים, רבנים חרדים הזדרזו לתלות את האסון בחוסר צניעות. במקרה ההוא הייתה בכך אירוניה, משום שאחותו של המחבל המתאבד סיפרה לדיילי טלגרף שאחיה, אימאם מוסלמי שלעולם לא היה מישיר מבט לנשים, העדיף לפגע בין חרדים, כי לא יכול היה לשאת את המראה של הנשים החשופות החילוניות.

אחד המחסומים היחידים שעוד נותרו בתחום תגבור הצניעות הוא הרעלה. קבוצת הנשים החרדיות שהתחילו ללבוש רעלות וזכתה לחשיפה עיתונאית ב-2008 עוררה את החשש שזה הדבר הרע הבא בתחום. נשים חרדיות הביעו את החשש שעוד תיווצר נורמה חדשה, שתיכפה עליהן בסופו של דבר. בפועל "הטליבניות" דווקא נרדפו והוקעו על ידי החברה החרדית, וכשהתברר שמנהיגת כת הרעלות התעללה בילדיה, נמוג כל סיכוי שעשרים ושבע שכבות הביגוד שעל גופה יהיו לצו האופנה במגזר.

אישה עם שאל

האם יש חור בסדין?

לאור אובססיית הצניעות החרדית, אין פלא שצמח המיתוס על תפקידו של החור בסדין ביחסי המין בין בני זוג חרדים. לא היה זה מפתיע אם הרתיעה מקשר בין גבר ואישה וממגע גוף בגוף הייתה מגיעה גם לדרגה כזו שתצמצם את קיומו, אפילו בין בני זוג נשואים, אל חריץ צר והכרחי. אולם אין אלו פני הדברים ולא כך מתנהלת האינטימיות האדוקה. גם בחוגים החרדיים הקיצוניים אין מקובל להתעלס בדרך זו. מסבירנים דתיים מציגים את תיאוריית הסדין כסמל לבורות החילונית שמייצרת מיתוסים לעגניים שאין להם בסיס.

"אין, וכנראה לא היה אף פעם, סדין כזה. אף קבוצה חרדית שפגשתי, כולל המחמירות ביותר כמו חסידי גור וחסידי "תולדות אהרון", אינה מקיימת את המנהג המוזר הזה", כותב העיתונאי אמנון לוי, מתבונן חילוני בחרדים, שהקדיש פרק נרחב בספרו לדיון בפרקטיקת המין החרדית. "אף אחד מהחרדים גם לא שמע על המנהג הזה בעבר. פשוט 'אין סדין עם חור' בשום מקום, להוציא אולי את דמיונם הפרוע של החילונים", הוא מוסיף.  "איך נולדה המעשייה על הסדין?", שואל לוי, ומשיב: "היא נולדה מתוך החשאיות הרבה האופפת את נושא המין אצל החרדים, חשאיות שהולידה אמונות טפלות לגביהם".

שורות נחרצות אלו מותירות את הסדין להתגולל יחד עם אגדות אורבניות אחרות, אולם הן עושות איתו עוול.  האמת מורכבת יותר. אף שהסדין אינו תופס מקום מרכזי ביחסי המין ההלכתיים, עדיין יש לו מקום כלשהו, ואף במקורות קדומים למדי.

מקורות לסדין מחורר

בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יוסי בר חלפתא, שהיה עליו לייבם את אשת אחיו שנפטר ערירי. מסופר עליו שהוא בעל אותה דרך סדין. ועשה זאת חמש פעמים. חלקו של הסדין בסיפור הזה זכה לפרשנויות שונות ומשונות. לפי חלקן, זהו ממש החור בסדין מהאגדה האורבנית. כפי שתיאר זאת אחד הרבנים – "היה בסדין חור ודרך החור בעל שהאבר חדר דרך החור ההוא… האבר דש בפנים כדרך כל הארץ ורק בשר גופו לא נגע בבשר גופה" . רבי יוסי בר חלפתא קיים יחסים בדרך זו, כדי להבטיח שמטרתו לא תהיה הנאתו, אלא קיום מצוות היבום והעמדת צאצאים לאחיו.   הסיבה שזהירות קיצונית נדרשת ביבום היא שבאופן רגיל אשת האח אסורה באיסור חמור מאוד, גם אחרי מותו. היבום הוא דין מיוחד במינו שמאפשר להתיר, בנסיבות שבהן אין לאח ילדים, איסור חמור זה. אולם אם כוונתו של מקיים היבום אינה לשם המצווה שבדבר, הוא מסתכן בכך שייחשב כמי שמקיים את העבירה החמורה שמהווה בעילת אשת אח בדרך כלל. לכן רבי יוסי נשמר כל כך והצטייד בסדין. מה קורה כשאימת אשת האח אינה מרחפת ממעל? האם החור בסדין רלוונטי גם ליחסי מין רגילים בין בעל ואשה? יש סיבה לחשוב כך, שכן כך עשה רבי אליעזר. בתלמוד נאמר עליו שהיה משמש עם אשתו בזהירות רבה, כאילו כפאו שד. לפי אחת הפרשנויות, הוא קיים יחסי מין דרך סדין, ולדעת פוסקים מסוימים כך יפה לתלמיד חכם לתנות אהבים.

פרשנות רדיקלית זו, שלפיה החור בסדין הוא הנחייה ליחסי מין בין בעל ואישה סותרת סוגיה אחרת שלפיה סירוב להתערטל במיטה לא רק שאינו מומלץ, אלא הוא עילה לגירושים. תירוץ מקובל שמיישב את הקונפליקט הוא שלא ניתן לדרוש מין מתווך בסדין כאשר הבעל והאישה אינם מסכימים עליו, אולם אם בני הזוג רוצים בו שניהם, הדבר ראוי לשבח. כך או כך, ואף על פי שדבר זה אולי ישתנה מעט אחרי כתיבת שורות אלו לאור המהירות המסחררת שבה חומרות צניעות צוברות תאוצה ברחוב החרדי, סדינים עדיין שלמים שם.

השלכות לקונדום

יש כאלו שאפילו החור בסדין לא נראה להם צנוע מספיק, הרחיקו לכת ופירשו שרבי יוסי בר חלפתא עשה צעד נוסף במאמציו שלא להנות מהמין, ובעל לא על ידי חור בסדין, אלא על ידי סדין שאינו מחורר בכלל, אטום כדבעי, סתום למעבר נוזלי גוף.  תיאוריה מוזרה – אך כדאי לשים אליה לב, מכיוון שהיא משליכה על שאלה הלכתית מרתקת – מה דינו של נואף חבוש קונדום.

תארו לעצמכם אדם דתי, שיצרו גדול, מציק ומתגרה מוביל אותו לרעות במיטות זרות, אך רגשות האשמה עמוקים ומכבידים. איזו הקלה תהיה זו עבורו אם יתבשר שבשל החציצה בין גוף לגוף, מין עם קונדום לא ממש נחשב ליחסי מין, ולא נאמרו לגביו האיסורים האיומים שהיהדות הטילה על המין ועל הניאוף. כמה מתוקה תהיה לו התגלית שהוא יכול לעטות על עצמו קונדום, לקיים מין בטוח ובעת ובעונה אחת לגלגל עיניים השמימה כאילו הוא עומד בתומתו, לא עשה דבר, שמור מחרון אף האל כפי שהוא שמור מאימת מחלות המין. באמת קיימות דעות בהלכה שמשתעשעות בהשקפה שלפיה הקונדום מציל מחטא (פרט לכך שיש בשימוש בו מידה של הוצאת זרע לבטלה. ראו בפוסט על אוננות). האם אם כן סקס עם קונדום הוא סקס כשר הלכתית ויכול להצטרף למועדון המכובד של פתרונות הלכתיים נפתלים – ממכירת חמץ לגוי ועד מתקני השבת של מכון צומת? רוב הפוסקים לא מתלהבים מהאפשרות ויש להם ראיה מפולפלת. אם רבי יוסי קיים יחסים עם סדין אטום, זו מכה ניצחת לכל מי שיסבור שהקונדום מונע את העבירה. כי אם רבי יוסי עדיין ראה עצמו, על אף הבד המפריד בין איברי המין, כמי שקיים את מצוות הייבום שדורשת יחסי מין מלאים עם אלמנת האח, מתחייב שמין עם חציצה גם הוא נחשב מין, על כל ההשלכות שבדבר – גם משגל חוטא עם קונדום ייענש בידי אלוהים ככל משגל אחר.


לקריאה נוספת

האם מותרת ישיבת גבר ליד אישה באוטובוס – סיכום הדעות אצל הרב יונה מצגר, שו"ת מים ההלכה, חלק ב, סימן נב

 על השפעת שמה של רחב על גברים – מגילה טו א

 אמנון לוי, חרדים, כתר, ירושלים, עמ' 120

 רבי יוסי בר חלפתא מייבם – תלמוד ירושלמי, יבמות פרק א, הלכה ה; הרב יעקב עדס, שו"ת חדות יעקב, אבן העזר, סימן מג

 המלצות לתשמיש מיטה צנוע עם סדין – נדרים כ, ב. והרא"ש שם; אחת הדעות בשולחן ערוך, אורח החיים, סימן רמ, סעיף ח. לפי ביאור הגר"א שם

 התנגדות ליחסי מין עם בגדים – כתובות מח ב; יישוב הקושי – מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים, סימן רמ, סעיף ח

 קונדום מציל מחטא – מגוון הדעות מובאות באוצר הפוסקים על אבן העזר, הלכות אישות, סימן כ, סעיף א; דיון בנושא עם מסקנה מחמירה מובא גם אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן ז

 תמונת האישה המכוסה בשחור – מויקיפדיה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Shalim.JPG

ביהדות התפתחו שתי אמונות מרכזיות על טיבו של החסד שאלוהים יגמול עם אנשים טובים. טובים על פי הגדרת היהדות, כלומר מאמינים ושומרי מצוות דקדקניים. מצד אחד קיימת התקווה שיום יבוא והם יקומו לתחייה וישובו לנהל את חייהם בעולם הזה, ובכך תיעלם כלא הייתה אלימות המוות שגזל אותם מהחיים. מצד שני התפתחה האמונה בקיומו של העולם הבא, עולם נשמות רוחני, הקיים במימד אלוהי בלתי נתפס כלשהו, שאליו מגיעים הצדיקים אחר המוות ומשוכנים בו בגן עדן, שם הם זוכים לחוות את נוכחותה של השכינה לצדם.

ברור למדי שהאמונות האלו סותרות זו את זו מבחינת הגיונן הפנימי. אם הדבר הטוב באמת הוא להגיע למעון רוחני תחת כנפיו של האל במקום שהחושים אינם משיגים אותו, תחיית המתים היא אירוע אומלל. אפשר לצפות מהמתים שוכני העולם הבא רק לצווח ולבעוט לכל עבר, כשיחזירו אותם ליקומנו החומרי, הדל בנוכחות אלוהית, יהיו תנאיו משופרים ככל שיהיו.

תחיית המתים

הישארות הנפש לסוגיה

לא ניתן להסתמך על התורה כדי להכריע בין שתי האפשרויות, משום שבה אין זכר לא לעולם הבא ולא לתחיית המתים. אחד העם כבר העיר שההסבר הפשוט לכך הוא התפיסה העתיקה של מושג הגמול שהיא קולקטיבית לחלוטין. הישארות הנפש בעיני התורה מושגת על ידי המשך קיומו ושגשוגו של עם ישראל כולו, שיושב על אדמתו ברווחה, נהנה מגשמים בעתם וגובר על אויביו. אין לתורה התחייבות לתגמול נצחי לפרט. היא שולחת את הבטחותיה וקללותיה לכל עם ישראל יחד. הצורך בגמול פרטי התחדד רק כשהעם נפרד ליחידים, שכל אחד מהם גלה לדרכו ולגורל משלו. ובאמת, בניגוד לתורה, בספר דניאל, בתלמוד ובמדרשים, כבר יש אמירה על שכר ועונש אינדיבידואלים שיבואו אחרי המוות.  רבני ימי הביניים, שניצבו מול ההשקפות הסותרות שהובעו במקורות, ניסו לעשות סדר בעניינים.

הרמב"ם העדיף לראות בדמיונו עולם גמול רוחני אחרי המוות, ואילו את תחיית המתים הפך למושג זניח יחסית. הוא אמנם הדגיש, באגרת מיוחדת שכתב לשם כך, "אגרת תחיית המתים", שהוא מאמין בשובם של המתים אל העולם הזה, ורואה זאת כאחד האירועים של אחרית הימים, אך לפי השקפתו, גם המתים שיתעוררו מרבצם באותה עת ימותו מחדש, כך שבסופו של דבר שובם יהיה רק אפיזודה חולפת, ומבחינתו של הרמב"ם כנראה גם די נטולת פואנטה. הישארות הנפש האמיתית של הרמב"ם משמעותה פילוסופית ומבטאת, בצורה מעורפלת כזו או אחרת, את הישארותן של ההשגות השכליות שאדם קנה בחייו גם אחרי מותו. תחיית מתים פשוטה כמשמעה, בתי קברות שלפתע שוקקים חיים, היא גידול זר, ואפילו אינפנטילי, במשנתו הרציונאלית, ויש רואים את ההכרה שהסכים להעניק למושג הזה כבוטנים שהשליך להמונים הנבערים.

הדעה האחרת גורסת שתחיית המתים היא היא הדבר האמיתי, הזירה הגדולה שבה יתגשמו ההבטחות הנדיבות שפיזר אלוהים על הצדיקים. חשיבותו של עולם הנשמות שאחרי המוות היא רק בהיותו מחסן שמאכלס נשמות בתקופת הביניים שבין המוות לבין התחייה. ובמחסן כמו במחסן, לא שם קורים הדברים המעניינים. הדברים הטובים באמת ילבשו אופן גשמי ויקרו לצדיקים כשישובו מעולם הנשמות אל חיי בשר ודם נצחיים.

מאיפה יילקחו האיברים?

בין אם תחיית המתים היא העיקר או רק עניין משני, עולה השאלה איזה גוף ילבשו המתים לכשיתעוררו, ומה יקרה לפיסחים, לגידמים, למי שחסרו להם איברים בחייהם, האם יקומו איתם או בלעדיהם. זו שאלה שמטרידה גם את בני דודנו המוסלמים. סופר שמחבל מתאבד אחד הקדים ועטף את איבר מינו בנייר טואלט קודם הפיצוץ כדי שהוא לפחות יישאר שלם כשיתעורר לחיים שאחר כך, לפגישה עם שבעים ושתיים הבתולות. להבדיל, אולי זו גם הסיבה הסמויה שמקשה כל כך על ישראלים להסכים לתרום את איבריהם אחר המוות. לפחות ברובד תת הכרתי הם מאמינים שעוד יצטרכו אותם שלמים ומלאים בעתיד.

חלק מפוסקי ההלכה שותפים לקו המחשבה הזה. קיימת אמונה שבתחיית המתים איבריו של האדם, אם הופרדו, יזחלו מתחת לאדמה עד שיתחברו להם כולם ביחד בארץ ישראל, ובה יקום האדם לתחייה. הרב מנשה קליין מביע חשש שאדם שיותיר איבר מאיבריו בגופו של אדם אחר עלול לחבל בסיכויי התהליך הזה המכונה "גלגול מחילות", ונחשב בלאו הכי למכאיב וקשה מאוד, כמו שאפשר לצפות מנדודים של חלקי איברים במנהרות אפלות. ומלבד זאת, מה נאמר על הסיטואציה הטראגית שבה אדם שאיבריו נלקחו להשתלה באחרים, יתעורר לתחייה, ויגלה שהוא נטול איבר. הגילוי העצוב הזה שילווה את תחיית המתים של תורם האיברים מצדיק, לדעת הרב עובדיה הדאיה, שהיה חבר בית הדין הרבני הגדול, הימנעות מהשתלה. גם תחושות של בושה והשפלה יהיו בלתי נמנעות, כשאחרים שהיו נדיבים פחות בהרעפת איברי גופם על הזולת, יחזו  בתורם האיברים המצוי במצב המביך של תחיית מתים אפויה למחצה.

דילמות התחייה

אבל עם כל הכבוד לרבנים קליין והדאיה, דבריהם גורמים לשומע אי נוחות. אם איברים חסרים הם בעיה כה גדולה בתחיית המתים, מה ייאמר על מי שכל גופו הפך לאפר כשנשרף על קידוש השם במדורת האוטו-דה-פה של האינקוויזיציה, או על אלו שגופם התכלה בקרמטוריום של אושוויץ ובמדורות של טרבלינקה. ובכלל, ההשערה שבעידן של תחייה אלוהית פנטסטית מה שיפריע יהיה העדרו של איבר, בפרט אם נתרם למטרה נעלה, נשמעת פשוט ילדותית. אומרים שעוד מעט המדע יידע להצמיח איברים חדשים מדנ"א קיים. קרוב לוודאי שאלוהים כבר מיומן בכך. רוב הרבנים אכן אינם מוטרדים מהקשיים האנטומיים שמציבה תחיית המתים. השתלות הן אכן סוגיה דתית טעונה, אך השאלה שבאמת מקשה על מתנגדי ההשתלות לתמוך בהן, שלא כאן המקום לדון בה, היא אחרת: האם הוצאת איברים מאדם שכשיר לתרום איברים, אדם שמת מוות מוחי, אך עדיין לבו פועם, אינה רצח.

אפילו אם איברים חסרים אינם מוקש רציני לזמן התחייה, יש קשיים אחרים, הלכתיים. אציין קושי אחד עיקרי: בניגוד לזכויות דתיות אחרות, התחייה לא אמורה להפלות בין מגדרים – גם נשים צדקניות תקומנה. בהחלט מגיע להן, אך שובן מן המתים יחולל תסבוכת. הרבנים של אותה תקופה יצטרכו להחליט מה דינה של מתעוררת לתחייה שבחייה הקודמים התאלמנה מבעלה הראשון והתחתנה עם בעל שני. שניהם צדיקים, שניהם קמו לתחייה יחד איתה, שניהם נוצרים את זכר אהבת העבר. מי מהם הוא הבעל הלגיטימי בחיים החדשים? ואולי מותר לה להינשא לגבר שלישי? כמה קל יהיה למצוא חומרים לתעשיית הסרטים של אחרית הימים.

וחוץ מזה, שנה טובה לקוראי הבלוג

לקריאה נוספת

 חיים נחמן ביאליק, "על אחד העם", טבת תרפ"ח, http://benyehuda.org/bialik/dvarim_shebeal_peh79.html

 דיון נרחב בנושא תחיית המתים נמצא אצל Marc B. Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, Litman, Portland, Oregon 2004, p.149-156

מוזכרת שם פרשנות מוזרה במיוחד להשקפת הרמב"ם שמציע הרב יוסף קאפח. לדבריו גופות המתים צפויות לקום לתחיה, אך הן יתקיימו בלי שום קשר לנפשות שאכלסו קודם.

 השקפת הרמב"ן המובאת בשער הגמול.

 גלגולי מחילות – שו"ת משנה הלכות, סימן יב, סעיף תסב

 השתלות – הרב הדאיה התייחס להשתלת קרנית עין, ואפשר שלגבי איברים אחרים דעתו הייתה שונה. שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, יורה דעה, סימן כו. ראה גם חלק ח, יורה דעה, סימן לג, סעיף ב.

 תרומת איברים ומוות מוחי – ראה אצל הרב אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ב, ערך השתלת איברים, הוצאת המכון ע"ש שלזינגר, ירושלים תשנ"א, עמ' 191

ציור תחיית המתים של לוקה סיניורלי, נלקח מאתר ויקימדיה

בניו יורק טיימס פורסמה כתבה המתעדת תקופת אימים בתולדות סין. "הזינוק הגדול קדימה" שהוביל מאו בתחילת שנות השישים. מתברר שהמחזות ששררו בזמן הרעב ההוא דמו למה שהזהירה מפניו התורה ודנתי בו בארוכה בפוסט על הקניבליזם.

קישור נוסף ראוי לציון שמתקשר לפוסט שפורסם בעבר הוא הדיון של ד"ר גדי אלכסנדרוביץ בצופן התנ"כי, נושא שנדון בפוסט הזה שלי.

השפעתו של הרמב"ם, הנשר הגדול, על היהדות היתה עצומה, ובכל אופן, בבחינה היסטורית, כמה מתוכניותיו ומיוזמותיו החשובות ביותר, לא רק שלא עלו יפה, אלא אף הולידו תוצאה הפוכה.

שני חיבוריו המרכזיים של הרמב"ם הם המשנה תורה והמורה נבוכים. המשנה תורה מסכם באופן שיטתי ובעברית צחה ובהירה את הדינים  שמגובבים בתלמוד באסופה לא סדורה של פרוטוקולי בית מדרש. המורה נבוכים הוא יצירה פילוסופית דתית מעמיקה המתבססת על מורשת הפילוסופיה היוונית והפילוסופיה הערבית. אף שלא תמיד העז לומר זאת במפורש, ברור למדי שהרמב"ם ראה את המורה נבוכים כמשמעותי יותר. את המשנה תורה חיבר על מנת שאדם לא יצטרך להתייגע בתלמוד כדי לדעת מהן ההלכות שעל פיהן ינהג. בזמן שיתפנה, האמין הרמב"ם, אפשר יהיה לעשות את הדבר האמיתי – דהיינו לימוד פיזיקה ופילוסופיה. הרמב"ם ציין במפורש, באגרת לאחד מתלמידיו, שלדעתו התעמקות יתרה בפלפולי התלמוד היא:"איבוד הזמן ומיעוט התועלת". לדעת הרמב"ם, אין טעם רב ללמוד את פרטי המחלוקות של חכמי התלמוד, אפשר להסתפק בידיעת הדינים היוצאים ממסקנותיהם ויישומם למעשה. במקומות אחרים נזהר מלהצהיר במפורש על השקפה זו, ביודעו שהוא תקומם לא מעטים מבני דורו.

הרמב

מפלפלי הרמב"ם

הזלזול שהפגין הרמב"ם בהשתקעות בתלמוד לובש אופי אירוני בזמננו, בישיבות החרדיות ואף הדתיות שמתמסרות ללימוד מעמיק של התלמוד יומם ולילה ושתלמידיהן מעבירים את חייהם בבירור דיניו הכה לא עדכניים של השור שנגח את הפרה, מוקדש חלק ניכר מהזמן לבחינת פסיקותיו של הרמב"ם, למציאת סתירות בינן לבין עצמן ובינן לבין התלמוד, ולפתרונות דקיקים ומתוחכמים יותר ופחות לסתירות אלו.  במקום שהסדר שעשה הרמב"ם בהלכה יניח את דעתם של הלומדים ויאפשר להם להתרווח בכורסא עם כוס קפה וספר פילוסופיה משובח, הוא רק מושך אותם יותר ויותר אל פלפולים משפטיים מסובכים בחוקים ארכאיים.

בפרט מתמחים בפלפולים בהלכות הרמב"ם אלו הלומדים בשיטתו הפופולארית של רבי חיים מבריסק. רבי חיים, שמלבד היותו גדול בתורה היה גם אנטי ציוני קנאי, גרס שהלכות מורכבות משני רעיונות מרכזייים, ופירוק זהיר של ההלכות לרעיונות היסודיים העומדים מאחוריהן, באופן שמזכיר כימיה, יכול לפתור כל קושי.    שיטה זו מאפשרת כמעט לכל תלמיד, גם בינוני בכשרונותיו ובידיעותיו, לחדש חידושים משל עצמו על פי תבנית ידועה מראש של חלוקת כל מושג לשני מושגים נפרדים. כך נעשתה נפוצה בדור האחרון, שבו הלימוד האינטנסיבי הפך נחלת ציבור דתי המוני, וגם הבינוניים שביושבי הישיבות מצפים לשבלונה שתקל עליהם להיעשות למדנים יצירתיים.

הפילוסופיה נדחקה הצידה

אכן, הפלפולים הבריסקאיים שהתחברו סביב חיבורו של הרמב"ם, המשנה תורה, רחוקים מלהיות ההכרעה ההלכתית הברורה שתאפשר לתלמידי חכמים להרפות מהיגיעה המשפטית, מה שאליו חתר הרמב"ם בחברו את ספרו. הרמב"ם נכשל כאן, ולכישלון זה מתלווה כישלון צורב לא פחות – בעוד שספר ההלכה שלו משמש למטרות אחרות לחלוטין משתכנן, ספר הפילוסופיה שכתב, המורה נבוכים, נדחק הצידה. הוא לא ממש עומד במרכז עולמם של לומדי התורה. מדוע זה אירע? בעיקר משום שהרעיונות הפילוסופיים המצויים בו לא מצאו חן בעיני הרבנים. למשל, נראה שהרמב"ם לא ממש האמין בהשגחה פרטית להמונים, אמונת יסוד בקרב הדתי האדוק, שסבור שיד אלוהים מכוונת את מאורעות חייו, כולל מכה קלה שחטף ברגל.  שלא לדבר על איבתו התהומית לשדים ולקמעות, שהתלמוד עמוס בהם, וכך גם ספר הזוהר.

הרמב"ם עצמו הבין את חומר הנפץ שדעותיו מהוות ולעתים נזהר מלהסגיר בלשון מפורשת מדי את עמדותיו. הוא עשה זאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, כדי להגן על קורא תמים וקלוש שכל מהיחשפות להשקפות מרחיקות לכת מדי שהוא אינו מסוגל להבינן ויקשו עליו את האמונה התמימה, הדבר היחיד שהוא מסוגל לו. שנית, וכנראה חשוב עוד יותר, הרמב"ם נאלץ להסוות את עוקצה של משנתו, כדי להגן על עצמו ועל משנתו מהתנכלותם של קנאים שהיו עלולים לנדות אותו מהיהדות, כפי שנידו רציונליסטים אחרים בימי הביניים .

חיבור ה"משנה תורה", החיבור ההלכתי המונומנטלי, אמנם נתן לרמב"ם אשראי חברתי רחב. בכך ציית לכלל הקובע שמנהיג החפץ להוביל שינוי, צריך להפגין קודם כל דבקות בחוקים המוכרים, ולצבור קרדיט שיאפשר לו לבצע את השינוי לאחר מכן. אך האשראי שרכש הרמב"ם לא היה גדול מספיק. למרות  נסיונות ההסתרה והעיטוף שלו, התנהל נגדו, לאחר מותו, פולמוס נמרץ בידי הקנאים האשכנזים של אותה תקופה.  המורה נבוכים הוחרם, ולבסוף נשרפו כתבי הרמב"ם בידי הנוצרים, שהחליטו להיכנס לוויכוח לא להם. השריפה עוררה רגשי אשמה בקרב המתנגדים, בפרט מאחר ששנים ספורות לאחר מכן הבעירו הנוצרים גם את ספרי התלמוד, כמעט כעונש אלוהי על ההתאנות למורה נבוכים, והפולמוס שכך. עם זאת, החשדנות כלפי יצירתו הפילסופית של הרמב"ם לא פסה מהיהדות גם דורות רבים לאחר מכן. על אי אמונו בשדים, בכשפים ובלחשים, כתב הגאון מוילנא בזעף:"הפילוסופיה הארורה היטתה אותו ברוב לקחה", וציין כי על כך "כבר היכו אותו על קודקודו".

ההוגה ברמב"ם היה אחד מהמגורשים מהישיבה בפואמה "המתמיד" של ביאליק:

הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,

הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,

הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר

מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,

הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר

בַּעֲלִיָּה

לא רלוונטי?

לא רק בשל חששם של הקנאים ממנו התמעט העיסוק בספרו הפילוסופי של הרמב"ם אצל לומדי התורה, וגם לא בשל לשונו הבלתי אפשרית בתרגומו הימי ביניימי של רבי שמואל אבן תיבון. המורה נבוכים התיישן יותר מספרים דתיים אחרים מימי הביניים, דווקא בשל הסתמכותו על פילוסופיה נוכרית והתעסקותו בפיזיקה. אבד כלח על תפיסת העולם האריסטוטלית שהתוותה את חשיבתו של הרמב"ם. בזמן שבו המפץ הגדול הוא עובדה ידועה לכל (אם כי דווקא ממש לאחרונה קמו עליו עוררים), השאלה האם העולם קדום או לא כבר מאבדת את טעמה, כך גם הדיון האם לכוכבים יש דעת ונפש, או אם תנועתם משמיעה בשמים מוזיקה.  אף התפיסה שמקדשת את התבונה ורואה את העולם הבא כמין התאחדות, מעורפלת במשמעותה, של השגות השכל האנושי עם השכל האלוהי, אבד טעמה ונס ליחה בחוגים הדתיים. פנאטים של שכלתנות כבר אינם צריכים למצוא תירוצים להישאר בגבולות הדת ולצפות לכך שהאינטלקט שלהם יגיע לגן עדן. הם יכולים למצוא את שביקשה נפשם במדע המודרני.

המורה נבוכים נחקר רבות. בהגותו מתעסקים באקדמיה באופן אינטנסיבי, אך ללא הכרע. לא נפתר הוויכוח המחקרי הגדול, שלמעשה התחיל עם כתיבת הספר, באיזו מידה הרמב"ם התכוון לעמדות רדיקליות בהרבה מאלו שכתב במפורש, למשל שאין הישארות נפש אחרי המוות בכלל. כשהרמב"ם הצפין את השקפותיו האמיתיות, הוא עשה כנראה עבודה טובה משתיכנן, שכן גם עבודת נמלים אקדמית בת דורות לא פתרה את חידתו.

אבל הרמב"ם לא כתב את יצירתו הפילוסופית כדי שתיחקר באקדמיה אלא כדי שתהווה יצירה סמכותית ובסיס לחיים דתיים, ובכך לא צלח, לפחות בפרספקטיבה עכשווית. נראה שרבי משה דה ליאון, מחבר הזוהר, מקובל שלא נמנה על השורה הראשונה, הצליח לנצח בקרב על לבה של היהדות המסורתית את רבי משה בן מימון, ענק היהדות לדורותיה. איש העסקים דודי אפל סיפר פעם בראיון עיתונאי כיצד נעלמה הדיסלקציה הקשה שלו בקריאת דפי הזוהר. מעולם לא סופר סיפור מופתים דומה על המורה נבוכים.  זהו פשר עלייתה של תורת הסוד וירידתו של הרציונליזם.

את המלחמה במיסטיקה, בשדים ובקמעות בתוך היהדות הדתית מנהלת כיום בעיקר כת תימנית זעירה, תמהונית למחצה, שרואה את הקבלה כעבודה זרה, ולפיכך מנודה בידי פלגים אחרים.  פורסם שדווקא בקרב בני קבוצה זו, הדרדעים, חסידיו הנלהבים של הרמב"ם, חושד השב"כ בקיומה של התארגנות חבלנית יהודית נגד המסגדים בהר הבית. אולי משום שאפשר לפרש את הרציונליזם הרמב"מיסטי כאומר שלא ניתן לחכות לכך שבית המקדש יירד מהשמים, צריך להחיש את בואו בצעדים מעשיים.

לקריאה נוספת

האם דיוקנו של הרמב"ם אמיתי – ראה ויקיפדיה

על הדרך הרדיקלית להבין את הרמב"ם במשנה תורה, ועל דרך שמרנית יותר – ראה משה הלברטל, מהו 'משנה תורה'? בתוך על פי הבאר, מחקרים בהגות יהודית ובמחשבת ההלכה, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע תשס"ח

הרמב"ם נגד פלפולי התלמוד יצחק שילת, איגרות הרמב"ם, מעליות, ירושלים תשמ"ז, כרך א, עמ' שיב – שיג

במורה נבוכים, חלק ג, פרקים יז – יח, מסביר הרמב"ם שאדם מושגח רק במידה שבה הוא קרוב לאלוהים.

 סודו של הרמב"ם – ראה אצל אביעזר רביצקי, 'סתרי תורתו של מורה הנבוכים: הפרשנות בדורותיו ובדורותינו', בתוך: על דעת המקום: מחקרים בהגות היהודית ובתולדותיה, ירושלים 1991, עמ' 157

הגאון מוילנא נגד הרמב"ם – ביאור הגר"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קעט, סעיף ו

 הדרדעים מנסים להקים את בית המקדש – נדב שרגאי, במהרה בימינו, מוסף הארץ, 31.12.04 – ראה דיון ב"בחדרי חרדים" בנושא