חורבן המקדש, תקומת ההשקפה הנכונה

פורסם: 25/06/2013 ב-כהנים, תורה שבעל פה

הפוסט להלן הוא פוסט אורח שנכתב על ידי אחד מקוראי הבלוג הנאמנים. בעקבות הפוסט הקודם שעסק בניצחונו של זרם חז"ל ביהדות על מתחריו, ולקראת ימי האבל על חורבן המקדש, חושף לנו כותב הפוסט התבוננות אורתודוקסית מקורית ומעניינת על החורבן ומשמעויותיו.

מדוע אין אבלות בי' באב?

מה משמעותו ההיסטורית של האסון הגדול שנחת על עמנו, חורבן בית המקדש, לפני אלפיים שנה? תשובה מעניינת לשאלה זו נמצאת בספר השו"ת "דברי יציב" – לאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג (חלק או"ח סימן רמב, אות ד והילך). האדמו"ר פותח דבריו בדיון אודות הלכה המצויה בפוסקים (טור או"ח תקנח). לפי הלכה זאת, היות ששריפת ביהמ"ק התרחשה ברובה בעשירי באב, מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר בליל העשירי באב וביומו, כי אם במשורה.  האדמו"ר מסיק שזהו רק מנהג מאוחר, ולא הלכה שנקבעה מראש. ותמה האדמו"ר על כך שאין חובת אבלות ביום י' באב ובלילה שלפניו.

חורבן המקדש - פרנ'צסקו הייז

 המקדש נחלת היריבים

השאלה מדוע אין חובת אבלות של ממש בי' באב מובילה את האדמו"ר לחידוש מפתיע, מנקודת מבט ש(דומני) שלא נמצאת כמוה אצל מחברים חרדיים.

תמונת המצב לפני החורבן הייתה שהצדוקים היו דומיננטיים ביותר, ונמצאו בכל עמדות ההשפעה של היהדות באותו זמן. הם התמנו ככוהנים גדולים, ואף היו מהם שישבו בסנהדרין ומשכך, בתמונת המציאות הזו לא היה סיכוי לפרושים להשפיע. ומניין שאבו הצדוקים את כוחם? מדוע הם ולא הפרושים היו אלו שמקורבים למלכות, ושקיבלו ממנה הרשאה למנות כהנים גדולים הנאמנים להשקפתם? לדעת הדברי יציב זאת משום שהיו מקורבים למלכות הורדוס שבנה את בית המקדש מחדש ומשום שהיו מיוחסים אחרי החשמונאים, הגיבורים המפורסמים.

אפשר לתהות האם קרבתם התיאורטית לבית הורדוס הייתה אמורה לתת להם כוח שנים רבות אחריו, במיוחד לאור העובדה שהיה מלך אכזר ושנוא על העם.. מן הסתם אחרי שבית הורדוס נעלם מהמפה הפוליטית, לא שפר גורלם של מקורביו. גם עצם ההנחה שהורדוס קירב את בני חשמונאי ותלמידיהם קשה למדי, הלא במקורותינו נאמר כי הורדוס הכרית כל זכר לבית חשמונאי, ולמה נחשוב שהוא המשיך לקרב את נאמניהם, הלא את כוחו שאב מנאמנותו לכתר הרומי ולא מהם.

אבל עם עיקר הדברים מסכימים גם חכמי המחקר. כשבית המקדש היה קיים, הוא היה מוקד החיים הרוחניים של עם ישראל, ועיני כל היו נשואות אליו, וממילא מעמדם של משרתי המקדש היה נישא, הם היו האליטות של דור המקדש, ומשכך, הצדוקים שהיו כוהנים בעיקר (זו היא דעתו של ההיסטוריון איש הרפורמה אברהם גייגר. הוא ייחס את הצדוקים לצדוק הכהן, מימי בית ראשון, רבים חלקו עליו, אבל דעתו הכתה שרש באופן לא צפוי דווקא אצל האדמו"ר מצאנז) זכו ממילא בעמדות כוח ובהשפעה על כלל האומה. לשם דוגמה, דמו בנפשכם כיצד נראית חצר חסידית כיום, במרכזה ניצב הרבי, מושא ההערצה והפולחן של החסידים, וכל המקורבים (בניו, גבאיו ושאר מלחכי פנכה) נעשים לראשי הקהל, ועל פיהם יישק דבר. ובזמן שבית המקדש היה קיים, מושא ההערצה וכמובן הפולחן היה בית המקדש, הוא היה האדמו"ר האלטרנטיבי, והמקורבים, קרי הכוהנים, נעשו  למעמד העליון, ובמצב כזה סיכויי הפרושים להשפיע בהחלט היו מוטלים בספק, ואילו לא נחרב הבית, ייתכן שבסופו של דבר הצדוקים היו נותנים את הטון, ואת תורתם אנו היינו למדים, ואילו מתורת הפרושים לא היה נותר זכר, חוץ מאי אלו מקומות שחכמי הצדוקים היו מזכירים אותם – כמובן במגמתיות ובביקורת.

אלא שבסופו של דבר נחרב הבית, ונשמטה משענת הצדוקים, ובלי בסיס לגיטימי, הם הלכו והתפוגגו, ודווקא חכמי הפרושים הם אלו שיצרו מושא הערצה ופולחן אלטרנטיבי – בית המדרש, ומשרתיו המה חכמי התורה, וכך בסופו של דבר הם אלו שנתנו את הטון –  ולדורות, ו(כמעט)כל ידיעתנו את הצדוקים אינה אלא ממקורות חז"ל, וכל מה שאנחנו יודעים עליהם הוא שהם כפרו בתורה שבעל פה (ומי יודע, אם הצדוקים היו אלו ששורדים, אולי היינו יודעים אותו דבר על הפרושים, הכופרים בתורה שעיצבה פרשנותם של חכמי הצדוקים…).

לחגוג את חורבן אויבי ההשקפה

וכך נמצא למרבית האירוניה, שדווקא האסון המהדהד ביותר בתולדות אומתנו, הוא היה הזרז והמנוף לניצחונה של היהדות הפרושית, ולטבעה של ההלכה, כפי שנשתמרה אצלנו. ועתה נחזור לדברי השו"ת, ונצטט מלשונו, והדברים עולים בקנה אחד עם כל האמור:

ולזה ראו חכמי הדור הקדושים חסד עליון בזה שריחם השם הטוב על עמו ונחלתו, וכמאמר הכתוב (יחזקאל כ' ל"ג) "אם לא ביד חזקה וגו' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", שנחרב המקדש שבנה הורדוס ואבדו התועים אחר הצדוקים המורדים נגד מלכות שמים ומורדים בתורה, ורק בזרועם וכוחם סמכו לחלוק על חכמי ישראל למרוד נגד הרומיים, ועתה ידעו כל עם ישראל כי בנין נערים המנוערים מן המצוות סתירה, ושבכל תעלוליהם הביאו בסופו של דבר שואה וחורבן על עם ישראל, וחכמי ישראל ראו הנולד ורוח קדשם חזה האמת לאמיתו, ונשתבר כוח העבודה הזרה הכפירה בה' וישובו אל ה' אלוקיהם.

מוסיף האדמו"ר ומשווה את השמחה על חורבן הצדוקים בעקבות חורבן המקדש להלכה הקובעת כי צריך לשמוח ולחגוג מותם של אפיקורסים ושל עבריינים חייבי מיתה:

כן הוא יום טוב שאבדו שונאיו של מקום… ולזה לא אסרו בבשר ויין תכף אחר צאת הכוכבים, שלאחר החורבן מבית המקדש היה תשועה גדולה לישראל עם קודש להשם, ואנחנו רואים שיבנה וחכמיה הצילו את כלל ישראל, ותכף אחר החורבן נתרבה כוח התורה שבע"פ ורבו הישיבות וחכמי התנאים בכוח עצום ממש לא ישוער, בנס נפלא שלא כדרך הטבע, וכמעט שנאבדו הצדוקים והמינים מכל וכל

ומסיים האדמו"ר ומסכם שלפיכך לא אסרו מלכתחילה לאכול בשר בי' באב, כי יחד עם האבלות על החורבן, יום שריפת הבית הוא למעשה יום מועד, כי דווקא מחורבנו – נבנה עם ישראל על בסיס השקפת חז"ל.

———————————-

ציור "חורבן המקדש בירושלים" של פרנצ'סקו הייז – מהוויקיפדיה

מודעות פרסומת
תגובות
  1. ohris הגיב:

    הצגה מעולה. אפשר לקחת לדוגמא חורבן יותר "קטן", כמו שבירת הלוחות. אירוע שכזה נחשב במסורת היום כאירוע טרגי, אבל עדיין מוצאים בו שמחה קטנה. "הלוחות הראשונים אשר שיברת" – ודרשו חז"ל, אשריך ששיברת. ללא שבירת הלוחות לא היינו יודעים שעיקר התורה בחוק ולא בסמל (לפרשנותך פרושים-צדוקים) ואיזו שמחה זאת, שהחוק (והברית, אם תרצה) עומד, והלוחות נשברים.

  2. שפרה צח הגיב:

    אכן, גישה מעניינת של הצדקה-בדיעבד של הפורענות, שמזכירה קצת את הטענה שלולא השואה לא היתה קמה מדינת ישראל. אפשר רק לשער שלו היה מתחולל היום מהפך קוסמי הפוך – חורבן של כל עולם הישיבות ובעקבות זאת הקמת בית המקדש השלישי, גם בכך היו פרשני הדורות הבאים רואים סגולה גדולה: הנה המהלך שהביא לסיומן של מלחמות הרבנים המכוערות, על ביזוי התורה וחילול ה' שבהן, והחזיר את עבודת ה' האמיתית.

  3. אריאל הגיב:

    והנה עוד כמה פנינים מים השו"ת, של מחבר – מן הסתם – הרבה פחות שמרני מהאדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, שהוא נזקק לשאלת היחס של הצדוקים, ובניגוד לדעתו של האדמו"ר, הוא דוקא מסתייג מהתאוריה הגייגרית המחשיבה אותם לאליטה הכוהנית של שלהי ימי המקדש, ומייחסת אותם לצדוק הכהן.
    הנה הדברים ככתבם וכלשונם:
    בענין זה, יעויין גם בשו"ת "בית מרדכי" להרב ד"ר מרדכי פוגלמן, (רבה של קטוביץ שבפולניה, ולאחר המלחמה באר"י בקרית מוצקין. תרנ"ט – תשמ"ד), שדן בענין הברייתא שהובאה בפסחים (סו ע"א), בה שנינו כי בזמן שבית המקדש היה קיים נתעלמה פעם אחת ההלכה, אם שחיטת הפסח דוחה את השבת.

    וזה לשונו הנצרך לעניינו:
    ביאורים והסברים שונים, היסטוריים והלכיים, ניתנו לברייתא עתיקה זו שמקורה מזמן הבית השני. אבל הניחו מקום לגישה ולבירור חדשים. ואין בירור בלי חדוש…

    ר"ח טשרנוביץ (רב צעיר) בספרו "תולדות ההלכה", ח"ד ע' 198 – 214, מרחיב את הדיבור על ברייתא זו ומיישב את העלמת ההלכה מבני בתירא ואת הקושיה של הירושלמי, באמרו: "כפי שכמעט כל משך מלכות בית חשמונאי מימות יוחנן שהפך עורף לפרושים וחיזק את תורת הצדוקים,,, וכפי שבמקדש היו לעולם הכהנים הצדוקים השליטים, היתה בודאי קביעת המועדים על פיהם, כי בודאי היתה הסנהדרין מעורבת שוב מצדוקים ופרושים ביחד, ולפיכך לא היה ערב פסח חל להיות לעולם בשבת, אלא תמיד בערב שבת, כדי שתהיה הבאת העומר ביום ראשון, ממחרת השבת, כפשוטו. ומשהומלך הורדוס שנשא פנים לפרושים עבר השלטון למפלגת הפרושים שהנהיגו את קביעת המועדים על פי חשבונם, ואז חל בפעם הראשונה ערב פסח להיות בשבת".

    מעין זה אומר בקצרה רא"א פינקלשטיין בספרו "הפרושים ואנשי כנסת הגדולה" (ניו יורק תש"י) ע' ז', ושניהם הולכים בזה בעקבות א' גייגר במאמרו על הפרושים משנת תרכ"ג.

    דבריהם אלה שנאמרו בוודאות מוחלטת שכאילו אין להרהר אחריהם – אינם מתקבלים כלל. אילו היתה שחיטת הפסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת אחד מנושאי המחלוקת שבין הפרושים והצדוקים – כי אז היה זה נזכר במקורות התנאים, במגילת תענית, במשנה, תוספתא והברייתות, כמו שנזכרת בהן המחלוקת בין הפרושים והצדוקים על הבאת העומר ממחרת השבת (מנחות סה); שריפת הפרה האדומה (פרה פ"ג, מ"ז); הקרבת הקטורת ביום הכיפורים בקודש הקדשים (יומא יח, ב, במשנה) וניסוך המים וחביטת הערבה בחג (סוכה מג, ב, ומח, ב, במשנה). אילו היה ערב הפסח שעליו דנו בני בתירא עם הלל ערב הפסח הראשון שחל להיות בשבת, כלומר הפעם הראשונה ששחטו את קרבן הפסח בשבת, וכתוצאה מנצחון הפרושים והלוח שלהם נגד שיטת הצדוקים והלוח שלהם – כי אז היו עושים לנצחון זה פירסום ופומבי גדול והיו קובעים חובה לשחוט את הפסח, כשחל להיות ארבעה עשר בניסן בשבת, בפירסום גדול, כדי להפגין נגד שיטת הצדוקים ולהוציא מלבן, כמו שהיו קוצרין את העומר במוצאי יום טוב בעסק גדול מפני הצדוקים שפירשו "ממחרת השבת" ממחרת שבת בראשית ואמרו שאין קצירת העומר במוצאי יום טוב (מנחות שם), וכמו שהנהיגו את שמחת בית השואבה בחג הסוכות בחגיגה רבת עם במקדש (סוכה נא, א במשנה ותוספתא שם), כדי להפגין ולהוציא מלבן של הצדוקים שהתנגדו לניסוך המים בחג הסוכות, וכמו שקבעו שערבה דוחה את השבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה (שם מג, ב), נגד הצדוקים שלא הודו במצות ערבה (תוספתא סוכה פ"ג). ועוד דבר. הצדוקים קידשו את החודש לא לפי החשבון הקבוע, כי אם לפי ראיית הלבנה, ועיין ברבינו בחיי לפרשת בא המביא שם את דברי רבינו חננאל שמקורם הוא, כנראה, בדבריו של רב סעדיה גאון (ע' תורה שלמה, חי"ג, סוד העיבור, (ע' מא – מח): "וכן היו נוהגין כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס… והתחילו לעורר בזה בקביעת הירח ואמרו כי אין עיקר לקבוע חדשים על פי החשבון, כי אם בראיית הלבנה, והוא הדבר הצודק והמכוון". ואם הצדוקים קבעו את החודש לא לפי חשבון קבוע מראש, כי אם על פי ראיית הלבנה איך אפשר לומר כי לפי שיטת הלוח של הצדוקים חל תמיד ערב פסח בערב שבת ויום ראשון של פסח ביום השבת? הלא בקביעת החודש לפי הראייה חל גם לפעמים ערב הפסח ביום השבת?!

    עכ"ל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s