החטא של ד"ר כהן

צאצאיו של אהרן הכהן היו במשך דורות רבים האליטה של העם היהודי ובימי קדם הם היו אלו שהורו את העם תורה. עם הזמן נשחק מעמדם. החכמים הפרושים צברו עוצמה על חשבונם של הכהנים הצדוקים, ועם חורבן בית המקדש איבדה האליטה הכהנית את מה שנשאר מכוחה.

הגבלות הכהנים

מה שהותירה ההלכה לכוהנים כיום אלו בעיקר הגבלות. הכהן אינו יכול להתחתן עם גרושה או גיורת. אין הוא רשאי להיטמא למתים. אם אשתו נאנסה, הוא חייב לגרש אותה.

כהן שמגרש את אשתו אינו יכול להתחרט בו, שהרי אם יתחתן איתה שוב – יתחתן עם גרושה. כדי להותיר מרחב לשיקול דעת ולמנוע גירושים פזיזים, הגט שנותן כהן לאשתו מוכן בצורה מיוחדת שדורשת זמן. ההלכה מחייבת את הכהן וגרושתו להתרחק זה מזה ולא לגור בסמוך, פן יתפתו לחדש ימיהם כמקדם, דבר אסור בתכלית.

ייסורי אהבת הכהן

כהן מבוגר רווק, גרוש או אלמן, אשר מרגיש מחויב לציית להלכה, עלול למצוא את ההגבלה המונעת ממנו להתחתן עם גרושה מטרידה. שוק הפנויות מצטמצם עבורו במידה משמעותית. אחד מאלו שהתמודדו עם ההלכה הזו היה שופט בית המשפט העליון חיים כהן. הוא התאהב במיכל זמורה, בתו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, משה זמורה. מכיוון שאהובתו הייתה גרושה והוא, כפי ששם משפחתו מרמז, היה כהן, לא הייתה לו אפשרות להתחתן איתה לפי הדין הדתי הנהוג בארץ. הוא פנה לרב הראשי יצחק ניסים, והציע לו פטנט הלכתי מכאיב. מאחר שכהן נכה פסול לעבודה בבית המקדש, תהה השופט כהן אם יוכל לשאת את אהובתו הגרושה כדת וכדין, אחרי שיטיל בעצמו מום. הרב ניסים השיב לו שפתרון זה אינו קביל. כהנים נכים פסולים לעבודה במקדש, אך הם עדיין מחויבים לשמור על קדושתם ולא להתחתן עם אישה שחלקה את יצועה עם בעל קודם.

לבסוף התחתן כהן בניו יורק, והידיעה על השופט הבכיר שאינו יכול להינשא בארצו (אך לפחות שמר על שלמות גופו) זכתה לכותרת בניו יורק טיימס. החתונה שלא כדת משה וישראל ביססה את מעמדו של כהן כיריבו של הממסד הדתי. הרב צבי יהודה קוק כינה אותו "אלישע בן אבויה של דורנו". כמו אלישבע בן אבויה, התנא שהפך לכופר, חיים כהן היה תלמיד חכם אדוק בעברו. הוא יצק מים על ידיו של הרב קוק האב בישיבת מרכז הרב. גם אחרי שהתפקר עדיין דיבר על רבו בהערצה כבירה.

כהן שרוצה להיות רופא

הגבלת בנות הזוג לנישואים אינה האיסור היחיד שמעיב על חיי הכהן. האיסור להיטמא למתים מעורר קשיים גדולים נוספים. קיים כמעט קונצנזוס הלכתי שלכהן אסור ללמוד רפואה, מאחר שלימודיו מחייבים אותו להיחשף לגופות. אם תקום פה יום אחד מדינת הלכה, מן הסתם לצד הפסיכומטרי המופלג יידרש מהמועמד ללימודי רפואה באוניברסיטה גם להצטייד בשם משפחה שאינו "כהן". הדרת הכהנים ממקצוע הרפואה היא בעיה קשה, ששוללת מבני מעמד שלם בעם היהודי אפשרות לספק קורת רוח שלמה לאמותיהם, ולכן בכל אופן היו רבנים שניסו למצוא לה פיתרון.

ראשית, יש הטוענים שהכוהנים בזמננו הם ספק כוהנים בלבד, שכן עם הדורות התהדרו בכהונה משפחות שלא היו זכאיות לה. זו טענה מפתיעה, שהרי היהדות מקדשת את המסורת המשפחתית, ויש הרואים בה את אבן היסוד שלה. בפי הוגי דעות אורתודוקסיים ומחזירים בתשובה, הטענה על מסורת ישירה מאב לבן על המצוות שניתנו בסיני היא ההוכחה החזקה ביותר לאמת היהדות.

אף על פי כן, על מנת למצוא דרכים להקל על חיי הכהנים, העזו פוסקים רבים להטיל ספק בייחוס הכהונה העובר מדור לדור.   דומה שכאן המחקר המדעי הולך דווקא יד ביד עם המסורת. קיימות ראיות לנבדלות הגנטית של משפחות הכהנים, שמשותפת לכהנים אשכנזים וספרדים.

 ההשקפה המקובלת היא שאין די בספק על משפחות הכהונה כדי להתיר היטמאות לגופות, לפיכך הועלו רעיונות נוספים. היה מי שהתיר ללמוד רפואה על גופות של גויים. דין זה הוא בהתאם להשקפתו הלאומנית מאוד של רבי שמעון בר יוחאי, שחי בתקופה שלאחר דיכויו האכזרי של מרד בר כוכבא. הוא סבר שרק גופות יהודים מטמאות, שכן התורה ציינה שהטומאה נובעת ממותו של "אדם", ככתוב בתורה "אדם כי ימות באוהל", ולדברי רבי שמעון בר יוחאי, הגויים אינם בחזקת אדם, "אתם קרויים אדם ואין הם (הגויים)  קרויים אדם",  אלא שלפי רוב הדעות, גופת גוי דווקא כן מטמאת באופן כזה או אחר.

הפטנט של הרב גורן

הרב שלמה גורן, מפוסקי ההלכה היצירתיים ביותר, העלה רעיון מקורי משלו. על פי ההלכה, בגד או כלים שנגעו במת הם טמאים, אך טומאתם פחותה מטומאתו של המת. לעומת זאת, טומאת מתכת שנגעה במת עוצמתה גדולה במיוחד, והיא נחשבת "אבי אבות הטומאה", זהה בכך לטומאת המת עצמו. תליון מתכת שנגע במת טמא אפוא ממש כמו מת. לדעת הרב גורן, אם יענוד הכהן על צווארו תליון כזה, יוכל להתקרב לגופות ללא חשש, שכן אלו לא יוכלו לטמא אותו יותר ממה שכבר מטמא אותו התליון .

ניתן לתהות כיצד מותר לכהן לענוד את המתכת הטמאה מלכתחילה, אבל שאלה זו אינה קשה. היטמאות שאינה ישירה מגופה, אלא ממתכת, לא נאסרה לכהן, על אף גודל הטומאה הכמוסה במתכת. אם היטמאות כזו הייתה נאסרת, היא הייתה מעמידה את הכוהנים במצב בלתי אפשרי באמת. הם לא יכולים היו לגור בבית אם אדם מת בו בעבר, שכן מסמריו נעשו טמאים. כפי שתהה בנימת חלחלה בימי הביניים אחד הפרשנים, כהן במוצאו המשפחתי – אם זו הייתה ההלכה, איזה בית ניתן יהיה לבנות עבורו. שיטתו של הרב גורן היא הברקה של ממש, בנוסח "אם אינך יכול לנצח את הטומאה, הצטרף אליה", ומזכירה את טכניקת ה"הכפלה", הנלמדת בקורסים לחשיבה יצירתית, פתרון בעיה באמצעות הוספת מרכיב הדומה למרכיב קודם המצוי בה כבר. למרות יופיה, הצעה זו נתקלה אף היא, כמו הרעיונות ההלכתיים הקודמים, במפקפקים, ולפיכך כהן דתי הלומד רפואה יצטרך להתייסר ברגשות אשמה. גם רב מתון וידידותי להשכלה כללית כמו הרב יובל שרלו הביע הסתייגות מלימודי רפואה לכהן ונתן פתח של היתר למי ש"זו שאיפת חייו שאינו יכול להשתחרר ממנה"

ניתוח בלי טומאה

לאיסור להיטמא למת יש היבטים נוספים. גם איבר שנגדע מהגוף נחשב לטמא, כפי שגופה טמאה. מה יהיה דינה של אצבע כהן שנקטעה? האם מותר לחבר אותה בחזרה, או שמא הדבר אסור, מאחר שהוא מחייב מגע בין כהן לבין איבר מת, אף שזהו איבר שבמקור היה שלו ובעתיד יהיה שוב שלו?  ומה הדין כאשר מעוניינים להשתיל איבר מגוף תורם זר לכהן?

הפוסקים נוקטים עמדה אנושית ומקלה בתשובותיהם לשאלות אלו.  אף שאסור לכהן להיטמא, אין למנוע את הניתוח, מאחר שהאיסור יכול להידחות למען הצלת איבר מאיברי הגוף.

 עצה נוספת לכהן שהרופאים מחברים לו איבר העלה גדול פוסקי ההלכה באמריקה, הרב משה פיינשטיין. הוא מסיק שהאיבר הטמא לא יעביר את טומאתו כל עוד הוא במצב סטטי. הטומאה תעבור הלאה רק אם האיבר ינוע ויזוז. לאור זאת פסק הרב פיינשטיין שבמהלך הניתוח יש לקשור את גופו של המנותח הדק היטב, כך שלא יזיז את האיבר ויפזר את טומאתו עד שיסיימו הרופאים לתפור אותו ולהפוך אותו לחלק מהגוף. בדמיון מציירת הפסיקה הזו צוות ניתוח שמורכב ממנתח, מרדים, אחות וכופת מטעם הרבנות.

שאלה אזוטרית אך מרתקת שעלתה לרב פיינשטיין תוך כדי הדיון הארוך בפיזיקת ההיטמאות, ואקפוץ על ההזדמנות  להזכיר אותה, היא מידת טומאתו של המלח שנותר ממי שהייתה אשת לוט. היא, כזכור, הסתובבה לראות את סדום החרבה, בניגוד למה שהורו לה המלאכים, ועל כן הפכה לנציב מלח. התלמוד קובע שנציב המלח אינו נחשב כגופה ואין בו טומאה. הרב פיינשטיין מנמק זאת בכך שאשתו של לוט הפכה ישירות מאדם חי לגוש מלח, מבלי שמתה כשלב ביניים. בכך היא דילגה על השלב שבו מופיעה טומאת המתים.

---

 לקריאה נוספת

אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ערך גרושה לכהן; שם, ערך גרושה

מיכאל ששר, חיים כהן – שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר, כתר, ירושלים 1989, עמ' 89

אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ג, ערך כהן, פרק ג1, מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"ג

 האם יש ראיות לייחודיות הכהנים? Skorecki K, Selig S, Blazer S, Bradman R, Bradman N, Waburton PJ, Ismajlowicz M, Hammer MF, Y chromosomes of Jewish priests, Nature. 1997 Jan 2;385(6611):32 PMID 8985243

הרב שלמה גורן, כל הכתוב לחיים, עמ' תצו – תקיא; אנציקלופדיה רפואית הלכתית, שם

 איזה בית יבנו לכהן – תוספות נזיר נד ב, ד"ה ומזה

 הרב שרלו – תשובה באתר מורשת, י"ז באב התשס"ג

הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק יג, סימן צ. יש להעיר שלא כל איסור נדחה על מנת להציל איבר. את השבת מותר לחלל רק למען פיקוח נפש ממש, ולא למען הצלת איבר בודד (ראה שם)

 שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן רל

תמונת השלט בבית הקברות – מהוויקיפדיה (צולם בידי דוד שי)