דיני ה-99.8%.

החיים וההלכה היהודית מצויים בדו שיח מתמיד. למשל, ההלכה אוסרת על הלוואה בריבית, ואילו החיים המודרניים הופכים איסור כזה לבלתי אפשרי. בלי ריבית אין אשראי ואין השקעות. כפתרון שאינו השמת הכסף מתחת למרצפות, נוצר "היתר עסקה", שהוא פיקציה הלכתית שמאפשרת ללוות ולהלוות בריבית, מבלי להרגיש שהופר ציווי התורה האוסר על כך.

דוגמה נוספת: התורה מרשה לגבר לשאת כמה וכמה נשים. באירופה, בשל השפעת התרבות הנוצרית, היה נוהג זה לבלתי פופולארי. בנסיבות אלו תיקן רבנו גרשום תקנה שלפיה מותר לגבר לשאת אישה אחת בלבד. מונוגמיה היא אמנם ההתנהגות השכיחה באופן טבעי, מאחר שמספר הגברים ומספר הנשים בחברה שווה בקירוב, ובכל אופן יש חידוש דתי גדול בתקנתו של רבינו גרשום. רבות מהדמויות הדגולות ביותר בתנ"ך לקחו להם שתי נשים, אם לא יותר.

האינטרקציה בין חוק דתי למציאות אינה מובילה בהכרח לקדמה. ההלכה מצווה על היהודי להשתתף בהגנה על עם ישראל ולהרוויח את מחייתו בעמל כפיו. רבני החברה החרדית, למודי ניסיון ממאתיים שנה של השכלה ונטישת הדת, הבינו, בחכמה רבה, שצבא ועבודה עלולים לרופף את שליטתם בצאן מרעיתם. לפיכך יצרו שינוי קוטבי בהלכה, והפכו ערכים אלו, שהיא מקדשת, לדבר מגונה.   נסיבות המציאות – קיומה של מדינת ישראל המוכנה לתקצב אברכים מחד, והעדר האפשרות לעבוד מבלי להתגייס מאידך, הפכו שינוי זה בהלכה לכדאי.

אך קיימות הלכות שלגביהן לא מתקיים כל דיאלוג בין המציאות לבין ההלכה. כאלו הם רבים מדיני התורה המפרטים את הלכות בית המקדש. מאז חורבנו הדיון בהם נושא אופי תיאורטי בלבד. דינים אלו הם טכניים מאוד, וקשה למצוא בהם חידושים שמסעירים במיוחד את הדעת.

מצוות בני נח

 קבוצה אחרת של הלכות שאין להן משמעות מעשית אך הן מעניינות מאוד היא זו הנוגעת לדיני הגויים, המכונים בני נח.

מאחר שלא יהודים לא היו כפופים בעבר להלכה, ולא יהיו כפופים לה בעתיד הנראה לעין, דיניהם מהווים כר פורה ליצירתיות הרבנית שיכולה לקרוא לעצמה דרור פרוע, מבלי שתצטרך לשקול את ההשלכות בפועל שיהיו לדינים אלו. אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שבמובן מסוים, אלו הדינים המשמעותיים ביותר. רוב רובה של ההלכה הוא התחקות אחר חוקים הרלוונטיים רק לפרומילים בודדים מהאנושות, ואילו הלכות הגויים, על אף אופיין המשונה והאזוטרי לעתים, נוגעות ל-99.8% ממנה, גם אם אותו ציבור לא מגלה בהן עניין רב

הלכות אלו אינן המלצה של ההלכה לנוכרים, אלא חובה שיש לאכוף אותה, גם בברוטליות, אם תידרש. על פי הרמב"ם:"צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג".  במהלך הדורות הייתה היהדות בעמדת נחיתות שלא אפשרה לה לממש הוראות אלו, אפילו בצורה של שכנוע והסברה, ללא איומי ענישה.  במאה ה-20 פרץ הרבי מלובביץ' דרך בתחום זה, כשקרא להפצת מצוות בני נח, על כל פרטיהן ודקדוקיהן, בקרב הגויים. החרדים הליטאים שלא העריכו אותו יתר על המידה, אם לנקוט בלשון המעטה, לא התלהבו גם מפעילות זו.

בסיס הדיון בחובותיהם ההלכתיות של הגויים הוא שבע המצוות שבהן מחייבת אותם ההלכה. אלו הם האיסורים על שפיכות דמים, עבודה זרה, ניאוף, משכב זכור ושאר סוגי גילוי העריות, גזל, קללת האל, אכילת אבר חי, והחובה לקיים מערכת משפטית. איסורים אלו הם אלמנטריים ואינם מחמירים כשלעצמם, וההלכה אף מקלה בכמה מפרטיהם לעומת האיסור המקביל המצווה על יהודי.  למשל, גם יהודי וגם גוי אסורים לשכב עם אשת חברם ביחסי אישות שכדרך הטבע, אך לגוי יש היתר מעניין: בניגוד ליהודי, מותר לו לנאוף במין אנאלי. למשל, גם על יהודי וגם על גוי נאסר לאכול איבר חי של בעל חיים, אך לגוי יש היתר מיוחד לאכול שרצים חיים.

חתונת הגוי

סוגיית הנישואים והגירושים של הגויים, בעיני ההלכה, היא מרתקת במיוחד. מצד אחד, ההלכה אינה מכירה בטקס קידושין נוצרי, מוסלמי או בודהיסטי. מצד שני, יש הכרה בקיומו של מוסד נישואים אצל גויים ולגויה נשואה אסור לנאוף. נשאלת השאלה: אם אין טקס נישואים מוכר, כיצד הופכים גבר ואישה לא יהודים לזוג נשוי בעיני ההלכה?

התלמוד עונה לשאלה זו בתשובה פשוטה – לא טבעת, אלא יחסי המין בין הזוג הלא היהודי הם שיוצרים את נישואיו . נשאלת השאלה האם נדרש שיחסי המין האלו יהיו מלווים בכוונה להתחתן, או שהמין יוצר נישואים בעל כורחם של אלו המתנים אהבים ללא רצון להתחייב. בתלמוד הירושלמי קיימות שתי הדעות. לפי הדעה האחת, אם שני לא יהודים הולכים לזונה, הראשון ששכב עמה, התחתן עמה על ידי כך, שלא בטובתו. זה שבא אחריו נאף עמה וחייב מיתה.  ברם דעה מעניינת זו לא התקבלה, והדעה המקובלת היא שרק יחסי אישות שמלווים בכוונה להתחתן יוצרים נישואים בקרב גויים. יצוין שגם בקרב יהודים יחסי מין כאלו יוצרים נישואים, בלשון ההלכה – "האישה נקנית בביאה", אך ליהודים ההלכה מאפשרת דרכים נוספות ומקובלות יותר להתחתן. גבר יהודי שמקדש את אשתו על ידי יחסי מין ראוי למלקות, משום שמעשה זה נחשב פריצות.

ההלכה הקתולית?

כפי שההלכה אינה מכירה בטקס של נתינת טבעת בין הגוי לגויה, כך אין היא מכירה באפשרות שלא יהודי ייתן לאשתו גט. אם זוג גוי המעוניין להתחתן צריך לשכב, מה יעשה הזוג המעוניין להתגרש? הפתרון של הרמב"ם פשוט מאוד, גם הגבר וגם האישה רשאים לעזוב זה את זה וייחשבו גרושים. השקפה אחרת סבורה שעל הזוג הלא יהודי לחיות יחד לנצח. הפילוסופים של היהדות משתבחים בכך שעל אף שהיא מעודדת את יציבות התא המשפחתי, היא יודעת, בניגוד לנצרות הקתולית, שלעתים מוטב לפרקו ומאפשרת זאת.  מסתבר שקיימת עמדה שדבר זה נכון רק ליהודים, ואילו לזוג גויים לא ניתנה האופציה להתגרש.

השקפה שלישית, מרתקת ומפתיעה מכולן, מצויה במדרש, לפיה בזוג גויים מתקיים היפוכו של המצב בקרב זוג יהודי. בעוד שאצל היהודים, הגבר הוא זה המגרש את האישה, אצל הגויים האישה היא בעלת הכוח לגרש את הגבר. אם היה מי שסבר שהיהדות שוביניסטית, הרי שעל פי דעה זו, היא שוביניסטית רק ביחס ליהודים המהווים בסך הכול חלק מזערי במין האנושי. לגבי השאר, היא די פמיניסטית.  אולי למרבה האכזבה, דעה זו היא דעת יחיד זניחה בלבד.

כאמור, אחת הדעות היא שאכן כפי שסוברת הכנסייה הקתולית, גירושי גויים אינם בגדר האפשר. בתחום נוסף מיישמת היהדות על הגויים דין הידוע כעמדה קתולית – שלילה מוחלטת של הפלות. ההלכה שוללת הפלות גם בקרב יהודים, אך טיבה של שלילה זו שנוי במחלוקת. האם איסור זה הוא איסור קל, ומותר להפיל, למשל, עובר המזוהה כבעל תסמונת דאון, או שמא הוא חמור ביותר ודומה לרציחה.  הרבה בציבור הדתי סוברים, מתוך אינטואציה הלכתית, שהפלה היא רצח, אך הדעה הזו לא שכיחה במיוחד בקרב הפוסקים. יש מקרים שבהם במפורש התירה ההלכה להרוג עובר, להצלת חיי האם או אפילו רק למען כבודה.

דינם של גויים חמור יותר בסוגיה זו. אחד הפסוקים בתורה המופנה לבני נח מתפרש כמתייחס ישירות להפלות:"שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים ברא את האדם" (בראשית ט ו). מה פשרו של הביטוי המוזר "האדם באדם"? על פי התלמוד זהו העובר, אדם בתוך אדם. פרשנות זו מלמדת שגוי שהורג את העובר חייב מיתה. הפסוק חל רק על גויים מאחר שנאמר לפני מתן תורה.  יצוין שההלכה היהודית אינה היחידה שנתנה פרשנות הלכתית דווקנית לאימרה התנ"כית "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". המורמונים הניבו ממנו כלל אחר שנוי במחלוקת: אין כפרה לרוצח אלא בשפיכת דמו על הארץ. בשל כך יוטה, מדינתם של המורמונים, הייתה עד לאחרונה אחת המדינות היחידות בארצות הברית שאפשרה הוצאות להורג באמצעות כיתת יורים, צורת המתה שבה דמו של הנידון ניתז ארצה.

לחומרת ההפלות אצל גויים הנגזרת מהפסוק יש השלכות מעשיות שונות. אישה יהודיה הנדרשת לעבור הפלה, מוטב שתעבור אותה אצל רופא יהודי, ולא אצל גוי, שאיסור ההפלה חמור מאוד עבורו. שאלה שמתעוררת היא מה קורה כאשר אישה גויה עלולה למות מחמת הלידה, האם עדיין אסור לה לבצע את ההפלה. בעוד שבמקרה כזה אישה יהודיה מותרת בביצוע הפלה, משום שחייה קודמים לחיי העובר, במקרה של גויה השאלה לא הוכרעה. חלק מהפוסקים סוברים שלגויה הפלה אסורה גם במחיר סכנת חיים, בעוד חלקם מתירים את ההפלה.

ענישת הגוי

יהודי מגיע לבגרות, מבחינת ההלכה, בגיל שלוש עשרה. מאיזה גיל נעשה הגוי בר עונשין? החתם סופר קבע שעבור גוי הבדיקה היא אינדיבידואלית ומידת בגרותו של כל ילד נבדקת לגופה . הגיוני לפי מחשבת היהדות שילד גוי יגיע לבגרות מוקדם יותר מילד יהודי, מאחר שככל שיצור בטבע הוא פחות משוכלל ומושלם, נדרשות לו פחות שנים כדי להגיע לבגרות, והגוי  ודאי מושלם פחות מהיהודי. על אותה דרך מסביר המהר"ל מפראג מדוע בת מגיעה לבגרות בגיל שתיים עשרה ואילו בן רק בגיל שלוש עשרה. הבת היא בריה פחות מושלמת, ולכן זקוקה לפחות זמן עד השלמתה.

עונש המוות על גוי בהלכה קל ליישום לעומת ההגבלות הרבות המוטלות על הוצאה להורג של יהודי.  לפי אחת הדעות, אפילו אין צורך בבית דין של ממש כדי לפסוק את דינו של הגוי. כל יהודי יכול להורות על עריפת ראשו, אם מצא אותו אשם, משל היה המלכה בספר עליסה מארץ הפלאות. השקפה זו צוטטה באחד מספריו של מנהיג החרדים הליטאים, הרב אליעזר מנחם שך, והודלפה, ככל הנראה בידי יריביו הגדולים חסידי חב"ד, לעיתונים בארץ ובעולם שעשו ממנה מטעמים. גם העיתונות הערבית התענגה עליה. הרב עידו אלבה, איש ימין קיצוני, ציטט בין השאר דעה זו, לצד דעות הלכתיות נוספות בסגנון זה, בחיבור שלו "בירור הלכות הריגת גוי", שעליו שלח אותו בית המשפט למאסר. בניגוד לחוגי הימין הקיצוני, לרב שך לא היו שום מטרות אקטואליות כשדן בענישת הגוי. הוא האמין כי היהודים מצויים עדיין עמוק בחשכת הגלות ולפיכך מצווים שלא להתגרות באומות. מסיבה זו אף התנגד בשעתו בתוקף לחוק סיפוח הגולן. דמותו מגלמת היטב את הדיסוננס בין המילים הכתובות בטקסטים העתיקים לבין ההבנה שיש להתנהג בצורה הרבה יותר סבירה במציאות.

כהנא צדק?

יחסה של הדת אל הגוי, אם אכן הוא נצמד באדיקות אל המצוות שבהן הוא מחויב, הוא בסופו של דבר חיובי, ולדברי הרמב"ם נוהגים עמו בדרך ארץ ובגמילות חסדים כמו עם יהודי. עם זאת, יחס זה אינו שוויוני. השוויון בין יהודי ללא יהודי רחוק מרוחה של ההלכה היהודית. כדי שבני עם נוכרי יוכלו לשכון תחת שלטון יהודי, עליהם לקבל על עצמם, מלבד מצוות בני נח, גם "שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם", כדברי הרמב"ם. הם צריכים לשלם מס שיסמל את שעבודם ואינם רשאים לקבל שום משרה של שררה. זו אפליה דתית, שאינה מפתיעה מצדה של דת המשוכנעת, כדרך הדתות, שמאמיניה הם ורק הם נבחרי האל, אך אין זאת גזענות במובנה הצר, שכן פתוחה הדרך בפני הגויים להתגייר.

בשנות השמונים נטל חבר הכנסת מאיר כהנא את השקפות הרמב"ם על היחס הראוי לגויים, מילה במילה, והציע אותן כחוקים. ההתרסה החצופה שבכך גרמה לו עונג רב. כהנא לכאורה צדק ביומרתו להתבסס על ההלכה בהצעותיו, משום שאכן החוקים שהציע, שהיו נראים כשיקוף של חוקי נירנברג, התבססו על הרמב"ם ומשקפים את ההלכה, והם אכן סותרים עקרונות הומניסטיים שהתפתחו מאוחר יותר. אך בפועל הוא לא צדק, משום שפוסקי ההלכה היו רגישים מאוד לאורך הדורות, בפרט מאז כישלונו הרה האסון של מרד בר כוכבא, למגבלות כוחו של העם היהודי המצוי בגלות ולזהירות שבה עליו לנקוט ביחסו לאומות. כהנא היה שותף לתחושת הכוח המחודשת של היהודים שהניבה התנועה הציונית, אך לא לערכים ההומאניים של מוביליה או אפילו של הרב קוק, אף שגם אצלו ניתן למצוא היגדים גזעניים במידה מסוימת.

---

לקריאה נוספת:

שבע מצוות בני נח – רמב"ם הלכות מלכים, פרק ח, הלכה י; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בן נח

ניאוף במין אנאלי – סנהדרין נח ב

 אכילת שרצים חיים – אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אבר מן החי, הערה 94

 דיני קידושין בגוי – אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בן נח, בעריות

 התנגדות לקידושי ביאה – יבמות נב א

 גירושין בגוי – רמב"ם הלכות מלכים פרק ט, הלכה ח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בן נח, הערה 174; שם, הערה 176

 האם הפלה היא רצח – ראה אצל אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ב, מכון שלזינגר, ירושלים תשנ"א, ערך הפלה, פרק 2

שופך דם האדם – סנהדרין נז ב

 הפלה אצל גוי – שטיינברג, שם, עמ' 94; שטיינברג, שם, עמ' 103

 בגרות גוי – שו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה, סימן שיז

 בגרות בת לעומת בן – מהר"ל מפראג, גור אריה, ויקרא, פרשת תזריע, עמ' פ

עונשי בני נח – אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בן נח, עונשים ושכרם; מנחת חינוך, מצווה ת"ט

 הדלפת הציטוט מספרו של הרב שך – משה הורביץ, שהמפתח בידו, כתר, ירושלים 1989, עמ' 97

 יחס חיובי לגוי מקיים המצוות – הלכות מלכים פרק י הלכה יב

 כפיפות הגוי לעם ישראל – הלכות מלכים פרק ו הלכה א

כהנא מציע את ההלכה כחוק – דברי הכנסת, 18.12.1985; שם, 12.11.1985

ציור בניית תיבת נח – מהוויקיפדיה

מוות בידי החוק

עונש מוות נתפס כיום ברוב מדינות המערב, מחוץ למחוזות מתורבתים למחצה כמו טקסס או אלבמה, כשריד ברברי לימים עברו, אבל לעונש קשה זה יש היסטוריה ארוכה מאוד בדברי ימי האנושות, וגם בדברי ימי עמנו.
האנושות מצאה אינספור דרכים להמית בהן את אלו שנראו לה, לעתים קרובות בחוסר צדק משווע, ראויים לכך. לעתים  בדרכים אזוטריות כמו קטיעת נתחי בשר מאדם חי בזה אחד זה, עונש שהיה נהוג בסין במשך אלף שנים, או לחילופין מחיצת הראש בידי פיל, עונש שמתועד כבר בספר מקבים. חכמי התלמוד לא נסחפו כל כך בדמיונם. ארבעת הדרכים לבצע את עונש המוות ההלכתי המפורטות בתלמוד הן סטנדרטיות יותר:סקילה, שריפה, הרג בחרב וחנק.

סקילה

מבין הדרכים שבהן מבוצעת ההוצאה להורג ההלכתית, הסקילה נחשבת לקשה מכולן. סקילה נגזרת על עבירות שנחשבות לחמורות ביותר כדוגמת עבודה זרה, חילול שבת, כישוף, קללת אב ואם, מין הומוסקסואלי או קיום יחסים עם בהמה. הנידון למוות בסקילה מופשט מבגדיו, למעט ערוותו (אישה מכסים בחלוק), ומועלה למקום גבוה, אחד העדים שהעיד על העבירה שבעטייה נידון למוות דוחפו משם במו ידיו.  אם עדיין לא מת, מיידים עליו העדים אבנים, ואם גם אז לא נפח את נשמתו, העם כולו רוגם אותו באבנים עד מותו. בבירור פרטיה המדויקים של הסקילה, עושה התלמוד שימוש באמרת התורה:"ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה", קובע התלמוד ומסיק שצריך להקפיד שהנסקל לא יושלך מגובה נמוך שבו ימות באיטיות, או מגובה גבוה שבו גופתו תבוזה. קשה לחשוב על דרך אירונית יותר להשתמש באותה אמרה מפורסמת מהתורה.

שריפה, הרג בחרב וחנק

חמורה פחות מסקילה היא השריפה. שריפה מבוצעת על ידי כך ששני העדים כורכים צעיף על צווארו של הנידון ומהדקים. לחץ הצעיף מחייב את הנידון למוות לפתוח את פיו, אז משליכים לתוכו עופרת לוהטת והיא שורפת אותו מבפנים. שריפה היא עונש על יחסי גילוי עריות בין קרובים וכן עונש לבת כהן שנאפה. השריפה התלמודית שונה מעונש השריפה הרגיל, העלאה על המוקד, שבו שפטה למשל האינקיוויזציה את אנוסי ספרד, וכנראה היא אכזרית פחות.

את הנידונים בחרב הורגים על ידי עריפת הראש. זה עונשו של הרוצח. עריפת הראש קלה מסקילה ולפיכך אם לשפוט לפי חומרת העונש עליו, רצח נחשב גרוע פחות מעבירות כמו חילול שבת או משכב זכר. יש מחלוקת בין חכמי המשנה כיצד לבצע את עריפת הראש. בהתזתו בחרב או בהנחתו על סדן וחיתוכו בסכין, באופן הדומה לגיליוטינה. להלכה שיטת הגיליוטינה אינה מקובלת מאחר שהיא נחשבת למיתה מבזה. ההתחבטות שבמשנה בין מעין גיליוטינה לבין עריפת ראש בחרב או בגרזן התקיימה גם באירופה בעת החדשה. בשוודיה המשיכו להשתמש בשתי השיטות עד תחילת המאה העשרים. בגרמניה השתמשו בגיליוטינה עד 1949.  אפילו ב-1996 בארה"ב הציע חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה מטעם המפלגה הדמוקרטית להחליף את הכיסא החשמלי בגיליוטינה, כדי לאפשר למומתים לתרום את איבריהם. הנידונים בחנק, ביניהם הנואף, מומתים באמצעות כריכת צעיף על הצוואר והידוקו עד יציאת הנשמה. המוצא להורג מושקע בתוך ערימה גדולה של זבל. למה דווקא זבל? לפי אחד ההסברים, המטרה היא שהסירחון יחיש את מותו.

תנאים לביצוע הדין

הוצאה להורג מתבצעת אחרי שמתקיימת שורה של תנאים קשיחים, שמוודאים שהנידון אכן ראוי לדינו.  גם כשהוא מובל אל מותו, עדיין מוכנים לשמוע את מי שבא ללמד עליו זכות, ובטרם יבוצע גזר הדין הוא יושקה ביין, לשכך במשהו את מר המוות. בספרי חסידות, בהם מייחסים משמעות מיסטית רבה למצב האקסטטי של שכרות, רואים זאת כמצב האידיאלי לפתוח בו את המפגש בין החוטא לבוראו.

חוק מוזר הוא שבדרך כלל המתתו של הנידון מבוצעת על ידי העדים שהביאו להרשעתו. למשל, בעת חניקת הנידון, מהדקי הצעיף סביב צווארו הם שני העדים שהעידו על החטא. אחד מושך מכיוון אחד והאחר מהכיוון השני.  מבחינת עד נורמטיבי שאינו בעל יצר סדיסטי, זהו מזל ביש להיקלע בטעות לזירת עבירה כאשר משפטי התורה בתוקף, שכן חובתו כעד תחייב אותו למלא גם תפקיד מסמר שיער של תליין.

לכך שהעדים צריכים לבצע את עונש המוות במו ידיהם, יש השלכה מפתיעה, אך בעצם בלתי נמנעת. אם הם איבדו את ידיהם אחר עדותם, הנידון למוות, שעונשו אינו יכול להיות מבוצע בידי אלו שאמורים לבצעו, יוצא פטור. רב מפולפל שחי באירופה בטרם השואה, רבי מאיר שמחה מדווינסק, הקשה קושיה: ההלכה היא שאחרי שניתן גזר הדין, העדים כבר אינם יכולים לחזור בהם מעדותם, וגם אם יודו ששיקרו, עדיין דין המוות יבוצע. במקרה כזה, תהה רבי מאיר שמחה, אם באמת נוקף אותם מצפונם, מדוע שלא תהיה חובה עליהם לכרות את ידיהם, וכאמור לעיל, בכך יצילו את חיי הנידון למוות? מכאן הוא הסיק שאין אדם חייב לאבד איבר מגופו כדי להציל את חיי חברו, מסקנה הלכתית רלוונטית מאוד לימינו, שכן היא קשורה לשאלת תרומת האיברים.

הרלוונטיות של מיתות בית הדין בהעדר סנהדרין שופטת מוגבלת לאקטים סימבוליים בלבד. בקרב מקובלים בארץ ישראל היה מקובל שחבריו של אדם ערכו לו ארבע מיתות בית דין סמליות בערב ראש השנה. הטקס כלל הכאת הלב באבנים לסמל את עונש הסקילה, טפטוף נרות שעווה על הגב לבטא מעין שריפה, גרירת האדם בתוך שק אמורה הייתה להקביל להריגתו בחרב, וחניקה סמלית שלו סיימה את הטקס. הרב שך ביקש בצוואתו שהטקס יבוצע בגופתו אחרי הפטירה בידי החברא קדישא, אך לבסוף הדבר לא נעשה, מאחר שבעל פה חזר בו וחשש שהדבר יתפרש דווקא כגאווה.

דין החיות

הוצאה הלכתית להורג לא נועדה רק לבני אדם. לפי המשנה, גורל ביש זה עלול לפקוד גם נידונים אחרים, לא אנושיים. זהו דינו של שור שנגח אדם למוות ועליו נאמר בתורה:"השור ייסקל וגם בעליו יומת". איתו מונה המשנה את "הזאב והארי הדוב והנמר הברדלס והנחש". כדי לסקול חיות אלו אם המיתו אדם, נדרשת פסיקת בית דין של עשרים ושלושה שופטים. בית דין הכרחי בתהליך רק אם החיות הן מתורבתות ומצויות בידי בעלים, אחרת כל אחד רשאי להורגם לאלתר. בנוסף, בהמה חייבת מיתה לא רק אם קטלה אדם, אלא אף אם הוא השתמש בה כדי לספק את צרכיו המיניים – באופן שנשמע מאוד לא הוגן, הבהמה הנרבעת נענשת בסקילה מאחר שהביאה תקלה על הרובע.  למרות מוזרותו של הליך שפיטת בעלי חיים, הוא אינו יוצא דופן בהיסטוריה. היה זה נוהג מקובל לשפוט בעלי חיים שהרגו אדם. ברוסיה אף קרה שנפסקה על תיש הגליה לסיביר, ובאירופה, לפני פתיחת מבצע להשמדת עכברושים, היה מקובל לתת להם רשות לערער על כך בבית דין, רשות שקשה להניח שנוצלה.

הרי אפגניסטן

מיתות בית הדין שנגזרות על עבירות כמו אי שמירת שבת, גידוף ההורים או ניאוף, ופרטי הפרטים שמתארים את ביצועם אינם פניה המרשימות של היהדות. הם דומים מדי לידיעות שמביאות סוכנויות החדשות מפינותיה הלא מסבירות פנים של אפגניסטן. אף דיני החסד שבהם מלווה ההוצאה להורג היהודית, מחיפוש אחר מלמדי זכות לנאשם ועד מניעת ניוול גופתו, אינם ממתיקים את הגלולה.

תחושת אי הנוחות מדינים אלו התבטאה כבר בתלמוד, המתאר את עונש המוות כדין נדיר שניתן לכל היותר פעם בשבע שנים או אף בשבעים שנה. לדברי רבי עקיבא, אילו הדבר היה תלוי בו, הוא היה מצליח בפלפולים משפטיים להביא לביטולו של עונש המוות כליל. ואכן, התנאים שנדרשים, על פי התלמוד, כדי להוציא יהודי להורג הם בלתי סבירים. שני עדים צריכים לראות אותו בחטאו, להתרות בו שהוא צפוי לדין מוות, והוא מצדו צריך להשיב ולומר להם שהוא מקבל את התראתם ובתוך שלוש שניות לערך לבצע את מעשה העבירה.

ראיה זו של עונש המוות, כדין הנוהג להלכה ולא למעשה, היא ריכוך הומאני ביותר של לשונה הנוקשה של התורה, ומבטאת את אותה השקפה שהביאה את חז"ל להפוך את ציווי "עין תחת עין" המקראי לענישה ממונית.   אמנם נראה שהומניזם זה חל רק לגבי חלק קטן מהאנושות, יהודים. גוי ניתן להוציא להורג מבלי שיתקיימו כל התנאים המסורבלים שלעיל.  בכל אופן מגמתה הראויה לציון של ההלכה היא להפוך את עונש המוות הקבוע בה לבלתי ישים עבור יהודים. זו עובדה שאוהבים להזכיר הסניגורים של ההלכה כדוגמה לכך שהיא בעצם נושאת איתה רק חסד ושלום, אף על פי שמהמקרא, כפי שהוא מובן פשוטו כמשמעו, משתמעת מדיניות של יד קשה ולא הססנית.

אז מה עושים עם הרעים?

ההומאניות שביטאו חז"ל ברצונם לעקור את עונש המוות אכן מעוררת השתאות בהתחשב באופייה של התקופה שבה חיו ופעלו. אפילו היום עונש המוות נוהג כדבר שבשגרה ברבות ממדינות ארצות הברית, ורק בקושי ועל חודו של קול בבית המשפט העליון הפדרלי הצליחו פעילי זכויות אדם לבטל שם בעשור האחרון את עונש המוות לקטינים ולמפגרים.  אולם מיאוסם של חז"ל בגזר דין מוות לא היה בעל השפעה מוחלטת, שכן הוא עורר קושי חריף. דרך הפרשנות שאימצו, שדרשה התקיימות תנאים בלתי סבירים כדי לדון אדם בפלילים, לא אפשרה מתן סנקציות לפושעים, וכתוצאה הייתה עלולה להפוך דווקא את חייהם של בני אדם הגונים לבלתי נסבלים.  ההלכה הגיבה בצורה מפתיעה לבעיה זו. היא הודתה בכך שאינה מספקת מענה של ממש לצורך בענישה מרתיעה, ופינתה מרצון את מקומה למשפט חלופי  ומחמיר יותר. דבר זה די מדהים, אם זוכרים כיצד רבנים ואפילו סתם חובשי כיפה מן השורה טוענים לפעמים באמונה תמימה שההלכה היא המרפא לכל תחלואיה של החברה. והנה, ההלכה עצמה, כפי שעוצבה ופורשה בידי גדולי לומדיה, ויתרה על עצמה לטובת מערכת כללים אחרת ושונה. בסופו של דבר, כפי שנפסק בשולחן ערוך וכפי שיושם בחלק מקהילות ישראל בימי הביניים, עונשים קשים שאין להם בסיס בהלכה נחשבו ללגיטימיים כשנפסקו מחוץ למשפט הדתי הרגיל, תחת הגבלות מועטות בהרבה מאלו שהוטלו על ארבע מיתות בית דין המקוריות.   למה? כי הדין הדתי פשוט לא מתאים למציאות. כן, כן – כך הודו ואמרו בפה מלא גדולי הרבנים.

דין רודף

חז"ל כבר נתנו פתח מסוים להחלת דין מוות ללא משפט בדין רודף. דין זה הוא טבעי והגיוני – מותר להרוג ללא דיחוי אדם שרודף אחרי חברו במטרה לרצוח אותו, כמובן בלי צורך במשפט. מאחר שדין רודף מאפשר ליטול את החוק לידיים פרשנות רחבה שלו היא הרת אסון, והיא מה שעמד מאחורי רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר. בימי הביניים הורחב דין רודף במטרה לכלול מלשינים על הקהילה, שמותר ורצוי להמיתם, משום שהם מהווים סכנה מוחשית לקהילה כאילו היו רודפים אחריה להורגה. דין המוות בוצע במגוון דרכים, שונות מדרכי ההמתה המתוארות בתלמוד. למשל, בהקזת דם מהזרועות, או בהטבעה בנהר . אולם הענישה שאימצו רבני ימי הביניים לא היתה רק בגדר הרחבה של דין רודף, אלא אף הגיעה למקומות שבהם דין רודף בבירור אינו רלוונטי. ענישה זו ביטלה למעשה ורוקנה מתוכן הרבה מכללי העונשין הדתיים.

דין התורה לא חשוב?

כפי שהציג זאת הרשב"א, חשיבותם המעשית של דיני העונשין הפליליים בתורה מועטה. התורה שוללת עדות קרובים, הפללה עצמית, ענישה ללא התראה וגזר דין מוות על ידי פחות מעשרים ושלושה דיינים, ואילו הרשב"א אומר:"נהרג אפילו על פי קרובים ואפילו על פי עצמו, ושלא בהתראה ושלא בעשרים ושלושה".   ועוד מוסיף הרשב"א:

"כי אם אין אתה אומר כן, אלא שאתה מעמיד הכול על דין תורה כדין סנהדרין, היה העולם שמם שירבו הרצחנים וחבריהם".

בשל התנאים הנוקשים הנדרשים להפעלתו, קבע הרשב"א שמשמעות יישומו של המשפט הדתי כהלכתו היא חורבן העולם. ביקורת זו של אחד מגדולי פוסקי היהדות על החוק הדתי ועל השלכותיו הקטסטרופליות והעדפת הפסיקה שלא על פי החוק, נראית מדהימה. הרשב"א לא המציא דברים אלו יש מאין, אלא ביטא דעות שראשיתן מצויה כבר בתלמוד. למעשה, הדברים קיבלו אופן מרחיק לכת בהרבה מזה שמצייר הרשב"א. לא רק דינם של רוצחים ושל מלשינים, שאין מנוס מלהרתיע אותם, נגזר בחומרה ובלי קשר לכללי השפיטה הדתיים, אלא אף דינם של מי שחטאם בוצע כלפי אלוהים, לא בוצע בהתאם לכללים הדתיים.

אל הרא"ש, שחי בספרד, נשלחה שאלה בעניין אדם שתיאר בפני חבריו במרמור תקופה שבה שהה בין סורג ובריח, ואגב כך העתיר קללות עסיסיות בערבית כלפי אלוהים. הקהילה בספרד ביקשה את עלבונו של האל ורצתה להוציא את המקלל להורג. היא שאלה מהרא"ש את הסכמתו לכך.  תחילה הביע הרא"ש השתוממות מכך שדנים בארץ זו דיני נפשות שלא על פי סנהדרין ובדרך שבה אמורים לדון על פי ההלכה. אף על פי כן הביע לבסוף הסכמתו לפסיקת הקהילה. לחילופין, הציע שיסתפקו בענישה תכליתית – כריתת לשונו של המגדף, כך שלא יוכל עוד לדבר.   במקרה אחר הרא"ש אף היה מוכן להמית רב שחלק עליו בדיני עירוב בשבת, זאת אם הנידוי והקנס הכספי הכבד לא יועילו לשנות את עמדתו, הכול כדי "שלא יבוא כל שוטה חסר דעת לבטל תורת משה רבנו".

במקרה שהובא לפני רבי יהודה, בנו של הרא"ש, אדם תקף דיין שחייב אותו ופצע אותו. הראיות נגד אותו תוקף היו חזקות, אך נסיבתיות בלבד, ולא היו עדים שראו את המחזה, לפיכך מיאן רבי יהודה להטיל עליו עונש מוות, אך הורה לכרות את ידיו. אם כללי הדין הדתי הרגיל היו נשארים בתוקף – "על פי שני עדים יקום דבר", לא הייתה דרך למצות את הדין עם הנאשם.

קטיעת איברים

עונש קטיעת האיברים מזוהה כיום עם המשפט המוסלמי ויהודים אינם מעלים כלל על הדעת שיש לו מקורות הלכתיים מרשימים כל כך. גם כשהתורה מזכירה אותו במפורש, בקביעה הנחרצת:"עין תחת עין, שן תחת שן", הוציאו אותו חכמי התלמוד מפשוטו. הם מצאו נימוקים מפולפלים להסביר מדוע התורה מתכוונת לעונש ממוני בלבד, אף שפרשנות זו בלתי סבירה לפי הלשון הפשוטה.  בין השאר טענו שאם דין זה יקוים פשוטו כמשמעו, לא ייעשה על ידיו צדק אם עיוור יוציא עין לאדם פיקח, כי אז הענישה, הוצאת העין לעבריין העיוור, לא תשיג מאומה. גם לא ניתן לווסת את חומרת העונש, כי לפעמים ניסיון להוציא עין לאדם כדי לגמול לו על עין שהוציא הוא עצמו, יסתיים במותו של המוענש. ההבנה שהענישה "עין תחת עין" היא למעשה ענישה ממונית, לא היתה בגדר קונצנזוס בעם מאז ומעולם. יוסף בן מתתיהו, למשל, מבין אותה כפשוטה.

כשאחד העם קונן על התאבנות ההלכה, ועל כך שהרבנים כבר אינם מעזים לשנות את דברי קודמיהם באותו אומץ שהיה לחכמי התלמוד, כתב כי דין "עין תחת עין" השתנה רק משום שההתמודדות איתו היתה בידיו של התלמוד. אם רבנים מאוחרים יותר היו צריכים להיאבק עימו, היו מקבלים אותו בהכנעה:

"אין ספק, כי לוּ היה 'עין תחת עין' כתוב לא בתורת משה, כּי אם בתלמוד בבלי, וביאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקדמונים, כי אם למפרשי התלמוד – אז היו הם מקבּלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משַׁתּקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבם, לבל ישמיע קולו נגד הלכה מפורשת, והיו חושבים להם זאת לצדקה".

למעשה מתברר שבכל הנוגע לקטיעת איברים, המציאות היתה אף מרחיקת לכת מהקיפאון שציפה לו אחד העם. הרבנים שאחרי התלמוד לא הסתפקו בשימור ההלכה כפי שהיא, אלא הרחיבו את השימוש בעונש קטיעת האיברים, שמוזכר בתלמוד עצמו רק פעמיים – ניקור עיניים מצוין כעונש שהוטל על רוצח וקטיעת ידיים מתוארת כעונש לאדם אלים. מהר"י ווייל, מגדולי התורה בגרמניה בסוף ימי הביניים, סבר שגדיעת איברים יפה לא רק לאנשים אלימים אלא אף לחוטאים סתם, ופסק שיש לנקר עיניו של מי שחילל שבת ויום כיפור. קיימת פסיקה מפולין המעידה על כך שגם על גנבים נגזר דין גדיעת איברים. לא קטיעת ידיים כמו באיסלאם, אלא אוזניים.

עונשי ביזוי

עונש אחר היה כליאה בשלשלאות ב"קונע" – פינת בית הכנסת. כפי שתיאר זאת שמחה אסף, רב ושופט ההרכב הראשון של בית המשפט העליון, שכתב ספר בנושא הענישה ההלכתית:

"היו מעמידים את החוטא ושלשלאות של ברזל היו רותקות אותו על פסי הברזל. עוד שלשלת אחת הייתה נתונה על צווארו ורותקת אותו אל הקיר. בקונע היה החוטא מוצג לראווה בשעת תפילה כשכל הקהל יוצא ונכנס לבית הכנסת. והכול – ביחוד, כמובן, הנערים השובבים – היו מתקלסים בו או גם יורקים בפניו, ואין לך בושת יותר גדולה מזו. עד היום נשמרו עוד, כזכר לימי שלטון הקהל, בקצת בתי כנסיות, בלבוב וערים אחרות, פסי הברזל של הקונע".

כלואי הקונע, למשל נשים נואפות שנתפסו בקלקלתן, היו זוכים למטר של פירות מעופשים, ביצים סרוחות וסמרטוטים מזוהמים הישר לפרצוף.

העונשים המקובלים ביותר בקהילות ישראל על חטאים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו היו מלקות ונידוי. עונשי מיתה וקטיעת איברים היו נדירים למדי. אמנם גם מלקות חזקות טמנו בחובן סכנות נפשות, כפי שקרה ליהודים ספרדים שהולקו למוות משום שנחשדו בכפירה. גם לצורך עונש המלקות לא נדרשו דיני הראיות המחמירים שדורשת התורה.

את מידת ההומאניות של הענישה שהייתה נהוגה בקהילות ישראל, יש לבחון אל מול הנורמות שהתקיימו במקומות אחרים. השוואה כזו מלמדת שהענישה היהודית לא הייתה ברברית במיוחד. מי שהורשע בניסיון הרעלה באנגליה של המאה ה-16 עלול היה למצוא עצמו מועלה ומורד לתוך סיר מים רותחים חליפות, עד שתצא נשמתו.  בטנם של נזירים אנגלים מאותה תקופה שסירבו להישבע אמונים לשלטון המלך נפתחה בעודם חיים, מעיהם הוצאו החוצה ונשרפו לנגד עיניהם. רק אז המיתו אותם בעריפת ראש .

משפט האל

עד המאה ה-13 הייתה מקובל באירופה "משפט האל", שיטה שבה אנשים שנאשמו בעבירה נדרשו ליטול אבן רותחת, והיו נחשבים לזכאים אם הפצעים בידם היו מגלידים אחרי שלושה ימים, ומורשעים במקרה שלא. ההנחה הייתה שאלוהים יעשה חסד עם הצדיקים ויוכיח את חפותם. במקרה שבו אדם האשים אדם אחר ברצח היה פתרון משפטי שהופעל מתוך הגיון דומה. השניים ערכו ביניהם קרב, והמפסיד, שאלוהים הוכיח כי האמת אינה לצדו, היה נתלה, אם לא מת כבר בקרב עצמו. ייאמר לזכותה של ההלכה שלא השתמשה בטכניקות אלו כדי להכריע חפות או אשמה . בתורה יש דוגמה אחת למשפט האל. אם אישה נחשדת על ידי בעלה בזנות, האישה "הסוטה" נאלצת לשתות מים המוכנים על ידי הכהן בטקס מאגי. אם היא נותרת בחיים אחרי שתייתם, היא מוכרזת כזכאית.  הבדל משמעותי בין חוק זה לבין משפטי האל של ימי הביניים הוא שנדרש נס כדי שהאישה האשמה תמות משתיית מים שאין סיבה מיוחדת שיהיו קטלניים, ואילו בימי הביניים נדרש נס, או לפחות מזל לא מועט, דווקא כדי שהחף מפשע יצלח את משפטי האל בשלום. בסוף תקופת בית שני ראה רבי יוחנן בן זכאי שהסוטות יוצאות זכאיות, והמים איבדו את יכולתם לקטול נואפות. הוא הפסיק את משפט הסוטה ונימק את חוסר יעילותו בכך שהוא עובד רק בתקופה שבה הניאוף אינו שכיח.

---

לקריאה נוספת

דיני נפשות – משנה סנהדרין מט ב; רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק יג הלכה ב; רמב"ם שם, פרק טו, הלכה א; רמב"ם שם, פרק טו, הלכה ג

על מורכבותו של ההליך והניסיון למצוא צד זכות לנאשם ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך דיני נפשות

העדים מבצעים את דין המוות – על פי האמור בדברים יז ז:"יד העדים תהיה בו בראשונה".

דין המוות ושכרות – אהרן שמואל בן נפתלי הירץ, אבן הרא"ש, ירושלים תשכ"א, עמ' כז

פלפולו של רבי מאיר שמחה מדווינסק – אור שמח על הרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז

"ברור לו מיתה יפה" – סנהדרין מה א

עריפת ראש מול גיליוטינה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך הרג, פרק ב

ערך Guillotine ב-Wikipedia

על חניקה – אנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ערך חנק, ראה גם הערה 22

עונשים סמליים – דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרך ג, עמ' קס

אבישי בן חיים, "צוואתו של הרב שך: לקיים ד' מיתות", YNET, 17.11.01

עונש מוות לבעלי חיים – סנהדרין ב א; סנהדרין טו ב; סנהדרין נד א. ראה גם – זאב לוי ונדב לוי, אתיקה, רגשות ובעלי חיים, ספריית פועלים, אוניברסיטת חיפה, חיפה תשס"ב, עמ' 69

שור שהרג – שמות כא כח. הפסוק פורש בהלכה בניגוד למשמעותו הפשוטה, ולפיכך הבעלים אינו נידון במוות אלא חייב בתשלום כופר בלבד

על ביטול עונש מוות כליל – מכות ז א

התראה לרוצח – אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך התראה, פרק ה. המעשה צריך להתבצע "תוך כדי דיבור" מההתראה. "תוך כדי דיבור" פירושו: בזמן הנדרש לאמירת "שלום עליך מורי ורבי".

ענישה מחוץ למסגרת הרגילה – שולחן ערוך חושן משפט סימן ב; שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב

דברי הרשב"א – שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד), סימן שמה

יעקב בזק, משפט והלכה – אנתלוגיה של ספרות השו"ת, יבנה, 1971, עמ' 92 ואילך

 תשובות הרא"ש, כלל כא, סימן ט

עין תחת עין – שמות כא כד; בבא קמא פג ב

"מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף, ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה מי שנעשה לבעל מום לקבל כסף". יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ד, ספר רביעי, עמ' 136

אחד העם, תורה שבלב – פרויקט בן יהודה.

קטיעת איברים – סנהדרין כז א; סנהדרין נח ב; מהר"י וייל, חידושי דינין והלכות נח

ענישה אכזרית באנגליה – John Briggs, Christopher Harrison, Angus McInnes, David Vincent, Crime and Punishment in England, St. Martin's Press, New York, 1996

דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, עמ' 48 – 58. ראה לגבי משפט האל, ועל הקשר בינו לבין המשפט העברי ודין "כל דאלים גבר".

דין הסוטה – סוטה מז א. על טקס השקאת הסוטה ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך השקאת סוטה

תמונות ההוצאה להורג בידי פיל וההוצאה להורג בגיליוטינה – מוויקיפדיה

הסופרמן ההלכתי איננו

הרב עובדיה יוסף הלך היום לעולמו. בזאת הסתיים נתיב החיים של מי שרבים מהישראלים יזכרו מתוך ריחוק ואף בתחושה שלילית. דמותו בעיניהם עוצבה על ידי דרשותיו הבוטות בבית הכנסת היזדים, כה בוטות שכמעט גרמו לפתיחתה של חקירה פלילית נגדו, ועל ידי השחיתות והנבערות שקושרו עם תנועת ש"ס שאותה ייסד ובראשה עמד ללא עוררין.

אבל הרושם הזה שמחזיק הציבור הישראלי החילוני והמשכיל לגבי הרב עובדיה עושה לו עוול גדול. את הרב עובדיה יוסף אפשר וראוי לזכור לטובה מסיבות רבות, למשל על תרומתו העצומה לזקיפת קומתה של יהדות ספרד, למשל על מתינותו בנושאים מדיניים, למשל על נכונותו לסייע ביד בתו שפתחה לימודים אקדמיים לחרדים.

אבל אני מאמין שעיקר מורשתו של הרב, הסיבה שבגללה תזכור אותו ההיסטוריה היהודית גם עוד מאות שנים, היא היותו סופרמן, סופרמן הלכתי.  הסופרמן ההלכתי הזה היה שועט למקומות מצוקה שבהם סכנה ריחפה על שלומם ועל כבודם של יהודים, דתיים או חילוניים, בשל דרישות ההלכה. מקומות שנוצרו בהם קונפליקטים אכזריים בין המילים העתיקות הכתובות בספר לבין מהלך חייהם התקין של מי שנחשבו כעגונות או כממזרים או כלא כשרים לגיור. קונפליקטים שהיו עתידים להמיט סבל אנושי רב אלמלא היה מצוי הסופרמן ההלכתי ובידו פתרון. למען גיבוש הפתרון שהתיר את העגונה, השיב את הממזר לקהל ואת הגר לעם ישראל, סתם נתן פרנסה לחקלאי בשנת שמיטה, או מנע מצוקה וצער בדרכים רבות אחרות, היה מגייס את שליטתו המוחלטת, שלא תיאמן, במכלול הטקסטים ההלכתיים שנכתבו בשלושת אלפים השנה האחרונות. "אם אני יכול לעזור לזולת – אני מרגיש שזה מחובתי לעם ולמדינה", ניסח זאת כשהופיע כרב ראשי בפני ועדת הפנים של הכנסת.

אכן, היותו אביה המייסד של תנועת ש"ס והנהגתו אותה לאורך שנים ארוכות, דבריו הבוטים בדרשותיו הציבוריות – אלו פגעו בתדמיתו בעיני הציבור הכללי, אך מנגד משקיף מהצד ימצא בהם את מה שהפכו לסופרמן שהיה. יש לא מעט רבנים נאורים המושפעים מהשקפות מערביות הומניסטיות, והם יכלו לכתוב פסיקות מקלות ומתחשבות כשל הרב עובדיה. בסיוע פרויקט השו"ת ומנוע החיפוש גוגל אולי אף היו מצליחים למצוא חלק ניכר מהמקורות ומהתימוכין שהרב עובדיה יכול היה לגייס באמצעות כוח זיכרונו ושקידתו העצומים הרבה לפני שהומצאו הכלים הטכנולוגיים האלו. ועדיין, לא היה להם שבריר מההשפעה שהייתה גלומה בפסיקותיו של הרב עובדיה. כוחו של הרב עובדיה הוא בכך שכל מי שהקשיב לו ידע שאין שמץ של השפעה זרה בחשיבתו ובמאמריו ההלכתיים. לא הומניזם מערבי, אפילו לא לאומיות ציונית מודרנית. מילותיו שיקפו הלכתיות צרופה בת אלפי שנים, גאה ובטוחה בעצמה, נטולת מהפכות ונטולת היקסמות מהמודרנה, ובכל אופן  הוא רתם אותה כדי לעזור לבני אדם במצוקה. אפשר לראות בבסיס מפעל זה אמונה עמוקה שאלוהים הוא טוב ושהדת היא טובה, ושברצונה לעשות טוב לבני אדם ולפיכך היא זקוקה לסופרמנים כאלו שיידעו להגיע לכל פינה שבה השתבשו היוצרות ובה הדת גורמת מצוקה וסבל ולהעמיד את הדברים כפי שהם אמורים להיות באמת. ועתה, כשהרב עובדיה איננו עוד עמנו, נותר רק לקוות שלא היה אחרון הסופרמנים מסוגו.

כל נדרי – המילים, הניגון ומה שביניהם

עבור רבים, לא רק שומרי מצוות, "כל נדרי" מסמל יותר מכל את קדושת יום הכיפורים. יראת הכבוד כלפי חלק זה בתפילה נובעת כנראה לא רק מכך שהוא פותח את הצום, אלא בעיקר בשל הניגון המרטיט המתלווה אליו בנוסחו האשכנזי. ב"ספר המועדים", המלקט קטעי ספרות הנוגעים לחגי ישראל, מצוטטת התרשמות נסערת של נוכרי שנקלע לבית הכנסת בליל יום הכיפורים:

"והנה פתח החזן בשירת הכפרה העמוקה והנוגעת עד הלב, שירה רבת בלהות וחסד, שריתי עם רגש מיוחד. התייפחתי ודמעות לוהטות ניתכו מעיניי. פצוע ומטוהר הגחתי אל תוך הלילה. בשעה לא נשכחת זו לא דבקה אף נקודה שחורה אחת בנשמתי… הוי, מי יתן ובשעת מותי ישירו ידידיי ניגון זה לפניי !"

אבל על אף המטען הרגשי שצבר עמו, "כל נדרי" הוא בסך הכול הכרזה החלטית על היותם של כל הנדרים והשבועות שעתיד האדם לנדור בטלים ומבוטלים.  למען האמת, אין למילים שלו הרבה במשותף עם אופיו הקדוש של היום, וניסוחו המשפטי היובשני הופך את הלחנתו הרגשנית למשונה מעט, כמעט כמו חיבור פזמון לחוזה שכירות. העובדה שהוא נאמר בארמית מקלה על ההתעלמות מהתוכן ומאפשרת התרכזות במנגינה, שהיא אכן מרטיטה בהרבה. ניסיון ליישב את הדיסוננס בין המילים היבשות לרגש העז שהתפילה מעוררת עושה אגדה המקשרת בין כל נדרי לבין תפילות האנוסים בספרד, שביקשו להכריז, בפתח היום הקדוש, בסתר מרתף התפילה, על ביטול נדרי הנאמנות שנדרו לכנסיה.

בימי הביניים המוקדמים נראה שרוב החכמים שללו את אמירת כל נדרי. "לא שמענו מרבותינו שהיו נוהגין זה כל עיקר", כתב רבי נטרונאי גאון. בניסוח רבני אחר מאותה תקופה, בוטה יותר, נכתב על כל נדרי כי "אין בו שום תקנה, רק רע". גם על הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג החרדים בגרמניה במאה ה-19, שלמרות שמרנותו, היה מוכן לנסות ולעקור מהיהדות כמה עשבים שוטים, מסופר שרצה לבטלה. אם כי בתקופתו היה זה כבר מעשה נועז מכדי שייצא לפועל .

לאורך הדורות תפסו לא יהודים את "כל נדרי" כסמל האולטימטיבי לנכלוליות היהודית. הרי יהודי שנכנס לבית כנסת בליל יום כיפור לא יוכל לעולם להיחשב שקרן; מראש הוא הודיע שלהתחייבויותיו אין תוקף. עם זאת, פוסקי ההלכה מאוחדים בדעתם ש"כל נדרי" אינו משחרר אדם מהתחייבויות לאחרים, אלא חל רק על התחייבויות בפני אלוהים לבדו, וגם על כך, אומרים הפוסקים, מוטב שלא לסמוך.

בחלק מהנוסחים מבטל "כל נדרי" לא רק את נדרי העתיד, אלא גם את נדרי העבר. דבר זה די צורם, וקיימים נוסחים שבהם הביטול נעשה רק לעתיד לבוא. אם אדם מודיע מראש שכל הנדרים שיידור לא יחולו – ניתן למצוא הגיון משפטי מסוים בהכרזה זו. זו מעין התחייבות מראש, שיכולה לבטל התחייבויות מאוחרות יותר,  אולם אם כבר נדר את נדריו, קשה מאוד להבין איך יכולות מילים שנאמרות בתפילה לשחרר אותו מהם סתם כך.

מדוע חשוב כל כך לבטל נדרים?  בשל העונשים החמורים שהאל גובה ממי שמפר את התחייבויותיו.  חז"ל אומרים כי בעוון נדרים אדם מאבד את אשתו וילדיו.  רבי שמעון בר יוחאי אפילו סבור שהנטייה האנושית לנדור הופכת את לידת הילדים לכרוניקה של חטא ידוע מראש. כשהאישה מתייסרת בצירים, רק מתבקש שתיפלט מפיה שבועה שלא תשכב יותר עם בעלה. חובתה של היולדת, כל יולדת שהיא, להביא קורבן לבית המקדש אחרי הלידה כדי לכפר על ההבטחה הזו שנועדה להיות מופרת ולאפשר לדורות חדשים של יהודים להגיח לעולם מבלי שיצירתם תוכתם בחטא קדמון.

גמר חתימה טובה לקוראי הבלוג!

---

לקריאה נוספת

י"ל ברוך, ספר המועדים, כרך א, דביר, תל אביב תש"ז, עמ' 228

ספר המועדים, שם, עמ' 204

מרדכי ברויאר, "על ביטול כל נדרי בק"ק אולדנבורג", המעיין, טבת תשכ"ד, עמ' 7 – 12

רמ"א בשולחן ערוך יורה דעה, סימן ריא, סעיף א

אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך התרת נדרים, פרק טז

חומרת נדרים – שבת לב ב

קורבן היולדת – נדה לא ב

ואם הרב אלון היה מסמס בשבת?

קראתי פוסט קצר שהעלה בפייסבוק תומר פרסיקו בנוגע לפרשיית הרב אלון, ורציתי להגיב לו, משום שהשאלה העולה ממנו חוזרת ומופיעה.

פרסיקו מתייחס לפרסום על כך שהרב דרוקמן הזמין את הרב אלון לתת שיעור בישיבתו וכותב:

וזה מה שעולה מהסיפור הזה: שאם הרב אלון היה מסמס בשבת, או שותה יין לא כשר, או חושב שיש לשנות את טקס הנישואין כדי שיהיה שוויוני יותר, או נכנס לשיח עם רבנים רפורמים, או טוען שהאיסור המקראי על משכב זכר אינו רלוונטי עוד – הרב דרוקמן היה מגרש אותו מישיבתו. אבל זה שהוא עבריין מורשע, או זה שהוא ניצל מינית קטינים – לזה אין כל משמעות דתית או חינוכית בעיניו של דרוקמן. למדנו משהו.

מדוע באמת הרב דרוקמן מרשה לעצמו להתייחס בצורה אוהדת כל כך לרב אלון? אפשר לטעון, כמו שטענו חלק מהמגיבים לפרסיקו בפייסבוק, שזו גחמה פרטית של דרוקמן שאינה משקפת את דעת הקהל הדתית לאומית. אכן, היא אינה משקפת את התחושות של הרבה דתיים לאומיים, אבל מי שמכיר את הציבור הדתי הלא ליברלי, ובפרט החרדי – מבין שהתנהגות כזו המגוננת על עבריינים היא מאוד אופיינית לזרם הזה.

אז למה שדתיים שמרנים וחרדים יתייחסו באהדה לאדם כמו הרב מוטי אלון, בפרט שהתנהגותו מעידה לכאורה על כך שהוא הומו, והומואים בוודאי ובוודאי שמעוררים בהם סלידה?  הרי אם היה פוסק, כדברי פרסיקו, שמשכב זכר אינו אסור, או סתם מסמס בשבת (אולי מילות אהבה לתלמידיו), הם בוודאי לא היה מהססים לזרוק אותו מכל המדרגות.

נראה לי שבשורש העניין עומדת תפיסת עולם שונה לגמרי. הבנה שונה מאוד של החברה האנושית. פרסיקו וציבור מגיביו, חילוניים ודתיים מתונים, רואים את בני האדם, פחות או יותר, כאוסף של אינדיבידואלים המחויבים לנהוג בצורה נחמדה, או לפחות הגונה, זה בזה. יש להם זכות לעשות מה שבא להם ולומר את מה שעולה בראשם, כל עוד אין הם עושים רע לזולתם. הרב אלון הפר את הכלל הזה כאשר הטריד קטין מינית, כפי שנקבע במשפט, והוא לא מעורר בפרסיקו ובמגיבים לו שמץ אהדה.

הרב דרוקמן תופס את העולם בצורה אחרת לגמרי. בעיניו העולם מורכב מאוסף של קבוצות המצויות בקונפליקט זו עם זו, יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, מאמיני הוויקה ואינספור קבוצות אחרות. וכל קבוצה מתפצלת לאינספור תתי קבוצות נוספות. מבין הקבוצות האלו, הרב דרוקמן משוכנע בצדקתה ובעליונותה של הקבוצה שלו, קבוצת היהודים הדתיים שלוקחים את אמונתם ברצינות, ואולי אף מוסיפים לה קורטוב נאה של ציונות. כשמסתכלים על הדברים מהזווית הזו, ברור שהרב אלון נמצא לחלוטין במחנה של הטובים. הוא היה במשך שנים אחת הדמויות המובילות בקבוצה הכי טובה בעולם, והפגין נאמנות ומסירות עצומות לקבוצה ולמטרותיה!  אם היה הופך את עורו נגד הקבוצה וערכיה, על ידי דעות מרגיזות או עבירות מתריסות, כל זה לא היה עוזר לו, ואדרבה, היה נחשב בוגד.   אבל לרב אלון בבירור מעולם לא היה רצון להתריס נגד הקבוצה המשותפת לו ולדרוקמן. מה שקרה הוא הרבה יותר פשוט ואנושי – יצרו גבר עליו. עבירות היצר הן רעות, אך סוף כל סוף, בני אדם אינם מלאכים. חטאי הבשר לא יכולים להשכיח מהרב דרוקמן את חיבתו למי שהוא שחקן מוביל בקבוצה הנכונה. לא לחינם מרבים להזכיר בהקשרים אלו את חטאו המפורסם של דוד המלך עם בת שבע. בניגוד לשאול שהפר בדם קר את הוראת אלוהים למחות את עמלק, דוד פשוט נכנע ליצר. המסורת לא תופסת עבירות של היצר כאמתלה לסלק אנשים ממעמדם הרם, והרב דרוקמן הוא, יש להודות, בסך הכול ממשיכה של תפיסה עתיקה.

הנולדים מחדש

המונח הדתי "לידה מחדש" מזוהה עם זרמים פונדמנטליסטיים בנצרות הפרוטסטנטית, שחבריהם מספרים בעיניים בורקות שמצאו את ישו בחייהם אחרי תקופה של סמים, אלכוהוליזם, מתירנות מינית או סתם כפירה, ורואים את עצמם כמי שנולדו שוב אל העולם.  גם נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ורג' בוש, צייר עצמו בצורה כזו במסע הבחירות שלו, מה שאפשר לציבור האמריקני להסיט עין ממשובות נעוריו, ולהפקידו על המשרה הרמה בעולם.

מקורו של הביטוי בברית החדשה, בהכרזתו של ישו כי רק הנולד מחדש יוכל לראות את מלכות האלוהים.  ביהדות יש מקבילה לרעיון זה, לגבי גר. המתגייר הוא ממש כתינוק שנולד מחדש, לא כמטאפורה. מה טיבה של לידה זו?  יש המפרשים אותה כלידה ממש, היווצרות יש מאין, ויש רואים זאת כמעין גלגול נשמה מחודש. כך או כך, זהו אינו אותו אדם על פי ההלכה.

היהדות לוקחת את רעיון הלידה מחדש ברצינות שהייתה מכה בהלם את הפרוטסטנטים חובבי המונח. מאחר שהגר נולד מחדש, פקעו יחסי הקרבה בינו לבין הוריו.  גיורת או גר שמקיימים יחסי אישות עם אביהם ואמם, אינם עוברים על גילוי עריות! אמנם חכמים אסרו על יחסים מסוג זה, למרות שמבחינה פורמלית אין סיבה לאוסרם, מחשש "מה יגידו", פן יאמרו האנשים שקבלת עול היהדות, תחת שתוסיף קדושה, מאפשרת פריצות מינית .

בתורה מוזכר איסור חמור על נישואי שתי אחיות והוא נמנה בין תועבותיהם של הכנענים הקדומים יחד עם התנהגויות כניאוף, כיחסי מין עם ההורים וכמשכב זכור (ויקרא יח). הרב קוק מנמק זאת בכך ששתי אחיות המתחרות על אותו בעל נעשות אויבות זו לזו ו"זה הוא פגם כללי ביסוד האחווה שהעולם מושתת עליו", אולם  האיסור מעמיד את  אחת הסתירות הזועקות ביותר במקרא, שהרי יעקב נשא שתי אחיות, רחל ולאה, ומהן יצא העם היהודי כולו. פרשני המקרא התחבטו בבעיה, ואחת התשובות היצירתיות מבוססות על דינו של המתגייר. יעקב גייר את רחל ולאה, שתיהן נולדו מחדש ובכך ניתק הקשר המשפחתי ביניהן, וכבר אין מניעה לקחת את שתיהן יחד לנשים.

רעיון הלידה מחדש תקף לדינים אחרים. אם גוי התגייר יחד עם ילדיו, אין הם נוהגים עליו דיני אבלות. הוא אינו אביהם, שהרי נולדו מחדש.  מאותה סיבה, גם במקרה המצער שבו הם מתו לפניו, אין הוא יושב עליהם שבעה.  ברור גם שילדי הגר, אף אם התגיירו יחד איתו, גם אינם יורשים אותו. האם גר יכול להתפלל למען אביו הגוי ולומר למענו קדיש אחר מותו ? במקורות נכתב שאין תועלת בתפילת בן זה עבור אביו, וההסבר לכך נעוץ בכך שבן שהתגייר, כאמור, אינו נחשב בן בכלל. אף על פי כן, כשהופנתה שאלה זו אל הרב עובדיה יוסף, הוא פסק בה כדרכו הרגישה בענייני הלכה (השונה כידוע כל כך ממנהגי הפיל בחנות חרסינה שמאפיינים את דרשותיו הציבוריות ואת תירוצי השואה שלו). לדבריו, אף שתפילה זו לא תועיל כאילו הייתה תפילת בן רגיל, עדיין תועלת יש בה, וחשוב שהבן יאמרה על אביו הגוי .

האם בן ואמו שהתגיירו יכולים להתייחד יחד? ההלכה אוסרת על גבר ואישה להסתגר יחד, אך לאם ובנה הדבר מותר, מאחר שאין יצר מיני ביניהם. מה קורה כשהגיור ניתק את קשרי ההורות, האם צריכים הבן והאם להתרחק זה מזה כאילו היו זרים גמורים? הרב משה פיינשטיין, עוד פוסק חרדי שחלק כבוד לשכל הישר, בחר שלא ללכת אחר ההיגיון הפורמלי של ההלכה, וסבר ששינוי המעמד ההלכתי אין בו כדי לחולל משיכה מינית שאינה, ולפיכך ההתייחדות מותרת .

לידתו מחדש של הגר אין פירושה שהוא נחשב כמו ישראל ממש. בהלכה נקבע שלא תינתן לגר שום משרה שיש בה שררה, אפילו לא ניהול אספקת המים. רבי יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, צייר תמונת עולם שבה עם ישראל הוא העם הנבחר, סגולתו עוברת בתורשה, והגרים הנספחים אליו, הם וצאצאיהם, אינם יכולים להגיע לדרגתו . זו השקפה בעלת אלמנטים גזעניים, והיא לא התקבלה על דעת הכול. בדורנו, הפוסק החרדי האמריקני הרב מנשה קליין, שבטהרנותו בענייני ייחוס נתקלנו כבר בנושא בן הנידה, קרא ליהודים כשרים שלא להתחתן עם גרים. בשנות השישים הסעירה את המדינה נחישותו של מנהיג נטורי קרתא, עמרם בלוי, להתחתן עם הגיורת רות בן דוד, חוטפת הילד יוסל'ה שוחמכר, למרות האיסור שהטיל על כך בד"ץ העדה החרדית. הנישואים הובילו לפילוג בעדה לכמה שנים.

מנגד, זווית אוהדת וחמה לגר הציג הרמב"ם במכתב מפורסם ששלח לגר צדק בשם עובדיה ובו קבע שהוא יכול לברך ולהודות בתפילתו על ה"ניסים שנעשו לאבותינו", כאילו אבותיו היו אבותינו ונימק זאת באומרו:

"מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאילו לנו ולך נעשו… אין שום הפרש כלל בינינו ובינך בשום דבר".

---

לקריאה נוספת

לידה מחדש בברית החדשה – יוחנן ג

לידה מחדש בתלמוד – במות סב א

גלגול נשמתו של הגר – רבי יעקב אטלינגר, ערוך לנר, יבמות סב א

דיני הגר – ראה אנציקלופדיה תלמודית, כך ו, ערך גר, פרק ג

הרב קוק על נישואי אחיות – שמונה קבצים, קובץ ו סח

 רחל ולאה כגיורות – ראה אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ה, סימן לג

קדיש הגר על אביו – שו"ת יחווה דעת, חלק ו, סימן ס

 ייחוד במשפחת הגרים – שו"ת אגרות משה, אבן העזר חלק ד, סימן סד

 הלכות הגר – הלכות מלכים פרק א, הלכה ד

 סגולת עם ישראל – רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר א

 לא להתחתן עם גרים – שו"ת משנה הלכות, סימן ט, סעיף רלז

אביעד הכהן , על יחסו של הרמב"ם לגר ולאחר

תמונת ג'ורג' בוש הבן – מהוויקיפדיה

עקדה על קידוש השם

תשעה באב מהווה הזדמנות טובה להיזכר בזוועות שפקדו את עמנו במהלך אלפיים שנות גלות. הרבה תקופות רעות היו לעם היהודי במהלכן, אך תקופה איומה במיוחד להיות בה יהודי הייתה תקופת מסעי הצלב בימי הביניים המאוחרים. במהלך מסעי הצלב נהרו המוני נוצרים אל ארץ הקודש בכדי לגאול אותה מהכופרים המוסלמים. בדרך הם נפרעו מכופרים אחרים שטרדו את מנוחתם, היהודים.

עקדה ימי ביניימית

האספסוף הנוצרי ששטף ערים באירופה העמיד בפני היהודים ברירה בין מוות לבין המרת דת.   היו שבחרו בהתנצרות, והיו שהקשו עורף. חלקם נרצחו אחרי שסירבו לטבול, וחלק אחר הקדים והתאבד. אבל לא הייתה זו התאבדות פרטית בלבד. היה לה אופי קולקטיבי. אנשים הביאו מוות על משפחותיהם. אבות ואמהות קיפדו במו ידיהם את חיי ילדיהם, בכך הבטיחו שלא יפלו בידיים נוצריות ויגדלו כמומרים. הם שאבו השראה ממעשה העקדה. כמו אברהם, הם שמעו את הקול הקורא להם להמית את ילדם בשם אלוהים. האיל שהחליף ברגע האחרון את יצחק על המזבח הותיר את המתת הבן למען אלוהים כנושא תיאורטי בלבד ביהדות, אולם האקדח הזה מהמערכה הראשונה ירה באותה תקופה. אי אפשר לדעת בוודאות עד כמה היו נפוצות תופעות ההתאבדות ורצח הילדים, והאם זו תופעה נדירה שנופחה. בדברי הימים יש להן תיעוד נרחב. כותב אחת הכרוניקות מספר על "הצדקת אשה החסידה מרת רחל", שהייתה נחושה למנוע מארבעת ילדיה לגדול נוצריים. אחד מהם סירב לקבל את דין המוות שגזרה עליו אמו. הוא התחנן על נפשו והתחבא:

"הנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי אל תשחטני, והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון איפה אתה, גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני רם ונישא"

בסיס הלכתי?

בשל אמונת השילוש, מקובל ביהדות לראות את הנצרות כעבודה זרה. עבודה זרה נמנית בין שלושת איסורי ייהרג ובל יעבור – אדם חייב להעדיף למות מאשר לחטוא בה. אולם עד תקופת מסעי הצלב מעולם לא נפסק שניתן להרוג ילדים, פן יגדלו כנוצרים. האם אכן יש הצדקה הלכתית להתנהגות ההורים? האם ההלכה תובעת מהם להרוג את ילדיהם שמא ימירו דתם? האם זהו המשכו ההגיוני של מעשה העקדה?

השאלה הוצגה בפני גדול חכמי גרמניה, המהר"ם מרוטנברג, בסוף המאה ה-13, דורות רבים אחרי שפרקטיקת הרג הילדים התחילה בפועל במסע הצלב הראשון.  המהר"ם מרוטנברג מסגיר בתחילה ייסורי נפש, "לא ידעתי בבירור מה אדון בכך" הוא כותב, אך לבסוף מסיק שההיתר להרוג ילדים התפשט, ולפיכך לא ניתן לראות מעשה זה כחטא. עשו אותו אנשים צדיקים, שאין לפקפק בהתנהגותם. דעה זו, המתירה להרוג ילדים פן יתנצרו, היא הדעה השולטת, ומאוחר יותר נימק אותה פוסק אחר במילים:"סמכו לשחוט הילדים בשעת הגזירה… לפי שאנו יראים פן ישתקעו בין הגוים… מוטב שימותו זכאים ואל ימותו חייבים". אך קיימות גם הסתייגויות. במקור אחר מסופר על רב שידו גואלה בדמם של תינוקות רבים, ובגין זאת זכה לקללת רב אחר שייהרג במיתה משונה. במקרה זה, הסתבר שהדין האלוהי עמד לצד התינוקות. הרב שהרג אותם  נתפס בידי גויים, שהמיטו עליו את אותו גורל אכזר שנחזה לו. הם פשטו את עורו, ושמו חול בין העור לבשר.

ברור שלא ההלכה היבשה הניעה את ההורים שהרגו את ילדיהם, שכן כאמור הלכה זאת שנויה במחלוקת, ואינה הלכה פסוקה. למעשה, לא ברור שלאדם מותר להרוג אפילו את עצמו באופן אקטיבי, גם אם הוא ירא פן יכריחו אותו להמיר דתו.   היה זה רגש דתי משכר, אולי במקרה זה גם משקר, שהביא איתו את הרג הילדים ועוד התנהגויות שמבחינה הלכתית טהורה הן מוזרות עד כדי מעוררות פלצות. אנשים בירכו על שחיטת ילדיהם, בטרם ביצעו אותה, אותה ברכה שההלכה מצווה לברך על שחיטת פרה.

שיפוטיות מודרנית

מחריד ככל שהיה הרג הילדים, אפשר לסנגר על ההורים, שההוויה המטאפיזית היתה החלטית ומשמעותית עבורם יותר מההוויה הפיזית הריאלית. הם חרדו מאובדן נצחי של נשמת ילדיהם, אם יגודלו כמאמיני עבודה זרה.  זאת לעומת חסות השכינה המובטחת לאלו שמתים על קידוש השם, שעליהם נאמר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם מרוב קדושתם. קשה לשפוט אותם ואת החלטתם האיומה על פי שיקולים ומחשבות הרווחים אצלנו, בני המאה העשרים ואחת.

אולם שיפוט כזה נודף מדבריו של ההיסטוריון ישראל יעקב יובל, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שעורר סערה רבתי באקדמיה כשתיאר את הרג הילדים כסוג של קורבן אדם. על פי ההיגיון התיאולוגי שהוא סבור שהתקיים בקרב היהודים באותו זמן, הקרבת הילדים נראתה כמזרזת גאולה, מתוך אמונה כשכאשר ייחצה סף מסוים של דם יהודי, האל לא ישתוק עוד על סבל עמו, אמונה תמימה שיש רף כמותי של גוויות יהודיות שמעבר לו ניצבת הגאולה. אומנם ההיסטוריה תוכיח שאם קיים רף כזה, הוא נמצא הרבה מעל מה שיהודי אותה תקופה העלו בדעתם, אך מאין היה להם לדעת.

מקור לעלילות הדם?

יובל מרחיק לכת וטוען טיעון מדהים עוד הרבה יותר. לפי הבנתו את ההשתלשלות ההיסטורית, עלילות הדם שהחלו במאה ה-13 נבעו מהזעזוע של הנוצרים אל מול נכונותם של היהודים לשחוט ילדים. אמנם הילדים שהומתו היו ילדיהם של היהודים עצמם, אך די היה במחזה זה, כדי לעורר את החשש הנוצרי שגם ילדיהם שלהם אינם חסינים מהיהודים. מכאן לא ארכה הדרך עד להמצאת סיפורי זוועה על רצח ילדים נוצרים לשם שימוש בדמם בחג הפסח.

יש עדויות לזעזוע שהרגישו הנוצרים מול הרג הילדים היהודים בידי ההורים. הם עשו מאמצים למונעו, כך למשל נאטמה באר מים מחשש שילדים יהודים ייזרקו לתוכה בידי הוריהם. החשש מאיבתם של יהודים כלפי צאצא בעל סנטימנטים לישו משתקף במעשייה נוצרית על אם יהודיה שילדה נהג ללכת לכנסייה באופן קבוע, למרות כל עונשיה ומחאותיה. היא הרעילה בחשאי את מנת הקוגל שלו והביאה בכך למותו. במעשיה זו האם היא האדוקה יותר, והאב מסרב להרוג את בנו, אולי כרמז לתפקיד שמילאו האמהות בהרג ילדיהם.

מיובל משתמע שהיהודים הביאו על עצמם במו ידיהם רוצחות הילדים את אסון עלילות הדם, וטענה זו, בפרט לאור היותה ספקולטיבית למדי, הביאה עליו את זעמם של חוקרים אחרים. חוקר הפיוטים עזרא פליישר תקף בחרון אף את עמדותיו של יובל שהתבססו בין השאר על פיוטי התקופה במילים:

"המגמתיות החשופה, האלימה של טיעוניו, מפקיעה אותו במוחלט מחזקת מחקר ראוי. הוא מסוג המאמרים שמוטב היה אלמלא נכתבו משנכתבו, ומשנכתבו – מוטב היה אלמלא נדפסו, ומשנדפסו – מוטב שישתכחו מלב".

יובל לא נרתע וענה במאמר תגובה חריף משלו, ואף פרסם ספר שבו פרש את השקפתו. בסופו של דבר הוויכוח שכך, אך כעבור שנים מספר התברר שיובל עוד יכול להימנות בין השמרנים. המהלך ההיסטורי שמצא או בדה, משחיטת הילדים עד עלילות הדם, הוא לא הדבר הפרובוקטיבי ביותר שניתן לומר בנושא. ספר שהוציא באיטליה אריאל טואף, פרופסור מאוניברסיטת בר אילן, העלה את האפשרות המסעירה בהרבה שבחלק מעלילות הדם הייתה גלומה אמת ממשית. מהומת אלוהים התחוללה, וייחוסו המפואר של טואף, בנו של הרב הראשי לרומא, ליבה את אש המדורה יותר מאשר הגן עליו. בסופו של דבר, בעקבות הזעם שהתעורר, הוא טען שדבריו סולפו ושיווה לטיעוניו אופי דל סקנדל, אך התעקש על כך שאכן הייתה כת יהודית באשכנז שעשתה שימוש בדם אנושי מיובש בטקסים יהודיים.

---

לקריאה נוספת

א"מ הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים תש"י, עמ' לד

 שמחה גולדין, "עלמות אהבוך, על-מות אהבוך", דביר, לוד תשס"ב

 רבי שלמה לוריא, ים של שלמה, בבא קמא, ח נט

מאמרו של יובל, "הנקם והקללה, הדם והעלילה" פורסם בכתב העת ציון, שנה נח, א, תשנ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים. מאמרי התגובה של פליישר ויובל עצמו, ולצידם מאמרים נוספים שהתייחסו לסוגיה פורסמו בציון, שנה נט, ב-ג, תשנ"ד. יובל התייחס לנושא שוב בספרו: "שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים", עלמא, עם עובד, תל אביב תש"ס

תמונת ועידת האפיפיור שפתחה את מסעי הצלב – מוויקיפדיה

https://en.wikipedia.org/wiki/File:CouncilofClermont.jpg